עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מאי 2014  (3)
הנה זה מתחיל
20/05/2014 08:46
In Town
מוות, מות, חיים, קדושת החיים, רוח האדם
אצלנו מצילים אנשים. כל הזמן. זו המטרה העליונה. אף אחד לא ימות במשמרת שלי. בעזרת ה'. בעזרת הרופא. בעזרתי. ובעזרת כל הצוות גם יחד. אנחנו מכבדים כל גוף. ובכל גיל. וזה לא שאין דיון. יש כל הזמן. לעשות החייאה? לעשות אינטובציה? לתת את כל התרופות? מי יעבור את כל הטיפול ועל מי "רחמים" זה דווקא לא להלחם. אך ברגע האמת - הכל נמחק. החוק הוא המחליט והרצון הפרטי שלנו נמחק. גם הילד עם הפיגור העמוק שלא עושה כלום חוץ מלהתבונן בעולם שכל גופו מעוות, גם הזקן הדמנטי בן ה98, גם הנרקומן, גם היפה וגם המכוער, כולם יקבלו מקסימום טיפול. בכפוף כמובן לחוק (למשל חוק החולה הנוטה למות). אנחנו נדון על בזבוז המשאבים שבלהשאיר אדם ללא הכרה מחובר למכשירים אך לעולם לא ננתק אותו או נחמיר את מצבו. הוא יקבל מקסימום טיפול במינימום טעויות ובמינימום חריגות. 
אנחנו מדרגים את הנכנסים אלינו מהקל אל הכבד. והמדד הוא הסיכוי למות. אנחנו נלחמים במוות. בריח מוות. בצל של מוות.
ודווקא מתוך המאבק הזה, היומיומי, אתה מבין שבעצם הגוף חשוב פחות.
הגוף הוא רק המעטפת. ורוח האדם, צלם אלוקים, נפש, (כך אחד והגדרתו) הם אלו המחייאים והממיתים. אתה יכול להיות מת בגוף שלם. וחי בגוף פגום. אתה יכול להלחם על הגוף, אך אם האדם לא ילחם על עצמו - אכן רק הגוף יהיה שם. מוות הוא חלק מהחיים עצמם. איננו מופתעים כשהוא מנצח. אנחנו מבטיחים לו כל פעם מחדש שפעם הבאה ננצח אותו. שפעם הבאה נהיה טובים יותר. אך בסופו של דבר הוא חלק מהיש. הוא חלק מלהיות כאן. ורק הנפש, הרוח, הנשמה, הם שישארו פה גם אחרי. 
המוות של הגוף לא מפחיד ולא מרתיע. אלא המוות הרוחני. לחיות בלי לעשות, בלי לתרום, בלי להשקיע, בלי להתאמץ, בלי להוריש משהו לעולם שיום אחד (וזה הוודאי היחיד שיש) תעזוב. להיות אדם טוב יותר, זה להיות אדם חי יותר. 
רבים ליויתי אל מותם. אך נחקקים בזכרון אלו שאכן השאירו אחריהם ירושת עד. של ידע, תרומה, עשיה, התקדמות. הנשכחים הם אלו שאף אחד לא יכול להגיד מה בדיוק הם עשו פה.
אנשים סביבי עסוקים לעיתים בלא למות. עזבו. תהיו עסוקים בלחיות.

0 תגובות
הנה זה מתחיל
20/05/2014 08:46
In Town
מוות, מות, חיים, קדושת החיים, רוח האדם
אצלנו מצילים אנשים. כל הזמן. זו המטרה העליונה. אף אחד לא ימות במשמרת שלי. בעזרת ה'. בעזרת הרופא. בעזרתי. ובעזרת כל הצוות גם יחד. אנחנו מכבדים כל גוף. ובכל גיל. וזה לא שאין דיון. יש כל הזמן. לעשות החייאה? לעשות אינטובציה? לתת את כל התרופות? מי יעבור את כל הטיפול ועל מי "רחמים" זה דווקא לא להלחם. אך ברגע האמת - הכל נמחק. החוק הוא המחליט והרצון הפרטי שלנו נמחק. גם הילד עם הפיגור העמוק שלא עושה כלום חוץ מלהתבונן בעולם שכל גופו מעוות, גם הזקן הדמנטי בן ה98, גם הנרקומן, גם היפה וגם המכוער, כולם יקבלו מקסימום טיפול. בכפוף כמובן לחוק (למשל חוק החולה הנוטה למות). אנחנו נדון על בזבוז המשאבים שבלהשאיר אדם ללא הכרה מחובר למכשירים אך לעולם לא ננתק אותו או נחמיר את מצבו. הוא יקבל מקסימום טיפול במינימום טעויות ובמינימום חריגות. 
אנחנו מדרגים את הנכנסים אלינו מהקל אל הכבד. והמדד הוא הסיכוי למות. אנחנו נלחמים במוות. בריח מוות. בצל של מוות.
ודווקא מתוך המאבק הזה, היומיומי, אתה מבין שבעצם הגוף חשוב פחות.
הגוף הוא רק המעטפת. ורוח האדם, צלם אלוקים, נפש, (כך אחד והגדרתו) הם אלו המחייאים והממיתים. אתה יכול להיות מת בגוף שלם. וחי בגוף פגום. אתה יכול להלחם על הגוף, אך אם האדם לא ילחם על עצמו - אכן רק הגוף יהיה שם. מוות הוא חלק מהחיים עצמם. איננו מופתעים כשהוא מנצח. אנחנו מבטיחים לו כל פעם מחדש שפעם הבאה ננצח אותו. שפעם הבאה נהיה טובים יותר. אך בסופו של דבר הוא חלק מהיש. הוא חלק מלהיות כאן. ורק הנפש, הרוח, הנשמה, הם שישארו פה גם אחרי. 
המוות של הגוף לא מפחיד ולא מרתיע. אלא המוות הרוחני. לחיות בלי לעשות, בלי לתרום, בלי להשקיע, בלי להתאמץ, בלי להוריש משהו לעולם שיום אחד (וזה הוודאי היחיד שיש) תעזוב. להיות אדם טוב יותר, זה להיות אדם חי יותר. 
רבים ליויתי אל מותם. אך נחקקים בזכרון אלו שאכן השאירו אחריהם ירושת עד. של ידע, תרומה, עשיה, התקדמות. הנשכחים הם אלו שאף אחד לא יכול להגיד מה בדיוק הם עשו פה.
אנשים סביבי עסוקים לעיתים בלא למות. עזבו. תהיו עסוקים בלחיות.

0 תגובות
ולמות - אברהם חלפי
20/05/2014 08:50
In Town
מוות, חיים
ולמות 
אברהם חלפי


ולמות - למות בסתר, פה בחדר, ולדעת 
כי מחר עוד ישתאו למוות זה - ולא יותר. 
ילווני אנשים (שטרם מתו), ובלי רעד 
ידברו בינם בלחש על דבר מה אחר, אחר. 

ולמות. למות בסתר. בלי לשאול על מה ולמה. 
לעצום עיני הלב בעוד הכל-הכל קיים. 
הן כנשור כוכב גבוה בדרכו עמוק הימה, 
מרקיעיו נושר אדם. 

כי הכל, הכל רק שיר, אשר תמיד נגמר לפתע, 
בין היות או לא היות, בערב שבכל כופר. 
ואני - אני רק בן לאם אחת שפעם מתה. 
לא יותר.
 
0 תגובות