עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

One good thing about music, When it hits you, you feel no pain. -Bob Marley-
חברים
me-***
סיוט מתמשך..
23/07/2014 00:05
Jimi
אתם מרשים לי? אתם מרשים לי לעצום את העיניים? רק לכמה דקות,  בחיי. לא יותר מזה. בשביל מה? רק עם עיניים עצומות אני רואה. אני באמת רואה, לא משקרת. 
מה אני רואה? אני רואה עולם אחר... עולם... עולם שונה.
מה הכוונה ב"עולם שונה"?
טוב יותר,  גדול יותר, מאוחד יותר, שקט יותר, אוהב יותר... 
אתם יכולים להגיד לי שהכל ייגמר? 
שהכל ייגמר מהר יותר, בלי עוד כאב, בלי למות. 
אתם יכולים לצבוט אותי?  אבל חזק,  לא אכפת לי שזה ייכאב, בחיי. יש לי כוח סבל, באמת. 
רק צביטה אחת, לראות שאני באמת הוזה, צביטה אחת שתעיר אותי מהמציאות הזאת. 
אתם יכולים ללחוש לי? שאני ארדם בשקט. אתם יודעים, כמו שאימא עושה לבן שלה כדי שיישן בשקט.
אתם יכולים לשמור סוד?
זה סוד שלי, אבל תישמרו אותו. 
כואב לי, חשבתי שיש לי כוח סבל. טעיתי. מה, אנשים לא עושים טעויות?
אתם יכולים להגן עליי?
כמו שחייל מגן על המדינה שלו. עם אהבה וגבורה.
בעצם,  שכחו ממה שאמרתי,  אני רוצה שתעירו אותי.
תעירו אותי כדי שאוכל להתעורר מהחלום הזה, מהסיוט שלא נגמר, סיוט שחוזר לי כל לילה. 
אותו סיוט שמופיעים בו גיבורים, הרעים, המסכנים... 
ראיתי בסיוט את הגיבורים שלנו,  כולם לבשו את אותו הדבר. מדים כאלה יפים, ירוקים כאלה. עם כובע גדול, ונשק על גבם ואומץ וציונות בליבם.
אבל פתאום בא האיש הרע, כולו מכוסה, רק את העיניים שלו אפשר לראות, מלאות ברוע ומוות. 
ראיתי דם. הרבה דם, מפלסים של דם. מלאים!!!! 
אז כמו שביקשתי, אתם יכולים להעיר אותי? ולצבוט אותי? וללחוש לי? ותאמרו לי? ותרשו לי? 
0 תגובות
עם ישראל חי.
22/07/2014 00:32
Jimi
זה הפוסט השני שאני כותבת פה. 
לאור המצב שחל פה בישראל לאחרונה הרגשתי שאני צריכה להביע את מה שיש לי לומר. 
אני בסה"כ בת 15. מה כבר ילדה בגילי מבינה בפוליטיקה?  "את לא תביני, את קטנה, כשתגדלי-תביני".
לא נמאס כבר לשמוע את זה? לא צריכים להיות בני 30+ כדי להבין מה הולך פה. זה לא מאתמול, זה לא משלשום, זה לא מלפני חודש או חודשיים. זה היה פה תמיד. אני כותבת את זה מיד אחרי שקראתי פוסטים ב- "סטטוסים מצייצים". לא הפסקתי לבכות על כל פוסט שראיתי. בכיתי עם עצמי, שאלתי את עצמי "איך המשפחה השכולה כרגע מרגישה?" אני לא מכירה משפחה שכולה. האמת, אני גם לא רוצה. פתאום נדמה שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוקדם. הם ישארו לנצח צעירים, הם מתו בגלל שהגנו על המדינה שלהם, על המשפחות שלהם, על האזרחים שיושבים פה. ואני מנסה לחשוב ולהבין איך לעזאזל אפשר להיות שמאלני?  הרגע פרח צעיר נקטף, הרגע עוד ילד לא יכיר את אבא שלו, הרגע הוא לא יקום בבוקר. אני, בת 15. אני מחזיקה בדעות די ימניות.  אני לא רוצה פיגועים, אני לא רוצה עוד שפיכת דמים מצד החיילים שלנו, אני לא רוצה פצועים ועוד משפחות שכולות. אני רק רוצה שקט. אני אמנם לא גרה בדרום, אלא בצפון הארץ. אני ידעתי מלחמה אחת. 'מלחמת לבנון השנייה'. הייתי בערך בת 6 או 7. כשנשמעה האזעקה הנוראית הזאת, ירדנו למקלט שמתחת לביניין. אני בקושי זוכרת, במעורפל.. אבל לתושבי הדרום, זה הפך להיות שגרת חיים.  
אני זוכרת ביום של ההודעה על הכניסה הקרקעית של כוחות צה"ל לכיוון עזה, היו לי מחשבות בראש, "האם עוד פעם יהיו חטופים?  ואם כן, אז כמה? למה צריך להיכנס קרקעית? למה לסכן את החיילים? לא מספיק הכוחות שיש באוויר?" כשהודיעו בתקשורת על מספר ההרוגים שהיה בקרב הפלסטינים, לא שמחתי אבל גם לא כאב לי בכלל. כי ידעתי, ידעתי שאם הוא לא ימות עכשיו על ידי צה"ל, הוא יתאבד עם חגורת נפץ באוטובוס של אגד וייקח איתו עוד כמה ישראלים שהיו באוטובוס. הלב שלי עם החיילים,  עם תושבי הדרום שצריכים לסבול את מה שקורה שם שלא באשמתם. 
למה אנחנו לא יכולים לחיות בשקט?  מה כואב לאנשים שיש גם יהודים בעולם? כמו שיש מוסלמים וכמו שיש נוצרים. השוני היחידי שיש בינינו, היא שהדת לא אותה הדבר. חוץ מזה, כולנו דומים. לכולנו רגשות, משפחה, מחשבות... למה ילדים בני 18 צריכים למות? בגלל שהם יהודיים? למה חייל מילואים צריך להשאיר מאחוריו ילדים ואישה? כי הוא יהודי? זה רק נראה שמתחילה פה שואה שנייה, אמנם בלי גטאות, אבל מצד שני, הם "כולאים" את תושבי הדרום בממ"דים ובמקלטים. ובכל יום שעובר שומעים על מקרה רצח על רקע לאומני "בגלל היותו יהודי". 
למה אי אפשר לראות טלוויזיה כרגיל? למה כל פעם משדר מיוחד על כל אזעקה? כמה שכואב לי, כמה שנמאס לי, כמה בא לי לצרוח פה בכאב שאי-אפשר ככה יותר. אני לא דורשת שלום. ניסינו כבר, לא הלך. הנחנו את הנשק, חיכינו שגם הצד השני יניח, אבל לא... הוא לא הניח, הוא ניסה לפגוע כמה שיותר בנו. אבל הוא לא ציפה שכיפת ברזל תגן עלינו. 
למה שמאלנים מתביישים במדינת ישראל? למה הם קוראים לגיבורים שלנו רוצחים? כי הם מגינים להם על הבית? כי הם הורגים מחבלים שמנסים לחדור לישראל ולהשליט טרור? זה למה?  
כמו שהם מתביישים במדינה שלי, שלך, שלו, שלה ושלנו, אני מתביישת שהם חולקים איתנו מדינה. כי בעצם אף אחד לא מחזיק אותם פה בכוח. אנחנו לא נתנגד אם הם יעזבו. אבל בשביל מה לשים לב אליהם, הם לא שווים מאמץ, כי גם לדמוקרטיה יש גבול. 
אז בקיצור אני מחכה שייפלו כוכבים ולא חיילים. 
אני מחכה שהאויב יניח את נשקו.
אני מחכה שישראל תחיה בשקט.
אני מחכה...
*יהי זכר הנופלים*
1 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יולי 2014  (2)
My Dreams
•  להתגייס
•  להיות בנאדם טוב יותר
•  כלב קטן
•  לעזור לאנשים שזקוקים