עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
StoriesGirls
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פרק 2
06/12/2013 15:24
ע.ז
התעוררתי במיטת מים. לא כמו כזאת שאנחנו קונים בחנות אלא ממש מיטת מים. היא הייתה עשויה ממים והמבנה שלה היה מקרשים אדומים, שדמו לאלמוג, השמיכה שלי הייתה עשויה מאלמוגים ששזורים בצורת שתי וערב שבאופן מפליא הייתה מאד רכה וחמימה. הבגדים שלי היו תלויים על מין קולב שהיה עשוי מקרס ברזל. ומה אני לובש? המכנס הזה היה שילוב בין צדפות כחולות וירוקות לבין קשקשים רומבואידות או גנואידות (לא ממש הצלחתי להבדיל) קשקשים קשים המצופים בשכבה שדומה לאמייל. מאחר ולא הייתה לי חולצה לבשתי את שלי. פתאום נכנסה לחדר קצף לבן ועליו פני אישה יפיפיה עם עיניים נוצצות כפנינים וקצף גולש דמוי שיער. היא התקדמה במהירות לכיווני. 

״בוקר אור לגיבורינו ים״

״מי את?!״ כלי הנשק היחיד שהיה בקירבתי היה הקרס ולא חשבתי שהוא יהיה שימושי כל כך אז פשוט קפאתי במקום. 

״אריאל. מלכת הימים והאוקיינוסים״

״אריאל... אריאל... מאיפה השם הזה מוכר לי?״ חשבתי לעצמי ואז נזכרתי! הסיפור הזה של האנס כריסטיאן אנדרסן ׳בת הים הקטנה׳ זאת בטח היא. 

״אבל למה את קצף ולא בת ים ממשית?״ 

״הייתי אמורה להרוג את הנסיך בסכין שהמכשפה הרעה נתנה לי לא הסכמתי כי אהבתי אותו ידה, ידה, ידה... שלוש מאות שנה וכו׳ וכו׳ וכו׳. אבל אני שמחה על החלטתי כי אני נשמה בת אלמוות״

ואז נשמעות תרועות החצוצרות ולחדר נכנס בן ים עם זקן חום קצר, זנב טורקיז שהתאים לעיניו הכחולות ועל שיערו הפזור הארוך היה כתר זהב מנצנץ עם אבני אודם אדומות ואבני חן ירוקות. בידו היה קילשון עם מוט בצבע חום ושיניים בצבע זהב, על זנבו היה תלוי נרטיק חום ובתוכו קונכייה לבנה. 
  
״שלום ים, אני טריטון מלך האוקיינוסים. איך החדר המלכותי שסידרנו לך?״  
0 תגובות
פרק ראשון
25/09/2013 22:51
ע.ז

פרק 1

"...רק אני והגלשן שלי..." השיר התנגן באוזניו של ים כששחה בנחת במימי הכינרת עם נגן המוזיקה העמיד במים שלו.

ים היה ילד כחול עיניים, חום שיער בעל תספורת קצוצה. "ים, בוא הביתה, ארוחת צהריים!" אמא צעקה. אמו הייתה האישה היפה בנשים, לפחות כך אביו של ים אמר ים יצא מהכינרת ונכנס לביתו.

"ימוש איך עבר עליך היום? איך שחזרת מבית הספר רצת לחוף." אמא הגישה לו את השניצלים החמים שיצאו הרגע מהמחבת.

"היה אחלה, שיחקתי עם רון ויניב..."

הפלאפון צלצל.

"הלו?"

"תבוא לכינרת מחר ב10 בבוקר"

השיחה התנתקה, ים המבולבל ניסה לחייג שוב אך לשווא.

"מי זה היה מתוק?"

"לא יודע." ים עזב את האוכל רץ לכיוון הדלת לקח את הכדורגל שתמיד שוכב בסל המטריות ועמד לצאת.

"לאן זה?" שאלה בזמן שלקחה את הצלחות מהשיש.

"ליניב!" הוא אמר ויצא מהבית.

***

יניב, ילד כחול עיניים ושיער שטני עם פוני קצרצר ישב באותו זמן והביט באביו צולה צלעות כבש וסטייקים ועל אמו שוחה בכינרת.

״אתה בא למגרש?״

״אחרי האוכל, רוצה להצטרף?״

״הרגע אכלתי, אני במגרש מחכה לך שם״

***

ים ניסה להבקיע את הכדור לשער אך ללא הצלחה, השיחה הטרידה אותו, כל הזמן המילים הדהדו לו בראש. יניב הגיע עם צלחת וכפית פלסטיק, לקח ביס אחרון מגילדת הווניל שלו וזרק לפח שעמד כמטר וחצי לידו.

״וזה סל!!!! אה... והקהל שואג! אה... אז מה קורה? כמה גולים הכנסת?״

״אפס״ אמר בזמן שניסה להכניס עוד גול לשער אך ללא הצלחה.

״איך זה הגיוני? אתה מלך הגולים... ים ספר לאחיך מה קורה.״

״אז תראה, היום כשחזרתי מבית הספר ורצתי לשחות בכינרת עם האוזניות שלי אמא שלי קראה לי לאכול ואז מישהו התקשר ואמר לי לבוא מחר ב10 בבוקר לכינרת, עכשיו ניסיתי להשיג אותו אבל הוא לא עונה וזה ממש מציק לי. יש לי רעיון, אולי תבוא איתי?״

״איזה יום מחר?״

״שבת״

״אז אני יכול״ אמר יניב וחטף את הכדור מים והתחיל להבקיע גולים.

עברו להן כמה דקות, ואז כמה שעות, ואז הגיע היום שלו חיכינו, היום שבו היינו צריכים לחכות לזר המסתורי.

יניב הגיע לבוש בגופיה האדומה הרחבה שלו ובמכנס הרחצה הכחול ובהביא שקית צ'יפס לא גדולה במיוחד אבל גם לא קטנה במיוחד ואני לעומתו הייתי לבוש בטי שורט לבנה ומכנס רחצה שחור והבאתי שתי פחיות קולה. עברנו לישיבה על החול הנעים מול הכינרת הצלולה ששיקפה את השמים הבהירים ללא עננים אפורים, היום נראה (אבל רק נראה) מושלם. לאחר שגמרנו את שקית הצ'יפס הלא גדולה במיוחד אבל גם לא קטנה במיוחד במשך 2 דקות (היינו מאד רעבים) ושתינו את כל הקולה יניב שאל כבדרך אגב "עכשיו 10 ו20 דקות בדיוק, איפה האיש הזה שרצה לקבוע איתך? אני אומר בוא נלך, 20 דקות איחור זה לא לטעמי." אני ויניב ניסינו לקום אך העלנו חרס בידינו, זה הרגיש כאילו החול פשוט הדביק אותנו אליו, כאילו הוא מטפס עלינו. רגע! הוא באמת מטפס עלינו, הוא לופת את הרגליים שלי ושל יניב! לא ניסינו להיאבק בו זה התחזק יותר ויותר, פתאום משום מקום הגיעה הגאות וסחפה אותנו לתוך הים. לחושך.    

 

2 תגובות