עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אני זבל. הכל זבל.
20/11/2015 22:50
MaskedCat
מיאו.
כבר היו לי פה שני בלוגים לפני זה. 
הראשון, היה מוצלח מאוד והייתי כותבת בו כל יום, מפרסמת פוסטים על עצמי, על איך שאני מרגישה, על דברים שאני אוהבת. 
השני, בשני כתבתי לעיתים רחוקות אבל כתבתי שם על הרגשות שלי וחיי היום יום שלי. 
ועכשיו? אני מרגישה שזה בלוג חסר תוכן, אני מפרסמת בו פוסטים אבל לא מרגישה שאמרתי שום דבר ממה שרציתי להגיד.,אני כותבת פה, אבל לא על מה שמפריע לי באמת ואני לא מרגישה הקלה, אני כותבת בעקבות הזכרון הנעים שנשאר לי מכתיבת הפוסטים בבלוגים הקודמים אבל לא מרגישה טוב לכתוב בבלוג הזה.
מה אני עושה בכלל. 
מישהו יכול להזכיר לי את הטעם בכתיבה ? 
אני מרגישה שעם כל שנה החיים שלי נעשים יותר ריקניים, יותר בודדים ויותר משעממים. 
שקעתי עכשיו למצב רוח מתוסכל ואני כותבת על התסכול שלי. 
אז מה רציתי לכתוב כל הזמן הזה  ? 
רציתי לכתוב שחברה שהייתה יקרה לי מאוד עזבה את הארץ, לחיות בחו"ל בגלל העבודה של ההורים שלה. 
ויודעים מה החלק העצוב ? שלא הערכתי אותה כמו שצריך כשהיא הייתה לי.
לא הערכתי את כמה שהיא מיוחדת, את כמה שהיא מתוקה, כמה שהיא נדיבה, כמה שהיא אכפתית, כמה שהיא סלחנית, לא הערכתי איזו חברה טובה היא הייתה, שהמשיכה להיות איתי למרות שהרבה פעמים קראתי לה 'מטומטמת' והייתי לא נחמדה, והייתי זבל והייתי ה'חברה' שאני. 
ועכשיו היא איננה, ואני מתגעגעת אלייה מאוד, ואני חושבת עלייה הרבה ונעשית עצובה ופשוט מתחשק לי לחבוט בקירות ולהתחיל לבכות כי היא כבר לא כאן. 

רציתי לכתוב על עוד חברה שאיבדתי, וגם זה כי הייתי זבל. 
היא הייתה בדכאון והיא כנראה עדיין. 
וראיתי את זה. את הציורים שלה, את העצב שלה, התסכול שהיה לה.ורציתי לשאול, ושאלתי, אבל מעולם לא קיבלתי מענה. היא אמרה לי לעזוב, אמרה שאני לא אבין, וכך עשיתי. אבל אחרי זה אמרתי משהו מטופש, אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק זה היה אבל זה פגע בה והיא התעלמה ממני ומעוד חברה למשך זמן ארוך שבו התקרבנו והיא רק החלה להתרחק. 
ואז היא החליטה להתרחק מכולם אבל לאחרונה היא חזרה להסתובב איתנו ואולי החליטה להעמיד פנים שכלום לא קרה אך מעולם לא התנצלתי. אנחנו בסדר כיום, אבל אנחנו לא ממש חברות, אנחנו פשוט מרוחקות. 
אני לא יודעת איך לעזור, ואולי היא רוצה שיניחו לה, אבל אני לא רוצה שהיא תתפרק. 


רציתי לכתוב על זה שהכל מתפרק. 
הכל לא כמו פעם, לא כמו בשנה שעברה. 
שנה שעברה שהיינו ארבע, שנה שעברה שהיה טוב, שנה שעברה שישנו אחת אצל השנייה, יצאנו לקולנוע, נפגשנו אחר הצהריים וחלקנו ביחד חוויות. 
שנה שעברה כשאכלנו בורקסים ורצנו בגשם. 
שנה שעברה כשהלכנו לראות את עורבני חקיין חלק 1 בהרכב מלא, שאז היה ארבע ועכשיו הוא שלוש או אפילו שתיים. 
שנה שעברה כשכולנו ישנו ביחד אצל מישהי, ראינו סרטים, עשינו מלחמת כריות, אכלנו עוגיות כשבחוץ יורד גשם ואנחנו בפנים מלאות שמחה וחמימות.
זה נגמר. 
אנחנו לא ארבע יותר, הפכנו מארבע לשלוש שכל אחת לחוד.

רציתי לכתוב על הזמן שחומק ממני. 
החוג שמאלצים אותי ללכת אליו שטוחן לי את הזמן הפנוי אחר הצהריים, שיעורי הבית הרבים, כל המבחנים שאליהם צריך ללמוד, העבודות שצריך להגיש, המטלות שההורים מבקשים לעשות.
ועכשיו, כשיש לי זמן בסופ"ש אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני מרגישה שבזבזתי את כל היום שלי על כלום, כי מה עשיתי היום ? שיחקתי במחשב, אפיתי עוגה קטנה, דיברתי בסקייפ, ראיתי אנימה כמעט כל היום (שהייתה דיי חרא) ואז דיברתי עוד בסקייפ. כל זה? בזבוז זמן מוחלט (טוב, חוץ מהעוגה כי זה אוכל). 
אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני אוהבת לרכב על אופניים עם חברים, אני אוהבת לצאת החוצה עם חברים ולהסתובב בעיר, אני אוהבת לטייל, אני אוהבת לדבר, אני אוהבת לראות סרטים עם חברים ולבלות איתם, אני אוהבת את קיומם של חברים. אבל מה לעשות עכשיו, כשכל אחת לחוד ואני לא נהנית מאף אחת מהפעולות הללו אם אני עושה אותן לבד? לחפש חברים חדשים זו לא אופציה, לתקן את המצב הנוכחי אני מנסה, אז מה נשאר? לרבוץ בבית ולבזבז את הזמן שלי עד לכדי תסכול .

רציתי לכתוב על זה שנדחיתי, נדחיתי בידי בחור לראשונה. 
מדובר בסך הכל בפעם הראשונה שהתוודיתי בפני בחור (כי חיבבתי מלא בחורים בחיי אבל אף פעם לא התוודיתי בפניהם זה פשוט שהרגשתי שאין שום סיכוי שאתגבר עליו מבלי להדחות), אחרי שחיבבתי אותו במשך יותר מחצי שנה שהיינו ידידים. 
ו... טוב, הוא דחה אותי. 
וזה כאב מאוד. קשה לי להגיד שרציתי למות, כי אני לא מסוג הבחורות שיאבדו את משמעות חייהן אם מישהו דחה אותן, אבל הרגשתי מאוד עצובה. אכלתי הרבה גלידות, התכרבלתי עם החתולים שלי, ראיתי סרטים, אני בסדר עכשיו אבל אני לא התגברתי ממש. ככה זה אהבה חד צדדית, זה באסה אחת גדולה. 

רציתי לכתוב על זה שאני בודדה מאוד כי אני מתגעגעת להכל.
מתגעגעת לזמן שהיה לי מה לעשות בו, מתגעגעת לחברים שלי, מתגעגעת למה שהיה פעם, מתגעגעת ללהיות שמחה יותר. 
אני מרגישה מאוד בודדה, מרגישה לגמרי לבד ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי. 


רציתי לכתוב על זה שבעוד שנה ושבעה חודשים אני עוזבת לחיות בארה"ב לתמיד. 
אני הולכת לעזוב את כל מה שיש לי כאן לדף חלק שיש לי שם. שינוי מטורף בחיים שלי, אני אהיה לגמרי לבד בהתחלה במדינה זרה. ילדה זרה בעולם גדול ולא מוכר. חיים שמתנהלים אחרת, אנשים אחרים, חיי בית ספר שונים, שפה חדשה, אני הולכת להשתנות. 
אבל בהתחלה אני אהיה לבד ואני צריכה זכרונות טובים מכאן להתנחם בהם, משהו שיחזק אותי ואני מרגישה שהשנים האחרונות שלי פה, שאני רוצה שיהיו נהדרות ומלאות זכרונות טובים, הן משחירות. 
הן בודדות, עצובות, וזבל. אולי זה לטובה כי יהיה קל יותר לעזוב, אבל מצד שני, אם נגזר עליי לעזוב הכל, אני רוצה שהרגעים האחרונים שלי כאן יהיו באמת עם 'הכל' ולא עם כלום. 


עד כאן, 
Masket Cat






4 תגובות
לא הרבה קורה. בדד.
05/11/2015 22:04
MaskedCat
מיאו שכתבתי.
לא הרבה קורה. הכל כל כך משעמם. 
אותה שגרה כל יום, אותם ויכוחים מטופשים, ושוב פעם מישהו יכעס עליי ומישהו אחר יעלב. 
אותם מקצועות משעממים, ושגרה משעממת. אותה אני כל יום, אותם אנשים כל יום. אותו הדפוס הנושן. 
ושוב פעם אאחר, ושוב פעם אשכח לעשות שיעורים, ושוב פעם אתעסק בפלאפון במקום להקשיב, ושוב פעם אקשיב לאותן ההערות מצד הסובבים אותי, ושוב פעם בהפסקות אהיה עם חבריי באותו המקום, ואחזור הבייתה ואלך לחוג, ואחרי זה אחזור ואנסה לכתוב שוב שיעורים, אתייאש אחרי המטלה במתמטיקה ולא אכתוב כלום, שוב פעם אראה סדרה ושוב אלך לישון בעודי מהרהרת על שגרת חיי המשעממת. 
הרבה פעמים שאני חושבת מה היה יכול להיות שונה, ומה באמת היה יכול להיות שונה ? 
אוליי הייתי יכולה לצאת עם חברים החוצה יותר ? אולי לצאת עם מישהו ? אולי למצוא תחביב חדש ?  ואולי... 
ואז מגיע המחר ואני לא עושה דבר. 
ויש לי הרגשה שכולם עומדים לנטוש אותי, כאילו עוד רגע אדחוף את כולם מהצוק. 
אני מרגישה מאוד בודדה, ואני פוגעת בכל מי שמסביבי ואומרת דברים מרושעים, לא חושבת על מה שאני אומרת, מרגיש נכון באותו הרגע ואחרי זה אני חושבת שמא הייתה זו טעות. 
עוד מעט הם יבינו, עוד מעט זה ימאס, עוד רגע וזה יגמר ואני אשאר לגמריי לבד. 
אני יודעת את זה. זה יקרה. וזו אשמתי זה נכון. 
אנשים אולי מרגישים שהם תלויים בי, אבל למעשה זה ההפך. זו אני שתלויה בהם וזה לא הדדי. 
ייתכן שהתלות שלי בהם, שאני מתאמצת מאוד להסתיר, מתבטאת במעשים שנראים להם נחמדים אך למעשה הם תלותיים.
לחכות להם ליד הכיתה שלהם, ללכת איתם לשעור כלשהו, אלו דוגמאות למעשים שנראה להם כי הם באים מתוך נחמדות אך למעשה הם מהתלות שלי בהם. העניין הוא שיש אנשים שיכולים להיות לבד, אני לא. כשאני לגמרי לבד אני מתפרקת לחלוטין, מאבדת את זה, אם אני לבד יותר מדיי זמן אני נהיית מדוכאת, ובכללי אני נכנסת לדיכאון כשאני בודדה. 
מזמן החלטתי לא לכעוס על אנשים, ליתר דיוק לא לתת לכעס שלי להתבטא. אם אני אכעס עליהם בגלוי, אני אפסיד.  אני אשאר לבד והם ביחד, ומה עדיף  ? לשמור את הכעס בפנים ולהשאר עם החברים שלך או להתפרק לבד בצד ב"פינת הבדד"  ? אבל אני כן מנדה את עצמי מדברים ומפגשים לפעמים. בטעות, לא בכוונה. לפעמים אין לי כוח ללכת, או שאין לי מצב רוח או שסתם הקבוצה לא לרוחי ואז כשהם נהנים ומשתפים תמונות אני נהיית עצובה יותר ויותר. 
ובודדה. 
תמותי בדידות. 
בדידות זה משהו שמלווה אותי. 
גם כשאני עם אנשים אני מרגישה לבד, ריקנית, עצובה לפעמים. וזה ממש מתסכל שאני לא מסוגלת להיפטר מהבדידות הזו. 
אני גם יצור נורא קנאי, אני מקנאה בכל דבר אפשרי. דברים קטנים, שקורים ביום יום. דברים שלא אמורים להפריע לי אבל הם כן, ואני לא יכולה להתלונן על זה או להתווכח, אלו לא סיבות מוצדקות, רק אני הקנאית הטיפשה. 
אז מה אמרנו ? יצור תלותי קנאי ובודד ? גם מרושע. שאומר לאנשים דברים מרושעים מתי שמתחשק. הבה לא נשכח את זה. 
אני לא בן אדם טוב, אפשר לומר שמגיע לי להשאר לבד. כן.
מיאו. 


1 תגובות
איך מתבגרים ?
20/09/2015 20:48
MaskedCat
סתם עוד מיאו
אז.. המ.. הי. 
כן כיתה ח', זה הכל שקר, כל מה שהשתנה בשבילי זה האותיות שעל השלט ליד הדלת. אני אמורה להרגיש יותר בוגרת? בכל יום הולדת, כל פעם שאני עולה כיתה? כי אני לא. 
מאז שאני קטנה אני מייחלת להיות גדולה יותר, להיות חכמה יותר, ואולי פשוט לא להיות ילדה קטנה בעיניי העולם. אבל זה לא קורה, שום דבר לא השתנה, כבר כמעט 14 שנה עברו ואני עדיין אותה הילדה הקטנה שרוצה להיות בוגרת, האם אני תמיד אשאר אותה הילדה הקטנה שרוצה להתבגר? שרוצה שהעולם יפסיק להסתכל עלייה כעל ילדה קטנה שכזאת? 
אם הייתי צריכה לתאר ילדות במילה אחת הייתי בוחרת בנאיביות. 
משהו בי משתנה בכלל? אני מרגישה שהדבר היחיד שמפריד אותי בין אותה הילדה הקטנה זה הנאיביות, אני כבר לא נאיבית כל כך אם כי מבוגרים מאמינים שאני כן, אם כך, איפה הנאיביות שלי? מדוע איני חשה בה? נאיביות היא תכונה כל כך יפה, משהו שאני כל כך מעריצה בילדים, הייתכן שהיא עדיין קיימת בתוכי? 
ככל שאנחנו קיימים יותר זמן בעולם, כך הנאיביות שלנו מתנדפת, גם אדם קשיש שמסתכל על בנו בן הארבעים עדיין יכול לראותו כנאיבי. אבל אנחנו אף פעם לא רואים את הנאיביות בתוכנו, אותם הילדים בני השש שהיינו שהאמינו בשלום עולמי ותהו למה מלחמות קיימות, למה שאנשים ירצו להשמיד אחד את השני ולא ידעו כמה נאיבי זה כלל. 
אז תגידו לי, האם להאמין בהתבגרות זה גם נאיבי? האם אנחנו מתבגרים בכלל? יכול להיות שאנחנו תמיד נשאר נאיביים ותמיד יהיה בנו חלק שלא מתבגר, שנשאר נאיבי, שמשאיר את הילד הקטן בחיים.
ובכל זאת, למה אני רוצה כל כך להתבגר? מה יתן לי להתבגר? להרגיש שאני חלק מעולמם של המבוגרים יום אחד יתן לי משהו? האם ישנה הרגשה נפלא מלווה לכך? 
בכללי זה נשמע מבאס, מבוגרים תמיד אומרים שהם רוצים לחזור לתקופה שהם היו ילדים ואילו ילדים תמיד רוצים להתבגר, אם כשאני אתבגר סוף סוף ואגיע למטרתי הנחשקת אחוש אכזבה ענקית כי אגלה שאני רוצה לחזור להיות ילדה, מה זה שווה בכלל? הרי לחזור בחזרה לא אוכל. אני תוהה, האם המבוגרים הללו שלמדו להעריך את הילדות כשאני חיו את חייהם כמבוגרים, יוכלו להמשיך ולהעריך אותם אילו הייתה ניתנת להם הזדמנות לחזור להיות ילדים? או שמא היו נזכרים מדוע השתוקקו כל כך להתגבר באותם הימים?
אינך מסוגל להעריך משהו עד שהוא נעלם, אך האם תוכל להעריך גם אם הוא יחזור? 


עד כאן, 
MaskedCat


K-on כי למה לא, וכמובן שצ'יבי שתמיד מציגים דמויות בצורה ילדותית שחושפת את רגשותיהם <:
ואיך אפשר בלי שיר ~
סתם כי אני מרגישה שהוא נכנס פה טוב (אבל בלי ספויילרס בבקשה כי עוד לא סיימתי את הסדרה) 

2 תגובות
שלומלום
19/09/2015 21:39
MaskedCat
שלום שלום. 
ואו כמה זמן שלא כתבתי... אני חייבת להודות שחשבתי הרבה יותר מפעם אחת על לכתוב פוסט, ואז ברגע שהייתי מתיישבת על הכיסא ומפעילה את המחשב, אני פותחת את הצ'אט בסקייפ ושוכחת לחלוטין ממה שהתכוונתי לעשות קודם.

טוב אז, היי קודם כל, כן בהחלט עבר הרבה זמן והרבה דברים קרו. 
הייתי בארה"ב, הייתי בכאמ"י, ראיתי הרבה אנימות, חזרתי ללימודים, התוודיתי ונדחיתי בידי בחור בפעם הראשונה בחיי וכן, אולי זה לא כל כך הרבה אבל בשבילי זה כן. 
קודם כל, הייתי בארה"ב, אני אעבור לשם בעוד שנה או שנתיים רוב הסיכויים (לעזאזל עם טשטוש הפרטים, אם מישהו יקרא ויזהה אותי FUCK IT שיחייה עם רגשות האשם על חיטוט במרחביי הפרטיים).  
האמת שכשהייתי שם ממש רציתי לכתוב אבל בלוגר פעל שם כל כך לאט כי בבית שהייתי בו היה אינטרנט חרא (טוב למען האמת החדר שהייתי בו היה הכי רחוק מהראוטר) אז ויתרתי על הרעיון. 
ההתרשמות שלי מארה"ב ומהאזור שאני עומדת לגור היא בסדר אני מניחה, אבל לא ממש מדובר בעיר כמו שאני רגילה לחיות אלא בפרוורים, וזה ממש כמו בסרטים. מדובר בבתים פרטיים, ורחובות שלמים שהם בתים פרטיים ותיכון אמריקאי טיפוסי עם מלא מגרשי ספורט ענקיים ואפילו בריכה ומרכזי קניות מרוחקים שבהם באמת יש מה לעשות לבני נוער. בקיצור, לא העיר שאני רגילה אלייה. אני טיפוס עירוני ולא ממש מעוניינת באורח חיים כזה אבל אני אתרגל, הדבר שהכי מפחיד אותי זה להיות לגמרי לבד כמו בכיתה ז' רק שזה אפילו יותר גרוע כי זו מדינה זרה, עם התנהלות שונה בבית ספר ואנשים שונים ויהיה לי ממש קשה לזהות את סוג האנשים שיש שם ולמצוא חברים. 
בכל אופן, זה לא שהיינו חודש שלם רק בשכונה אחת, נסענו למקומות והייתי גם בלוס אנג'לס, סן דייגו, סן פרנסיסקו, סנטה קרוז, מונטה ריי, מאליבו וכו' ונהניתי להחשף למקומות הללו שבקרוב יהיו לא רחוקים ממני עד כדי כך.

בנוגע לאנימות שראיתי, יש הרבה אבל אני אציין כמה: Junjou romantica 3, ore monogatari, prison school
קטע מצחיק, הפרק האחרון של כל אחת מהסדרות הללו יוצא בשבוע הבאה ואני סובלת קשות מייסורים של מתח בעקבות הסדרות. 

בכאמ"י היה סופר נחמד ואחד הכנסים הכי טובים שהייתי בהם אישית, קודם כל שהכנס היה ברמה טובה והצליחו להתמודד יותר טוב עם העומס בקופות (אם כי עדיין יש מה לשפר), היו הרבה קוספליירים טובים ושלא נדבר על האורחת ה-מדהימה- שהביאו מיפן ! רייקה סאמה! אני ממש אוהבת את הקוספליירית הזאת ופשוט נצנצתי מאושר כשגיליתי שהיא תהיה שם והייתי צריכה להתחנן להוריי שיסכימו לי ללכת לכנס ושיסכימו להזמין לי כרטיס מראש עוד כשהיינו בארה"ב. וגם, איך אפשר שלא ליהנות מהזדמנות נוספת לפגוש את חברייך האוטאקואים שאת חלקם אתה לא רואה כל יום בכנס אנימה נפלא וליהנות מהאפשרות להיות המוזר שאתה מבלי להשפט. 

ועכשיו הגענו לחזרה ללימודים.
אני חייבת להודות שזו פעם ראשונה שבאמת באמת רציתי לחזור ללימודים, כל כך התגעגעתי לחברים שלי והתלהבתי מהמחשבה על לחפש עוד חובבי אנימה כמונו אז כמעט לא יכולתי להרדם וכשסוף סוף הגעתי לבית ספר למחרת לא יכולתי לשאת את כל ההתלהבות שלי ופשוט קיפצתי לי מאושר ברחבי הבית ספר והייתי ממש מאושרת לחזור לשגרה! 
קודם כל, אני לא לבד, היה לי למה לצפות ואת מי לפגוש באותו היום. ובנוסף, אני חטניקית, אני לא בתחתית שרשרת המזון יותר. 
טוב למרות שאני חטניקית אני ממש לא מרגישה אחת כזאת ועל זה אני אכתוב פוסט אחר. 

אני לא חושבת שזה הכל אבל אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה ליותר ארוך ממה שהוא כבר ואני ומרגישה שניסיתי לדחוס לפה חצי מהקיץ שלי ואת כל ה19 ימים של ספטמבר עד כה ויש הרבה דברים שלא ציינתי ואני אכתוב עליהם בהזדמנויות אחרות. 
עריכה - למען האמת, עכשיו כשאני קוראת את הפוסט הזה אני מרגישה שהוא דיי רדוד, לא אמרתי בו כלום ממה שרציתי באמת אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי למצב של להסיר אותו מכאן.  

עד כאן,
MaskedCat
ככה בערך נראה הפרצוף שלי ביום הראשון ללימודים  ^ 
וכמעט שכחתי לצרף שיר ~ 

תקצירים של האנימות שראיתי למעוניינים ~ 
Junjou romantica 3  - העונה השלישית של סדרת שונאן איי (שכמובן מכילה גייז שלעיתים מקיימים יחסי מין לכן לא מומלץ להומופובים או בעלי לב חלש). 
Ore monogatari - אנימה מתוקה על נער גדול ומאיים בעל מבנה גוף שמזכיר גורילה שפוגש נערה מתוקה ברכבת בדרך לבית ספר ומציל אותה מבחור שהטריד אותה מינית ואז הם מתאהבים וזו הופכת לאנימת רומנס מתוקה ~ 
Prison School - אנימה דיי סוטה על בחורים שהחליטו להציץ לבנות במקלחות בפנימייה שהם לומדים בה ונכנסו למתחם של כלא בפנימייה ששם הם עושים עבודות שירות וכמובן מסתבכים בעוד צרות בשל היותם סוטים גמורים . 



0 תגובות
שוב להשתעמם בחופש.
07/07/2015 22:34
MaskedCat
מיאו
שוב אני מוצאת את עצמי משתעממת בחופש. 
המחשב, אחרי כמה ימים הפך למכונה להריגת זמן ולא בידור. 
בין כל השעמום, יש זמן לחשוב, להתגעגע. אני מתגעגעת אליו. 
לשיחות שלנו, לציניות שלו, לכל ההתכתבויות שלנו, לרגעים שבהם הייתי מדוכאת והוא היה שם לצעוק לי שאכפת לו, לויכוחים שלנו, לכל מה שהיה בינינו, או לפחות מה שאני חשבתי שהיה. למה זה היה צריך להגמר? מה עשיתי לא נכון שגרמתי לו לברוח? אהבתי לדבר איתו. 
ועכשיו הוא רק מתעלם ממני, מההודעות שלי, מבקש ממני להפסיק לשלוח אותן, ולבסוף חוזר להתעלם ומפסיק לקרוא אותן כלל. 
כואב לי, אני כל כך רוצה לדבר איתו אבל יודעת שאסור, הוא לא יקרא נכון? הייתי רוצה שנחזור להיות קרובים כמו פעם, כשהוא אמר לי שיהיה לו עצוב אם אעזוב לחיות בחו"ל. 
היה לי אכפת ועכשיו סתם כואב לי, הגיע הזמן להתקדם כי הרי לא אכפת לו נכון? אבל למה זה כל כך קשה... 
הוא לא היחיד שמתרחק ממני.

ידיד ממש טוב שלי, לא מזמן נהייתה לו חברה, הוא מאושר, הם מתקרבים. אבל מאז, הוא מדבר איתי הרבה פחות. הוא פשוט התרחק ממני. ככל שהזמן עובר, הפער בין שיחה לשיחה גדל והשיחות עצמן מתקצרות, היי - ביי . כמה ימים לפני שנהייתה לו חברה ניהלנו שיחה ארוכה בסקייפ ועכשיו... כלום. 
סוף סוף יש לו בת זוג והוא שמח, אני שמחה בשבילו.אבל אני ננטשת מאחור וזה כואב. הגיע הזמן להתגבר עליו, אני לא יכולה להכריח אותו לדבר איתי אם אני לא חשובה לו יותר. 
גם אליו אני מתגעגעת.

ולגעגועים עתידיים...
עוד מעט אני טסה לחו"ל לתקופה ארוכה, פרט לכך שאפספס הרבה הזדמנויות לבלות עם חברות אפספס גם את הימים האחרונים של עוד חברה שעוזבת. אני אתגעגע. 
כשאני חושבת על כך שאיאלץ לחיות בחו"ל בעוד כשנה או שנתיים אני מתכווצת, אני לא רוצה. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי שם.
טוב לי כאן. 
אבל אני מרגישה כל כך בודדה...

מיאו. 
הנה לכם שיר מגניב.

5 תגובות
ספרים, ספרים, ספרים. איך התגעגעתי אליכם.
25/06/2015 13:05
MaskedCat
מיאו
ספרים, ספרים, ספרים. איך התגעגעתי אליכם. 
במהלך כל התקופה שנקרעתי בין הלימודים והמחשב שלא מצאתי זמן בשבילכם. 
כחצי שנה שלא קראתי ספרים, ועכשיו כשחזרתי, הבנתי כמה התגעגעתי לקריאה.
קודם כל, לספרים עצמם. 
לריח החזק של הספר, למגע של הדפים בין אצבעותיי, לדפים מלאי המילים שמתארות מקומות נפלאים.
אחרי זה, לתחושה בעת הקריאה. 
להישאב לעולם אחר, להתנתק מהמציאות המשעממת למדיי ולהכנס לעולם אחר, להיות חלק מאיזושהי עלילה, ממש להרגיש שאתה נסחף בעקבות משהו, כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שנשאבתי כך לתוך ספר? 
התגעגעתי גם לרצון העז שלך להמשיך ולהמשיך לקרוא, הספר כל כך טוב, שאתה לא יכול להתנתק! אתה ממשיך וממשיך לקרוא, לעזאזל עם העולם הזה! אני רוצה להמשיך לקרוא! 
אבל החלק המייסר, שלאחר שעות מרובות של קריאה מנתקים אותך בבת אחת מהמציאות הזאת, כאילו מישהו ניתק שקע מהחשמל והחזיר אותך למציאות הזאת. 
החלק הנורא אף יותר הוא כאשר הספר נגמר. 
וזה הסוף של העולם הזה שאהבת כל כך להיות בו.
ייתכן שהוא נחרב או שהוא ממשיך לחיות בראשך, הבחירה היא שלך. 
או שלהפך, הספר נגמר אבל יש המשך! יהיה המשך! וזה נוראי, נורא מאוד שאתה נאלץ לחכות כל כך הרבה זמן להמשך, והעולם ששהית בו בשעות האחרונות פשוט קפא פתאום לשנה בערך.
מצד שני, כשסוף סוף יצא ההמשך תתמלא שמחה עילאית כי סוף סוף העולם הקפוא הזה קם לתחייה ותוכל לגלות מה קורה בהמשך שחיכית לו כל כך הרבה זמן :P
היה ממש נהדר לקרוא ספר במרפסת בשעות הלילה, כששקט למדיי ואפשר להתרכז בעוד קריר בחוץ והרוח מנשבת קלות. 
ספרים, ספרים, ספרים. איך התגעגעתי אליכם. 


מיאו.
6 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
אודות

הפעם, אני לא אוכל לספר לכם הרבה על עצמי.
הפעם פתחתי מחדש רק כדי שלא ידעו מי אני.
לצערי, לא אוכל לכתוב פה על עצמי, אתם פשוט תצטרכו לקרוא ולנסות להבין איזה מן בן אדם אני.
אני חתול במסכה, אתם לא יודעים מי אני.
אני חובש מסכה של חתול.
ואולי יום אחד, מרוב שהתרגלתי, המסכה תהפוך לחלק ממני.
אני כבר לא אהיה בן אדם, אני פשוט אהיה,
חתול.
חברים
CRYstalZippers
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון