עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
Find what you love, and let it kill you.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מסרגה
06/04/2014 16:48
Nastya Mor
אהבתי את זה שיש לנו סיפור
רקום מהרבה חוטים של שום דבר, וקראנו לו 'אנחנו'.
אפילו שבדרך כלל אני לא אוהבת דברים מתובלים, הטעם הפיקנטי הזה על השפתיים
נחרט בי כמו זיכרון מתוק,
שאולי רק בשניות אחרי, עם המגע בקצה הלשון, הפך לבלתי נסבל.
ואני אהבתי את זה 
את הכאילו עצב שריחף סביבנו,
את הלילות שלנו, שהצלחת להפוך ללילות שלך. ואפילו לפעמים גם לתת לי מקום בזיכרון הזה.
ואולי זו רק עוד אידאליזציה בתוך הראש הספק תקין שלי,
רעיון עקום שקיבל יותר מידי נפח בתוך סיפור יותר מידי ארוך.
ואתה ידעת כמה שזה קסם לי,
שאולי למרות כל העצב שהתקיל אותנו,
אתה תצליח להיתקל בי בסוף.
שאולי הפעם נצליח להעיף את את כל התמרורים מאמצע הדרך,
אבל כמובן שאנחנו עדיין טיפוסים של שולי הכביש, 
וקווים מפרידים זה הצד החזק שלנו. 

0 תגובות
רדיאטור יד שניה
27/02/2014 12:31
Nastya Mor
אף פעם לא אהבתי את הבושם הזה. הוא תמיד היה לי מתוק מידי והרגשתי איתו קצת כמו כוכבת בוליווד לא מוצלחת.
לא הבנתי מה מצאת בו, ואיך התמכרת לשיער שלי בזכותו.
אבל אהבתי את זה, את זה שכאילו אהבת אותי. 
וגם את הלילות הנצחיים אהבתי, ואת השייכות.
את העצב שבא בבוקר כבר פחות, אבל אולי זה כי לא הערכתי אותו מספיק
ככה זה, כולם תמיד אמרו לי, שכשאתה לא מעריך דברים הם הולכים. 
ואתה הלכת, אז איך העצב נשאר?
אני חושבת שהסתרתי פיסת זיכרון לימים אפורים כמו אלה, אולי בין האריחים במטבח, שכבר הספיקו להצהיב או להעציב
זה נשמע אותו דבר כשאומרים את זה בקול, אז המשמעות בטוח לא שונה.
כמו אז, כשצחקנו כל כך חזק שכבר שכחנו על מה אנחנו צוחקים, אז המשכנו, וכשלא מצאנו סיבה טובה להמשיך הלאה,
פשוט תפסת לי את היד, וזאת הייתה הסיבה הכי לגיטימית להמשך.
אבל למען האמת, אני לא אהבתי את הכריות  שלך אף פעם
הם היו מרובעות מידי, וקשות, ואפילו לא כל כך נוחות, קצת כמוך.
אולי אם זה אמצע נובמבר אז גם קצת כמוני.
וזה בעיקר רק העצב, שגורם לי לרצות להדליק את המפזר שיציף לי את הבית בחום תעשייתי, ובריח מעט שרוף
אבל אני אוהבת את זה ככה. הייתי רוצה לומר כי זה מזכיר לי זיכרון מתוק מהילדות, אבל זה בכלל לא נכון
זה פשוט בולע לתוכו את הריח של הבושם
ואת הטעם החמוץ מתוק של הקרע בלב
0 תגובות
בולדוזר צהוב
03/02/2014 11:10
Nastya Mor
הכי קשה זה ההתחלות 
כולם טוענים שהסוף מעקצץ קצת יותר, אבל בצורה עגומה שכזו, כולנו צופים אותו. 
תמיד זה קצת מורכב יותר, לבנות בתים על שטחים לא סלולים. 
לסמן עם יתדות את הנקודות הנכונות בשביל לייצב את הבסיס, בשביל להתחיל להשתקע. 
אתה יכול לומר שזה בסך הכל כמה אותיות שמתחברות לכמה מילים חסרות משמעות, מנסות ליצור אצלך ערך סנטימנטלי כלשהו.
אבל אחרי הכל שנינו יודעים שרק כשיש שמש בחוץ, איש החיל יוצא ממך, זה הרי אף פעם לא היה סוד. 
אני רוצה לחייך ולומר איך אני כבר בקושי זוכרת, איך נברתי מילים, איך שבניתי גשרים ושרפתי סכרים. אבל כל זה בכלל לא נכון, 
ובימי שני זה מרגיש די ההפך. 
וזה קצת כמו סרט זר דל תקציב, ואתה קצת שונא וקצת אוהב אותו, ולא יודע אם תחזור לראות אותו שוב. 
אבל אני יודעת, כי אתה תמיד חוזר. והכיסאות באולם כנראה נוחים מאוד, ונותנים הרבה מקום לכל הארוגנטיות המופרחת שלך, 
ואני עדיין לא מבינה למה אסור לעשן בבתי קולנוע. 
במבט לאחור אתה ספק זוכר ספק שוכח איך התחיל כל המפץ הגדול הזה, וכמה דעות שהצלחת לשנן זה בערך הדבר היחיד שדבק בך עכשיו. 
וזה לא מעקצץ, וזה לא מדגדג, וזה אפילו לא מפתיע. 
זה רק כמה בולדוזרים, אולי צהובים, ואולי חלודים, שכבר סללו את הדרך הזאת לפנייך.
אוי, קלישאות מוגזמות.
0 תגובות
at your fingertips
28/01/2014 16:26
Nastya Mor
כי אני פשוט לא מבינה
ונמאס לי לא להבין.
לפסק הכל בסימני שאלה ולפתור משוואות רק עם נעלמים.
לנבור בציפה של השמיכה ולאגור זיכרונות ישנים. 
להיאחז במה שהתנדף כבר מזמן, כי אולי המנורה עוד מאירה נכון על הלכלוך שהשארנו, 
עומד כמו תמרות עשן בינינו.
לחפש הגדרות לא היה הצד החזק בסיפור, האוטונומיה תמיד צעקה חזק יותר. 
וזה אירוני כשמסתכלים עלזה, שאתה טוען שאתה קלסטרופוב, ובינתיים כמו עכברוש ביוב מתרוצץ בתעלות חשוכות מידי, 
מנסה למצוא עוד תחנות רוח להילחם בהם.
אבל אולי הפעם לא? 
התראות קטנות בתוך הראש שלי, 
משליכות צפצופים מיותרים למראה נקודות ירוקות וסתמיות. 
חשבתי שהצלחתי לחסום את הבאג הזה
אבל היי, כנראה שאצטרך שוב מישהו כמוך שילמד אותי איך עושים את זה נכון.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »