עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
הכרה
07/02/2016 13:49
סיפורה של O
תמיד הייתי גאה ביכולת שלי לומר בביטחון שאני מכירה את עצמי ויודעת מה נכון לי. והיום מה? יש לי הרבה יותר תשובות של "לא יודעת" מאשר אי פעם. אם הייתי יכולה בעברי הלא רחוק לחיות בשלום עם קונפליקטים פנימיים ודיסוננסים כאלה או אחרים מתוך הבנה שרק ככה אוכל להתעורר בבוקר ולישון טוב בלילה- היום אני לא מסוגלת. לא להתעורר בשלווה ולא להרדם רגועה.
הפסקתי לעשן לפני 5 שנים, עישון דוחה אותי ואני מוצאת את עצמי לראשונה בתוך תהליך הגמילה הזה, נאבקת ברצון להדליק סיגריה  ( כאילו חסרות לי סיבות להגעל מעצמי לאחרונה).

בגילי הלא צעיר אך לא מבוגר כל כך, חוויתי דברים שאנשים לא חווים בכמה מחזורי חיים. בלי להכנס לעומקים שלא בגינם אני יושבת לכתוב עכשיו ורק כדי לסבר את העין שקוראת את מילותיי ומחפשת להבין אותי, נאנסתי פעמיים בחיי, בגיל 12 ע"י השכן שלי, כמעט כל יום במשך חודש. ובגיל 23, בת"א ע"י בחור שיצאתי איתו לדייט ולא היה לו סבלנות לחכות שירתחו המים לקפה אחרי שחזרנו אלי. המשפחה שלי סיבכה אותי בחובות מעל מיליון שקלים טרם מלאו לי 21.חוויתי בגידות ושקרים מכל הסובבים אותי, מהמשפחה שלי, ההורים שלי וכל האחים שהפנו לי עורפ אחרי שהאשימו אותי שנתתי להורים שלנו לעבוד עלי וזו בעיה שלי ורק שלי. הארוס שלי בגד בי. כמעט כל גבר או אישה שהכנסתי לחיי בגדו באמון שלי . תגידו לי שאנחנו חיים בעולם מקולקל? שאני צריכה לעשות בדק בית על הסובבים אותי? איך אפשר לסנן הורים? אבל לא על זה אני רוצה לכתוב היום.
אני רוצה לספר דווקא על ההתמודדות שלי בכל תוך הכאוס הזה שנקרא "החיים שלי".  כל אחד מחפש דרכים להתמודד עם רגשות, עם מצבי לחצ ומצוקה.

אז הייתי ילדה בת 21 שרק פחדה למות בכוחות עצמה ועשתה הכל כדי שזה יבוא.

 אז עשיתי סמים. מלא סמים. בפעם הראשונה שאני מודה שמעבר לחשיש וגראס שהייתי מעשנת במהלך כל היום כל יום, גם באמצע הלילה, גם הייתי מריחה תקופה ארוכה מאוד אבקות לבנות ממש עד הריסת שיניים טוחנות. חייתי בתל אביב תחת שם בדוי (לאפ'חד לא באמת אכפת מהאמת שלך) הסתובבתי עם מלווים בריבית, בעלי דירות עיסוי ועוד כוכבים למיניהם, חייתי את הלילה של ת"א על הצד האפל ביותר שיש לעיר הזו להציע.
לא בחלתי בכלום,  המוסר שלי היה כבוי וכך גם המצפון. פשעתי וחטאתי . כעסתי. האשמתי את כולם. קראתי לעצמי קורבן של הנסיבות.  
דלת ביתי כדלת מסתובבת..... אנשים, סמים וכל מה שלא היה יכול להיות מקובל בשום מקום אחר היה מוזמן לתוך ביתי.

הפכתי את היצרים שלי לתעלת ניקוז ריגשי.  גיליתי שסקס אפשר לא רק במיסיונרית. גיליתי שיש גברים שאוהבים שמכאיבים להם והתמחתי בזה. למדתי להכאיב עד שהם היו פורצים בבכי כתינוקות. לא הבנתי אותם. רק את עצמי. הייתי בשליטה. אדונית המושכת בחוטים כרצוני ולבידורי. 

לא אהבתי אפ'חד. איך אוכל לאהוב כשאני מסתכלת במראה ורצה להקיא רק מהמראה שלי?  

נותרה בי רק אובדנות וסבל וכאב שלא נתן לי לקום בבוקר ולא משנה כמה סמים לקחתי ועם מי התעוררתי בבוקר. אז ניסיתי את הצד השני של הכאב. במקום להכאיב, ביקשתי אותו לעצמי. הייתה תקופה ארוכה שהייתי שייכת, רכוש, לגבר אחד. שעשה בי כרצונו. לא ידעתי להסביר למה זה עשה לי כל כך טוב. אפילו שלא יכולתי לשבת על כיסא כמעט שבוע מהחתכים והפצעים שהיה מותיר על ישבני , גבי ורגליי. ככל שנתתי ו יותר- הרגשתי טוב יותר. ככל שהוא לקח ממני יותר ודרש יותר- התמלאתי לתת. עוד.
ואז כבר לא הספקתי לו, הוא רצה עוד. עוד כמוני. נתתי לו. עד שזה שבר אותי. וכשהלכתי ממנו- הייתי שבר כלי ללא זיכרון של מי אני בכלל.

אז החלטתי לעזוב הכל. שאולי הגיע הזמן למצוא את עצמי. עזבתי את ת"א ונסעתי לצפון. לא הצלחתי להתרגל לריח הכימיקלים וחוויתי אובדן חיים של  יצור שהיה קרוב מאוד לליבי. חזרתי לתל אביב מיואשת ואז קיבלתי הצעת עבודה. 


* ספוילר: החלק הבא של הסיפור שלי יכלול נימה אופטימית
|

לא רוצה לכתוב הרבה על השנים בהם הכרתי את אב ילדי, נבגדתי שוב, עזבתי שוב לצפון, התמודדתי עם דיכאון ותינוק לבדי. רוצה לספר על מה שקרה אחר כך.

התחלתי לעבור תהליך של השלמה. עם עצמי. לקחתי אחריות על החיים שלי. הבנתי שעכשיו שאני לא לבד יותר. שבניגוד לעציצ שנובל אצלי תוך יומיים במקרה הטוב, התינוק הזה ואני? זה לכל החיים. 
גדלנו יחד, התינוק שלי ואני, למדו להכיר אחד את השנייה ואני את עצמי ואת הסביבה שלי. מצאתי מספיק מקום לסלוח למשפחה שלי על עשור של התעלמות ממני. על חיים שלמים שהעברתי לבד במנוסה. לקחתי אחריות על כל הדברים הרעים שקרו לי, על הבחירות שעשיתי אחת אחרי השנייה ולא עוד "קורבן של נסיבות" אלא " קורבן של עצמי" .
ואם נדמה שהסיפור מקבל תפנית חיובית, זה הזמן בערך בו אני מגלה שהבן שלי לוקה בתסמונת ומעכשיו אני מתמודדת עם הידיעה שהילד שלי עם צרכים מיוחדים, ואנחנו לבד. אבל לראשונה בחיי הבוגרים במקום לברוח ולהתחבא בחרתי להתמודד. אספתי כל טיפת כח שיש לי , וכל טיפת הענקה שנתתי לילד שלי- נתנה לי כח להעניק עוד ועוד. ככל שהילד שלי דרש ממני יותר- כך היה בי יותר לתת.
אני סטודנטית היום לתואר ראשון (אך לא אחרון) בתחום. מגדלת את ילדי באהבה ובחום. אבל גם על זה לא ארצה לפרט הפעם יותר מידי.

לפני שנה וחצי טרם תחילת לימודי, הכרתי גבר. ד"ר בתחום מדעי החיים ומרצה בכיר ומוכר בארצ. לא האמנתי שכך משתפר מזלי מאשפתות היאוש לחיי בורגנות עם ילדי האהוב וגבר כה חכם וחריפ לצידי. שלקח ממני. ולקח. ולקח. הוא לא עצר גם כשקיבלתי התקפי חרדה וחרדת נטישה. הוא לקח ולקח. ואני נתתי. אהבתי אותו יותר מהאוויר אותו אני נושמת. עד שגיליתי את האמת. את הבגידה והשקר. ונשברתי. עזבתי.
מנוחמת בילדי המדהים , ספק של אין סופ חום ואהבה. התמודדתי עם לילות של סיוטים, עם בחינה מחודשת של המציאות סביבי, עם החשדות והספקות. שוב.אבל גם עליו לא ארצה לפרט הפעם ( משאירה אחריי רשימה שלמה של דברים להתמודד איתם כאן)

כל פעם שאני חושבת שאני מחלימה ומנסה לבצבצ החוצה, ליצור קשר עם ברייה כזו או אחרת, מהר מאוד אני מגלה שעדיפה לי ההתכנסות מחדש. לא יודעת מה קרה לאנשים, אולי גם אני אפנה אצבע מאשימה להתפתחות הטכנולוגיה ולעולם הפוסט מודרני שאנחנו חיים בו ושתוכו הכל מותר וטאבו היא מילה נכחדת.
חברה שאלה אותי פעם" האם את מזוכיסטית? את נפגעת ונפגעת אבל לא מפסיקה לחפש "


אני לא מזוכיסטית. |

 אבל התעייפתי מלכתוב ואני אשאיר אתכם במתח קצת עד הפעם הבאה שאכתוב. תישארו איתי. תלחצו " עקוב" אחרי הבלוג שלי, תבקשו לקבל התראה במייל ממני. כי אני מאוד רוצה שתקראו ממני עוד.

שתאהבו אותי. בלי להכיר אותי. בלי לשפוט אותי. שתהיו כאן בשבילי בפעם הבאה שארגיש שאם לא אכתוב כמה מילים- הלב שלי יתפוצצ לרסיסים.
 

2 תגובות
המכתב
08/02/2016 22:06
סיפורה של O
אז בפוסט הראשון, סיפרתי על ד"ר . זה המייל האחרון ששלחתי לו (את השמות צינזרתי):

התלבטתי הרבה אם לכתוב ואם אכתוב האם אעז לשלוח?
הימים האחרונים עוברים עלי כתופת מבחינת כל כך הרבה רבדים שונים.
למה אם אני רואה בך את האשם לכך, אני בכל בוחרת לכתוב לך? לא יודעת. אולי אני מקווה שאיפשהו תרגיש קצת רע על מה שעשית לי, שתפנים ותבין את ההשלכות למעשים שלך עלי ועל עתידי. 
אני חושבת על ההתחלה ממש, כשרק הכרנו באתר, הייתה לך תמונה של קראולי והעתקתי אותה לגוגל כי הסתקרנתי מי האדם מאחורי הפרופיל, רציתי להראות חכמה ולזהות את הדמות.
אני זוכרת, עדיין, ששמחתי שהצלחתי לעורר אצלך עניין מספיק כדי שתענה לי ועוד יותר כשהבנתי שעומד מולי אדם אינטלקטואלי ומשכיל שאני יכולה ללמוד ממנו באמת ולא להשתעמם בעוד שיחות בנאליות.
הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בתחילתה אכזבה גדולה מאוד עבורי, כל כך ציפיתי לפגוש אותך והגעת כולך לבוש רשמי עם המעיל והז'קט ובכלל, לא חשבתי שאמשך אליך בכלל ולא יכולתי כלל להסתכל על הפנים שלך, הבטחתי לעצמי להיות נחמדה לחצי שעה, קפה קטן ולברוח. אבל החצי שעה הפכה לשעה, השעה הפכה לשעתיים ויותר, ומחוסר נוחות להביט בך- לא יכולתי לנתק את עצמי מהפנים שלך. מהופנטת ומרותקת לכל מילה שיצאה מהפה שלך.
היית שונה בנוף חיי, שונה ממרבית האנשים שהסתובבתי איתם ביום יום. שונה מהבן זוג האחרון שלי ובעצם לכאורה נראה לי כמו סוג הבחורים שכן רציתי. הקסמת אותי למרות החוסר משיכה המינית באותו ערב ובסוף הערב כבר ידעתי שארצה לפגוש אותך שוב. 
אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו ברכב, בחנייה האחורית של בניין המגורים שלי, בביישנות ובמבוכה קלה, קירבנו שפתיים. אני מודה שהתרגשתי לנשק אותך וברגע שהשפתיים שלנו התחברו עבר לי בגוף חשמל. הנשיקה הייתה עדינה, אך משכת לי בשיער מעט ונתת לי להרגיש בפעם הראשונה שהמים השקטים שאתה, כנראה חודרים עמוק.
ואז, קבענו להפגש בדירה שלך, זו ששמרת עליה בשביל חברים שיצאו לשליחות בבולגריה, שנינו ידענו מה יקרה באותו ערב שישי, דיברנו על לצאת לשתות משהו במרכז ולהמשיך לדירה. ואז בערב שלחת לי את ההודעה ההיא, על דנבר, שאולי תטוס לשם לתקופה ממושכת ושאתה צריך זמן לחשוב. ניסיתי להגיב לך, אבל לא ענית לי וכעסתי. כעסתי כל כך ושלחתי לך הודעה זועמת על כבוד וכללי התנהגות וילדותיות וסגרתי את הפרק איתך. אבל הרגשתי החמצה נוראית. החיבור איתך הרגיש לי כל כך אמיתי והייתי עצובה הרבה זמן. מידי פעם ראיתי אותך מתחבר לאתר, פעם הופעת במרחק אלפי קילומטרים וחשבתי שזהו, שטסת כנראה באמת.
ואז, יום אחד, שוב אני רואה אותך חוזר לאתר, מגיח לקצת זמן ונעלם, אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, שאולי אתה בארץ, שאולי תהיה לנו הזדמנות בכל זאת להמשיך מאיפה שהתחלנו.
את ההמשך אני לא צריכה להזכיר לך, גם לא לי. זה פשוט כואב מידי.
כואב לי מידי להזכר כמה זמן לקח לי להתארגן לפגישת צהריים שלנו המחודשת ואיך כמעט נפלתי מעקביי כשנכנסתי לרכב. איך הרגשתי מיד שוב את אותו החיבור כאילו לא עברה תקופה מאז שנפגשנו לאחרונה, איך הפנים שלך נהיו כל כך מושכים בעיניי פתאום והייתי חייבת לשמור על איפוק.
זה פשוט כואב. 
התאהבתי בך במהירות. בחורה פשוטה כמוני, בגבר משכיל ומרשים כמוך. לא האמנתי שככה שפר עלי מזלי להתחבר איתך וההדדיות שנתתי לי להרגיש בה, בכלל שמה אותי בעולם שכולו טוב ונעים.

בטחתי בך, הכנסתי אותך לבית שלי, לחדר השינה שלי, ללב שלי .

נחשפתי בפניך, שכבה תחת שכבה קילפתי לפניך- נותנת לך להכיר את מעמקי נשמתי. את הנקודות הפצועות שבי, החלשות שבי מתוך אמונה שהתקשורת והפתיחות תעזור לך להימנע מלחזור ולפגוע בי אפילו בטעות.
הדבר שציינתי בפנייך ללא הרף היא חשיבות האמת והכנות. סיפרתי לך כל הזמן כמה כל חיי שיקרו אותי ורימו אותי אנשים שהיו צריכים להיות הקרובים ביותר אלי, המגנים שלי. ידעת את כל האמת עלי, על אבא של א'. על הבגידות והשקרים שחייתי בהם וכמה אומץ הייתי צריכה כדי להתמודד עם האמת ולקום וללכת. 
לבד בגיל 30 עם תינוק ולהתחיל חיים חדשים. פגועה ופצועה נאבקתי לגדל את אורי בתנאים הטובים ביותר, הבטתי עמוק לתוך נשמתי והבטחתי להשתנות עבורו. שאהיה אדם טוב יותר, גדול יותר, מכיל יותר.

לא הכנסתי גברים לחיי ובטח לא לחיי א', התרכזתי רק בו ובי.

ואז אתה הופעת. כמו מהסרטים, סחפת אותי אחריך כקוסם המהפנט את הקהל. והלכתי אחריך. בהתחלה שאלתי המון, חקרתי אותך, חיפשתי אצלך סתירות בתשובות, חיפשתי אותך משקר וכל פעם שהיה נדמה לי שעליתי על שקר היית מסביר אותו בצורה נוחה, כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מאמינה לך? שאני לא סומכת עליך ואתה אמרת שזה עניין של זמן ושבסבלנות אלמד לסמוך עליך. בשלב מסוים, אחרי ששלחת לי את המייל שבוא כתבת שאני כל הזמן שואלת מה מעבר ושהאמת היא שאין מעבר, שאתה בן 40, רווק, חי בבית הוריך ומתמודד עם דברים החלטתי שאני חייבת להפסיק להקשות עליך ושאני צריכה לקבל אותך AS IS. 
שאתה חרדתי, מטופל בכדורים, קשה לך להתעמת במצבים לא נוחים, נעלם למיטה ימים שלמים מלבד עבודה והכי גרוע מהדברים שגרמת לי להאמין בהם זה רמת המעורבות שלך בחיים של ק'. 
סיפרת לי על אמא חולת נפש, אגרנית, בליינית, שבכל הזדמנות יוצאת לבלות ומשליכה עליך את ק', בכל סופ"ש, באמצע השבוע, בבקרים לגן. 
ואני, אימהית ורגישה, שאב בנה איננו בחייו  על אף רצונה, מאמינה בלב שלם כי איכות הזמן שלך עם הילד חשובה יותר ממני, שאין ספק בכלל מי צריך להגיע קודם בסדרי העדיפויות והזמנים שלך.

היית כותב לי לפעמים כמה אתה לא ראוי לאהבה שלי, שעלי למצוא לעצמי מישהו אחר שיוכל לתת לי מה שאתה לא יכול- אבל לא אמרת למה. גרמת לי לחשוב עליך כאדם שבור ריגשית, המתמודד עם מכשולים שונים בחייו כמו סכנת פיטורים מהאוניברסיטה, אבהות, התמודדות עם אמא של ק', התמודדות עם המגורים בבית הוריך.

כל כך אהבתי אותך. רציתי להכיל אותך , להראות לך שבתוך האי שפיות בעולמך אני אהיה לך צוק איתן ומשענת. חשבתי שאם אעמוד יציב אל מול המכשולים תראה שאני מספיק חזקה בשביל  שנינו, שאני לא אעזוב אותך ואהיה שם בשבילך. גם כשכעסתי עליך כשהברזת לי, גם כשנעלמת וסגרת את הטלפון, גם כשהסברת לי למה אתה לא יכול לישון אצלי, גם כשהצעת בעצמך לעבור לגור איתי בינואר אחרי שתחזור מהכנס בדנבר וכבר פיניתי לך ארון ובסוף אמרת לי שזה קשה לך להיות רחוק מק' ושלמרות שיש לך תיק באוטו אתה לא מסוגל לישון אצלי, רחוק מק' יחסית.
הכל היה תמוה בעיניי- אבל כל כך רציתי להאמין לך. פחדתי שאם אמשיך להביע בך חוסר אמון תישבר ממני ותלך. חשבתי שאני משליכה עליך את מה שעבר עלי עם אלון ושזה כבר לא הוגן כלפייך. שאתה פשוט מי שאתה כמו שאתה מספר, שבאמת אין הרבה מעבר.

אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי נכנסת להריון ממך. אני לא יודעת מה הייתי עושה עם ילד ממך, מזכרת לכאב לב ולמפח הנפש שאתה מעביר אותי.

אני מרגישה שלקחת לי את חופש הבחירה, החופש שלי להחליט עם מי נכון לי להיות.
הצגת בפניי אדם שאיננו קיים, דמות שהיא פרי דמיונך שאולי נשענת על קורטוב של אמת.
אני מרגישה מרומה, מנוצלת והכי גרוע שאני מרגישה שלקחת את כל הפגיעות שלי ושיחקת בי כמו בובה על חוט, כיוונת את הדברים לפי החליל שלך במניפולציות ובתחמנות ונתת לי לחיות תקופה ארוכה בשקר, בבועה של שקרים וחוסר אמיתות. נתת לי להאמין שיבוא יום, יבוא יום ונוכל להנות מהזוגיות שלנו ברמות אחרות לגמרי, ידעת שאני רוצה ילד ממך בעתיד, שאני רואה ורוצה איתך חיים משותפים דיברנו על הכל בטיילת. 

הכל היה שקר. מעשה מרמה אחד גדול. שיחקת בי וניצלת את הרגשות שלי כלפיך, את המוכנות שלי לקבל דברים, את הרצון שלי להאמין לך, את הבדידות שלי עד שנכנסת לחיי שוב ואת הפחד מלאבד אותך.
ניצלת את כל זה ויותר למען המטרה האישית שלך.
גם כשכבר חשפתי בפניך שאני יודעת את האמת, המשכת לשקר לי והמצאת על אישתך שקרים ומעשיות, שהקשר הוא לנוחיות, שלא סיפרת לי עליה כי חשבת שהקשר יגמר , כי אתם מחכים לירושה, אלף סיפורים ושקרים. שתמצא דרך להוכיח לי שכל מה שאמרת לי לגבי אישתך והפרידה המתוכננת אכן אמת. למרות שכבר ידעתי שאתה שקרן, הסתכלתי עליך אצלי בבית על המיטה וכל כך רציתי לאהוב אותך שוב, את הגיא החרדתי, לא ידעתי מה יקרה ברגע שתצא מהדלת, איך ארגיש, איך אתמודד שוב לבדי בעולם שבו כבר הפכת להיות החבר הכי טוב שלי, איש סודי ומבטחי.
כל כך כואב לי, כל פעם שהשם שלך עולה במוחי זה מרגיש כמו אגרוף של אש בבטן, אני לא מפסיקה לבכות, לא ישנה בלילות ולא מצליחה להתרכז בימים.

אמרת שלא משנה מה, תמיד תאהב אותי ושתמיד תהיה שם בשבילי וכל כך רציתי להאמין לך!!! רציתי נואשות להאמין לך!!

אני לא הייתי יוצאת איתך אם הייתי יודעת שאתה גבר נשוי. חיפשתי זוגיות והקמת תא זוגי וחשבתי שבסוף הסבלנות שלי תשתלם איתך.

אני מרגישה שקיבלת ממני דברים רגשיים וגופניים שלא היית מקבל לו הייתי יודעת את האמת עליך.

לא בטוחה שאמרתי כל מה שרציתי לומר אבל..

זה כואב לי, זה כואב לי כל כך 

כואב!!

0 תגובות
נסיעה
08/02/2016 14:46
סיפורה של O
בדרך לאקדמיה. עוד שעה וחצי יש לי מבחן בקורס שמעולם לא ראיתי את המרצה שלו. "קורס מתוקשב" . עוד מכה של העולם הפוסט מודרני.

לעיתים,עם כל אהבתי לקידמה ולפתיחות הייתי רוצה לחיות בתקופה אחרת.
אולי בתקופת הפאודליזם ( בתור אצילה כמובן) או בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית.... לאכול עוגות כל היום :*)

גם בבחירת תקופות חיים אלטרנטיביות,מוצאת את עצמי נמשכת לתקופות שליט- נשלט. זה בטח לא דארוויניזם,אבל יש בזה משהו מאוד קדמוני,פראי ונכון. לפני המצאת הפמיניזם,אני לא אוהבת פמיניזם. 

 המבחן שלי בכלל ביסודות ניהול...לא קשור לחוג שלי.קורס העשרה הם קוראים לזה. אני קוראת לזה " נקודות-מתנה-לתואר".

היום הרגשתי הרבה פחות לבד משהרגשתי בשבועות האחרונים.
נחמד לי לדעת שיש לי אתכם. 

שיהיה לי בהצלחה
1 תגובות