עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
היי! (קיטשי מדי, הה?)
טוב, אני מייגן... כאן בשביל לעזור וכדי לכתוב על דברים שמפריעים לי.
די החלטתי שכל מה שאני עושה לא בסדר, כל הדברים שרעים אצלי, כל מה שפגום אצלי, אני אתקן בכך שאני יעזור לאנשים אחרים. את כל החיים שלי אני מקדישה לזה, כמה זמן שאני יכולה, כל הזמן שבעולם.
אני כאן לכל דבר שתצטרכו, גם אם זה שאלות, עצות, מישהו שיקשיב, או סתם לקרוא על החיים של מישהו אחר כדי לשעשע את עצמכם/פשוט להתחבר לחיים של מישהו אחר.
אם אתם מחליטים ליצור קשר, תלכו לקוביות טקסט האחרות ותמצאו את המייל שלי!
ובעקרון... זו אני! מקווה שתהנו לקרוא את הבלוג שלי.
love magen
חברים
רוז דיימונדיובלsee from the heartג'ולgirlחסוי
מאיהבר ויובלSuzanעוד מוזרה בעולםmy nicknameDown
עצותyehavBe Your Own Hero100% MELady In BlackLonely guy
יעלילילך ציבעונינערת הגורלme-***דורsmooth criminal
Im (not) fineLonelyGirllolo
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חברות  (16)
לבד  (15)
משפחה  (6)
קארמה  (4)
סיוט  (3)
אהבה  (2)
דם  (2)
הסכין שלי  (2)
הצלחה  (2)
זמן  (2)
עצוב  (2)
אכזבה  (1)
אני  (1)
בעיות  (1)
דמעות  (1)
הילדה הזו  (1)
הכחשה  (1)
הכיתה  (1)
העבר  (1)
זכרונות  (1)
חברים  (1)
חוסר  (1)
חלום  (1)
חתכים  (1)
יומולדת  (1)
ילדות  (1)
כישלון  (1)
לילה  (1)
לימודים  (1)
מחשבות  (1)
מיוחדת  (1)
סיפור  (1)
סכין  (1)
ספרים  (1)
עייפות  (1)
פחד  (1)
צרות  (1)
רגשות  (1)
שייכת  (1)
שלי  (1)
ארכיון
היי, כאן המלאך הבודד
אני רק רוצה שתדעו, שמי שרוצה עזרה, עצה, או מישהו שיקשיב לו באופן... יותר... מיוחד אני פה.
כאלה שרוצים שמישהו יקשיב להם באופן אחר ולא באופן של כתיבה אל הכלל, אני אשמח.
אני אוהבת להקשיב לאנשים ואוהבת להיות שם בשבילם. אוהבת לעזור להם ואוהבת סתם לתת יד.
תרגישו חופשי ליצור קשר: magenap48@gmail.com
קצת עליי
•  טוב, אז זו אני.
•  קוראים לי מייגן.
•  אני בת 13
•  אוהבת את החורף ואת הקיץ.
•  אוהבת לבלות עם חברים.
•  בעייתית מאוד עם אוכל.
•  אוהבת לשים לק.
•  לא אוהבת את 1D.
•  לא מגדירה את עצמי כפרחה.
•  לא אוהבת את כל הקטע של הפרחות.
•  אוהבת כל מיני סוגים של מוזיקה.
החנונית (אני):
אני לומדת בכיתה של חנונים. אני גם כזו. אני לא רוצה להיות כזו! טוב אבל זו אני אז למה לשנות?
בכיתה שלי אני לא כלכך פופולארית. קצת הכיתה, באים עלי כדי להתלונן ולקבל עצה, או מידע. ולמה זה? אני מקבלת מידע. אחרי מה שחוויתי ביסודי (הייתה לי חברה, והיא בגדה בי עם כל מה שסיפרתי לה עלי) עברתי בית ספר, החלפתי חברות, ו... המשכתי הלאה. אכשיו, אני יודעת שלא לספר על עצמי, אני יודעת שעדיף לשמור מידע לעצמי. אני משחקת עם הקלפים סגורים, רק אני רואה אותם.
זה החיים שלי. אני אוהבת אותם ככה. התחברתי לבלוג לא כדי להתלונן, אלא כדי שיהיה לי עם מי לדבר, (חשוב אולי לציין שבכיתה ה' עזבתי את הכיתה שלי ועברתי. שנתיים היתי בכיתה האחרת שלי ומשם עברתי לחטיבה יחד איתם). אתם מבינים, אחרי שעברתי, אחרי שהיה לי את החוויה עם הכיתה הראשונה שלי, לא רציתי לדבר על עצמי לעולם. לא יכולתי לדבר על עצמי. לא עם אנשים שאני רואה כמעט כל יום, לא עם אנשים שעלולים להשתמש בזה. אז פשוט, החלטתי לפתוח בלוג כדי לכתוב מחשבות, לבקש אולי עצות, לכתוב דברים. אבל לעולם לא לספר על עצמי למישהו שיכול להרוס אותי מבפנים.
אני לא טובה בכלום
25/01/2014 16:21
MagenApril
אני פשוט שונאת את המצב הזה... 
אף אחד לא מדבר איתי! זה כאילו מנסים להראות לי שוב ושוב מה עשיתי לא נכון, למה יצאתי רע, ולמה אני סתומה כלכך.
אני לא מצליחה לבכות, וזה מפחיד אותי.
כאילו אין לי רגשות, אני פשוט ריקה.
לא ברגעים קשים, מוחצים, עצובים, משמחים, וכל דבר אחר. אני פשוט לא מצליחה לבכות.
והכי קשה לי... שלוקחים אותי כלכך כמובן מאליו....
לא יודעים עד כמה קשה לי להמשיך ולהתמיד בלימודים. עד כמה קשה לי להיות שם בשביל אלה שרוצים וצריכים אבל מנפנפים אותי כמו... לא יודעת מה....
לא יודעים עד כמה זה קשה להיות חלק קטן מקיר לבן וחלק.
ואני מנסה להתבלט, להראות את מי שאני, להראות את מה שאני טובה בו...
אבל בכל זה יש רק בעיה אחת...
אני לא טובה בכלום!
כל דבר שאני מנסה, אני לא טובה בו...
ויש כלכך הרבה דברים שאני אוהבת לעשות, ולדעתי יוצאים לי טוב.. ואז אני מראה אותם למישו, ומרסקים אותי.
"זה לא מובן" "זה יצא מכוער!" "את לא מבינה בכלל" "מה זה הכיעור הזה?" "את כאילו מנסה להעתיק זבל?" ועוד ועוד...
ואז את אותו ציור או סיפור, אני מקמטת לכדור נייר קטן וזורקת בכל הכוח לפח, כי אם אף אחד לא אוהב את זה, מה זה שווה?
ואז, אני פשוט יושבת ובוהה באותו נייר, בתוך הפח, עד שאני לא יכולה להסתכל יותר על הטעות הזו, על הסטיה הזו, שאני יוצאת החוצה וזורקת אותו לפח הגדול, שאף אחד לא יסתכל עליו יותר.
ואני רק רוצה שמישהו יעריך את מה שאני כותבת... או מציירת, או שרה, או כל דבר אחר... אבל.... אי אפשר.
"אי אפשר להעריך דברים כלכך מכוערים, מיותרים, מטומטמים, וחסרי כל קשר למציאות..."
זה מה שהם אומרים...
ואני?
אני מאמינה להם. 
9 תגובות
?!so what
23/01/2014 16:09
MagenApril
קרה לי מקרה במהלך השבוע שערער אותי לגמרי.
זה היה שיעור גיאוגרפיה ואיכשהו הגענו לדבר על אנשים זקנים שהולכים למות ועל המוות, בסופו של  דבר.
דיברנו על זה לכמה דקות ואז חברה שלי יצאה בריצה מהכיתה.
המורה הייתי המומה. אף פעם אף אחד לא העז לצאת באמצע השיעור. היא הבינה שמשהו לא בסדר ושאלה מי יכול לצאת אחריה, לבדוק אם הכל בסדר. מיד קמתי ממקומי ושאלתי אם אני יכולה לצאת אחריה. 
המורה אישרה לי, עדיין המומה. כבר כמעט סגרתי את הדלת אחריי כשהמורה שאלה את מי שיושב לידי "היא המלאך של הכיתה או מה?". שמעתי את המילים שלה והלכתי משם בריצה, מהר ככל שיכולתי.
'אני? מלאך??, כן ממש'. חיפשתי אחרי חברה שלי, הרגעתי אותה. חזרנו לכיתה, צוחקות קצת (היא ביקשה ממני לשנות נושא ולגרום לה לצחוק) כשחזרתי לכיתה זה שיושב לידי מהצד השני עדכן אותי בשיעורי הביתה שהמורה נתנה בזמן שהייתי בחוץ.
הוא גם סיפר לי על מה שהמורה אמרה, ומה ענו לה. הוא אפילו כתב בדיוק את מה שהוא אמר והנה אני כותבת לכם את זה:
"מלאך? הצחקת אותי... הילידה הזו היא הבת של השטן".
...
כן זה מה שהוא אמר...
ואני כלכך מסכימה איתו.... אני כמובן לא מאשימה את ההורים שלי במה שעובר עלי ובמה שאני אבל זה מה שאני.
אחרי שהוא הראה לי את הציטוט של מי שענה למורה היה צלצול לשיעור הבא והוא הלך להקבצה שלו.
אני הלכתי לשלי. יותר נכון לומר הברזתי מההקבצה שלי. ברחתי לשירותים הנטושים של בית הספר וסגרתי את עצמי שם. כל השיעור ישבתי על הרצפה וחתכתי. עוד חתך קטן. אחד עמוק. שיחקתי עם המספריים. לא נתתי לחתכים להיסגר. שיוציאו עוד ועוד דם. עוד חתך, ועוד אחד.
וכל הזמן הזה שישבתי שם חשבתי על השיר שמתנגן לי בראש כל הזמן... שוב ושוב אותה שורה... "הסתכל אל תוך עיניי, זה המקום בו השדים שלי מתחבאים"... מדיי פעם יצאתי מהתא שלי, והסתכלתי במראה. הסתכלתי אל תוך עיניי. לראות את השדים שלי. את השדים שמקללים אותי. שבגללם אני האסון המהלך שאני. ואני חושבת שפעם אחת ראיתי את הצל שלהן, עמוק בתוך עיניי.
אני לא רוצה שהם יצאו ממקום המחבוא שלהם. לא רוצה שהם יצאו מתוך עיניי ויהרסו את מה שהם עדיין לא הרסו באופן טוטלי. שישארו במחבוא שלהם ויהרסו משם. שישארו במחבוא שלהם ויהרגו אותי מבפנים. פשוט שישארו שם. 
אחרי הצלצול של השיעור הזה חזרתי לכיתה שלי. העליתי שוב את אותו חיוך מזויף שאף אחד לא מפקפק בו וחזרתי למקום הקודם שלי. אף אחד לא חשד, ולא שאל. שוב חזרתי להיות...
הבת של השטן.
0 תגובות
החיוך הזה... והצל הזה...
20/01/2014 15:37
MagenApril

החיוך הזה, שדבוק על הפרצוף עשרים וארבע שעות ביממה.

החיוך הזה, המומצע, שמגיע משום מקום אבל מספק את כולם.

החיוך שמראה לכולם שהכל בסדר למרות שהכל לא בסדר.

החיוך המזויף הזה שנמצא שם כל הזמן, בלי שאף אחד יפקפק בו.

וזה הוא שעושה את כל הצרות שלי. בגללו אני לא יכולה לחייך חיוך אמיתי אחד כבר הרבה זמן. ואני לא מצליחה למחוק אותו מעל פניי.

אני כלכך רוצה להיפטר ממנו. שיפנה מקום גם לדמעות, ולחיוך אמיתי מדי פעם אבל זה פשוט לא קורה.

אני לא מצליחה לחייך. לא מצליחה לבכות. רק החיוך המזויף הזה שנמצא שם כל הזמן.

ואני שונאת אותו. כלכך שונאת אותו.

ובאותו זמן....

כלכך מודה לו.

כי בלעדיו... היו מתחילים לשאול שאלות. היו מתחילים לחקור ולראות שמשהו לא בסדר.

אז אולי אני לא אוהבת אותו, שונאת אותו, מתעבת אותו; אבל אני עדיין מודה לו.

למרות שהוא מוחק כל רגש אחר, למרות שהוא לוקח כל אופציה להיות שמחה ומוחץ אותה, הוא עדיין החיוך שלי. חלק בלתי נפרד ממני ולא יפרד ממני לעולם.

מעולם לא רציתי להיות המרכז. מעולם לא רציתי להיות הדבר שכולם מדברים עליו או מסתכלים עליו או חושבים עליו. רציתי להיות רק צל של הכל.

וזה מה שאני.

הצל המזדיין <סליחה> של כל דבר. ולפעמים... יש רגעים כאלה... שאני לא רוצה עוד להיות צל. אני רוצה להיות משהו משל עצמי. לא רק חיקוי עלוב של משהו אחר. אני רוצה שיהיה לי שם, שיהיה לי מראה, שאני אהיה דבר מוחשי. ברגעים האלה, אני מכירה לעצמי.. מי אני. מי אני באמת. איזה חלאה אני ולמה מגיע לי להיות צל של דברים אחרים.

"מיי מיי, הלואו?! מה את חושבת שעצמך?"

המשפט הזה עובר לי בלופים בראש. מתנגן שוב בקול שלו. פעם ועוד פעם הוא אומר את זה וכל פעם מחדש אני מאמינה לו וחוזרת להיות צל, כמו שאני צריכה להיות.

צל שלא מדבר.

צל שלא אוכל.

צל שלא רואה.

צל שלא מפריע.

צל שלא בוכה.

צל שלא מביע דעה ורגש.

פשוט צל.

ואני אשמח אם תגיבו לי על השאלה הבאה; תודה מראש לכל מי שמגיב:

האם זו מחשבה הגיונית? או מטורפת? האם אני הגיונית? או מטורפת? כי אני חושבת שאני משתגעת... 

1 תגובות
אבל היה ברור שזה יגיע לזה, לא?
15/01/2014 16:31
MagenApril
התמכרתי לשירים של within tamtation...
הם מלאים מילים ומוזיקה... ומשמעות...
יש לי איזשהו קטע כזה, למצוא קשר בין שירים לבין החיים שלי. למשל.... השיר demons של imagen dragon; יש שם שורה שבתרגום חופשי הולכת ככה: "אל תתקרב יותר מדיי, חשוך בפנים". וזה כלכך נכון..... "חברה" שלי פעם אמרה לי: "אל תתקרבי אלי, את אפלה שזה בלתי אפשרי" והאמת שזה נכון.... אבל לא אכפת לי, כי אני הולכת בדרכים מוארות, ולא אוהבת להסתיר את עצמי. ואם רואים *אותי* לא רוצים כבר לראות פנימה יותר כך שזה הולך לי טוב.
יש גם שורה כזו בשיר: "אני רוצה להסתיר את האמת, אני רוצה לתת לך מחסה". את האמת שלי, אף אחד לא יודע. את האמת שלי אף אחד גם לא ידע. אבל את האמת של אחרים אני יודעת. גם אלה הביישנים שלא מספרים כלום על עצמם, גם את האמת שלהם אני יודעת. אני רק רוצה להבין מה הולך מסביבי ולהביא איזון לסביבה. אני רוצה שלא יהיו מלחמות בין החברים שלי ובין אלה שאני מכירה.
ועוד ועוד משפטים ומילים שמתאימות בדיוק למציאות שלי. 
המוזיקה פשוט לא מספיקה ולא מפסיקה. ואני לא יכולה להפסיק לשמוע ולהכיר עוד ועוד שירים.
(קשור לפוסט הקודם, הארסים שבו) אבל הם לא מפסיקים עם זה.
עם כל הזמרים החדשים (שאני אישית מתעבת קצת) כמו ג'סטין ביבר, וואן דיירקשן, מיילי סיירוס, דמי לובאטו, ועוד ועוד.... אף אחד כבר לא מצליח לעקוב... וכולם אוהבים את אלה שהזכרתי למעלה שהגענו למצב שמי שלא מקשיב להם נחשב "מוזר" או "פריק".
ואני לא שומעת אותם.
קיצר... הלכתי במסדרון אל הלוקר שלי ושמעתי את המוזיקה שלי, באוזניות, אבל מהגדולות האלה שאפשר לשים על הצוואר. שמעתי את within tamtation ופתאום אני מתנגשת במישו, ולא ראיתי אותו שנייה קודם מה שאומר שהוא נתקע בי.
והוא שואל אותי "מזה המוזיקה החרא הזו?". "זה מוזיקה טובה, בניגוד לחרא שאתה שומע עם כל הארסים האחרים" סיננתי לאחר שזיהיתי את הקול שלו.
מנהיג הארסים שהבסתי כמה ימים לפניי.
"מה יש לך? פתאום את לא נחמדה?" הוא ירד עליי. כיוון שהחזקתי את הפלאפון ביד, הוא לקח אותו והנמיך את המוזיקה. "טוב יותר" הוא נאנח.
"להזכירך, אני לא נחמדה למטומטמים" חייכתי חיוך מסוכן וקטן ולקחתי את הפלאפון שלי חזרה.
"אז כנראה שאת נחמדה אליי, איזה יופי" הוא חייך אבל לא זז מדרכי.
"מה אתה רוצה? שאני שוב אביס אותך? והפעם מול כולם?" שאלתי בשעמום.
"הורים פה, שלא תעזי להתקרב" הוא לחש. "רק באתי לשאול אותך מה את שומעת. מה את מתנפלת?" הוא שאל בקול רם והסתכל אל חדר המורים לראות אם איזו מורה שמעה את המלאך שאני מתנפלת עליו.
"תרגיע, אף אחד לא שומע אותך" אמרתי, בעטתי לו ברגל (הוא קרס לרצפה ומיד קם, כשהבין שהוא עוד במסדרון) והלכתי משם.
ומחר... אוי מה יהיה לי מחר... הוא יבוא אם כל החבורה שלו... אבל היה ברור שזה יגיע לזה, לא?
1 תגובות
אבל היה ברור שזה יגיע לזה, לא?
15/01/2014 16:31
MagenApril
התמכרתי לשירים של within tamtation...
הם מלאים מילים ומוזיקה... ומשמעות...
יש לי איזשהו קטע כזה, למצוא קשר בין שירים לבין החיים שלי. למשל.... השיר demons של imagen dragon; יש שם שורה שבתרגום חופשי הולכת ככה: "אל תתקרב יותר מדיי, חשוך בפנים". וזה כלכך נכון..... "חברה" שלי פעם אמרה לי: "אל תתקרבי אלי, את אפלה שזה בלתי אפשרי" והאמת שזה נכון.... אבל לא אכפת לי, כי אני הולכת בדרכים מוארות, ולא אוהבת להסתיר את עצמי. ואם רואים *אותי* לא רוצים כבר לראות פנימה יותר כך שזה הולך לי טוב.
יש גם שורה כזו בשיר: "אני רוצה להסתיר את האמת, אני רוצה לתת לך מחסה". את האמת שלי, אף אחד לא יודע. את האמת שלי אף אחד גם לא ידע. אבל את האמת של אחרים אני יודעת. גם אלה הביישנים שלא מספרים כלום על עצמם, גם את האמת שלהם אני יודעת. אני רק רוצה להבין מה הולך מסביבי ולהביא איזון לסביבה. אני רוצה שלא יהיו מלחמות בין החברים שלי ובין אלה שאני מכירה.
ועוד ועוד משפטים ומילים שמתאימות בדיוק למציאות שלי. 
המוזיקה פשוט לא מספיקה ולא מפסיקה. ואני לא יכולה להפסיק לשמוע ולהכיר עוד ועוד שירים.
(קשור לפוסט הקודם, הארסים שבו) אבל הם לא מפסיקים עם זה.
עם כל הזמרים החדשים (שאני אישית מתעבת קצת) כמו ג'סטין ביבר, וואן דיירקשן, מיילי סיירוס, דמי לובאטו, ועוד ועוד.... אף אחד כבר לא מצליח לעקוב... וכולם אוהבים את אלה שהזכרתי למעלה שהגענו למצב שמי שלא מקשיב להם נחשב "מוזר" או "פריק".
ואני לא שומעת אותם.
קיצר... הלכתי במסדרון אל הלוקר שלי ושמעתי את המוזיקה שלי, באוזניות, אבל מהגדולות האלה שאפשר לשים על הצוואר. שמעתי את within tamtation ופתאום אני מתנגשת במישו, ולא ראיתי אותו שנייה קודם מה שאומר שהוא נתקע בי.
והוא שואל אותי "מזה המוזיקה החרא הזו?". "זה מוזיקה טובה, בניגוד לחרא שאתה שומע עם כל הארסים האחרים" סיננתי לאחר שזיהיתי את הקול שלו.
מנהיג הארסים שהבסתי כמה ימים לפניי.
"מה יש לך? פתאום את לא נחמדה?" הוא ירד עליי. כיוון שהחזקתי את הפלאפון ביד, הוא לקח אותו והנמיך את המוזיקה. "טוב יותר" הוא נאנח.
"להזכירך, אני לא נחמדה למטומטמים" חייכתי חיוך מסוכן וקטן ולקחתי את הפלאפון שלי חזרה.
"אז כנראה שאת נחמדה אליי, איזה יופי" הוא חייך אבל לא זז מדרכי.
"מה אתה רוצה? שאני שוב אביס אותך? והפעם מול כולם?" שאלתי בשעמום.
"הורים פה, שלא תעזי להתקרב" הוא לחש. "רק באתי לשאול אותך מה את שומעת. מה את מתנפלת?" הוא שאל בקול רם והסתכל אל חדר המורים לראות אם איזו מורה שמעה את המלאך שאני מתנפלת עליו.
"תרגיע, אף אחד לא שומע אותך" אמרתי, בעטתי לו ברגל (הוא קרס לרצפה ומיד קם, כשהבין שהוא עוד במסדרון) והלכתי משם.
ומחר... אוי מה יהיה לי מחר... הוא יבוא אם כל החבורה שלו... אבל היה ברור שזה יגיע לזה, לא?
0 תגובות
אני רוצה ללמוד לשכוח
14/01/2014 17:31
MagenApril

לא הייתי פה הרבה זמן... אני יודעת... ואתם לא עוקבים, ולא אכפת לכם... אני יודעת... אבל הבלוג הוא מקום לפריקה אז...

ובכל אופן... לא הייתי הרבה זמן והבנתי כמה דברים חשובים...

קודם כל, הבנתי שאף אחד לא אכפת. תעלה באש, לא אכפת. תיעלם לזמן כלשהו, לא אכפת. לא תענה לשום מילה שאומרים לך, לא אכפת. תבכה עד אין סוף, לא אכפת. תצרח, לאף.. אחד.. לא.. אכפת...

למורים לא אכפת, לחברים לא אכפת, למשפחה לא אכפת... וגם... לי נהיה לא אכפת... אני מזניחה את עצמי... לא אוכלת, לא שותה, לא מסדרת את החדר, לא עוקבת אחרי הלימודים... רק עוזרת לאחרים, כמה שאני יכולה. רק מדברת איתם ומקדישה להם את הזמן... והם משאירים אותו לבד. כל הזמן... מספרים לו הכל אבל לא רואים שהוא קפוא ועצוב ומלא רגשות מודחקים ומופנמים. אני לא ישנה טוב... הסיוטים תוקפים אותי כל לילה ולפעמים כמה פעמים... אני לא אוכלת כמעט... האוכל הוא כמו עפר ללא טעם, דוחה וללא צורך.

אכפת לי מאחרים ואני רוצה לעזור להם ולהיות איתם. אני מקדישה להם זמן... והכל כי יש משהו דפוק אצלי...

דבר שני... הבנתי שאף אחד לא מעריך... תעשה שיעורי בית/עבודות, המורים לא יעריכו. תעזור בבית, ההורים לא יעריכו. תקשיב לחברים שלך, תשקיע בהם, תקשיב להם והם.. לא.. מעריכים...

המורים, ההורים והחברים לא מעריכים... אתה יכול לשים להם את העובדות מול העיניים והם עדיין לא יעריכו אותך...

פיתחתי לי מן פוקר פייס... אף אחד לא יודע את רגשותיי, את מחשבותיי... אני לא רוצה שישאלו, אני לא רוצה שידעו. זה רק ייצור שאלות, תסבוכות...

לא אכפת לי מה אומרים עליי, לא אכפת לי מה עושים לי, לא אכפת לי באיזה מצב אני. אני אמצא את הדרך לצאת משם ולהמשיך כמו מקודם. אני אמצא את הדרך לחזור לדרך הרגילה שלי ואני לא אשים לב למה שעובר סביבי.

ואני מתחילה לחשוב שאני פשוט חלולה..... אין כלום בפנים. "אל תתקרב, זה חשוך בפנים" (שדים, אימג'ן דרגון). אין לי רגשות, תחושות, מחשבות. אני מפחדת שבאמת אין בפנים כלום. 

וכמה שאני חלולה בפנים, ולא אכפת לי מכלום; אני עדיין חיה. וכמה שהחיים שלי מסתבכים...

חברה שלי משקרת לי על כל דבר שקורה לה. יש לה מפגש של החבורה שלה אבל החבורה הזו לא קיימת. היא מספרת לי על החתכים העמוקים שהיא עושה כל יום, אבל היד שלה חלקה כמו... דף נייר חלק. היא מספרת לי על ריבים בינה לבין אמא שלה כשבעצם אמא שלה והיא החברות הכי טובות.

זה כלכך מעצבן שהיא רק רוצה לקבל תשומת לב מכל מי שהיא מכירה שהיא לא שמה לב על כל השקרים שהיא מפזרת לפה ולשם. 

ועוד אני הסתבכתי עם החבורות ארסים של הבצפר...

ולא אמרתי לה מילה על זה. הם פשוט עוברים כל גבול... כשיורדים במדרגות (ועוברים מתחתיהם) הם שותים מים ויורקים עליך את זה. זה כלכך דוחה ומעצבן; שהחלטתי לצאת עליהם. וכמה שזה היה מספק... הם פינו את הדרך למנהיג שלהם והוא שאל אותי "מה הבעיה?" כמו איזה מוגבל... "הבעיה שאם כמה שאני אוהבת להיות מלאה ברוק, אני מעדיפה שלא הרוק שלך יהיה עליי" אמרתי לו בפרצוף. 

"אז אל תלכי פה" הוא אמר והסתובב. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אתה לא תירק על אף אחד שעובר פה או שתעבור למקום שבו אוהבים רוק של אנשים מכוערים על הבגדים" אמרתי.

"מה אמרת לי?" הוא שאל והתקרב אליי. החזה שלו כמעט נגע בשלי אבל לא זזתי אחורה. ניסיתי להסתכל לא בעיניים (והוא היה גבוהה ממני בראש, כך שזה היה קצת בעיה) "אתה שמעת אותי" סיננתי.

הוא בא לתת לי אגרוף בפנים, אבל הוא היה כלכך מגושם שראיתי את זה מגיע וחסמתי אותו. 

"עוף מפה" אמרתי והחטפתי בו בוקס לעין. מזל שאף מורה לא היה שם אחרת הייתי מסתבכת ממש...

הוא התרחק ממני קצת... החבורה שלה נראתה מוכנה להתנפל עליי אם רק יאמר להם. אבל הוא כנראה ריחם עליהם ואמר "עזבו, היא לא שווה את הצרות... בואו" והוא הלך למקום אחר. הם באו אחריו ואני הרגשתי הקלה....

יום אחריי כל הארסים בבצפר הסתכלו עליי ביראת כבוד אבל גם פניהם היו קשוחות. פחדתי שהחבורה שלו תתנפל עליי שוב... וזה קרה... אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר...

מה שרציתי להגיד... בעצם...

זה שלא משנה כמה תשקיע.. כמה תנסה.. עדיין תהיה חלק קטן מקיר שלם של אדישות. אז החלטתי להיות קיר אדישות בעצמי, ולא לתת לאחרים לפגוע בי

4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »