עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"...אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר..."

אור גדול / אמיר דדון.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
"...אם תנסי לעוף, עוד תגלי כנפיים..."
19/07/2018 00:42
ORFRIDMAN
אז החלטתי להתחיל להזיז את עצמי ולעשות איזו שהיא פעילות גופנית.
הרגשתי שנהייתי בטטת כורסא, שהתנועה היחידה שלי ביום זה מהבית לרכב, מהרכב למשרד ומהרכב שוב לבית ובמקרה הטוב כמה קפצוצי ערב עם הילדודס.
אימוש המליצה על פילאטיס מכשירים, אחרי שסיננתי חיפפתי ודיי השתמטתי מכל שיחה שלהם שנכנסה אליי לנייד בחודש האחרון, סוף סוף סיימתי לדחות את הקץ והיום הלכתי לשיעור הראשון.
5 הדק' האלה שהלכתי ברגל (!) לשיעור נראו לי כמו נצח!
אני, הרקדנית שסיימה בהצטיינות מגמת מחול לפני 16 שנים (אמאלהההההה איזו זקנתוזה),
אני שלמדתי הדרכת אירובי בוינגייט (ועשיתי עם זה כלום ושום דבר) 
ובעיקר אני, אור, האמא, אחרי 3 הריונות ושתי לידות מהממות,
אני שהעליתי 30 קילו מאז סיום התיכון, ובעיקר אני שלא זזתי (בקטע ספורטיבי) מעל 3 שנים!
פחדתי פחד מוות. פחדתי שהגוף שלי יבגוד בי, שהוא לא יזכור את כל מה שעשיתי איתו כל השנים והכי הכי פחדתי שהוא יקרוס. 
נכנסתי לשיעור בחשש היסטרי וכשהמדריכה ביקשה להשכב על המיטה שאלתי אם היא מיועדת למשקלים כבדים..
באמת חששתי לשבור אותה!
והנה מתחילים, ועובר תרגיל אחד ו-וואלה, לא נשברתי.
והתרגיל השני - ואני אומרת לעצמי "סבבה. זה קשה אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה".
והתרגיל השלישי והרביעי מגיעים
ובתרגיל השמיני קפצתי שנייה לתת כיף לאלוהים וצנחתי למטה!
השרירים שלי שרפו כמו שבחיים לא שרף לי.
הרגשתי את הרחם שלי מתכווץ כמו שהוא לא התכווץ גם בלידה,
והכי הכי - כשהיא ביקשה לשכב על הבטן ואמרה לכולן "עכשיו לנשום עמוק" - הציצי שלי בגד בי והחליט לחנוק אותי לאט ובייסורים.
הלוווו.... אני לא נושמת !!!
אלוהי הרחמים!!!
יצאתי מהשיעור מים! כולי הייתי רטובה גם במקומות שחשבתי שכבר אי אפשר להזיע בהם!

אבל, !!
הייתי בשוק מעצמי, מהגוף שלי שזכר, שייצב אותי ותמך בי (על אמת, אם לא היה תומך הייתי נופלת),
והרגשת ה"היי" שהייתה לי כשיצאתי מהשיעור לא הייתה דומה או שווה לשום רגש שהרגשתי בתקופה האחרונה,

ובי נשבעתי - 
להרשם לפילאטיס מכשירים ואשכרה להגיע לשם לפחות(!) פעם בשבוע (אלוהים שיישמור מה חשבתי לעצמי??).

וביתר הזמן אני חושבת להתחיל לעשות הליכות / ריצות,
ולכן, יוצאת במכרז:

דרוש גבר חסון חתיך ושרירי אשר מוכן לקחת על עצמו ללוות אותי בתהליך ארוך ומייגע של הליכות וריצות,
הוא חייב להיות מסוגל לרוץ ריצות ארוכות כאשר בידיו גלגל שווארמה טרי (בכל זאת, צריכה טריגר לריצה, לא??)

*** המודעה כתובה בלשון זכר אך מתייחסת לשני המינים (בחייאת, אם אין ביכולתכם להחזיק גלגל שווארמה טוב ולרוץ מהר ממני - אל תציעו עצמכם).


חיבוקים נישוקים וים של אהבה
בתמונה - אני המזיעה 

0 תגובות
"להתחיל הכל מהתחלה כמו לנשום בפעם הראשונה.."
25/04/2018 18:19
ORFRIDMAN
מאז שגילו שאני פוליציסטית אמרו לי שלא אוכל להכנס להריון טבעי.
איתמר ואריאל הגיעו אחרי טיפולים ארוכים, אחרי אכזבות של הזרעות שלא נקלטות ואחר תקוות והמון תפילות.
ואז זה קרה,
ההורים שלי היו באוסטרליה אצל אחותי.
 אייבי, בעלי, היה בונקובר מטעם העבודה.
ואני? אני הייתי לבד עם שני קטנטנים והרגשתי חרא.
ימים כלילות היו לי סחרחורות וכאבי ראש היסטרים, היו לי בחילות והקאות שחשבתי שחטפתי איזה שהוא וירוס.
בשיחה אקראית עם בעלולי - הוא הציע שאעשה בדיקת הריון, כזו שקונים בסופר פארם,
ואני הפוליציסטית אמרתי לו שאין סיכוי שאני בהריון, הרי עבדנו קשה מאוד כדי לקבל את איתמר ואריאל.
בלילה חשבתי לעצמי למה לא בעצם? הרי יש לי מלא ערכות ביתיות בבית (כל טיפול וטיפול קניתי מלא ובסוף בשביל לא להתאכזב לא השתמשתי בהן),
אז אמרתי - יאללה. נעשה את זה.
והנה.... לראשונה בחיי - 2 פסים! חיובי??? אני בשוק!!!
השעה 1 בלילה בישראל, אני לבד. מה עושים עכשיו???
דבר הראשון התקשרתי לבעלולי, סיפרתי לו ובמקביל קבעתי תור לרופא נשים שלי לקבל הפניה לבדיקת דם כדי לוודא שאני לא הוזה.
ולאחר כמה ימים אכן הבדיקה חזרה חיובית ואיזה כיף - נכנסתי להריון טבעי למרות כל מה שאמרו!!!
יש ניסים בעולם :)

הבדיקות היו סבבה לגמרי, הכל היה תקין,
הגיע שבוע 8 ואיתו גם הדופק :) (שוב לבד, כי כולם מסביבי בחו"ל).
ואז כבר מריצים תוכניות בראש, יגיע ערב ליל הסדר ונספר לכולם מסביב לשולחן, ואם זו תהיה בת נספר ככה, ואם זה יהיה בן אז נספר ככה.
והימים עוברים, בעלולי חוזר, עוד ימים עוברים ההורים שלי חוזרים, עוד כמה ימים עוברים ואז בבדיקה שגרתית אי שם בשבוע 12, ממש קצת לפני השקיפות העורפית, הרופא בישר לי שהוא לא מוצא דופק....
בלעתי רוק, לא ידעתי מה לעשות, אני לבד שם, פאקינג בדיקה שגרתית - מי חשב שזה מה שיקרה???
הוא חפר וחפר מעל רבע שעה ואני רואה את הדמעות בעיניו (בכל זאת הוא מלווה אותי כבר מעל לשלוש שנים וזה הריון טבעי אחרי 2 ילדים בטיפולים),
והוא ממש מצטער לבשר לי שאין לבייבי שלי דופק. 
וזה כבר בייבי לגמרי, ידיים רגליים וכל זה והוא שוכב לו שם בתנוחה עוברית ולא זז.

הוא מפנה אותי למיון בתקווה ששם יגלו דופק אבל לשווא.
במיון מחליטים על גרידה.

במשך שלושה ימים נאלצתי להסתובב עם עובר מת בבטן.
ההרגשה הזו שפתאום את מעכלת שאשכרה נקלטת להריון טבעי אבל מישהו שם למעלה תכנן תוכניות אחרות - זו הרגשה נוראית.

מגיעה לבית החולים לגרידה וקולטת שאני צריכה לחלוף על פני כלללללל חדרי הלידה בשביל להגיע למחלקת אישפוז יום.
(מי שתכנן את זה היה כזה חסר רגישות!!)
אז החלטתי שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה זה דרך הצחוק.
כשהגעתי לבי"ח לגרידה אחרי צום של 8 שעות (למרות שהכניסה לגרידה התארכה ובסוף יצא שהייתי בצום כמעט 12 שעות)
מסביבי כולן בוכות ומייבבות, אף אחת לא צוחקת....
הרופא המרדים שאל אם אני מרגישה טוב ואם יש דרך שהוא יכול לעזור לי,
אז אמרתי לו שאם הוא יכול לסדר לי איזו לאפה טובה אני אהיה אסירת תודה (בכל זאת - שמנמנה).
צחקתי מלא - הוא פחות, כנראה שעצבנתי אותו אז הוא שם לי מסיכה על הפנים ואמר לי להתראות....
לא זוכרת מה קרה אחר כך,  רק אמרו לי שיצאתי אחרי 10 דק' (זה הרגיש כמו שנתיים) ושהכל עבר בסדר גמור!
(אני הייתי בסדר, העובר היה גמור).

האחות ביקשה שאני יאכל משהו לפני השחרור וכבר לא יכלתי לאכול. 
ההרדמה והידיעה הזו שזהו... אני כבר לא בהריון - גרמו לי לרצות לשכב במיטה ולהתכסות בשמיכה ולבכות אל תוך הלילה.
אבל! 
בעלולי ואבא שלי ליוו אותי,
בבית אמא שלי חיכתה עם הילדים,
ויש מצב שבאמת הכל מלמעלה שחזרתי הביתה הישר לחופשת פסח עם 2 ילדים בבית (הידד!!). 
קבוצת התמיכה האדירה שזכיתי לה גרמו לי להמשיך הלאה ולהתגבר למרות שיכולתי בקלות להבין איך בנות נכנסות לדכאון ולא מצליחות לצאת ממנו.

אחרי שבוע בערך מישהי שואלת אותי באחד הגנים של הילדים מה קורה ומתי אני מתכוונת לספר שאני בהריון....
אז אמרתי לה שבעקרון תכננתי לספר לה ממש השבוע אבל אלוהים תכנן אחרת ועכשיו אני מספרת לה שאני כבר לא....
לא מבינה אתכם - אלו  שנדחפים לי לרחם, לשחלות ובכלל לחיים, מה הקטע?
מה אכפת לכם מתי אני אביא את הילד הבא? מה זה משנה אם השמנתי בגלל אוכל או בגלל הורמונים?
ולא, אני ממש לא מסכנה רק כי יש לי שני בנים (מהממים יש לציין)!!


אז השבועות שאחרי חלפו ואני התמודדתי עם זה בעיקר בעזרת הומור שחור,
משהו בסגנון של - כן. זו הייתה בת ואלוהים אמר שזו טעות כי היו צריכים להיות לי 3 בנים.....
או - זה היה בן ואלוהים החליט שסוף סוף אמורה להיות לי בת והיה איזה שהוא פאק בייצור....

או בכלל - שזה היה טו גווד טו בי טרו שנכנסתי להריון טבעי ו"פחחחחח מה נראה לך??" אז הוא לקח את זה בחזרה...

בכל מקרה מה שחשוב הוא שאני אחרי - 
אני התגברתי, אני חזקה!
אין לי בעיה לדבר על זה, להיפך, אני חושבת שטוב לדבר על זה. לא עשיתי משהו רע, לא גנבתי ולא שיקרתי,
זה היה שלי אישי וזה לא סוד.

איך שלמה ארצי שר:
"תבכי לי עכשיו, תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר..."

ימים של בכי ופריקה עזרו לי - על אמת.
בסוף זה באמת משתחרר.


ולכם קוראים יקרים, 
אם אתם מאלה שנדחפים לבנות לחיים ולשחלות - שחררו!
אתם לא יודעים מה כל אחת עוברת,
אולי היא מנסה שנים להרות ואתם זורים לה מלח כשאתם שואלים - "מה עם עוד ילד?"
"התחתנתם מזמן, מה עם ילדים?" 
אולי היא בכלל לא רוצה? ואולי היא בדיוק עברה הפלה?

שחררו! זה לא עניינכם.

ועכשיו באופטימיות וחיוך ממשיכים הלאה,
יש לי 2 אוצרות מדהימים שעזרו לי להתגבר (בלי ידיעתם) בימים הכי קשים בחיי.

מסיימת עם לינק לשיר שאני הכי אוהבת בעולם:

https://www.youtube.com/watch?v=jeU9Sbq0D0A


אור גדול / אמיר דדון:

"ואם היה לי קצת עצוב 
אולי למדתי מזה משהו חשוב 
כי בסוף כשזה נגמר 
יש סיבה לכל דבר 

לבד בתוך כל הטירוף 
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף 
אבל בסוף כשזה נגמר 
יש סיבה לכל דבר 

אור גדול מאיר הכל 
ויותר כבר לא צריך לשאול 
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות 
להתחיל הכל מהתחלה 
כמו לנשום בפעם הראשונה 
אני כאן אני לא מתבזבז יותר 

ואם יכולתי רק לזכור 
לכל אחד יש את הדרך לעבור 
אבל בסוף כשזה נגמר 
יש תשובה לכל דבר 

אור גדול מאיר הכל 
ויותר כבר לא צריך לשאול 
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות 
להתחיל הכל מהתחלה 
כמו לנשום בפעם הראשונה 
אני כאן אני לא מתבזבז יותר."


בתמונה: 
הגברברים ההורסים שלי 

0 תגובות
ממצוין לממציאן
28/03/2018 21:21
ORFRIDMAN
זה היה בנובמבר 2017, 
הלכתי עם איתמר לעוד ביקורת שגרתית בטיפת חלב, "בדיקת התפתחות" הם קוראים לזה,
העליתי באותו ערב פוסט לבלוג שלי, זוכרים את הפוסט ומה קרה שם?
מוזמנים ללחוץ על הקישור ולהיזכר: 
http://orfridman.bloger.co.il/269063/
לונג סטורי שורט:
האחות ביקשה מאיתמר לצייר שמש - הוא צייר שמש כחולה, היא אמרה לו - שהשמש בצבע צהוב.
היא ביקשה לצייר דשא - הוא צייר קווים לרוחב (במקום לאורך) - היא אמרה לו שלא ככה מציירים דשא,
והשיא היה שהיא ביקשה ממנו לצייר ילד - והוא צייר צב. ואמר לה "לא בא לי ילד...."
שיתפתי את הפוסט בפייסבוק ותוך כמה שעות הוא הפך ויראלי וצבר אלפי לייקים ותגובות של הזדהות איתי ואנטי כלפי המערכת הזו שמנסה "לשבלן" את הילדים ולהכניסם לתבניות.
ואני - כמצופה מאמא שלא מתרגשת, הרמתי לאיתמר, עודדתי אותו ולא ממש ייחסתי חשיבות או התרגשתי מדבריה של האחות בטיפת חלב.
כמה ימים לאחר שהפוסט הפך ויראלי, פנתה אליי בחורה בשם תמי תמרי גפני,
היא הציגה את עצמה כמי שעובדת בחברה העומדת להוציא לאור ספר המעודד חשיבה יצירתית.
היא הייתה מקסימה להפליא והציעה לשלוח אליי את הספר עליו הם עובדים - חינם, ממש ללא עלות!
פייר, התרגשתי!
את, שלא מכירה אותי ופשוט התרגשת מהפוסט שלי ורצית לעודד אותי ולתמוך בחשיבה היצירתית של איתמר ע"י שליחת הספר - מרגש ברמות!
כמובן שהסכמתי!
לא עבר שבוע והספר כבר היה אצלי בתיבת הדואר בצירוף מכתבון מרגש מתמי.
קראתי את הספר, הוא נפלא! הוא מעודד חשיבה יצירתית ופיתוח חשיבה מחוץ לקופסא - ממש כמו שאני אוהבת!
הספר היה קצת קשה מידי להבנה לאיתמר (שכן הוא רק בן 3.4) ולדעתי מתאים לילדים בכיתה א' לערך (או לפחות לילדים היודעים כמה שווים 1+1)

אז....
ממליצה לכם לרוץ, להזדרז ולרכוש את הספר המקסים הזה!
ניתן לרכוש אותו בחנויות או אונליין באתר המחבר - אליעזר מנור,
מצרפת לינק לרכישה:
https://www.eliezer-manor.com/

ואל תשכחו,
הילדים של היום - הם הממציאנים של המחר!

ולכם,
אליעזר מנור ותמי תמרי גפני - תודה רבה על המחווה המרגשת!

** הכותבת מציינת שלא קיבלה שום תמלוגים בעבור ההמלצה :) ההמלצה הינה אמיתית ומהלב, 
רוצו לקנות!

0 תגובות
מסבא יוסי האוהב אותך מאוד מאוד
08/02/2018 22:06
ORFRIDMAN
לפי שנה ושלושה חודשים סבא שלי נפטר.
זה היה ב 7.11.2016 בדיוק שבוע לפני יומולדת שנתיים לאיתמר.
קמנו מהשבעה ב 14.11 ויום אחכ כבר חגגנו לאיתמרי יומולדת שנתיים!

זה לא סוד שסבא שלי ואני היינו קרובים.
בשלושת השנים הראשונות לחיי הייתי נכדה יחידה (עד שהגיעו אחי אחותי ושאר בני דודים).
אני זוכרת שתמיד אהבתי ללכת לסבא וסבתא שלי הביתה, אהבתי לישון שם בסופ"שים ובכלל, ללכת אליהם היה פינוק.

סבא שלי היה עיראקי מהדור הישן.... אחד כזה שלא  מרבה במילים והיה מראה אהבה בצורה חומרית בעיקר. 
כל חג וכל יומולדת היה מקפיד על ברכה קצרה וכמובן מתנה.
בימי ההולדת שלי (ובכלל של כל מי שהוא הכיר) הוא היה הראשון לברך (כן. היה מתקשר על הבוקר. לפעמים גם ב 6:30 בבוקר) והדברים הכי מושקעים שלו שאני זוכרת היו בט"ו בשבט צלחת ענקית (!!!) של פירות יבשים - שמאז שהתחתנתי היה דואג לנסוע אלינו לדירה בערב ט"ו בשבט ולהביא לנו את הצלחת עד הבית, ובפורים משלוח מנות עם דמי חנוכה.

ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי מאז שסבא שלי נפטר משהו בי נפטר ביחד איתו.
איזה חדרון קטנטון בלב שכבר לא שלם, שכבר לא אותו דבר.

יום אחרי השבעה התעוררנו לבוקר יומולדת של איתמר בלי השיחה מסבא.
חודשיים אחר כך התעוררתי לבוקר יומולדת בלי הרול שלו שמעיר אותי על הבוקר ומאחל לי "כל טוב ורק בריאות" והכי שבר אותי שקנינו את הדירה בבניין ממול, אותו בניין שבדיוק שנה לפני ררינו דירה בקומה ראשונה, הוא התחנן שנגור שם, הוא כבר ראה את העתיד ופינטז שהוא מגיע לנכדים כל יום כל היום ובלי לצלצל,
ואנחנו.... משהו בנו לא היה סגור על הדירה ועם כל הרצון לגור מול סבא ולשמח אותו - אמרנו שלא בכל מחיר.

והנה. סבא נפטר וכמה חודשים אח"כ מצאנו דירה באותו בניין בדיוק בקומה אחרת, רצה הגורל והחלון של המטבח (שסבא אהב מאוד מאוד את המטבח) פונה לדירה שלהם.

פעם, מישהו אמר לי שכשמישהו קרוב נפטר זה משתפר עם כל יום שעובר אבל מאז שסבא שלי נפטר לא עובר יום שאני לא חושבת עליו.
לא עובר יום שהוא לא חסר לי ולא עובר יום בלי שאני מדבקת איתו ומספרת לו מה קורה אצלינו, מאז שסבא שלי נפטר אני לא מבינה איך מישהו פעם אמר לי את המשפט הזה, איך מישהו באמת חשב שכל יום שעובר זה קצת משתפר.
אני מרגישה שבכל יום שעובר הוא רק חסר לי יותר, הוא מפסיד דברים שהוא חלם לראות! לא נתפס!

כל יום אני משחזרת את הנשימות האחרונות שלו בבית החולים,
את אותו בוקר שאני הייתי במשמרת שלי איתו והרופא ביקש ממני לקרוא לכל המשפחה להיפרד, את אותן נשימות כבדות אחרונות שלו ואת ה-נשימה האחרונה שסיימה את חייו בעולם הזה.

לפני איזה חודש חפרתי במכתבים והברכות שסבא  כתב לי וגיליתי שבכולם הוא חתם: "מסבא יוסי האוהב אותך מאוד מאוד..."

כמה ימים ישנתי עם המחשבה הזו, למה דווקא מאוד מאוד?
למה לא אוהב? למה לא אוהב מאוד?
חשבתי איך אפשר להנציח את זה שהוא אוהב אותי מאוד מאוד כי הוא כבר לא כאן לאהוב (בצורה ממשית).

אז קיעקעתי על האמה את סיומת הברכות שלו אליי מאחד המכתבים בכתב ידו!

סבא -
ת.נ.צ.ב.ה
אוהבת ומתגעגעת המון! 

0 תגובות
3 מדינות בשישה ימים - חו"ל עם ילדים!
21/12/2017 20:02
ORFRIDMAN
לפני כמה חודשים עלה הרעיון לטוס לחו"ל. 
חשבנו בהתחלה אם כדאי או לא? אם לקחת את הילדים או לוותר?
ולבסוף החלטנו להיות קלילים, לקחת מינימום בגדים והכי חמים שיש (לפחות לילדים)
לארוז את עצמנו ולחגוג יומולדת 30 לאחי ולחוות כריסמס (שוב) בחו"ל.
חברה של אמא שלי סיפרה לה שמאוד יפה בשטרסבורג בעונה זו של השנה ובנינו את הטיול בהתאם לזה.
 אז ביום חמישי לפני שבועיים ארזנו את מיטב בגדי החורף של הקטנטנים ונפגשנו בנתבג.
כולם כולל כולם, ההורים שלי, אחי גיסתי והאחיינית המהממת שלי בת ה 8 חודשים
ואנחנו, ארבעת הפרידמנים.

טסנו לבאזל, הטיסה הייתה יחסית סבירה (יחסית כי היי, טסנו עם שלושה קטנטנים),
השכרנו רכבים מהצד השוויצרי כי שם הם מגיעים עם גלגלים מיוחדים לנסיעה בשלג.
קיבלנו רכבים מרווחים עם כסאות בטיחות לכל הזעטוטים שלנו (שאגב היו נקיים),
 התחלנו לנסוע לכיוון פרייבורג שבדרום מערב גרמניה - שם גם ישנו במשך 4 לילות.

בכל ששת הימים טיילנו בין שווקי הכריסמס,
ביום השני -יום שישי, נסענו לאגם מומלזה - MUMMELSEE שבצפון היער השחור בגרמניה.
הגענו לעיירה קסומה קסומה, יצאנו מהרכבים וטיילנו לנו בשלג לכיוון האגם,
בעודנו נכנסים להתחמם בחנויות החל לרדת שלג (!) כבד מאוד, ארזנו טוב את הילדים בעגלות ורצנו לבית הקפה הסמוך להתחמם בשוקו חם וכמובן פרוסת עוגה - כיאה לשמנמודים שכמונו :),

משנרגעו הרוחות יצאנו והלכנו בשלג חזרה לרכבים (חוויה 
בפני עצמה לילדים).

ביום השלישי - בשבת, הייתה לאחי יומולדת.
מבעוד מועד הכנתי בבית (עוד בארץ) חולצות לכווווולם (כן, גם לזעטוטים שלנו),
קנינו טישרטים לבנות ולכל אחד היה כתוב על הגב שאחי חוגג 30 !
ניפחנו בלונים, הדלקנו נרות ונכנסנו לחדר של אחי בשירים וריקודים!  החלפת קידומת בחו"ל זה מה זה פאן!
לאחר החגיגה (וארוחת בוקר כמובן) פתחנו בנסיעה לקולמר המכונה "ונציה של אלזס" אשר בצרפת.
כמובן שבכל עיר/עיירה היו שווקי כריסמס מהממים ומרהיבים!
בסופו של היום הלכנו ארבעתנו (אחי וגיסתי ובעלי ואני) לחדר בריחה - כיאה למכורים - לחגוג לאחי יומולדת,
{איזה כיף שהבאנו בייביסיטר מהארץ :)}

ביום הרביעי - ראשון, נסענו לאגם טיטיזה TITISEE הנמצא בדרום היער השחור בגרמניה,
הנסיעה לשם הייתה כולה רצופה בשלג (גם כנוף ובהמשך גם ירד שלג) הגענו לאם וכולו היה קפוא (לאן הברווזים.... עפים כשהאגם קפוא...?),
וערימות השלג בצדדים לא השאירו לנו אלא להתפלש בהם בקור של 3.5- מעלות!!!
נכנסנו לבית קפה (כי איך אפשר בלי עוגה ושוקו חם?!) ושם פגשנו את סנטה קלאוס או כמו שאיתמר קורא לו "סבתא קלאוס"
נכנס בחור מחופש לסנטה עם שק של ממתקים וחילק לכל היושבים במסעדה ובבית הקפה שוקולדים טעימים בטירוף -  מקסים מקסים מקסים!

(אז הבנתם שגם קיבלנו שוקולד, כן?)

ביום החמישי טיילנו בשטרסבורג בצרפת ועשינו את דרכינו חזרה לכיוון באזל שם גם ישנו בלילה האחרון.

ביום השישי שלנו היינו בבאזל, החזרנו את הרכב והתעופפנו חזרה לארץ,

הילדים נהנו בטירוף!
היחד, הנחת והצוותא שהייתה לכולנו - לא ניתן לתאר במילים,

אז היה קפוא - כן!
שואלים אותי - "מה.... לילדים לא היה קר??" - לא! הלבשנו אותם טוב טוב, והיי, מאז שילדתי את איתמר בחורף אני טוענת שגם בלפלנד יש תינוקות :)
התארגנו בצורה שלא מביישת קורס מפקדים,
כל יציאה מהמלון לרכב וכל ירידה מהרכב לטובת טיול רגלי הייתה אורכת גג 10 דק' של הלבשת הילדודס הושבה בעגלות ויאללה תזוזה.

היינו מתוקתקים ומסודרים כאילו שאנחנו טיילים מנוסים (מנוסים כן, עם ילדים בחורף - פחות).

אז היי,
אחי חגג 30  וכולנו היינו איתו ביחד,
ראינו וחווינו כריסמס לראשונה עם הילדים / האחיינים / הנכדים כולם יחד
זו חוויה של פעם בחיים - או שלא... אנחנו כבר מתכננים את הטיול הבא :)


בתמונה, הגברברים של חיי :)

0 תגובות
ילד אחד יחיד ומיוחד!
17/11/2017 23:15
ORFRIDMAN

אתמול הייתה ביקורת של גיל 3 בטיפת חלב לאיתמר, הבן הבכור שלי.

הגיע הקטע של הציורים.
האחות מבקשת ממנו לצייר שמש.
הוא מצייר עיגול כחול ואומר לה שזה שמש.
היא אומרת לו שהשמש צהובה ולא כחולה....
הוא לא מוכן לצייר שמש צהובה.

ממשיכים.
האחות - תצייר דשא.
הוא מצייר בסגול ואומר לה הנה דשא.
האחות ממשיכה שהדשא הוא ירוק ולא סגול
והוא בשלו... רוצה דשא סגול.

אחרי עוד 3-4 בקשות של ציורים בצבעים "קבועים מראש" היא מבקשת ממנו לצייר ילד (הכי פשוט. עיגול 2 נקודות לעיניים וקו לפה)
הוא מצייר ציור בצבע אדום וחום.
מצייר מצייר והיא כל הזמן הזה אומרת לו שזה לא ילד וככה לא מציירים ילד.

הוא מסיים את הציור ואומר לה:
"תקשיבי.... לא בא לי ילד. אז את יודעת מה עשיתי??? זה צב. צבי צב"

My work here is done!!!!


בתמונה:  הצב של איתמר

0 תגובות
7 החטאים שיהרסו לך את הסטייל - חטא 2
10/09/2017 22:15
ORFRIDMAN
אז החטא הראשון היה חטא הגאווה, 
מקווה שכולכם נכנסתם ללינק ונרשמתם לתוכן החינמי (יש לציין)!

כבר כתבתי לכם אתמול שאני חטאתי בכל שבעת החטאים, זוכרים?
אספר לכם קצת על חטא הגאווה שלי.
אני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ידעתי להתלבש (אם אפשר לקרוא לזה ככה),
לא תמיד הייתי בשיא האופנה אבל בהחלט לא הייתי בתחתית.
היו פעמים שאנשים ממש התלהבו ממה שאני לובשת ואף החמיאו והיו פעמים שאף היו מרימים גבה ותוהים לגבי "מה עבר עליי" באותו הבוקר?

עם כל כמה שאהבתי להתלבש, הסיוט שלי היה לעמוד כל בוקר מול הארון ולבחור בגדים, 
תמיד אותו סיפור, השעון מצלצל, אני מתמהמהת מול הארון ואז לא נשאר לי זמן לארגן את הילדים ולשים בגנים.
חשבתי לעצמי אולי אקח עזרה / קורס / סטייליסטית וזה יקל עליי אבל מצד שני, (פה נכנס חטא הגאווה לעניין)  אני? אני לא צריכה שילמדו אותי להתלבש.
אני לא צריכה למישהו ילמד אותי איך ומתי לבחור בגדים.

לפני כמה חודשים נתקלתי בפרסומים של רביד ואיילת הלא הן הבעלים של סטייל גורו,
אני שילמתי על הקורס במיטב כספי,
ואתם??
אתם יכולים להנות משבוע החטאים חינם וללא עלות!
כל שעליכם לעשות הוא להירשם בלינק (מזכירה שוב שהוא חינמי) מצרפת אותו שוב:
ולקבל מדי יום את החטא היומי למייל!

ושלא תחטאו :)

בתמונה:
אני והקימונו, מי אמר שקימונו זה רק לים??
0 תגובות
7 החטאים שיהרסו לך את הסטייל - חטא 1
09/09/2017 22:36
ORFRIDMAN
אז גם אני חטאתי בכל 7 החטאים!!!

נתחיל מהתחלה......
מאז ומתמיד הייתי שמנה, מעולם לא נחשבתי (ולו בטעות) לרזה.
יחד עם זאת, מאז ומתמיד היה לי ביטחון עצמי גבוה (היו תקופות שהוא היה גבוה יותר), ותמיד תמיד אהבתי את איך שאני נראית,
גם בתקופות השמנות יותר ובתקופות השמנות פחות.
בשנה וחצי האחרונות אני בבית (שמירת הריון וחופשת לידה שהתארכה), 
מצאתי את עצמי "מזלזלת" בלבוש ולא תמיד מביאה את עצמי ליידי ביטוי.
שמתי לב שלא משנה איך אני מתעוררת בבוקר (שמחה, עצובה, עייפה, או כל תחושה אחרת) אני מתלבשת בבגדים מסויימים והם מקרינים לי את הרגשות והתחושות שלי למשך כל היום!
שמתי לב שבימים שאני "מזלזלת" ולא משקיעה באקססוריז או במחשבה בלבוש ההרגשה הכללית שלי ירודה.
הרגשתי שעם כל זה שאני אוהבת את איך שאני נראית אני מרגישה שאני לא מספיק מביאה את זה לידי ביטוי בלבוש שלי.

לפני כמה חודשים נרשמתי לקורס סטיילינג בסטייל גורו.
הקורס שינה את חיי פלאים!!!
לא אגלה לכם את כל הסודות אבל ממש על קצה המזלג:
למדתי מהו מבנה הגוף שלי (לא שלא ידעתי קודם, אבל הובהר לי יותר) ומה הכי מחמיא עבורו ועבורי.
למדתי שאף על פי שזו נשמעת משימה קשה לחשוב ערב לפני מה אני הולכת ללבוש ביום למחרת - זה ממש לא קשה.
למדתי שהארון שלי לא חייב להיות מפוצץ בבגדים בשביל לייצר קומבינציות מעולות ומרשימות.

השבוע יעלה כל יום לינק לחטא אחר.

מזמינה אתכם לצפות בלינק ולהירשם (ההרשמה חינמית!!) לקורס המשנה חיים הזה:


בתמונה,
אני, לא מפחדת ממטפחות :) 

0 תגובות
קנינו בית - הגיע הזמן לפוסט תודה!
26/08/2017 20:03
ORFRIDMAN
לפני 9 חודשים קנינו דירה.
לפני חצי שנה קיבלנו מפתח והתחלנו לשפץ,
לפני שלושה חודשים עברנו לגור בה.

נתחיל מהתחלה,
הדירה שקנינו הייתה במצב נורא! באמת.
אממה, המיקום שלה מעולה, הבניין במצב טוב וכמובן, איך לא, נוף ילדותי נשקף מהחלון.
הדירה ממש מול הבית של סבא וסבתא שלי.
כשראיתי את הדירה הזדעזעתי (במילים עדינות) הדירה הייתה מחולקת לשתי דירות והיה כאוס וטינופת.
לקחנו נשימה, אמרנו שאנחנו קונים שטח. פשוט שטח, נמצא קבלן ונעצב אותה איך שאנחנו רוצים.
התחלנו לחפש קבלנים, קיבלנו הצעות מחיר מטורפות, בין לבין אנשים אמרו לנו ששיפוץ כזה גדול שמתחיל מאפס כולל תשתיות של מים וחשמל, כדאי להתייעץ עם מעצבת פנים.
שקלנו, תהינו, חשבנו שזו תהיה הוצאה כספית מיותרת.
לבסוף, העליתי פוסט בפייסבוק וקיבלתי המלצות על 2 מעצבות שהתגלו כתותחיות על.
קבענו פגישה, הווייב היה מהמם, ישר היה חיבור וזרמנו על זה.
לאחר כמה ימים הן גם אמרו שיש להן קבלן מהמם ושאם נחליט בסוף לסגור איתו זה גם יותר נוח שמעצבות וקבלן עובדים יחד.
נפגשנו גם איתו, היה קליק מטורף! וכמובן, זרמנו. סגרנו עם הקבלן.
אחרי שלב ה"דיבורים" הבטיחו לנו שיפוץ בסדר גודל של שלושה חודשים +-, לנו היה דד ליין של מסירת הדירה הקודמת שגרנו בה,
והיה לנו גם סכום כסף מאוד מתוקצב לכל השיפוץ כולל כל הרכישות החדשות.

התחלנו בשיפוצים, שברנו (טוב לא אנחנו אבל הם שברו) קירות, החליפו תשתיות (מים וחשמל) ופשוט חידשו לנו את הדירה.
השיפוץ לקח חודשיים וחצי!!! (הקבלן עמד בזמנים ++)
הרכישות ותקצוב כל השיפוץ לא חרגו מהסכום שהקצבנו לעצמנו!

המעצבות המהממות ליוו אותנו בתהליך הזה יד ביד (תרתי משמע) ולכל מקום הלכו איתנו, ייעצו לנו בבחירות (אחרי הכל להן הייתה ראייה כוללת איך בסופו של דבר הכל אמור להיות)
בכל חנות שהגענו איתן קיבלנו הנחות מאוד מאוד יפות ומשמעותיות,
עצם זה שהקבלן והמעצבות מכירים היה ממש כיף, הן היו לפעמים בדירה בלעדיי, דיברו איתו ולחצו עליו לסיים דברים בזמן.

אני רוצה להגיד תודה ענקית לכמה אנשים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה:
* בראש ובראשונה לבעלי, שסבל אותי במהלך כל השיפוץ,
שזרם איתי ונתן לי יד חופשית בבחירת העיצוב לדירה.
* למעצבות האלופות שלנו, ויטל פרי שלטון וגיתית מגל, שכבר מעבר למעצבות הפכו להיות חברות שלנו! שיצאנו איתן לאכול, שכל יום קניות היה יום חווייתי וממצה ושכל העבודה נעשתה בנועם סבלנות וסובלנות.
* לדדי ה-קבלן האלוף שלנו, ולזוהר ועארף ושאר הצוות המקסים.
* לגאיה מטבחים - על מטבח הורס ביופיו ועל מוצרי חשמל איכותיים ביותר!
* לחזי בנק - על כלי סניטציה ברמה הכי גבוהה שיש.
* לריביירה ארונות - על ארונות בכל הדירה ועיצובים הורסים.
* לסימפלי ווד - על כורסא מהממת (שכל הזמן אנחנו מקבלים עליה מחמאות) ועל מזנון צף שווה.
* לביתילי על ספה ארוכה מיוחדת במינה.
* לקולקטי COLLECTIE - על דקורציות מעלפות (שכל מי שרואה שואל אותנו מאיפה הן).
* לאייטמס גלרי - לגילי המהמם שכל דבר נעשה אצלו בנועם, בלי לחץ ובמהירות ובמיומנות. תודה על דקורציות אליפות!
* לפיק אפ גלרי - על כסאות בר ושולחן סלון מושלם
* לבדוסה - על כריות בעיצוב מושלם.
* לקונטרסט על שטיח מיוחד במינו.
* לעמית שלנו על וילונות מהממים וכל כך מוסיפים.
* לעדנאן הנגר שלנו על מדפים צפים איכותיים.

תודה רבה לכולכם!
בזכותכם אנחנו גרים בדירה מושלמת, מעוצבת ומהממת.
הגשמתם לנו חלום.

תודה רבה!


בתמונה - הסלון שלנו :)

ו.
 
0 תגובות
היינו בימית 2000 ושרדנו כדי לספר
05/08/2017 23:00
ORFRIDMAN
בתחילת השבוע קבענו עם חברים להיפגש בשבת.
הם הציעו ללכת לימית 2000. 
מזועזעת מהרעיון (שונאת עומס של אנשים, פארק מים עם שני קטנטנים, אני מסתובבת בבגד ים לנוכח כל העולם.... ועוד) לאחר כמה משפטי "מחץ" כמו " נגיע מוקדם. איך שיפתחו"
"יהיה כיף לילדים"  "הם ישנו טוב בצהריים" ודומיהם - השתכנעתי.

קנינו כרטיסים (ואו. באתר כרטיס עולה פאקינג 108 שח לאדם!!!! מזועזעת שיש אנשים שמשלמים מחיר מלא!)
קנינו כרטיסים מוזלים (איפ..... איתמר כבר עולה לנו כרטיס מלא) וקבענו להיפגש בימית 2000 בשבת.
שבת בבוקר. השעון המעורר מצלצל (כן.... אצלינו הילדים יכולים לישון עד 12).
קמנו ב7 והתארגנו.
קופסא של תפוחים ואגסים, מים, בגדי ים ויצאנו לדרך.
הגענו לימית 2000 בשעה 8:30 בדיוק!
אנחנו ועוד (בערך) 30 רכבים וגם 4 אוטובוסים!!!!

נושמת עמוק.... מחנה את הרכב ונכנסים!
תופסים מקום בשורה ראשונה מול "עולם הילדים".
בריכה גדולה (מים רדודים מגיעים עד הקרסול) מלא מגלשות ומזרקות.

קרם הגנה לשני הפיצקים שלי, "בגד ים של דיזונאו" = דינוזאור (מפי איתמר), כובע אריה תואם לשניהם והופ למים!

תחושת האושר שמילאה את איתמר בלתי ניתנת לתיאור!
ילד בן 2.7 עולה במדרגות ומתגלש במגלשות של הגדולים (של הילדים הגדולים) לבד לבד.
(כן.... אחרי פעמיים שעליתי איתו הוא אמר שהוא כבר ילד גדול והוא יכול לבד ו"אמ אמא... חכי לי פה. אל תעלי אני רוצה לבד...."
אוקיי.....
והוא עלה לבד!!
לבד במגלשה הורודה. לבד בכחולה. לבד בירוקה וגם בכחולה הסגורה!
ילד גדול!

ואז חשבתי... למה שרק איתמר יהנה?
למה שאריאל לא יתגלש גם? 
שאלתי את איתמר אם הוא רוצה להתגלש עם אריאל...
ובכן... התשובה הייתה ברורה  "כןןןןן. ברור!!! אני יעלה לבד לבד... אני אשב במגלשה הכחולה. אני אפתח רגליים ותשימי לי אותו פה ואני אחזיק חזק חזק".
אוקייוש! אמא זורמת.

עולה איתם למגלשה.
איתמר יושב. אריאל בין הרגליים שלו ואני מאחוריהם. מחזיקה את שניהם.
אי אפשר היה לפספס את קולות הצחוק שלהם!

אושר!

אחרי 4 שעות שאנחנו שם כבר רצינו (אייבי ואני) ללכת הביתה.
גם כבר התחיל להיות עמוס וצפוף, גם חם  וגם... כבר דיי. מה עם מנוחה???
אז אמרתי לאיתמר שעוד מעט הולכים. 
כמובן שהוא סופר את ה"עוד מעט" בפעמים. שאל אותי כמה פעמים נשאר לו, אמרתי לו שיש לו עוד פעמיים ואז נלך.
הוא אמר לי אוקיי, פעם אחת בורודה ופעם בכחולה, ובאמת כך היה.
הוא סיים להתגלש הרמתי אותו על הידיים (הרצפה חמה) והוא שואל אותי בחצי בכי " אמא... אבל למה??? למה צריך כבר ללכת??"
עניתי: "איתמרי, אמא ואבא מאוד עייפים וגם כבר מתחיל להיות צפוף וגם חם נורא! אני רוצה לנוח צהריים ורוצה שגם אתה ואריאלולי תישנו"
והוא אומר לי:  "אהההההה. אוקיי אוקיי"
הגענו לכיסאות שלנו והוא אומר לי:
"יאללה. מהר מהר תנגבי אותי נתלבש וניסע הביתה לישון".

מיותר לציין שהוא נרדם לי על הידיים בדרך לאוטו.

אחכ עוד שנצ בבית של שעתיים ונפלו לשנת לילה עמוקה!


מודה שלא חשבתי שהוא יכול להינות כל כך.
זו חוויה לילדים.
ממליצה בחום.
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »