עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
שם: אלכס
מקום: אי שם בצפון
בן 12.5, כיתה ז'
תולעת ספרים, מגה חנון, מחפש מקום לפרוק, ומצאתי :)
Happy reading :)
נושאים
שירה  (4)
חיים  (3)
שיר  (3)
אהבה  (2)
בעיות  (1)
חופש  (1)
למה  (1)
סיפור  (1)
סיפור החיים שלי  (1)
רגשות  (1)
רצונות  (1)
שירים  (1)
שלום  (1)
קצת עליי :)
קוראים לי אלכס, בן 12.5 בכיתה ז', גר בחיפה, אני אתאיסט, יש לי שני אחיות קטנות, אני חרשן, אני כותב ערכים בויקיפדיה, אני אוהב R&B, הצבע האהוב עלי הוא שחור, אני שואף להיות פוליטיקאי/סופר/מישהו בעל השפעה, אני מתכנת, אני מעצב בפוטושופ.

מראה: גובה 1.55, שיער שחור, עור לבן שהספיק להשתזף, עיניים חומות, אין מסת שריר (:O)

דברים שאני אוהב: גלידה :D, מוזיקה, מחשב, לקרוא, לכתוב, שוקולד, לעצבן, בנות, פייסבוק ובלוגים :)

דברים שאני שונא: צבועים, ערסים, פרחות, אנשים בלי מטרה, מקובלים, תספורת מוהיקן, אנשים חופרים שהם לא אני, אנשים חסרי טקט, אנשים שנועצים מבטים
what a fucking day
17/10/2013 19:15
Alex
מצפון.
שמעתם פעם על המילה הזאת? מילה כה קצרה, משמעות כה גדולה.
משמעות שהיום למדתי על בשרי, תרתי משמע (טוב, טכנית זה לא בדיוק אני, אבל נגיע לזה)
חברות.
מילה חזקה ושבירה כל כך, בעלת כל כך הרבה משמעויות.
איך היא מתקשרת למצפון?
טוב, היא יכולה להתקשר (^_^) בהרבה מאוד דרכים, אבל דרך כואבת במיוחד היא זו שגרמה לי לראות את המציאות.
כי כשאתה רואה את חבר שלך מקבל מכות מבריון מגעיל, וצוחק, סימן שצריך לתקן אצלך משהו.
כשאתה רואה את זה, ולא מתערב, סימן שמשהו אצלך דפוק.
כשאתה רואה את אחד האנשים השנואים עלייך בכדור הכחול הענק הזה, מכאיב לילד הדפוק הזה שלך, זה שמכור לקנדי קראש, זה שאוהב לחפור, זה שמכור למיינקראפט, סימן שאתה רע.
what a fucking day
and i want to die
0 תגובות
רגש
13/10/2013 19:44
Alex
אהבה, שיר, שירה
כאשר האימה בעורקייך משתקת
כאשר השמחה בגופך מזמרת
כאשר הזעם בנפשך הולם
הרגש בדמך זורם

כאשר השנאה בלבך גואה
כאשר ההנאה בעצמותיך בוערת
כאשר הכאב בראשך מפמפם
הרגש בדמך זורם

כאשר הרעידה על רגלייך משתלטת
כאשר הפחד בבטנך מתפשט
כאשר האהבה בישותך פועמת
הרגש בדמך זורם
2 תגובות
אני הילד הזה
09/10/2013 20:21
Alex
סיפור החיים שלי
כותרת מעורפלת משהו...
אבל היא מתמצתת בקצרה חלק מאוד גדול מהחיים שלי, ואני חושב שאם כבר אני כותב בלוג, אני צריך להסביר עליו קצת יותר.
כבר מגיל קטן מאוד ידעתי שאני שונה, לא שאני אומר את זה בהתנשאות או משהו...
אני הילד הזה שלא צרח כשחיסנו אותו כשהיה תינוק.
אני הילד הזה שבפעוטון תמיד העדיף לשבת בצד.
אני הילד הזה שלימד את עצמו לקרוא ולכתוב בגן חובה.
אני הילד הזה שתמיד היה מסתובב לבד בהפסקות.
אני הילד הזה שתמיד היה מקבל 100 במבחנים, לא משנה מה.
אני הילד הזה שבגיל 10 למד שפות תכנות.
אני הילד הזה שבגיל 8 כבר קרא הארי פוטר ביומיים.
אני הילד הזה שאהבתם כל כך לרדת עליו.
לצחוק עליו.
להשפיל אותו.
לקלל אותו.
להרביץ לו.
אני הילד הזה, ותמיד אשאר.
כי אני הילד הזה, ואני גאה.
להיות הילד הזה.
אני הילד הזה שצרח מכאבים כשנתתם לו מכות רצח.
אני הילד הזה שעשיתם חרם עליו כי הוא היה שמן.
אני הילד המוזר הזה.
אני הילד שאף אחד לא הזמין אותו לשום מקום.
וכואב לי?
לא, לא...
לא כואב לי.
מעולם לא כאב לי שנטשתם אותי כולכם.
אני הילד הזה, שתמיד היה מסתובב לבד בהפסקות.
ולמה?
בגללכם.
בגללכם ורק בגללכם.
למדתי שאני לא צריך אתכם, למדתי שאני לא צריך אף אחד.
הבנתי שהאדם היחיד שאוכל לבטוח בו, הוא אני.
האדם היחיד שלא יתקע לי סכין בגב.
הפכתם אותי לאדם שמעדיף להיות לבד ולא עם אנשים.
הפכתם אותי לאדם שמסתגר בחדר כל היום.
אבל מעולם לא סבלתי.
הסתגלתי למצב, ובניתי את עצמי מחדש.
ואז...
כיתה ו'.
קרה משהו.
האם אני הוא זה שהשתנה, או אתם?
אני חושב ששנינו.
הילדים התחילו לקבל אותי, אני התחלתי להיפתח.
וזוהי תחילתה של דרך חדשה.
אבל למרות זאת, למרות כל השינוי העצום הזה.
אני עדיין לא מבין הרבה דברים.
כיתה ז' התחילה.
וקיבלתי אותה בתור שני חברים חדשים, וידידה אחת.
מה אלו חברים?
אני יכול לחיות גם בלעדיהם, למעשה אני לא צריך אותם.
ואתם גרמתם לזה.
אז למה בעצם יש לי חברים?
מאז תחילת הלימודים זאת שאלה שמעסיקה אותי, והיום מצאתי את התשובה.
היום כשישבנו ארבעתנו בהפסקה ודיברנו.
הבנתי שגם אם בין המוזרים ביותר אני מוזר, אני עדיין בן אדם.
ואני עדיין יצור חברתי.
הבנתי שאין טעם לבכות על משהו אם אני יכול לשנות אותו.
במובן מסוים, אני רוצה להגיד לכם תודה.
תודה שהפכתם אותי למי שאני.
4 תגובות
הדיאטנית
06/10/2013 19:15
Alex
כן, כן...
דיאטנית.
כבר שלושה חודשים שאני הולך לדיאטנית, וזה פשוט חרא :P זה כל הזמן מזכיר לך שאתה לא כמו כולם, כאילו שאתה לא מוזר מספיק.
מאז שהתחלתי ללכת ירדתי 9 קילו :) אני על משקל תקין, ובכל זאת יש לי בטן.
סעמק.
טוב, אבל בטח אין לכם כוח לשמוע את כל החפירות שלי על כמה שזה חרא, לא? (לא שיש לי הרבה קוראים, אבל נזרום) אז אני אחפור על זה בצורה אחרת
---
קול גרירה נשמע והדלת של המעלית נפתחה.
החדר היה מלא אורות בוהקים שצורבים בעיניים, ואני ממהר להשפיל מבט ולנסות ללכת בלי להתנגש במשהו בדרך, אבא שלי מאחורי, עם ארשת קצרת רוח.
(אני פשוט שונא ללכת איתו למקומות, האמת שאני די לא מת עליו בכללי, אבל זה לא קשור.)
אנחנו עוברים דרך דלת זכוכית מעוטרת בשלל סמלים של מכבי, ונכנסים פנימה.
"לכאן?" הוא שואל אותי, וזה מבלבל אותי- כי הפנים שלו מעידים על שעמום, ואילו קולו נשמע מלא עניין. לאחר כמה רגעים של בלבול אני מתעשת ועונה לו, "כן, זה מכאן".
ואנחנו נכנסים.
בחדר האור פחות בוהק, כך שאני יכול להרים מבט. זה חדר צר שמעוצב בצורה של טור, דלתות חומות מעץ מקיפות אותו לכל אורכו הצר, ומבט בוחן אני מגלה שאין אף אחד מלבדנו בחדר.
אני והוא מתיישבים אחד ליד השני, אני רואה שהוא רוצה לפתוח בשיחה, אבל אני לא רוצה, אז בתנועה מהירה אני שולף את הטלפון שלי מהכיס ושם את האוזניות.
Suddenly I see המדהים מתנגד ברקע, ומנגד אני שקוע במחשבות כמה ארוכה תהיה הפגישה הזאת הפעם.
הדלתות שם עשויות מעץ והם די דקות, כך שכשהפסקתי לשמוע מוזיקה יכולתי לשמוע את כל השיחה בפנים.
זה היה די משעמם, אז הפעלתי את הקנדי קראש (אני מכור לזבל הזה, לעזאזל) ושיחקתי.
לאחר כעשר דקות בערך נשמעה חריקה צורמת, והדלת נפתחה.
נער שחום עור שנראה כבן 10 ואישה נמוכת קומה יצאו ממנה בצעדים מהירים, על פניה של האישה התנוסס מבט כועס.
נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
הדיאטנית שלי (נקרא לה מאיה) חייכה אליי בחיוכה הקורן, היא מאוד נחמדה וגם אם יש לי חריגות מהתפריט היא מתנהגת בסלחנות.
"שלום, אלכס",  היא אומרת.
אבא שלי נכנס מאחורי בצעד בטוח ויושב על אחד המושבים, ומתחיל לפלרטט עם הדיאטנית (כמו שהוא עושה בערך לכל אישה שהוא רואה).
בעודי ממתין ומחכה של הקיצ'יות הזאת תיגמר, הדיאטנית שואלת אותי שאלה לפתע (כנראה שהיא נזכרה שאני מטרת הפגישה הזאת)
"אז מה שלומך, אלכס?"
עניתי שבסדר, הרי מה כבר יכול להיות? שאני כל הזמן לחוץ בזמן האחרון, ואפילו אני לא מבין למה?
היא מתחילה לשאול אותי על התפריט שלי, אם עמדתי בו, אם אני מקפיד לעשות ספורט, אם זה לא משעמם לי.
אמרתי לה שכן, אני שומר על התפריט, אבל לא כל כך שמרתי על כל העניין הספורטיבי.
היא ביקשה ממני לעלות על המשקל, ובעודי הולך נפלט מפי קול חנוק של לחץ, רק שלא עליתי, רק שלא עליתי, רק שאני לא באוברוויט עוד פעם...
טק.
הרגע הזה נקטע, התוצאות מגיעות והן שירדתי 800 גרם וגבהתי בסנטימטר אחד.
זה מעט ביחס לחודשים קודמים, אבל מאיה אומרת שזה בסדר ושזה אפילו נפלא שלא עליתי בתקופת החגים ושהצלחתי לשרוד.
אנחנו מתחילים לדבר על זה שאני חייב להתמיד בפעילות הגופנית ובהליכות, ואני מסכים להתמיד יותר.
אבל באמת? נמאס לי מההליכות המשעממות האלה, אני רוצה שק אגרוף, לעזאזל.
זה הדבר היחיד שמשחרר אותי, מכות, זה הדבר היחד שבאמת עוזר לי לפרוק עצבים ולהירגע.
אבל אני מתבייש לספר להורים שלי, כי הם חושבים שאני הילד הטוב של אמא שלומד כל היום ומדבר כמו איזה פרופסור, ואני גם לא יודע אם זה כרוך בלהירשם לחוג אגרוף, והדבר היחיד שאני צריך זו עוד מסגרת עם עוד אנשים שאני צריך להתחבר אליהם.
ולא שזה גרוע מספיק, מחר יש לי יום ספורט.
לעזאזל.
נמאס לי כבר מהחטיבה המחורבנת הזאת! נמאס נמאס נמאס!! למה אי אפשר להמשיך ביסודי עד יב'?? מי המציא את הרעיון המטומטם הזה של החלפת כיתות? עד שאני מתרגל לאנשים ולמסגרת, טק! מחליפים.
טוב, פרקתי...
תודה רבה למקסימום 3 אנשים שיראו את זה (לא בא אליכם בהאשמות או משהו :D)
Have a good day, people!!
0 תגובות
Imagine
04/10/2013 18:45
Alex
שירה, שירים, שלום
Imagine there's no heaven 
It's easy if you try 
No hell below us 
Above us only sky 
Imagine all the people 
...Living for today 
טוב, אז...
מתנצל על הפתיחה הלא ברורה, מה שכתוב למעלה (^^) זה הבית הראשון מהשיר של ג'ון לנון, Imagine
והחלטתי להקדיש פוסט לשיר הזה, בעיקר כי הוא שיר שהשפיע על החיים שלי בצורה מאוד עמוקה.
זה אומנם לא ראפ או משהו (מה שאני בדרך כלל שומע) אבל בכל זאת אני מאוהב בשיר הזה, למה? כי זה שיר מדהים, מעבר למנגינה המרגיעה (וכולם חייבים משהו כזה לפעמים) במילים יש יותר משמעות מאשר בכל שיר אחר, שבדרך כלל מדבר על אהבה.
השיר הזה עיצב את תפיסת העולם שלי, והוא גם לימד אותי משהו מאוד חשוב על החיים האלה: אין טעם לויכוחים הקטנוניים שלנו כל הזמן, לריבים, למלחמות- כי אנחנו נלחמים נגד עצמנו, לא נגד אף אחד אחר.
במקום זה אנחנו צריכים לשאוף לשלום ולעולם ללא מלחמות, לא רק בין מדינות- אלא גם בתחום האישי של כל אדם. להפסיק לריב אחד עם השני, להציק, להרוס, לקלקל, להזיק וכל מיני דברים כאלה.
הסתכלתם פעם על הכיתה שלכם? אז בכיתה הזאת, ממש ממש בקצה, מוסתר בקושי, נמצא מה שהתרבות הערסית מכנה "ילד כאפות".
בכל כיתה יש כזה, הביישן, ה-"חנון", וה-"הומו".
זה אותו ילד שכל הזמן חוטף מכות, שכל הזמן סובל מנידוי ומהצקות, מחרם ומהשפלה.
נערים ונערות שאלה המציאות היומיומית שלהם.
פעם שאלתם את עצמכם למה? למה אנחנו משקיעים אנרגיה וטורחים כל כך כדי לנדות אותם? במקום לנסות להבין אותם, לקבל אותם לחברה?
זו שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, ואולי השיר הזה יכול לענות עליה
סליחה שחפרתי ותודה אם קראתם :)
3 תגובות
איזה יום מוזר
02/10/2013 18:37
Alex
חיים
טוב, אז... נראה לי שהכותרת מסבירה את זה בקצרה.
זה היה יום קצת מוזר, אפילו ביחס אליי (וזה אומר הרבה, כי אני מוזר) ויש לי חשק לפרוק את זה :D
מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם חושבים שמישהו שקרוב אליכם (חבר לדוגמא) הוא בעצם סתם צבוע? זה מה שקרה לי היום, אבל עם סוף קצת מפתיע.
טוב, אז חבר שלי גם קצת מוזר, אנחנו הולכים הרבה מכות בצחוק ^_^ אבל לא משהו רציני, סתם דחיפות כאלה.
אבל היום הוא לגמרי התעלם ממני, הוא התחיל לקלל ולהסתובב עם המקובלים (שיורדים עלי כי אני חנון - אבל אני גאה בזה!!!) ולהגיד לי כל היום "שתוק", "סתום ת'פה", וזה לא בצחוק- אני יודע לזהות מתי הוא אומר דברים בצחוק, והוא גם התחיל להיות ממש אלים.
אז התעלמתי ממנו עד סוף היום בערך, אבל במתמטיקה אחד הילדים התחיל לרדת עליו שהוא רגיש וזה, לא יודע למה, אבל אותי זה קצת שימח, גם אם זה מוציא אותי חרא.
אז... כשהלכנו ברגל אחרי הבית ספר הוא התחיל להתנהג נורמלי שוב.
האמת שזה קצת בלבל אותי.
וואו... חפרתי, סליחה שאין לי משהו יותר טוב לכתוב -_-
וסתם כי אני אוהב את השיר המדהים הזה: 
2 תגובות
ייאוש
01/10/2013 19:00
Alex
שיר, שירה
הייאוש פוגע בליבי כחץ
לעולם לא מפספס, לעולם אינו מחטיא
ואני זועק, שמישהו יציל אותי!

הייאוש מתפשט סחור סחור בדמי
לעולם לא מפספס, לעולם אינו מחטיא
כמו עלה הנידף ברוח, הוא נסחב איתי.

ואני מתחנן, שמישהו יציל אותי!

הייאוש צורב את ריאותיי
תופס את מקומו של האוויר הצח הממלא אותי
הייאוש הוא אני, ואני הייאוש
הוא הופך אותי לקטן וכחוש
מוחק את עולמי, את נשמתי, את אהבתי
את רגשותיי

ואני בוכה, שמישהו יציל אותי!

הייאוש מציף את מוחי
אני שוכב כאן לבדי, רק אני והוא
כי הייאוש הוא אני, ואני הייאוש
קול חלוש נפלט מפי
ובעוד אני נושם את נשימותי האחרונות, אני מבין
אני מבין
שאף אחד לא יבוא להציל אותי
8 תגובות
שמחה מהולה בכעס
30/09/2013 19:18
Alex
איזו כותרת... אחת שמתאימה בול לסיפור :D אבל לצערי המוזה שלי נתקלה במחסום כרגע :P ולכן תיאלצו להסתפק בעוד פוסט על היום המוזר שלי... ואני חושב שלא יכולתי למצוא כותרת מתאימה יותר.
טוב, חפרתי, מתחילים :)
אז ככה... התעוררתי, הגעתי לבית ספר המחורבן, ראיתי את החבר המעצבן שלי, את החבר המעצבן השני שלי ואת הידידה הפריקית המעצבנת שלי.
עד כאן הכל בסדר
~עד להפסקה~ (מתח :D)
יאללה... פה הכל גם הלך, לפחות עד כמעט סוף ההפסקה.
אז הגיעו המכות.
עכשיו, שתבינו, אני אולי טוב בזה :D (יופי, מצאתי לי משהו להתגאות בו), אבל אני לא איזה עומר (אהמ אהמ... changetheworld.bloger.co.il) שזה יעשה לו את כל היום והוא יהנה לפרק איזה מישהו.
אני שונא את החרא הזה, מבינים? (טוב... אולי הגזמתי קצת)
אז איפה היינו? אה כן, המכות. אז נגמרה ההפסקה והכל סבבה, עד שהגיעו הערסים (לא סובל אותם -_-) חבורה של משועממים חסרי חיים, בקיצור, התחילו עם הדחיפות וכל זה.
תנחשו איך זה נגמר.
פוצצתי את שלושתם (אויי... אני אוהב את המשפט הזה, אני מקווה שזה לא עושה אותי ערס) וזה בערך חירבן לי את כל היום, ויצאתי עם שריטה קצת עמוקה ביד.
אחרי הזה היום היה בסדר, הם התרחקו ממני :) 
כל שאר היום עבר סבבה, עד לפני איזה שעה בערך.
רבתי עם אמא שלי. שוב.
עכשיו שתבינו, היא ילדה לא מזמן, ואני כמעט בטוח שזה שווה הורמונים, והורמונים = עצבים.
טוב, אז אבא שלי הלך לאוניברסיטה עד ל-21:30 ללימודים, והוא רצה שאני אקנה משהו מהסופר, אז אמא שלי ביקשה ממני בערך ב-18:00 שאני ארד לקנות, אז אמרתי לה עוד שעה (ב-19:00) כי אני צריך לעשות משהו, ובאמת שאני עדיין לא מבין מה הבעיה בזה.
בקיצור, היה ריב ענק, מה שקורה די הרבה בזמן האחרון, והתוצאה היא שאני יושב מעוצבן בחדר ושומע אביצ'י :P
טוב, נראלי שכדאי שאני אזוז לסופר... בכל זאת. אז, תודה אם קראתם את כל החפירה הזאת :)

2 תגובות
מסתבר שהיום לא היה כזה חרא
29/09/2013 18:31
Alex
היי כולם :)
טוב אז... כבר חשבתי שאני הולך לכתוב פוסט על כמה שהיה לי יום חרא ושאני שונא את הבית ספר וכל זה...
אבל לא.
מסתבר שזה לא קרה בסוף, כנראה שלראות את העתיד זה לא הצד החזק שלי.
מה שכן קרה הוא שהיה לי יום מעולה :D ניסיתי כמה מהעצות שנתתם לי פה, וזה ממש עזר.
הפסקתי לשמור על פרופיל נמוך, הפסקתי ללכת עם כתפיים שמוטות וחייכתי כל הזמן - זה מאוד עזר בהרגשה.
וזה גם אומר שמחנך הקקה שלי הפסיק להיטפל אלי ולהציק לי בעניין החברתי
אז רציתי להגיד לכולם תודה שאתם כאלה מדהימים!! :)

14 תגובות
דברים שאני שואב מהם כוח
28/09/2013 18:03
Alex
שיר, חיים, סיפור, שירה, רגשות, חופש
איזה עולם מייאש.
כשאתה נכשל בכל כך הרבה דברים שהיית רוצה להצליח בהם, אין לך הרבה הזדמנויות לשמוח. בעיקר כשאתה נתקל בחוסר הבנה מהסביבה שלך.
או שאולי זה בעצם אתה שלא מבין את הסביבה?
לא משנה... אני לא רוצה לחפור לאולי השלושה קוראים שיהיו לי :D
מה שכן רציתי להזכיר לעצמי הוא שלא משנה כמה קשה, תמיד יש דברים שאפשר לשאוב מהם כוח, דברים שעוזרים.
מה שהכי עוזר לי זה הבלוג של עומר, למי שמכיר (http://ChangeTheWorld.bloger.co.il), אני קראתי את כל הבלוג של הבנאדם הזה והוא פשוט מדהים, אבל אני חושב שהתחברתי אליו בעיקר בגלל שהוא מספר בו על עצמו, ואני חושב שהאופי שלנו זהה (טוב, כמעט זהה :P)
אז עומר, אני סוגד לך!!!!&&11
הדבר השני הוא כתיבה :) כתיבת סיפורים, שירים או סתם איזה קטע לא קשור. אף פעם לא הבנתי למה, תמיד חשבתי שזה פשוט בגלל שאני אוהב לקרוא, אבל אני חושב שזה בגלל שבאמצעות הכתיבה אני יכול ליצור את העולם איך שאני רוצה, אני קובע את כל החוקים, אני בונה את המציאות- אני במובן מסוים, אני אלוהים והעולם שנוצר פועל לפי החוקים והרצונות שלי. הכתיבה מאפשרת לי ליצור עולמות חדשים ולהתנתק מהמציאות הכואבת והמוזרה.
כמו כתיבה אני אוהב גם לתכנת אתרים, בערך מאותה סיבה.
וכמובן, לכל האנשים בעולם הזה שאני אוהב אותם, ואין הרבה כאלה... ידידה שלי, ההורים שלי (לפעמים :P) ואחותי התינוקת... זהו, אני חושב.
וכמובן, איך אפשר לשכוח את הכי חשוב- אוכל!!!!!
לפעמים אני תוהה אם אנשים אחרים צריכים את החיזוקים האלה מדי פעם, או שכל החיים שלהם עשויים מזהב.
הלוואי שגם אצלי זה היה ככה.
(ולא נדבר על זה שמחר חוזרים לבית ספר, אז זה עוד יותר חרא :P)
30 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
חיפוש
ארכיון