עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
קבלה  (11)
רצון  (9)
תפילה  (5)
בחירה  (4)
הרגשה  (4)
יגיעה  (4)
תיקון  (4)
אהבה  (3)
בורא  (3)
השפעה  (3)
חבר  (3)
חכמת הקבלה  (3)
מיכאל לייטמן  (3)
עבודה  (3)
שמחה  (3)
הכנה  (2)
חינוך  (2)
חשכה  (2)
ירידה  (2)
מדרגה  (2)
עליה  (2)
פחד  (2)
פרק 12  (2)
רוחניות  (2)
שכר  (2)
אור מקיף  (1)
איחוד  (1)
אישה  (1)
בחירה חופשית  (1)
ברור  (1)
ברכה  (1)
גבר  (1)
גלגולים  (1)
גלות  (1)
דבקות  (1)
הכנעה  (1)
הכרה  (1)
הכרחיות  (1)
הנאה גשמית  (1)
הסכמה  (1)
הצדקה  (1)
התחדשות  (1)
חברה  (1)
חברים  (1)
חיסרון  (1)
טבע  (1)
יאוש  (1)
יסורים  (1)
יצר הרע  (1)
יראה  (1)
כוונה  (1)
כוח לעבודה  (1)
לב  (1)
להמשך לטוב  (1)
מטרת הבריאה  (1)
מנוחה  (1)
מסירות נפש  (1)
מצבים  (1)
מצבים רוחניים  (1)
ניסיון  (1)
נצחיות  (1)
נקודת מבט  (1)
סיפוק  (1)
עבודה רוחנית  (1)
עבודת האדם  (1)
עונש  (1)
עזר כנגדו  (1)
פעולות  (1)
פרק 1  (1)
פרק 10  (1)
פרק 11  (1)
פרק 13  (1)
פרק 14  (1)
פרק 15  (1)
פרק 16  (1)
פרק 17  (1)
פרק 18  (1)
פרק 19  (1)
פרק 2  (1)
פרק 20  (1)
פרק 21  (1)
פרק 22  (1)
פרק 23  (1)
פרק 24  (1)
פרק 25  (1)
פרק 26  (1)
פרק 27  (1)
פרק 28  (1)
פרק 29  (1)
פרק 3  (1)
פרק 30  (1)
פרק 31  (1)
פרק 32  (1)
פרק 33  (1)
פרק 34  (1)
פרק 4  (1)
פרק 5  (1)
פרק 6  (1)
פרק 7  (1)
פרק 8  (1)
פרק 9  (1)
קשר  (1)
רצונות  (1)
שינוי  (1)
שלווה  (1)
שליטה  (1)
שנאה  (1)
תורה  (1)
תיקון הנשמה  (1)
תמורה  (1)
תנועה  (1)
תענוג  (1)
ארכיון
להורדת הספר בקובץ PDF

שיחות על שלבי הסולם - כרך א'
ספרים נוספים בסדרה
האזן לקטעים מהספרים
בלוג קבלה ומדע


קליפים אחרים
אתר קבלה לעם


34. סיום העבודה
06/01/2013 22:13
שושי גולד
פרק 34, יגיעה, עבודה, מדרגה

שיחה (30.6.02) על מאמר: "מהו דגלים בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' -במדבר, פרשת במדבר, עמ' 17

העבודה שלנו לא נגמרת. לכל אורך הדרך, עד שאדם מגיע לגמר התיקון, דרכו היא למעלה מהדעת במצרים או במדבר. ובדרך הזאת יש ללכת כל הזמן מ"לא לשמה" ל"לשמה", מ"לא לשמה" ל"לשמה". ואת הדילוגים הללו עושה הבורא בהתאם ליגיעת האדם.

ועבודת האדם מתחלקת לי"ג בחינות וי"ב בחינות. י"ג בחינות הן הבחנות השפע, שיורד ממעלה למטה, ונקרא "מזלות". השפע, אור חוכמה, בא לאט לאט, בקילוח דק, מראש דאריך אנפין, בי"ג תיקוני דיקנא, וכשהוא מגיע למטה, על הנברא להיות מתוקן כדי לקבל את השפע בתיקונים שלו.

זה נקרא שהוא מחלק את סדרי הקבלה שלו לחלקים, לסדרים מיוחדים, שנקראים "שבטים". שנים-עשר השבטים, שנים-עשר חלקי העבודה על הכלי השלם, כשלכל אחד יש עבודה אחרת, דילוג ודגל משלו. עד כדי כך שלא דומות העבודה והפעולות במחנה אחד לאלה של מחנה אחר.

מדוע העבודה ב"לא לשמה" לא נקראת עבודה "לשמה?" הרי המטרה היא להגיע ל"לשמה"...

אדם הנמצא ב"לא לשמה", אם ירצה ואם לא הוא עובד ב"לא לשמה". זאת אומרת, גם העבודה שלו וגם המטרה שלו וגם היגיעה שלו הן "לא לשמה". וכשהוא מקבל "לשמה" מתחלפות גם העבודה שלו וגם המטרה. המטרה הופכת להיות השכר, ואז משתנה הכול.

אדם המתאמץ להשפיע לחבר, מטעם שרואה בכך תועלת עליונה, אבל האגו שלו מתנפח, הוא קושר הכול לעצמו ולאני שלו. אבל אם כתוצאה מהיגיעה הזאת בא תיקון מלמעלה, הכול אצלו מתחלף. ההשפעה לצורך מילוי עצמו נעלמת לחלוטין, ונשארות השפעה לצורך השפעה וקבלה לצורך השפעה. היגיעה עצמה נותנת לו סיפוק והוא רוצה בה. אין לו עוד מטרה חוץ מלהתייגע.

מהי מידת היגיעה שיש לתת כדי לקבל את המדרגה הבאה?

אם אדם מרגיש שנתן הכול ולא קיבל דבר, הוא לא נמצא במצב שהוא צריך לקבל. את המדידה הבורא עושה, כי האדם לא יודע בדיוק איזו מידת יגיעה עליו לתת כדי להתאים לדרגה הבאה. איך יוכל אדם למדוד את עצמו כלפי הדרגה הבאה אם אינו יודע מהי?

מתי מסיים האדם את העבודה?

האדם לעולם אינו יודע מתי נגמרת עבודה, באיזה שלב ובאיזו מדרגה. הידיעה הזאת, שהעבודה הסתיימה, מגיעה אליו בפתאומיות, בהפתעה, בחיפזון - בבחינת "יגעתי ומצאתי". אין קשר בין השניים. האדם עצמו לא יכול לומר מתי נגמרת היגיעה ומתרחשת מציאה, מפני שהוא אינו יכול למדוד את מצבו, ובטח לא את המצב של המדרגה הבאה.

יש לתת יגיעה מספקת, כדי שיתנו לאדם כלי גדול יותר ובו יקבל מילוי. איך האדם יכול לדעת מהי יגיעה מספקת? לכן זה נקרא למעלה מדעתו. אין לאדם שום אפשרות לבקר את עבודתו. מה זה לעבוד עם ביקורת? הרי באמת צריכים לעבוד ללא שום תמורה, ללא שום ביקורת, בלי דבר להיאחז בו.

אם האדם רוצה לעלות לדרגה עליונה יותר, עליו לתת יגיעה בלי לצפות לשום תמורה. סתם כך לתת לכולם. למה? כי הוא רוצה לעלות לדרגה רוחנית עליונה יותר. טוב מאוד, שיעשה, שיעלה, רק שזה בלתי אפשרי.

עכשיו האדם מתוקן על ידי האור המקיף במידה מסוימת. האור מחזיק אותו כך בזה שנותן לו הארה מסוימת, בדרגת חיות רוחנית מסוימת. האדם רוצה לעורר את האור, להזמין ממנו כוח גדול יותר. מה פתאום שירצה זאת כשבדרגה גבוהה יותר הוא מוותר יותר, נותן יותר וצריך לעצמו פחות? כיצד יוכל לעשות זאת? שוב עליו לקחת את הרצונות האנוכיים שלו ולעשות עליהם תיקונים.

מאין ישאב כוח לעשות זאת, אם בינתיים האור המקיף לא מאיר לו, לא נותן לו את הכוחות הללו? ראשית עליו לתת יגיעה ב"לא לשמה". כלומר, הוא מעורר על עצמו פעולה על-טבעית באופן לא ישיר, כי באופן ישיר הוא לא יכול לעשות זאת. אם יכול היה להגביר קצת את הקילוח הדק, שיבוא זרם חזק יותר של אור מקיף, אם היה לו כוח לעשות זאת, היו בידיו כבר כלי השפעה. אבל אין לו, לכן הוא לא מסוגל לעשות זאת.

אז איך בכל זאת להגביר את הזרם? רק באמצעות פעולות שוליות שאדם עושה בהיסח הדעת, בלי להבין מה הוא פועל. האדם לעולם לא יכול לקרוע מעצמו חלק מהרצונות, איך יוכל לעשות זאת אם הוא נמצא בתוך הטבע "לקבל" שלו? לכן העבודה היא "הליכה במדבר". זה עניין של דגלים (גם הפרשה היא "פרשת במדבר"). עובדים ב"לא לשמה" ותמורת זה מקבלים "לשמה".

מהי המדרגה הבאה?

כשאדם נמצא בעבודה רוחנית במדרגה מסוימת, לצורך העניין מדרגה X, המדרגה שמעליה, 1 + X, היא למעשה אין-סוף בשבילו. אין לו מסך והוא לא מסוגל לפעול בה, לחשוב עליה, להרגיש משהו ממה ששייך למדרגה הזאת. הרצון שלו כלפי המדרגה הזאת, X + 1, הוא קליפה. איך יוכל לקחת את הרצונות הללו ולרצות בהם דברים הפוכים? זה נראה לו על-טבעי.

לדוגמה, אם אדם חי בחדר קטן ויש לו בגדים מעטים, בשבילו לוותר ולתת הכול פירושו לוותר על החדר ועל מעט בגדיו. יספיקו לו לקיומו חולצה וזוג מכנסיים אחד. אבל אחרי שעשה את התיקון הזה, נותנים לו דירה ענקית מרוהטת ומצוידת בכל מיני שכלולים, וגם מכונית, ועכשיו הוא נאלץ לוותר על כל אלה, כשמה שנחוץ לו זה עדיין חולצה ומכנסיים ופינה בחדר לישון בה.

כלומר, האדם נמצא כל פעם מחדש במצב שבו אין לו כוחות לבצע תיקונים, ואין לו יכולת לבקש שהתיקונים יעברו עליו.

אחרי שאדם מוותר על הדירה, מה קורה כשהוא מקבל ארמון?

אחרי שאדם ויתר על הדירה, הוא מקבל ארמון, אבל את הארמון הוא מקבל בקו שמאל. יחד עם הארמון הוא מקבל הרגשה שהארמון הזה לא מיטיב עמו. אם היה סתם יושב ונהנה מהארמון, הוא היה יורד לקליפות, שוכח מלימוד הקבלה, שוכח ממטרת הבריאה, ונהנה לו. אבל עם ההנאה הוא גם מגלה באור המקיף מהו הארמון הזה. הארמון הזה לא בא אליו סתם, כתענוג גדול יותר, אחרת כולם היו מוותרים על דברים קטנים כדי לקבל דברים גדולים.

כלומר, העבודה נעשית תמיד לא ישירות לתיקון. אין לנו כלל גישה לזה. העבודה מתבצעת תמיד בעקיפין. נתנו לאדם אפשרות להביא לכך שתתבצע עבודה, והעבודה עצמה נעשית מלמעלה. לכן זה קשה מאוד. האדם לא מרגיש שהוא עובד, משום שהוא לא פועל על התיקון באופן ישיר. הוא לא מרגיש שהבורא מתייחס אליו נכון, בישירות, אלא תמיד דרך כל מיני גילויים לא נעימים. לפעמים הם כן נעימים, אבל רק לצורך קבלת כוחות.

אדם שעובד על עצמו ומתקדם באמת, מרגיש התגלות ואיזושהי הארה קטנה. ההארות מתגלות לו לפרקים קצרים מאוד, ויתר הזמן הוא עובד ביגיעה. ואז הוא מפיק תועלת. עד שהיגיעה הופכת לאור. אם היגיעה היא אכן לצורך השפעה, יש לו אור, יש לו תענוג מהיגיעה עצמה. ואז ביגיעה מתלבשים גם אורות חוכמה.

ניתן לראות עד כמה האדם, לפי הכלים, לפי ההכנות, לפי החושים, לפי המחשבות, חסר אונים בעניין ההשפעה, ועד כמה הוא נגרר בידי הקליפות לתיקון.

הבורא נקרא "טוב ומיטיב", מהו המושג הזה?

"טוב ומיטיב" הוא לא שם של ה'. "טוב ומיטיב" הוא מושג העליון, הראשוני, הגבוה. זאת הכותרת. ה"טוב ומיטיב" הזה מתפרש אחר כך על פי כל מיני השפעות פרטיות, שכבר יש בהן טעמים ושמות. ה"טוב ומיטיב" הוא פשוט כפי שהוא: טוב. זה לא אומר שום דבר ומשיגים אותו אחרי שמשיגים את כל יתר ההבחנות, בכל מדרגות העלייה.

הבורא רוצה שנכיר אותו כטוב ומיטיב. כדי להגיע להכרת הטוב ומיטיב על האדם לטפס בכל המדרגות, כשבכל מדרגה הוא משיג איזה יחס של הבורא אליו, שזה חלק מטוב ומיטיב, השונה באופן כלשהו מהחלק של המדרגה הקודמת.

כיצד ניתן לחיות חיים רגילים ובכל זאת לשמור על הפנימיות, על הכוונה על מנת להשפיע?

אנשים חיים את חייהם הרגילים. אחד חושב לכתוב ספר, שני חושב על ניסוי שיערוך כדי לגלות איזו תופעה מיוחדת, שלישי חושב על בחורה שהוא אוהב, הוא ממש מכור להרגשה הזאת ולא רואה דבר חוץ מזה מול עיניו, הרביעי מרוגז על הכול ואין דרך להגיע אליו. כל אחד חי את חייו הפנימיים לצד החיים הרגילים. מדובר באנשים שאכן חיים חיים עסיסיים ומלאי תוכן. אנו רואים שאנשים חיים את חייהם הפנימיים ומתפקדים גם בחוץ. כמובן, הבערה הפנימית ניכרת בהם, אבל כך אנשים חיים. מדוע שבעבודה פנימית לא יהיה כך? גם בעבודה פנימית אפשר לחיות כך, רק הרעיון הוא שונה. ודאי שקצת קשה יותר, כי הרעיון שייך לעולם העליון והגוף מתפקד בעולם התחתון, אבל גם אצל אנשים רגילים יש סתירה בין העולמות וגם ראשם נמצא במקום אחר.

אדם שעוסק בעבודה רוחנית קל לו יותר מאשר לאדם שסתם מתאהב, וכל הזמן רק חושב איך בערב יפגוש את אהובתו, ובשבילו יתר שעות היום הן שעות מתות. קל לו יותר מאשר לאדם חולה או עייף, שמחכה שהיום שלו יסתיים, שיגיע כבר הביתה, ינוח סוף סוף ויצפה בכדורגל בטלוויזיה. מי שעוסק בעבודה פנימית יכול לראות בכל דבר, בדרך שלו, בתהליך שעובר עליו במשך היום, את התלבשות השכינה. הוא רואה איך הוא מתייחס לבורא, איך הוא עובד איתו דרך כל הלבושים של העולם הזה. הוא יודע שדבר בעולם לא נברא במקרה, הוא יודע שבכוונה תוכנן כך, שהאדם יגלה כך את כל לבושי הבורא כלפיו, כדי שיידע להתייחס אליו נכון.

זה לא פשוט לחיות כך. לאנשים יש נטייה לשכוח. אבל אם לא שוכחים, זה הופך לאמצעי לא רע להתקדמות בתהליך, ככל שהאדם מסוגל. הדרך הטובה, הקלה והיעילה ביותר לא לשכוח את המטרה בחיי היומיום היא לא לעבוד עם בני אדם, אלא עם חפצים. רב"ש תמיד אמר, שהטוב ביותר הוא לעבוד בעבודות כתפסן ברזל, כסנדלר, אפילו כפקיד העובד עם ניירת, עבודות עם דומם. אפשר לעבוד עם "צומח" ועם "חי", אבל כשעובדים עם "מדבר" זה מבלבל. המדבר משפיע עליך את פנימיותו, את צרותיו, וזה מפריע לתהליך. קשה להתעסק עם הפנימיות כשנמצאים עם אנשים.

עבודה חדגונית, פשוטה, שלא צריך להשקיע בה ראש ולב, כמו טבחות או סנדלרות, היא הטובה ביותר וגם המענגת ביותר. בעבודות מסוג זה יכול האדם להכניס את הכוונות והמחשבות שלו, את היחס שלו לבורא, בלי הפרעות והשפעות מבחוץ המטרידות את המוח. אפשר, כמובן, לעסוק בתחום שהוא בדרגת פחות ממדבר, שלא משפיע על האדם ומסיט את מחשבותיו. לצערנו, בימינו אין הרבה עבודות כאלה. היום כל עבודה כמעט דורשת מאמץ נפשי ושכלי. רצוי מאוד לעבוד בעבודות שלא מפריעות לך, שבהן פנימיותך נשארת יציבה והיא מאפשרת לך לחיות את חייך מתוכה. 

0 תגובות
33. אהבת חברים
05/01/2013 22:40
שושי גולד
פרק 33, שליטה, חבר, פעולות, רוחניות

שיחה (29.6.02) על מאמר: "על אהבת חברים"

הרב"ש, "שלבי הסולם", כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת אבות, עמ' 353

חברים הם שני אנשים בעלי אותו שיעור קומה. האדם לא יודע בדיוק את הקומה של הבורא. כיצד הוא יכול להשתוות אליו? במידה שאדם משתווה לבורא, ככל שהוא מתאים את עצמו אליו, באותו שיעור הבורא מקטין את עצמו, וכך גדלה מידת החברות שלהם. בפרצוף עליון ובפרצוף תחתון תמיד יש חלק שבו הם נמצאים יחד, מזווגים.

יש להבין שחיבור, גם בין אנשים וגם עם הבורא, יכול להתרחש רק על ידי ויתור. הוויתור עצמו הוא הכלי היחיד לחיבור. ניתן לראות זאת בכל תחום בחיים, באופטיקה, בתקשורת, במכניקה של כל דבר, שחיבור בא רק על ידי ויתור.

אם שני חלקים רוצים או צריכים להתחבר, עליהם לוותר זה לזה, להתמסר זה לזה. במידה שבה הם מוותרים ומתמסרים, כך הם מתחברים.

חייב להיות ברור לכל אחד מאיתנו, ששני חלקים שרוצים להתחבר, המידה שבה הם מוותרים על משהו זה לזה היא איזור החיבור. לכן, ודאי שגם הבורא צריך לוותר על משהו לנברא כדי להתחבר איתו. על מה הוא מוותר? על קומתו. אם הוא רוצה להתחבר עם האדם, עליו להקטין את עצמו ולהתמעט למידת האדם. זה נקרא "ויתור או "מיעוט".

האם מתרחש חיבור כשאחד מוותר והאחר לא מוותר?

אם אחד מוותר והאחר לא מוותר, איזה חיבור יכול להתרחש? אם אחד מוותר והאחר לא מוותר, זה שוויתר שולט במי שלא ויתר, אבל זה לא נקרא חיבור. זה נקרא "לא ברצון המלביש ולא ברצון הלובש".

הרוכב יושב על הסוס, וממעיט את עצמו כלפי הסוס כדי לתת לו פקודות שיוכל להבינן. כך הוא שולט בסוס. אבל אם הסוס לא רוצה לוותר על עצמיותו כדי לתקשר עם הרוכב, הוא פשוט מבצע את הפקודות הללו בלי לדעת שמישהו רוכב עליו ופוקד עליו.

האם כך הבורא שולט בנו?

כך בדיוק הבורא שולט בנו, וכך יהיה עד שנוותר על העצמיות שלנו כדי להתקשר אליו. אם נוותר, נתקשר. כשעלינו לוותר, הכלי שלנו משתווה לכלי של הבורא. זה "פרעה" כנגד הבורא. על האדם ללקט לאט לאט את כל הכלים ממצרים, "לגנוב" אותם, לגלותם כל פעם ולהתחבר באמצעותם. כלומר, לוותר. כשגונבים את הכלים ממצרים, מוותרים על הרצון לקבל.

מה פירוש "לגנוב כלים"?

גניבת כלים ממצרים פירושה לוותר. אדם נהנה ממותרות שונים, טוב לו, זה נקרא שהוא נמצא כפרעה במצרים. ומהמצב הזה עליו לגנוב כלים שבהם הוא נהנה ולהעבירם ל"ישר" "אל". עליו לקבל תורה, לקדש את הכלים הללו ולהביאם לארץ ישראל, כלומר לגנוב אותם מעל מנת לקבל אל הכוונה על מנת להשפיע. אין לאדם דבר חוץ ממצרים. כל הכלים של מצרים הם הוא עצמו, "פרעה" זה הוא עצמו. הוא גונב מעצמו.

אם אדם מוותר לחבר, במה הוא שולט בו?

אם האדם מוותר על עצמו לחבר, מצדו הוא עשה את העבודה ומצדו הוא כבר מחובר אליו ובמידה הזאת הוא יכול ליהנות ממה שיש לחבר.

שליטה היא דבר רוחני שאינו ברשותנו, אנחנו לא מרגישים אותה. אבל בביטול עצמי יש גם שליטה. הבורא שולט בגלל שהוא ממדרגה עליונה, אבל גם בין אנשים, ככל שאדם מבטל את עצמו כלפי חברו, כך הוא גדול ממנו. השליטה שלו היא שליטה לטובה, הוא משפיע לחבר, אבל החבר לא מרגיש בכך. קשה להמחיש זאת, אבל אם אדם מבטל את עצמו כלפי חברו ובכך הוא שולט בו, מתקן אותו, עושה בו כל מיני פעולות מבלי שירגיש, הוא נעשה גדול מחברו.

פעולת הוויתור עוצמתית עד כדי כך, שעל ידי האהבה, על ידי ההתחברות, האדם יכול לקחת את הכלים של החבר ולהשתמש בשני כלים: של עצמו ושל החבר. זה נקרא "הבכור הולך ונוטל פי שניים". והחבר לא יכול לעשות דבר. ברוחניות לומדים שמלכות מבטלת את עצמה כלפי זעיר אנפין, כי היא לא מסוגלת ליותר מכך, ואז הוא מעלה את החיסרון שלה לאבא ואמא. אבל גם בעולם הזה, זה התיקון שהמקובלים עושים עם תלמידיהם.

לשם מה אדם צריך להקטין את עצמו?

אין שום חוק ברוחניות פרט לחוק השתוות הצורה. אם אדם צריך לקחת כלי ממישהו, במידה הזאת הוא צריך להקטין את עצמו. אחרת, איך יקח את הכלי?

האם היחסים "עשה לך רב וקנה לך חבר" מתקיימים בין אדם לחברו או בין האדם לבורא?

"עשה לך רב", ו"קנה לך חבר", ו"דן את האדם לכף זכות", כולם דנים ביחסים שבין אדם למקום, לבורא. האדם חייב לעבור את כל השלבים הללו עם הבורא: שהבורא יהיה גדול, שהבורא יהיה כחבר - להיות איתו בחיבור, להגיע לזכות, להצדקה של כל מעשי הבורא, כשהאדם מרגיש איך הם עוברים עליו.

אותם יחסים צריכים להיות גם בין אדם לחברו. למה? מפני שהאדם לא מסוגל לקבוע מיד יחסים כאלו עם הבורא, מנקודת המלכות התחתונה ביותר, שממנה חייבים להתחיל את התיקון. לכן הבורא איפשר לעשות זאת בין הגופים, כך שכל הפעולות כלפי "רעך", ו"רעך" מתכוון גם לבורא, מביאות את האדם לאותן הפעולות כלפי הבורא.

מדוע? כי כל אחד מאיתנו הוא חלק מנשמת "אדם הראשון", ואם אנחנו פועלים כך זה כלפי זה, אנו דומים לבורא, הפועל כך כלפי כל חלק בנשמה. אם אדם מתחיל לעשות כלפי חבר השפעה והתחברות, הכרת גדלותו, "דן אותו לזכות", הוא בעצם עושה אותה פעולה שהבורא עושה כלפי אותו חלק. או אחרת - האדם מדמיין אותו חלק כבורא, ועושה את הפעולה שלו כנברא כלפי בורא.

זהו פשוט אימון. אבל באמצעות האימונים האלה האדם ממש פועל ברוחניות, כי רוחניות וגשמיות הם שני לבושים המולבשים זה על גבי זה, וכל חלקי הבריאה, מ"הנקודה האמצעית" ועל כל הלבושים, שכמו מתלבשים זה על זה, כל דבר כולל את כל היתר, וכולם פועלים יחד פעולה אחת. במצב כזה לא תיתכן פעולה שלא קושרת את כל הממדים הללו ופועלת איתם.

ולמרות שהעולם שלנו הוא המימד החיצוני ביותר, שמנותק מרוחניות, ויש בו אפילו חומר, שהוא רצון לקבל חומרי, בכל זאת הפעולות שאנחנו עושים משפיעים על הפנימיות. בעל הסולם אומר ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל המדרגות והרצון לקבל מתגלגלים מהמדרגות הגבוהות ובאים עד לדרגה התחתונה ביותר, שהרצון לקבל הופך להיות גופו של אדם, והאור העליון הופך להיות כאור החיים שבגוף הזה. מדובר גם בגוף הבהמי, הביולוגי שלנו, על הבשר, ובאור החיים, האור המחייה את הבשר.

כלומר, אם עושים פעולות שיש להן התאמה לרוחניות, משפיעים על רוחניות. כשאדם שותה תה, אין בכך שום השפעה לרוחניות, כי אין התאמה בין המעשים. אבל אם אדם מוותר על גופו לגוף של חבר, אזי גם הרצון הפנימי שלו מוותר לרצון של החבר. אמנם הרצונות לא נשלטים, אבל אם עושים את הוויתור בגוף, זה משפיע על הרצונות, כי הם מלובשים זה על גבי זה, כמו "גלדי בצלים", אומר בעל הסולם.

מה הן כלל הפעולות שאדם עושה כלפי רוחניות?

כלל הפעולות שאדם עושה כלפי רוחניות הן תיקונים בדרגה שלו. בפעולות הללו הוא מושך את האורות המקיפים מהמימד הפנימי יותר או מדרגה עליונה יותר. אפשר לדמיין זאת כתלת ממד או דו מימד, זה לא משנה, משנה איך זה נעשה. האדם מקבל השפעה מפני שהוא מעורר כוחות זה נגד זה ואז הוא מקבל אור מקיף. כיצד יכול אדם לעורר אור מקיף, השייך לרוחניות, באמצעות השתוקקות לידיעה ולהרגשה בהמית? מפני שכל דרגות העביות של המלכות הן ממש זו בתוך זו, וכך הן משפיעות זו לזו.

אם מתבטלים כלפי חבר, האם חשובה הכוונה?

לא משנה באילו כוונות מתבטלים כלפי חבר. זה משהו שחייב להיעשות כדי שיפעל. אפשר להתאמץ על כוונות, אבל בכך אנו משקרים לעצמנו. הפעולה עצמה היא הפועלת. לכן כתוב: "חייכם, כל התורה כולה דבר קל הוא". מה פירוש "דבר קל"? כל אחד יכול לעשות זאת, אפילו אדם טיפש, מגושם, לא מלומד. למעשה הזה לא נדרשת שום הכנה ואיש אינו מתקשה לבצעו. לא נדרשת חוכמה לשם כך. ההפך הוא הנכון, הביצוע קל כשמעורב בו כמה שפחות שכל, שרק מסבך הכול. ככל שיהיו פחות תסבוכות של השכל, כך האדם יעשה יותר ויצליח יותר. חוכמה תבוא אחר כך מן האור.

כיצד להתבטל כלפי אדם אחר?

אל תבטל את עצמך מול אנשים בחוץ. ההפך הוא הנכון. ודאי שבמקום העבודה יש לציית למעביד, אבל לא לבטל את הדעה הפנימית, את מטרת החיים, את התיקונים, מול אחרים. יש לשמור מכל משמר על הפנימיות, ולפתוח את עצמך להשפעה רק מאנשים שבאופן ודאי ישפיעו לך השפעה טובה, חיובית.

ואם אדם בטוח שיקבל השפעה טובה רק מכמה חברים מבין כל הקבוצה?

אדם מתבטל כלפי החברה במעשה, מפני שהוא רוצה לתפוש את הרוח הכללית של החברה. אם הוא מרגיש שבתוך החברה נמצאים אנשים גדולים ממנו, שכדאי לו להיות מושפע מהם, הוא מבטל את עצמו מול האנשים הללו. אולי יהיו שם גם אנשים שלא כדאי לקלוט מהם מה שיש בהם. כל אחד ודרגתו הוא. לא כולם נקיים דיים להשפיע.

מה לעשות במקרה כזה? רב"ש אומר, שבחברה חייבים לדבר רק על גדלות, רק על רוחניות, ולא על שום דבר אחר, ואז החברה תפעל נכון על האדם. אבל אם אדם שומע שטויות או כל מיני דברים המנוגדים לרוח הזאת, הוא נמצא במושב לצים ועליו להיזהר מאוד ולהשתדל לעקור את הרוח הזאת מהמקום.

ומה אם התבטלות כלפי חבר משפיעה עליו להתבטל עוד יותר?

אפשר בהחלט להתבטל כלפי מישהו כדי לתת לו דוגמה להתבטלות. רב"ש כותב, שבפועל כדאי וטוב לבטל את עצמך כלפי החברים. אבל מה זה אומר "לבטל"? להישמע להם בחיצוניות, ולהיות מושפע גם בפנימיות אם אדם מרגיש שאכן הדעות שרוצים לטעת בו הן דעות חיוביות.

חובת הביקורת חלה על האדם עצמו. עליו לבדוק אם הוא נמצא בחברה נכונה, ורק אחרי כן לעשות את הפעולה. אם פתאום החברים נמצאים בדרגת שטות, האדם לא מתבטל בפניהם, אלא מנסה לשלוט בהם ולהפסיק את ההשתטות. בפעם אחרת, כשהוא רואה שהם נמצאים בהתרוממות, כדאי לו לבטל את עצמו. יש כאן דקויות עדינות, שיש להבחין בהן ולעבוד איתן.

כיצד לגשת לחבר?

אם חבר נמצא במצב טוב, על האדם להשפיל את עצמו כלפיו. אם הוא נמצא במצב של שפל, עליו לבוא אליו במלוא גדולתו על מנת להשפיע לו. וכך יש לעבוד בהדדיות. רב"ש אומר שזה כמו מעגל של קופצים, אחד למעלה, אחד למטה, אבל כולם שמחים בפעילות הזאת. התנועה היא הדדית.

האם דרך התבטלות אפשר לעזור לחבר שנמצא בירידה?

כשחבר נמצא בירידה לא צריך להתבטל כדי להיות מושפע ממנו, אחרת נשאבים לתוך הירידה. צריך להתבטל כלפיו כדי לרדת אליו ולעזור לו להתעורר. להבין אותו, אבל לא להיות מושפע. האדם מעמיד פנים מול חברו שגם הוא נמצא בירידה, אבל שומר על חוזק פנימיותו. כך לאט לאט הוא מתחיל להתחבר עם חברו הנמצא בירידה, על מנת להביאו מהמצב שלו עד המצב הפנימי של האדם העוזר לו להתרומם.

כיצד עובדים בהתבטלות עם חבר חדש?

חבר חדש לא מכיר את הדברים הללו, וצריך להשפיע עליו רק בצורה חיצונית, באמצעות דוגמה אישית. אל לך לפחד להשפיל את עצמך. זה דבר מועיל. אפשר לומר לחבר חדש: "טעיתי", "לא הייתי בסדר", "צעקתי סתם", "שכחתי", "לא התבטלתי" וכולי, אף על פי שבעוד רגע שוב תעשה אותו דבר. זה הטבע, אבל אתה מוכיח שאתה מכיר את הטבע ומודה שכך הם פני הדברים.

מה קורה לאהבה טבעית כשאדם מתפתח לרוחניות?

אהבה טבעית הבורא נתן בדרגה גופנית, שאינה ניתנת לתיקון ולשינוי, ואין בה טוב ואין בה רע. אם הגוף רוצה למלא עצמו באוכל, האם זה רע או טוב? לא טוב ולא רע. אם הוא רוצה להוציא החוצה דברים מיותרים שהוא אינו נזקק להם עוד, האם זה טוב או רע? לא טוב ולא רע. הדברים הללו, "לא יגונה ולא ישובח", הם פשוט תפקודי הגוף כפי שהבורא תכנן אותם.

גם באהבה ושנאה ובכל מיני תכונות גופניות מולדות אין טוב או רע. טוב או רע מוגדרים רק בתחום אחד, כשרע הוא דבר לא מתוקן, וכשהוא מיתקן הוא נקרא טוב. משהו שלא משתנה, שהבורא ברא אותו ומקיים אותו כל הזמן באותה צורה, אינו טוב ואינו רע.

למה מתכוון רב"ש בדבריו, שהבורא נתן להורים אהבה טבעית לילדים כדי שיהיה קיום העולם?

בדרגת העביות שלנו (ישנן דרגות עביות גדולות יותר), שנקראת "העולם שלנו", יש דומם, צומח, חי, מדבר. בדרגת חי אדם מרגיש כמו בהמה וחיה. אבל אצל בהמות וחיות האהבה היא אינסטינקט, ואצלנו האהבה מפותחת יותר. לכן היא מותנית בתנאים נוספים, אבל בסופו של דבר היא אותה האהבה. אף על פי שאדם לא מושפע מאיש אלא נולד כמו אדם וחוה, בכל זאת יש בו אהבה לילדים. זה דבר טבעי, מולד.

הדבר הזה לא משתנה, הוא דומם. למה עליו צריך להשתנות? מקובל גדול מרגיש כלפי ילדיו אהבה בהמית, וכלפי הבורא אהבה ברמת עולם האצילות. אין קשר בין השניים, ומה שלא משתנה, לא משתנה. כלפי מי הוא משתנה? כלפי האדם. אדם יכול להיות בדרגת חיבור עם הבורא, ובכל זאת כלפי ילדיו ירגיש אותה אהבה בהמית כפי שחש בתחילת עבודתו הרוחנית.

האם הגשמיות עצמה לא משתנה?

הגשמיות לא משתנה כלל כשאדם עולה לרוחניות. הוא מבין את הגשמיות יותר, הוא מרגיש אותה בתוכו ממש, הוא רואה דרכה את הרוחניות, אבל היא עצמה לא משתנה. היחס אליה יכול להשתנות באופן מטרתי, אבל היא עצמה לא משתנה. הרצון הזה הוא רצון. גשמיות היא רצון, אור שאדם קולט בכלים שלא משתנים. מה שיש סביבנו ואיך אנו מרגישים את עצמנו הם כלים דוממים. דממה. והתמונה הזאת נשארת כפי שהיא.

האם הכלים הללו נשארים עד גמר התיקון?

עד גמר התיקון, וגם בגמר התיקון עצמו.

איפה נמצא ה"גשר" בין רוחניות לגשמיות?

אין שום נברא אחר פרט לרצון לקבל, וברצון לקבל יש דרגות עביות שונות. ישנן חמש דרגות הנחלקות לעוד חמש, ועוד ועוד עד אין-סוף חלקים. וכולם בסך הכול חמישה חלקים במלכות דאין-סוף, שמתוכם נעשה אחר כך לבוש חיצוני עוד יותר, חמישה עולמות וכולי.

כלומר, באותו רצון לקבל של מלכות דאין-סוף יש דרגות, חלקי מלכות דאין-סוף, כשהדרגות הללו, החלקים הללו, מפני שהם יש מאין, אינם מסוגלים להיות מושפעים מהאור. כלומר, הם מקבלים אותה צורה כמו של הרוחניות אבל נשארים בניתוק מהאור, מהרגשת האור, ונקראים "גשמיים".

מה פירוש נמצאים בניתוק מהרגשת האור? הם מרגישים את תענוגים האור, אבל לא מרגישים את מקור האור, לא מרגישים את הבורא. לכן הם נקראים "דומם", או "דעולם הזה". לכן קיום "תורה ומצוות" ללא כוונה, נקרא "דומם דקדושה".

כי רק תוספת של בינה, כמו שלומדים בארבע בחינות דאור ישר, שרוצה להשפיע מפני שהיא מרגישה את הבורא, מעניקה לרצון לקבל אפשרות לצמוח. לכן הטבע של הרצון לקבל שלא מרגיש את הבורא נקרא בקבלה רצון לקבל חומרי.

וברצון לקבל החומרי הזה יש דומם, צומח, חי, מדבר, ואנחנו חיים בו. אם נותנים לאדם נקודה שבלב, היא נחשפה מרצון עליון יותר, שמרגיש את האלוקות, רצון שמרגיש את הבורא. ואם לא נותנים, אין רצון לעליון ובינתיים נמצאים בתוך הרצון לקבל של העולם הזה. 

0 תגובות
32. קנה לך חבר וגדלות הבורא
30/12/2012 21:58
שושי גולד
פרק 32, אהבה, חבר, בורא

שיחה (29.6.02) על מאמר: "קנה לך חבר"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת אבות, עמ' 349

האדם לא מרגיש את הבורא, לא רואה אותו, אולי הוא בכלל לא קיים. איך האדם מגיע להכיר את גדלות הבורא? כלפי מה ימדוד את גדלותו? האדם מודד גדלות וחשיבות בכלים שלו. למשל ילד קטן משווה כל אחד לאביו. ומפני שהאדם לא מרגיש את הבורא ולא רואה אותו, עליו להמציא כל מיני תחבולות כדי להגיע להרגשת החשיבות והגדלות. ככל שירגיש חשיבות וגדלות, כך יוכל לעסוק בהשפעה לבורא. אם הבורא יהיה גדול בעיניו, הוא ירצה לתת לו, להשתייך אליו.

מה הקשר בין "גדלות הבורא" לבין "עשה לך רב וקנה לך חבר"?

גם חבר וגם רב הם הבורא. מתי מכנים את הבורא רב? כשהאדם מודד את גדולתו, מכיר את גדולתו. אחרי שאדם מכיר בכך שהבורא גדול, מה הוא עושה? מתחבר עמו, ואז הבורא נקרא חבר שלו. כלומר, גם "רב" וגם "חבר" הן שתי דרגות או שתי צורות של יחס לבורא.

אי-אפשר להתחבר עם הבורא לפני שמכירים את גדולתו. לפני כן האדם לא רוצה בזה והגוף לא מתרומם אליו. כלומר, הכול תלוי בהרגשת החשיבות של הבורא.

מה הוא החיוב "ואהבת את ה' אלוקיך"?

התורה מצווה עלינו להגיע להרגשה, ועל האדם להמציא תחבולות כדי להגיע למה שמצווה עליו. לא כתוב איך להגיע, כתובה העובדה, המדרגה שאליה יש להגיע. הפקודות כתובות והאדם צריך להגיע אליהן, אך לא יכול לבצען.

כתוב: "הוא גדול" - האדם צריך להגיע לזה שהוא גדול. כתוב: "הוא גיבור" - האדם צריך להכיר בעצמו שהוא גיבור. "ואהבת" - צריך להגיע להרגשת האהבה. התחבולות הן עניינו של האדם. איך מגיעים לבצע את שמצווה התורה? איך מכינים את הלב שיאהב? על האדם לדעת בדיוק אילו תחבולות מביאות אותו לפעולה שהוא פועל. למה כתוב "קנה לך חבר" ורב"ש מדבר על גדלות הרב? כי האדם כל הזמן משקיע ומשקיע, כלומר "קונה" את הבורא רק באמצעות ההשקעה.

יש להגיע להרגשת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", בכל הרצונות. על האדם להרגיש בכל תר"ך הרצונות שלו שהוא אוהב את הבורא. כל שעליו לעשות הוא למצוא תחבולות שיביאוהו לקיום המצווה הזאת, הציווי הזה. זאת מטרת הבריאה.

מדוע המשפט "ואהבת את ה' אלוקיך" חשוב כל כך?

בדרך ליישום המשפט "ואהבת את ה' אלוקיך" האדם עובר דרך כל מיני שאלות, תשובות, התפעלויות, תיקוני רגשות, בשביל מה צריך, למה צריך, מה איכפת לי, ואם כך, למה, ועל ידי מה, וכולי. כל הפרטים המרכיבים את חייו נמצאים בתוך המשפט הזה. אל לאדם לשקר לעצמו, אלא לבדוק בדיקה אמיתית וכנה למה המשפט הזה, "ואהבת את ה' אלוקיך", הוא באמת החשוב ביותר. ויש לעשות זאת דווקא כשהוא נראה כמו השקר הגדול ביותר. הרי האדם לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, לא צריך אותו. ואם הוא מרגיש אותו, הוא מכירו כמי שעושה לו את כל הדברים הרעים.

לא פשוט גם להגיע לידיעה שההרגשה הרעה באה מהבורא. יש לעבור את כל שלבי ההיכרות, שלבי ההערכה, התלות וכולי, עד שמגיעים לאהבה בכל הרצונות. כלומר, בכל הכלי שיש לאדם, בתר"ך החלקים של נשמתו, בכל עשר הספירות שלה, כדי שיתמלא עד תום באור חסדים, בהארת חוכמה - כך כתוב שצריך להיות.

איך הכרה בגדולת הבורא מביאה את האדם ל"דע את ה' אלוקיך ועבדהו"?

בתורה כתובים לנו מצבים, שמות של מדרגות, ועל האדם למצוא תחבולה כדי להגיע לשם הזה, לתכונה הזאת.

מתי יכול אדם לומר שהבורא גדול? הוא מסתכל על הבורא מתוך החוש השישי, מתוך הנשמה שלו. מתי הוא מרגיש בנשמה שלו שהבורא גדול? זה לא פשוט. עכשיו האדם מבין שיש לו עשר ספירות, ובתוך עשר הספירות הללו עליו לקבל התרשמות כלשהי, כמו ראייה, שהבורא גדול. "גדול" פירושו חוכמה. "רחב" פירושו חסדים. כלומר, האדם כבר צריך להתחיל להכיר אותו, לדעת איך הבורא שולט בו, ממלא אותו, מניע אותו. מסתבר שלהרגיש שהבורא גדול זאת כבר הכרה, מצב שלא יבוא סתם כך.

כדי להרגיש אותו יש לעבור מעל המחסום. שם אין ברירה אלא להשתוקק להגיע ל"דע את ה' אלוקיך ועבדהו".

איזה מעשה אפשר לעשות כלפי הבורא?

ברוחניות, מעשה הוא מה שיש לאדם בלב. אי-אפשר לשנות שום דבר ברוחניות באמצעות הידיים והרגליים. האדם יכול לעשות משהו רק עם עשר הספירות שיש לו בלב - נשמה, רצון שלו, שאיתו הוא יכול לעשות משהו.

גם את הרצון עצמו האדם לא יכול לשנות, הוא כן יכול לגרום שישתנה או לקבוע איך ישתנה. הוא יכול לגרום לכך שירצה שהרצון ישתנה, ואז האור המקיף, הבורא, ישנה לו את הרצון. המעשה שהאדם עושה הוא מציאת תחבולות לכך שהבורא ישנה לו את הרצון.

כיצד ניתן לקנות משהו חדש על ידי ויתור על הדברים שכבר הושגו?

באמצעות חישוב חשבונות. אם האדם רואה שמשהו טוב יותר מדבר אחר, מה שטוב יותר נחשב בעיניו יותר. הוא רוצה בו יותר. כלומר, הכול ניתן לשיקול קר ולפעולה פשוטה מאוד של השוואה, "מה טוב לי יותר".

הכלים לא מתבטלים. הכלים של האדם הם כלי קבלה, והם נשארים עמו תמיד. בהם הוא בודק הכול, גם ברוחניות. אמנם נוספת לכלים דקבלה כוונה על מנת להשפיע, ואיתם האדם בודק את הדרך האחרת כיצד הוא נותן לבורא, אבל בכל זאת הוא תמיד בודק גם בכלים דקבלה איך הוא נותן לבורא וכמה הוא נותן לו.

אין לאדם קנה מידה אחר, או לעצמו או אליו, הכול באותם כלים. כמו אם שכל בדיקה שהיא בודקת, אם למען התינוק ואם למען עצמה, היא בודקת דרך גופה, בטבע שלה.

מה הכוונה ב"שיקבל עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת"?

על האדם להגיע למצב שבו הוא מרגיש שהבורא שולט בו, שהוא מעל הטבע שלו ומעל שכלו ומעל ההרגשה שלו. הבורא שולט. "שולט" מתכוון לכך, שעוד לפני שאדם מרגיש את עצמו איך הוא חושב ואיך הוא מרגיש, הבורא מכניס בו את ההרגשה ואת השכל ואת כל החשבונות, ומתקין הכול בפנים. זה נקרא למעלה מהשכל ולמעלה מהדעת. לפני שאדם מרגיש את השכל והדעת, הבורא כבר נמצא בו ומסדר לו הכול. הוא נמצא מעליו.

מתי האדם מגיע לבחינת מעשה לבד, כלומר ללא הסכמת הגוף?

כשאדם מגיע להרגשת הבורא או ל"דע את ה' אלוקיך", הוא רואה שהבורא מתלבש בו כמו רוח בגוף מת, ומחיה אותו ומניע אותו עוד לפני שהגוף מתחיל להכיר את עצמו. האדם מרגיש אז שגם הרצונות הגופניים וגם האנושיים וגם הרוחניים, את כולם הבורא מעורר בו. זה לא שבנשמה הוא שולט ובגוף האדם שולט. הוא יודע שאין הבדל בין מעשה בידיים וברגליים לבין מעשה בנשמה, הכול מתרחש על פי אותן פקודות ממנו.

כיצד ניתן לעשות מעשה אם הגוף לא מסכים לו?

לא יכולה להיות הרגשה נגד הגוף, אם הגוף לא מסכים לה. שום מעשה לא יעזור, אם הגוף מתנגד. אי-אפשר לאהוב משהו על פי פקודה אם הפנימיות לא מסכימה לו.

אבל אם האדם מרגיש בכל גופו שהבורא שולט, אם ירצה ואם לא הוא יקבל את המרות הזאת, את ההרגשה שהבורא גדול. אמנם מלכתחילה הגוף לא מסכים להרגשה הזאת, לא מרגיש אותה.

הרגשה והסכמה הן אותו דבר עצמו. אם מקבלים ממישהו מתנות כל הזמן, אם רוצים ואם לא רוצים מרגישים כלפיו הרגשה טובה. לא נדרשת לזה איזו עבודה פנימית או הסכמה. באופן טבעי אנו מרגישים יחס טוב כלפי תענוג.

כיצד מתגלה באמצעות החוש השישי שהבורא גדול?

"החוש השישי" הוא רצון לקבל הנמצא בדרגה שבה הוא מרגיש את האור שעומד למלא את הנשמה. בחוכמת הקבלה לומדים על נשמה - רצון לקבל, מלכות דאין-סוף, שכוללת חמישה חלקים: בחינת שורש, א', ב', ג', ד'. כדי לגרום תיקון לבחינה ד', שתשתווה, שתהיה זהה לבחינת שורש, מלכות דאין-סוף או נכון יותר לומר שהאור עושה מיני הכנות הנקראות "עולמות". חמישה עולמות לפי חמש הבחינות שיש במלכות דאין-סוף.

גם בחינה ד' עצמה נחלקת לחמישה חלקים, ויש בה חלק שהוא דומם ממש. בהשתלשלות של כל העולמות מלמעלה למטה, מלכות דאין-סוף מכינה את מערכת התיקון מלמעלה למטה, חמש דרגות הסתרה של הבורא ממלכות, לפי חמש דרגות של עביות: ד', ג', ב', א', שורש. בדרגות עביות האלה העביות היא כה גדולה, שבהן אפשר להרגיש את הבורא, ולכן הבורא צריך להסתיר את עצמו מהרצונות הללו, להיות חלקו גלוי חלקו נסתר. עד שמגיעים לעביות כה קטנה שנקראת "העולם הזה".

העביות של "העולם הזה" היא עביות כמו בכל הדרגות, אבל כה פחותה שלא ניתן להרגיש בה את נוכחות הבורא. ולמרות זאת, גם בעביות הזאת יש חמישה חלקים, שנקראים בקבלה "רצונות", רצונות לתענוגים שהם רצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד ולמושכלות. בעביות הזאת מתרחשת גם התגשמות מרצונות לחומר מסוים מיוחד מאוד, שהוא חומר של דומם, צומח, חי, מדבר.

והכול הוא אותו רצון לקבל שיש במלכות דאין-סוף, ואין דבר חוץ מזה. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה" - הכול דרגות, מדרגות, רמות של רצון לקבל, תלוי רק באיזו רמה הם נמצאים. אם כך, ודאי שהבורא, האור הזה, שולט בכל הרצונות ופועל בהם באופן מלא, שהרי לאור אין שום הגבלה.

האדם ההולך להשיג מורכב בעצם מכל המלכות דאין-סוף, כפי שכותב בעל הסולם: "נעשה אדם אחד מקצה לקצה". או כפי שנכתב בהתחלת "תלמוד עשר הספירות" חלק א', הקומה הזאת הוא האדם.

לכן אנחנו כוללים את כל הכלים, מקצה עד הקצה. אבל אנחנו משיגים את הכלים שלנו ואת הקומה שלנו בהדרגה. בקבלה מדברים על המדרגות, על הדרגות, עד איזה גובה, עד איזו קומה האדם משיג. אדם שמשיג עד עולם הבריאה, זה נקרא שרגליו עומדות בעולם הזה וראשו מגיע לעולם הבריאה, זאת קומתו, וכן הלאה.

כלומר, אדם העומד להכיר את האלוקות, הוא מכיר באיזו מידה הבורא פועל בכל הרצונות שלו. ואז, ככל שהאדם מרגיש שהבורא פועל, כך הוא מרגיש את גדלות הבורא. לפי מה מרגישים את גדלות הבורא? לפי הגדלות שלנו, לפי הקומה שלנו. לפי הכלים שלנו שהוא מתלבש בהם. אם אנו מכירים אותם, נגיד: "הבורא גדול".

עד כמה הוא גדול? נניח בגובה עולם הבריאה, כי למעלה מזה איננו רואים ולא יכולים להגיד. אבל "הבורא גדול" עד הגובה הזה, עד כמה שאנו יכולים להכירו. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". לא יותר ממעשיו, מהמעשים שהוא עושה בנו, שלפיהם אנו יכולים להגיד את גדולתו.

כמו שילדים קטנים אומרים שיש "סבא למעלה בשמים"?

לא "סבא למעלה בשמים", אלא כוח עליון שמתלבש בנו. הוא לא נמצא למעלה בשמים, הוא בנו. למה הוא נקרא למעלה מאיתנו? כי הוא קדום מאיתנו - הוא עושה בנו כל מיני דברים ואנו מרגישים רק את התוצאה של מעשיו. אפילו מחשבות ודיבורים עליו הוא מבצע ועושה, ועם זאת הוא נתן לנו יכולת לדבר על זה שהוא עושה ועל מה שהוא עושה. אם האדם אכן חוקר כך את היוצרות, את הסיבות לנעשה בתוכו, זה נקרא שהוא פועל להכיר את הבורא.

מה זה "בורא"? "בורא" נקראת המדרגה הגבוהה מזאת שאנו נמצאים בה, מי שברא אותנו. איך אפשר לכנותו בורא אם לא מרגישים שכל מה שיש בנו הוא עשה? אם אדם עוצר לרגע ומבצע סריקה על הכול עד לרגע הנוכחי ויודע: "כל הדברים הללו הבורא עשה". אם האדם רואה זאת, בודק זאת, מרגיש שזה כך, הוא מכנה את מי שעשה את כל הדברים הללו "בורא".

האם זה הכוח שפועל מלמעלה?

זה נקרא הכוח שפועל מלמעלה, מעלינו. בקבלה מתארים מצב שבו או שהוא למעלה ואנו למטה, או שהוא בפנים - מתלבש בנו, ואנו החיצוניות. שהדברים הרוחניים הם פנימיים יותר והלבושים הם חיצוניים יותר.

מה זאת מדרגה?

המדרגה היא כלפי האדם. עד כמה האדם מכיר שהוא עצמו זה הבורא העושה בו. מידת ההכרה הזאת נקראת "מדרגה". האדם מטפס במדרגות עד שהוא מכיר את הבורא בשלמותו. מה פירוש "מכיר אותו"? מכיר בפעולות הבורא בו בכל הזמנים, בכל המקרים, בכל עומקן. זה נקרא שהאדם הגיע לסוף ההכרה, לגמר התיקון, לגמר התקנת ההרגשה.

מה פירוש "מעשה לבד אף על פי שאין הגוף מסכים"?

אם האדם עושה, אף על פי שהגוף לא מסכים, כלומר ממציא כל מיני תחבולות כדי להגיע להרגשה שהבורא גדול, כל הפעולה שלו נקראת "עשה לך רב".

ודאי שמלכתחילה הגוף אינו מסכים. פירוש, האדם לא מכיר בכך, לא מרגיש שהבורא גדול. זה כך גם אם אין לו דבר נגד הרעיון הזה והוא לא מרגיש שייכות לעניין הזה, וגם אם הוא נמצא כבר בדרגת "פרעה", הוא לא מסכים שהבורא גדול.

"לא מסכים" כוונתו לא מרגיש. הכול מתרחש, כל המצבים מתקיימים פרט להרגשה שהוא גדול, ששליטתו מוחלטת בכול.

מהו המעשה שצריך להיעשות?

רב"ש כותב על כך ("שלבי הסולם" כרך ה', עמ' 349 פסקה אחרונה): "ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו 'עשה' ו'קנה', ו'לכף זכות'. והנה 'עשייה' נקרא דבר מעשי". עכשיו האדם לא יודע, לא מרגיש, אין לו דבר. אין לו "שום שכל, רק מעשה לבד", כלומר, הוא לא מכיר את הבורא, לא יודע עליו דבר. יש לפניו רק מטרה, נאמר לו שעליו להגיע למצב שנקרא "הבורא גדול".

"היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות", לא מתחשק לו להכיר בכך שהבורא גדול, אפילו להכרה הזאת הוא לא מתעורר, "אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה", לשם מה לו לשים מישהו או משהו מעליו, שישלוט בו? לגוף אין דחף לכך. האדם עושה מה שהוא יכול לעשות, רק דברים שהוא מסוגל לשלוט בהם. אדם יכול לשלוט רק כשהוא פותח את אוזניו לדברים שמדברים אליו מבחוץ . "זה נקרא עשה, היינו בחינת כוח לבד בלי מוח", השכל לא רוצה, האדם עצמו לא מסכים, אז הוא מביא את גופו אל החברים, ויושב ביניהם כדי שיעבדו עליו.

"משום שהוא נגד הדעת". אין לאדם שום קשר, שום רצון, שום גישה, להתחברות עם הבורא, להרגשה שהוא גדול. הוא לא יודע מי הוא הבורא, וטוב שכך. אם האדם היה יודע, הוא היה מתנגד לכך בכל תוקף. הוא לא היה מביא את עצמו לקבוצה שתשנה את חייו. לא היה בכוחו כלל לצאת מהרצון לקבל שלו, שיקפדו את ראשו - שהרי בעיניו זה מוות ממש.

אז למזלנו הטוב קיימת הסתרה, ואפילו ההתנגדות של האדם אינה התנגדות ממש, כי הוא לא מבין, הוא מבולבל. ואז הוא חושף את עצמו להשפעה חיצונית. זה נקרא "עושה". חוץ מלהביא את גופו למקום כלשהו, אין לאדם שום אפשרות לפעול. הוא לא שולט ברצונות שלו, האור שולט בהם. כך גם במחשבותיו. המחשבות שלו באות מתוך הרצון לקבל, מתוך תענוגים או ייסורים, מהתגלויות והסתרות של האור, שכתוצאה ממה שמרגיש הרצון שלו, האדם עושה איתם חשבונות. האדם לא שולט לא במוחו ולא בלבו.

מדוע המעשה נעשה בלי שום שכל?

מה שהאדם עושה הוא בלי השתתפות השכל. השכל לא מסכים, והאדם אינו יודע ולא רוצה שום חלק בדבר הזה. אבל לכאורה ניתנת לו שליטה בגופו.

כיצד ניתן להביא את הגוף לנוע ממקום למקום?

המוחא וליבא של האדם והגוף שלו לא מחוברים יחד. הם שייכים לשני עולמות. הגוף של האדם לא סובל מהבורא וגם לא רוצה את הבורא, הוא לא שייך אליו. הוא שייך לרמה אחרת של רצון, שבה אין הרגשת הבורא ואין הרגשת הסתרת הבורא. אלה פשוט שתי דרגות של עביות. להיות נגד הבורא, לא לרצות להכיר את הבורא, לא להסכים איתו, כל אלה שייכים לכלי הרוחני, והגוף שייך לדרגה פחותה מזאת.

לכן אפשר לעשות עם הגוף מעשים שונים. אבל המעשים הם לא העיקר. השאלה היא איך שמועה שמגיעה אל האדם על הבורא משפיעה עליו לשנות את דעתו. איך זה פועל? באמצעות איזה כלי? יש כאן חיבור. דרך כלי גשמי בא אל האדם כוח רוחני. האדם הולך ומתחבר עם גופים אחרים, שדרכם הוא מקבל כוח רוחני.

מפני שאני מתחבר עם החברים על ידי התבטלות כלפיהם בדרגה הבהמית, וכאילו נכנס איתם ל"ואהבת לרעך כמוך", אני עושה בדרגה הבהמית אותה מידת ההתאמה כמו בשורש. וכנגד זה, מתוך שאני מקשיב למה שהם אומרים, אפילו שהם עצמם לא יודעים מה הם אומרים על גדלות הבורא, אותה מידת רוחניות שיש בקשר שקשרנו בינינו פועלת עלי עכשיו.

כלומר, לא חשוב אם מדברים או לא מדברים על "ואהבת" או על "הבורא גדול". אין צורך לשמוע זאת. החשוב הוא שאם מבטלים את האגו זה כלפי זה, מידת הרוחניות שיש בפעולה הזאת פועלת עלינו, לא מילותיהם של החברים. הרוחניות השוכנת בתוך המילים פועלת בשיתוף עם מה שהחברים משננים לנו באוזנינו, ש"הבורא גדול".

רק זה לא היה משפיע עלינו בלי הכוח הרוחני הפועל עלינו, שבא מהתאמה בין ענף לשורש, כשבשורש נמצאים יחד וגם בענף עושים פעולה של התחברות. אז פועל עלינו אותו האור ומשפיע על הכלי הרוחני שלנו, שמתחיל לשמוע ולהכיר בכך שהבורא גדול. המילים לא משנות, הן יכולות להיות כתובות גם בסינית, העיקר שמתבטלים קצת זה כלפי זה.

מה זה לבטל את האגו?

אדם מסכים איכשהו לוותר על כבודו, על עצמיותו, ומוכן במידה מסוימת לקבל את גוף חברו כגופו שלו. זה כבר חשבון מתוך כלי רוחני, לא חשבון מתוך הגוף הבהמי. החשבון הזה יכול לבוא גם מבהמיות, כמו בצבא, כשחייבים להצליח במשימה, ובאה דרגת חיבור גדולה מאוד בין החיילים.

מהו "חשבון מתוך כלי רוחני"?

האדם עושה דברים שהמורה מלמד אותו לעשות. המורה, נניח רב"ש, כותב לו שכך צריך לעשות, ואדם מתחיל לעשות. מה הוא עושה? יושב יחד עם חברים ומקלף תפוחי אדמה, אבל הוא עושה זאת כי רב"ש אמר לו, ולכן, אם ירצה ואם לא, פעולתו רוחנית.

מהי ההתנגדות?

ההתנגדות אינה גופנית. הגוף לא מתנגד לבורא ולא בעדו. הגוף בכלל לא מבין זאת. הוא כמו אותו חתול שמשמיעים לו סימפוניה גאונית ואין לו כלים לקלוט אותה. היא לא נוגעת אליו. מידת ההתבטלות הגופנית שאנחנו מקיימים האחד כלפי האחר דומה למה שמתרחש בשורש, שם אנו מחוברים זה לזה ודרך החיבור בא אלינו הכוח הרוחני.

יש לנו שתי דרגות עביות, דרגת העביות הפחותה נקראת "גופנית" ודרגת העביות הגבוהה נקראת "רוחנית". ובדרגה הרוחנית האדם לא יכול לעשות דבר.

האם הדרגה הגבוהה יותר היא עבודה עם השכל?

הדרגה הגבוהה יותר היא עבודה עם השכל, עם הרגש ועם כל הדברים. זאת עבודה רוחנית. הדרגה הגופנית לא נקראת שכל ולא רגש, אלא כתוב לעשות, עושים, בלי שכל ובלי רגש. אם האדם יבטל את עצמו בדרגה תחתונה יותר, הוא יהיה מוכן לעבודה כזאת.

זה כל עניין הגוף, שאפשר להפעילו ולעשות בו משהו. בנשמה, ברצונות פנימיים, אין שליטה בשום דבר. דרך התבטלות זה כלפי זה מקבלים השפעה רוחנית.

לכן בפסח עובדים קשה, כי העבודה הקשה מזככת. מקובלים מוכנים לעשות הכול בשביל פסח, ותמורת השקעה גופנית אפשר לקנות רוחניות.

ואם החיבור עם החברים נעשה מחישובי כדאיות?

עם חברים מתחברים כדי להרוויח. אחרת, לשם מה להתחבר? חברים נמצאים יחד כי לכל אחד מהם יש חשבון רוחני ברור. אחרת לא היו נפגשים כלל, אפילו לא גרים ברחובות סמוכים.

לשם מה נמצאים בקבוצה אם לא מתוך חשבון רוחני? הרווח הוא רוחניות, לא חשוב שעל מנת לקבל, אבל רוחניות. ואז אין ברירה אלא לשבת ליד החבר ולקבל את דעתו. להסכים לשבת ליד חבר פירושו לבטל את עצמך.

מדוע קבלת דעתו של החבר נקראת ביטול?

כי כל אחד, בעיני עצמו הוא היחיד בעולם! החלום הכי ורוד שלו הוא להיות יחיד ומיוחד, שכולם ייעלמו ולא יהיה אף אחד אחר. אם אני לבדי בעולם, אני יכול לטייל ברחובות, להתבונן בחנויות, זמני בידי ואיש אינו מציק לי או עוצר אותי. אין איש פרט לי. לכל אחד יש חלומות כאלה. זאת כביכול נקודת המוצא של האדם. "האני" שלו, יש מאין.

לכן, אם אדם מסכים להיות בחברה, הוא עשה חשבון של כדאיות. בקבוצה העוסקת בעבודה רוחנית, החשבון הוא רוחני. בהצטרפות לחברה הנוהגת לבלות במועדונים בתל אביב, החשבון הוא גופני, חשבון של תענוג גופני. בקבוצה רוחנית התקווה היא לתענוג רוחני, אחר.

הידיעה הרוחנית היא ידיעה פשוטה, שבה הוסרו כל המלבושים. עד שלא נוכל לדבר זה עם זה בפשטות, מתוך עשר ספירות של הנשמה, התהליך לא מסתיים.

קשה לתאר זאת במילים, אבל צריך להשתוקק לכך, שיהיה זה דבר פשוט, שנגיע להשגה הברורה והפשוטה בכל החושים ובכל הכלים השכליים. לא נשאר על מה לחשוב, מה להרגיש, הכול מלא ופשוט. לזה צריכים ממש להשתוקק. 

0 תגובות
31. צמצום הרצונות
15/12/2012 21:42
שושי גולד
פרק 31, ברכה, עבודה, הנאה גשמית

שיחה (28.6.02) על מאמר: "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמניין, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת במדבר, עמ' 8

מה שקיים הם בורא ונברא. כדי לאפשר לנברא להיות עצמאי ולהגיע בעצמו לדרגת הבורא, הבורא חייב להסתיר את עצמו ולתת לנברא את כל האפשרויות לעבודה פרטית משלו. אם הנברא לא עושה את כל התהליך לבדו, ביגיעה עצמית, הוא לא רוכש את הכלים שבהם יוכל להרגיש את השלמות והנצחיות, את הטוב ועונג, שיש במטרה.

לכן חייב האדם להתגלגל משורש הנשמה שלו עד לעולם הזה, למדרגה הנמוכה ביותר, שבה הכול נסתר. אמנם גם במדרגה הזאת הוא נמצא בחיבור עם הבורא, בגמר התיקון, במצב המושלם, אבל המצב הזה נסתר ממנו.

רב"ש מדמה את המצב הזה לאדם שלא יודע שהפקידו לו הרבה כסף בחשבון, ומרגיש עני. כך אנו מרגישים את עצמנו עכשיו. איננו רואים איפה אנחנו נמצאים, כי החושים שלנו לא קולטים את המצב האמיתי ולא מרגישים אותו. בדיוק כפי שעיוור או חירש לא קולטים את המציאות, כך אנחנו לא קולטים את המציאות שבה אנחנו נמצאים, מפני שהבורא בכוונה מסתתר מאיתנו, מאחורי 6000 מסכים או 125 מסכים על פי ספירה אחרת.

אבל מה יקרה אם במקום שהבורא יסתיר עצמו מהאדם, כדי לאפשר לו עבודה עצמאית, האדם יסתיר את עצמו מהבורא, כלומר יסתיר את הרצון לקבל שלו מהאור, על ידי המסך, כדי לא להיות מושפע מהתענוגים, אלא רק ממטרת הבריאה? ככל שאדם יצליח לעשות על עצמו מסך שיסתיר את הרצון לקבל שלו, הבורא יסיר מעצמו מסך שמסתיר אותו.

וכך האדם רוכש לעצמו עוד ועוד מסכים, והבורא, בהתאם לזה, פותח את עצמו יותר ויותר. המסכים שאדם עושה על עצמו הם המדרגות שבהן הוא עולה ומתקרב לבורא.

ובתהליך הזה, עד שהאדם מגלה את הבורא בשלמותו, יש כל מיני שינויים ביחסים ביניהם: פעם הבורא נסתר מהאדם, פעם האדם מסתתר מהבורא, פעם שניהם זה מזה, ופעם שניהם מתגלים זה לזה. שינויי המצבים הללו בונים באדם כלים, וכשהוא מגיע לדרגה האחרונה, הוא מקבל אפשרות להיות ממש כמו הבורא. כמו שכתוב: "שבו בני ישראל עד ה' אלוקיך".

הכלים של האדם מיתקנים בהדרגה. בהתחלה הוא רוכש מסך רק על אור דחסדים, זאת אומרת, רק משפיע על מנת להשפיע, והבורא פותח את עצמו. אבל זה עדיין לא מספיק, כי האדם צריך לקבל גם על מנת להשפיע. כלומר, לא רק לראות את הבורא, אלא להיות כמוהו.

כדי לראות את הבורא, מספיק להיות חפץ חסד. אבל אחרי כן, חוץ מלראות את הבורא צריך גם להיות כמוהו לפי השתוות הצורה, לפי השתוות המעשה. כמו שהבורא משפיע, האדם צריך להשפיע על ידי קבלה על מנת להשפיע. ואז, חוץ מחפץ חסד, מתחיל השימוש בכלים דקבלה.

מלכתחילה לא נמצאים ברשותו של האדם כלים דקבלה. הוא מפתח אותם במשך אלפי גלגולים בקבלת תענוגים מהעולם הזה. קודם תענוגים גופניים ואחר כך תענוגים אנושיים. תענוגים גופניים הם תענוגים הנובעים מאוכל, מנוחה, מין, בית. תענוגים שאפילו היה האדם חי לבדו, מטבעו היה משתוקק אליהם.

תענוגים אנושיים הם תענוגים שהחברה מביאה לאדם. היא מביאה את החסרונות בהם ואת התענוגים הנובעים מהם. אם היה האדם חי לבדו, לא היה נזקק להם, לא היו מתעוררים בו חסרונות כאלה. הם מתעוררים בו בגלל שהוא חי עם אנשים, ובהתקשרות זה עם זה נולדים יחסים המגבירים את הרצון בכסף, כבוד ומושכלות. ואז האדם רודף אחר תענוגים כאלה.

אחרי כן מתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב, רצון שלחלוטין לא שייך לעולם הזה. הרצון הזה שייך לנשמה, ולא לגוף. כל הרצונות של העולם הזה הם רצונות של הגוף, והנקודה שבלב היא כבר התחלת הנשמה. לכן כל התענוגים המשתייכים לנקודה שבלב, וכל מה שאדם רוכש בנקודה הזאת, נשאר שלו לנצח, אפילו כשהוא נפטר ולא יכול להתענג עוד בתענוגים גופניים או אנושיים. כי התענוגים הללו שייכים לעולם הנצחי, לרוחניות.

את הנקודה שבלב אפשר להגדיל ולפתח רק על ידי האור. כי כמו שלומדים בקבלה, הכול עושה האור - האור בונה את הכלי, מתקן את הכלי, ממלאו. לאדם נותר רק להמציא תחבולות חיצוניות איך למשוך את האור, לתת לו יותר הזדמנות להשפיע על הנקודה שבלב, ולגדל אותה מהר יותר וביתר עוצמה כדי ליצור ממנה פרצוף רוחני הנקרא "נשמה".

כשאדם מגדל פרצוף רוחני, הוא רוכש כלים דהשפעה וכלים דקבלה. כלים דהשפעה נקראים "ישראל", כי הם כולם משתוקקים לקשר עם הבורא. כלים דקבלה נקראים "אומות העולם", "גויים". אחרי שהאדם רוכש כלים של ישראל, הוא חייב, כדי להתקדם, לקחת כלים מאומות העולם ולקשור אותם לכלים של ישראל. לקשור את האח"פ לגלגלתא ועיניים (גו"ע) ולתקן אותו.

וזאת הדרך הרוחנית. בכל מדרגה ומדרגה יש קודם לתקן כלים דהשפעה ואחר כך כלים דקבלה. במדרגה גבוהה יותר שוב לתקן כלים דהשפעה וכלים דקבלה שלה, וכן הלאה. כלומר, לאדם יש תמיד חילופי מצבים, חילופי עבודות ויחס שונה לתיקונים.

ואם בכלים דהשפעה לא שייכת קביעת הכמות, אלא השפעה, אז בכלים דקבלה, כמו שרב"ש כותב, יש "מניין". על האדם לדעת מה בדיוק הוא מקבל, באיזו מידה, באיזו צורה, ועליו לקבל בכלים דקבלה, כלומר, בדיוק לפי עביות המסך וחשבון.

מה קובע באיזה עולם נמצאים?

היחס של האדם למה שנמצא לפניו הוא הקובע באיזה עולם יימצא. אדם העובד בכוונות לקבל על מנת לקבל ובלהשפיע על מנת לקבל - שני האופנים הם על מנת לקבל, ולכן נקראים "העולם הזה". כלומר, סוג העבודה, היחס של האדם לתענוגים, שהוא יחס לעצמי, נקרא "העולם הזה".

אם האדם יכול לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע ובלקבל על מנת להשפיע, היחס שלו לתענוגים שאיתם הוא עובד, שכן אז הוא נמצא כל הזמן בקבלת התענוגים, הוא למען הבורא, ונקרא "העולם הבא" או "רוחניות". המעבר בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע נקרא "מחסום".

מדוע לא נקבל מהעולם הזה רק לחם ומים, ועל יתר התענוגים נעשה צמצום?

נשאלת השאלה, מדוע לא ניתן לגוף את המעט הנדרש לו כדי לחיות, כפי שעושים היוגים? אפשר להפחית בכול, לנשום פחות, לאכול פחות, לשתות פחות.

זה לא נחשב שאדם מקבל משהו, כי הוא מקבל רק כדי להחיות את הגוף, ואז על יתר הרצונות עושה צמצום. ולכל מה שהאדם ירצה להתייחס ולהתקשר בעולם הזה הוא ישגיח שיהיה רק על מנת להשפיע.

הגישה הזאת נראית לנו הגיונית, ובאמת על כך מבוססות כמעט כל הדתות וכל השיטות, חוץ משיטת הקבלה. אנשים חושבים שזה הגיוני, ולפי השכל שלנו הגישה הזאת מתקבלת על הדעת. דווקא שיטת הקבלה אינה מתקבלת על הדעת, ולכן כל העולם קם נגדה. חוכמת הקבלה היא שיטה הפוכה מכל השיטות הללו, והשכל לא מבין אותה.

בחוכמת הקבלה תענוגים גופניים אנושיים לא נחשבים תענוגים. שיטת הקבלה עצמה בכלל לא מתייחסת למה שיש לאדם בעולם הזה, כי חוכמת הקבלה מתחילה מעבר למחסום, כלפי תענוגים רוחניים בלבד. תענוג רוחני נקרא הופעת ה' - האור. האופן שבו האדם מרגיש את האור, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, הוא שקובע אם הוא נמצא בקליפה או בקדושה.

תענוגים בעולם הזה כלל לא שייכים לשיטת הקבלה, שבה נקבע היחס לתענוג לא לפי גודלו, אלא לפי היחס של האדם אליו. למשל, אם אדם צם, ולמחרת היום הוא אוכל במסעדות מבוקר עד ערב, מה ההבדל בין יום הצום ליום הזלילה? אתמול האדם הזה אמנם צם, אבל עשה זאת בשביל להרוויח לעצמו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. היום הוא אוכל כל הזמן במסעדות, אבל הארוחה במסעדה אינה העיקר, העיקר הוא שבזמן הארוחה הוא שקוע בכל מיני מחשבות ולימודים ודיבורים על רוחניות, ועם המאכלים שהוא אוכל כיד המלך, הוא נמצא בעל מנת להשפיע. במחשבות אחרות לגמרי.

מכאן לומדים:

א) אי-אפשר למדוד את יחסו של אדם לדבר רק על פי הפעולה.

ב) טוב לקבל מה שהגוף דורש, אם היחס לתענוגים מאפשר לקבל ולהשפיע לבורא. אם כל העבודה היא במחשבה, לא משנה מה אני אוכל וכמה.

האם צמצום הרצונות הוא תנאי הכרחי להתחלת העבודה בעל מנת להשפיע?

אדם מצמצם את עצמו, ואחר כך, רק לפי יכולתו לכוון על מנת להשפיע, הוא לוקח קצת סלט, אחר כך קצת דגים, עוד קצת בשר, וכן הלאה. מי אמר שעל התענוגים של הסלט עצמו, או הדגים והבשר עצמם יש לעבוד? האם כוונת הבריאה היא, שאדם יעבוד על תענוגים בהמיים בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע?

מדובר בתענוגים רוחניים. מדוע התקופה שלנו נקראת "זמן ההכנה"? מפני שאנחנו רק מכינים את עצמנו לעבודה עם האורות, ואורות לא שייכים לתענוגים גופניים. כלומר, כל התענוגים שעליהם מדובר בחוכמת הקבלה מורגשים רק בנקודה שבלב, שמתחילה להתפתח ולהרגיש את הבורא.

וכל הקשר שלנו אל הבורא נבנה דרך היחס שלנו אליו - אם מתייחסים אליו כמקור התענוגים בתובענות או מתייחסים אליו כאל מי שאפשר להחזיר לו מה שמקבלים ממנו. כל העניין הוא רק כלפי הבורא. חוץ מהבורא והאדם לא קיים שום דבר במציאות.

חוכמת הקבלה מדברת רק על הקשר בין האדם לבין הבורא. מה שהגוף הבהמי רוצה בכלל לא נחשב. אדם העומד לקבוע קשר בינו לבין הבורא, צריך לתת לגוף כל מה שנחוץ לו. בתלמוד נותנים דוגמה לכך, שאם צריך לספק דבר נחוץ לאיש עשיר שירד מנכסיו, ובאותה תקופה הסממן לעושר הוא "רצים", אנשים שרצים לפני האדם העשיר כשהוא יוצא לרחוב, מפני שהוא רגיל ל"רצים" יש לשכור למענו אנשים שירוצו לפניו. בשבילו זה נחוץ כמו שבשביל אדם עני נחוצים חתיכת לחם וקצת מים.

מה רצו לומר בזה חכמי התלמוד? שלא צריכים להתייחס לנחיצות המנה עצמה, אם היא מנה גדולה ויפה או שהיא לחם עבש שלא ראוי למאכל, אלא יש להתייחס ליחס. אם בשביל איש עשיר "רצים" נחשב נחוץ, אז רצים לפניו. כלומר לא צריך להתייחס כלל למה שהגוף דורש. מה פירוש "לא להתייחס"? יש לתת לגוף מה שמגיע לו כך שיתאפשר לאדם להמשיך לחיות במחשבות על המטרה.

ניתן לראות שלפי שיטות אחרות, ובמיוחד לפי שיטות המזרח המחשיבות התנזרות, לא מגיעים לנצחיות ושלמות. הן רק נותנות לאדם הרגשה שהוא לא זקוק לדבר, אפילו לא לבורא. שאפילו מה שהוא מקבל מהבורא לצורך קיום הגוף הבהמי שלו לא נחוץ, ובכך הוא מתנתק והולך מהבורא.

ההתנזרות ממיתה באדם את הרצון לקבל שלו, והוא מרגיש חופשי, לא שייך לכלום, מרגיש טוב. למה? כי הוא ניתק את עצמו מדרישה כלשהי, מרצון כלשהו. ואז הוא נמצא ממש מחוץ לכלים ומרגיש כמו מלאך, אבל זה מונע ממנו להתקדם, כי להתקדם אפשר רק על ידי הגדלת הכלים.

כלומר, בנוסף לכלים שיש לאדם, הוא עומד להרחיב גם את הכלים של הנשמה, ובהם הוא מטפל, ובגוף הוא לא מטפל. אבל אם הגוף רגיל לקבל דבר מסוים, חייבים לספק לו אותו כדי שלא יפריע לעבודה הרוחנית ולא יסיט את המחשבות בזמן שאדם טרוד ברוחניות.

האם היו מקובלים שחיו חיים טובים?

ההיסטוריה מספרת שהיו מקובלים שסבלו והיו מקובלים עשירים שחיו חיים טובים מאוד. היו שעסקו בכל מיני עבודות פשוטות. הרב"ש, למשל, היה תפסן ברזל, פקיד וסנדלר. והיו כאלה שעסקו במסחר והצליחו מאוד בעסקים. כביכול, אין קשר בין הדברים. ודוגמה לכך היא, שאפילו האר"י הקדוש היה סוחר גדול.

איך התפנה האר"י הקדוש לכל מה שכרוך בלהיות סוחר גדול, יחד עם עיסוק בחוכמת הקבלה? בדיוק כפי שהתפנו לכך מקובלים שהיו רופאים או עסקו במקצועות שונים שהביאו רמת חיים גבוהה. הרב"ש סיפר איך בתחילת המאה ה-20 הוא היה הולך לבית ספר בירושלים, בלי שתהיה לו אפילו חתיכת לחם לאכול.

מדוע כתוב בספרי קבלה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"?

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ה'): "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

שם לומדים שאפשר לחיות חיים כאלה כתיקון, אם אדם מתייחס לכך כתיקון באופן ישיר. כלומר, פעולת תיקון חזיתית, פנים אל פנים, בתנאי שאדם מסוגל לכך, שאז הוא ממית את הרצון לקבל על ידי העבודה הזאת. ממית אותו עד כדי כך שהוא מתעסק רק בנקודה שבלב.

בעל הסולם כותב שהדברים הללו כבר לא פועלים בדור שלנו. ולכן חכמי המשנה ולא התלמוד הם שעשו כבר לפני כ-3000 שנה תיקונים רוחניים כאלה, בעולם הרוחני, והם שכתבו: "המאור שבה מחזירו למוטב". אין שום פעולה שיכולה לתקן אותך, את הכלים שלך, את הכוונות שלך, ולקדם אותך ולקרב למטרה - חוץ מהאור.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"א) כותב בעל הסולם: "אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד", כתוב "חכמי התלמוד", אבל רב"ש כתב שגם כבר חכמי המשנה. "שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה' והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו עניין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות, שהוא 'המאור שבתורה', שיש בו די כח להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא 'לשמה'." כלומר, יש לעשות את כל הפעולות הנקראות "תורה ומצוות", כדי להזמין עלינו את האור המקיף שיתקן אותנו. אין שום תחבולה אחרת.

אם כך, איך צריך לחיות? לא משנה איך אדם חי, משנה היכן נמצאת הכוונה שלו. אם האדם עסוק ברוחניות, הוא יכול לחיות בארמון או במלונה בחוץ, ולא משנה מה יש לו. אין שום הבדל בין מגורים במערות שבהן חיו לפני אלפי שנים לבין הדירות שגרים בהן היום, בין המאכלים שאכלו לפני אלפי שנים לבין מה שאוכלים היום. אין לכך שום השפעה. חשוב יותר איפה נמצא הראש, השכל. ומה שכן או לא אוכלים לא משנה את המאור יש לתת לגוף הבהמי את שהוא דורש, ולא רק בענין האוכל, אלא בכל הדברים האחרים, הן הבהמיים והן הרוחניים כביכול, בכל גלגול וגלגול יש תנאים אחרים.

אין טעם להחשיב שום מעשה שקשור בגוף. אחד צריך להתרחץ שלוש פעמים ביום, לשני זה נראה מוגזם ומספיקה לו פעם בשבוע. השלישי מעדיף לא להתרחץ כלל, אלא ללכת למקווה כנהוג לפני שבת. כל הפרטים האלה של מנהגי היומיום לא שייכים לעניין.

על האדם רק לקשור את עצמו בראש ובלב לאור מקיף. עליו לברר כל הזמן אם הפעולה שהוא פועל עכשיו, רוחנית-פנימית או גופנית, תגביר בסופו של דבר את הארת האור המקיף עליו. רק על כך עליו לחשוב בכל מדרגה שהוא נמצא בה. זה הכול. אין יותר מכך, וזה ממשיך בכל המדרגות הרוחניות.

האם יש לברוח מפעולה המסבה תענוג?

למה צריך לברוח מתענוג? אם מונחות לפנינו מנות אוכל טובות ויפות, מפוארות, אין שום סיבה לבחור דווקא במנה עלובה, לא טעימה, ולאוכלה בכוח רק כדי לספק לגוף את מנת הקלוריות שהוא צריך. התענוג מותר. האדם לא יתקן את עצמו בכך שיאכל משהו בלי להתענג עליו. התענוג צריך להיות מתוקן על ידי הכוונה. על ידי משיכת אור מקיף הראש מקבל כיוון נכון יותר למטרה, ואז מצרפים אל האור גם את התענוגים.

האם הנאה גשמית עוצרת חשיבה רוחנית?

הנאה גשמית לא עוצרת רוחניות. ההפך הוא הנכון. אם אדם חושב שעל ידי סיגוף עצמי הוא יהיה יותר קדוש, ההימנעות מההנאה הגשמית כן תעצור אותו. הוא יתחיל לחיות כמו מלאך, לאכול גרגרים נטולי טעם וריח, העיקר לא ליהנות - ואז הוא יתחיל להתגאות, ובכך הוא סותם את הגולל וגומר על "הקריירה" הרוחנית שלו. זה מכשול גדול מאוד.

מעשים כאלה רק מביאים גאווה ויהירות, הם לא מתקנים. חוץ מהאור דבר לא מתקן. הכלל טועה לחשוב שזאת צניעות, שאדם חייב להיראות קדוש מבחוץ, שיהיה כביכול לא מהעולם הזה, בלי צרכים אנושיים, מישהו שכאילו ככל לא נזקק לעולם הזה.

עלינו לקחת מהעולם הזה כל מה שניתן לקחת, כל עוד מתאפשר לנו להמשיך בעבודה הפנימית. היהדות שונה בעניין הזה אפילו בחיצוניותה מכל הדתות והשיטות האחרות. ביהדות אדם חייב להתחתן, להקים משפחה, לבנות בית ולהוליד ילדים. הוא חייב לדאוג שיהיה לו הכול. הוא חייב לאכול ולשתות ולמלא את כל צורכי הגוף, ובשום אופן לא להתנזר משום דבר.

ביהדות התנזרות היא תיקונים מיוחדים במדרגות רוחניות, הנקראים "נזיר". "נזיר" היא פעולה מיוחדת שיש ללמוד אותה, כשהאדם חייב להביא קורבנות נוספים. זה לא פשוט. לפי הסיפורים, גם בזמן התלמוד מקובלים גדולים רבים היו עשירים מאוד. אף פעם לא אסרו על עושר או הסתכלו על זה בעין לא יפה. אלא שכלל הציבור תופש צניעות כהתנזרות.

ביהדות לא מקובל להתנזר. לעתים מתרגמים התנזרות בטעות ל"חפץ חסד". אבל "חפץ חסד" הוא כשאדם באמת לא צריך דבר לעצמו, וכל מה שהוא עושה, וכל מה שהוא מקבל הם רק על מנת להשפיע. לשם כך יש לעבוד עם כלים דקבלה גדולים מאוד.

למה כתוב בפרקי אבות שכל דבר צריך לעשות במיעוט?

על מה שכתוב במשנה אבות, מספר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך, עשה ואל תתאווה לשולחנם של שרים..."

בעל הסולם מפרט כאן את כל המיעוטים שעל האדם לעשות, בכל ספירה וספירה לפי עשר ספירות. וכנגד זה מקובלים עשו תיקונים רוחניים. לנו זה לא מתאים עוד. היתה תקופה שבה השתמשו באמצעי הזה להגיע לאלוקות. אבל המקובלים עשו לנו תיקון רוחני כך שאיננו צריכים עוד סיגופים גופניים, אלא את המאור המחזיר למוטב.

בעל הסולם מסביר זאת בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מה שכתוב שם עוזר מאוד לאדם לא להסתבך בכל מיני דברים חיצוניים שמתחילים רוצים בדרך כלל לקחת על עצמם, ולהתנזר מהחיים הללו. זה לא טוב ולא נכון.

מה הם כלים דהשפעה וכלים דקבלה?

המדרש מספר, ש"איש פרסי" אחד שקראו לו אברם, התחיל פתאום לתהות מה המקור של הכוכבים, הירח וכל יתר הדברים, מה עומד מאחוריהם. הוא התחיל לחפש את משמעות החיים. חיפש, חיפש, עד שהתגלה לו הבורא.

אברהם התחיל לשבת ליד פתח האוהל ולחכות שיעברו שם אנשים. כלומר, התחיל לעסוק בהפצה. הוא אסף עוברי אורח, כיבד אותם במזון, ובזמן שאכלו, הוא סיפר להם על רוחניות, על כך שיש בורא וכדאי להכירו. אומרים שגם שרה עסקה בהפצה, עם נשים. באותו דבר. המדרש מספר שהם התחילו לארגן קבוצות.

אברהם חי בערך ב-1950 מבריאת העולם. "בריאת העולם" היא נקודת הזמן ההיסטורית שממנה התחילה הנקודה שבלב לרדת לנשמות. עברנו הרבה מאוד גלגולים עד שהנקודה הזאת התגלתה לראשונה אצל אברהם. ולאחר שאברהם התמיד בהפצה, וכנראה גם הצליח בכך, עברו כמה שנים, ואז הבורא הבטיח לו שיעשה ממנו עם גדול.

מהסיפור הזה אנו למדים, שהעם שלנו הוא אותם פרסים שיצאו מאברהם, שנבדלו מהאחרים רק בכך שהיו קבוצת מקובלים. מבדיקות גנטיות עלה, שאנו בדיוק כמו הפרסים ההם, לא הערבים שכבשו את פרס וחיים בה היום, אלא הפרסים העתיקים, שעדיין חיים שם. כלומר, בעיקרון אנו עם של מקובלים, ובגלל זה נבדלנו מהאחרים.

היום אנו נוכחים לדעת שההפצה אינה הצלחה גדולה כל כך. הבורא הבטיח לאברהם לעשות ממנו עם גדול על ידי ירידה למצרים. הוא אמר לו מה יקרה. הוא אמר שיהיו לו כמה תלמידים ובן אחד, שממנו יהיו לו עוד צאצאים. עוד אמר שהבורא יכניס אותם לצרה צרורה, למצרים, ועל ידי כך הם יהפכו לעם גדול. כלומר, הצרות שאדם מרגיש עוזרות לו להתכוון למטרה.

אברהם, שהיה כבר מצוי ברזי השיטה, הבין מה הבורא אומר לו, ונרגע. הוא הבין שזאת הדרך, שזאת השיטה. למה הכוונה שיהיו במצרים ואז יהפכו לעם גדול? כשאדם מקבל נקודה שבלב, שנקראת "אברהם" - אב של עם, הנקודה הזאת היא רק השתוקקות לבורא. אבל הנקודה הזאת צריכה "בשר". מה האדם מתקן על ידי הנקודה הזאת? את הרצון לקבל. כל הרצון לקבל נקרא "מצרים" או "פרעה".

כלומר, אחרי שהאדם מכוון את עצמו למטרה, וסובל מאוד מהרצון לקבל, קודם יש לו שבע שנות שובע, ואחר כך שבע שנות רעב, והוא רוצה לצאת מהרצון לקבל ולא להיות בו, אז הוא יכול לקחתו איתו רק בתנאי שהוא לא צריך את הרצון הזה, שהוא כאילו עושה עליו צמצום. רק אז הוא יכול לקחת את הרצון לקבל איתו, "לגנוב כלים מהמצרים", ולצאת ממצרים. בשביל מה יורד האדם למצרים ועובר את כל הדרך משם לארץ ישראל? כדי לגנוב את הכלים הללו.

הוא יורד למצרים, לתוך הכלים הללו, טוב לו איתם, ובגלל שטוב לו הוא מתקשר אליהם, אחר כך הוא סובל מהם, מתנזר מהם, כאילו לא רוצה בהם. רק כשהוא לא רוצה בהם הוא יכול לקחתם, ואז הוא יוצא ממצרים, מקבל תורה - אור המחזיר למוטב, ועובד עם הכלים שלקח ממצרים כדי לתקן אותם בנקודה הזאת של אברהם, בנקודה על מנת להשפיע.

כלים דהשפעה הם כלים קטנים מאוד. אם האדם לא מצרף אליהם את הכלים של המצרים, לא נשאר לו דבר. כי הנקודה של אברהם, הנקודה שנקראת "ישראל", היא "חלק אלוקי ממעל", היא כלל אינה שייכת לבני האדם, היא שייכת לבורא. היא רצון להשפיע.

לאחר שמקבלים מהבורא את הרצון הזה, יש להתחיל לעסוק בכל התיקונים של הרצון לקבל. לשם כך מקבלים את הרצון להשפיע. גם בעולם הזה חייבת ישראל, כלל האומה שלנו, להיות מעורבת כך עם כל האומות כדי לתקנן ולצרפן לאותה עבודת ה', שזה נקרא להיות "אור לגויים". בעל הסולם כותב על כך במאמר "הערבות" ובמאמר "השלום", שהשלב הזה יבוא מאוחר יותר.

להשפיע על מנת להשפיע הם כלים שבאים מהבורא, אבל הכלים של האדם הם לקבל על מנת להשפיע, כלומר, העבודה שלנו היא בכלים דקבלה.

האם "להשפיע על מנת להשפיע" זוהי רק הכנה לדבר האמיתי?

"להשפיע על מנת להשפיע" זאת הכנה לעבודה האמיתית, שהיא "לקבל על מנת להשפיע". אבל גם את "להשפיע על מנת להשפיע" האדם עושה על פני כלים דקבלה, כי הכלים שלו הם כלים דקבלה. ואז עליו לעשות תיקונים כך שלמרות הגובה של כלי הקבלה הללו ולמרות כובדם, בכל זאת הוא לא ירצה להשתמש בהם, אלא ירצה רק בהשפעה.

צמצום כלים דקבלה בלי לגעת בהם, ועיסוק רק בהשפעה, נקראים "להשפיע על מנת להשפיע". שימוש בהם לקבלת תענוגים כדי להשפיע נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

אם האדם היה רואה את הנשמה שלו, הוא היה רואה גם שהוא כבר כלול מכל הכלים הללו. אבל בתחילת העבודה מלמעלה פותחים לו את הכלי לאט לאט, בהדרגה, לפי יכולתו לעבוד ולא לקלקל.

כיצד פותחים לאדם את הכלי בהדרגה?

ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם, שראשית יש רצון לתענוגים גופניים - אוכל, מין, בית, ואחר כך לתענוגים אנושיים - כסף, כבוד, מושכלות. איך עוברים מהאחד לאחר? איזה אמצעי משמש למעבר מהתענוגים האלה לתענוגים האחרים? האמצעים הם: תאווה, קנאה וכבוד.

כלומר, האדם יכול להגביר את הרצונות הללו על ידי הקנאה, על ידי התאווה ועל ידי הכבוד. שלוש הנטיות (לא רצונות) הללו מוציאות את האדם מן העולם. מה פירוש "מוציאות את האדם מן העולם"? מעבירות אותו ממדרגה נמוכה למדרגה גבוהה יותר. נראה שכדאי להשתמש בהן. אם האדם משתמש בהן נכון, יש בידו כלים שיזרזו את ההתפתחות שלו.

האם כדאי לעודד קנאה, תאווה וכבוד בתוך הקבוצה?

יש קנאה ותאווה וכבוד שהם רעים, ויש קנאה ותאווה וכבוד שהם טובים. הם רעים כשהאדם, על ידי הפעולות האלה, לא רוצה שיהיה למישהו אחר מה שיש לו. הם טובים כשהאדם רוצה שמה שיש לאחר יהיה גם לו, שהקנאה שלו תעזור לו. אם יקנא במישהו על שהוא טוב יותר, גם הוא ירצה להיות טוב יותר. אם למישהו יהיה עוד יותר טוב, גם הוא ירצה עוד יותר טוב.

האדם משתמש באחר כבאמצעי. הקנאה שלו עובדת רק אם הוא רואה שהשני שרוי בטוב והוא מקנא ורוצה את הטוב הזה. במצב כזה כדאי לו שלאחר יהיה טוב. לא מתקדמים כשהקנאה מביאה לרצון שלאחר יהיה רע, כדי לשכך את הקנאה ולהירגע.

אפשר גם לקנא וגם לרצות שלאחר יהיה טוב. זאת קנאה חיובית ומועילה, ובכל זאת אני רוצה שיהיה לאחר טוב רק כדי שאני עצמי אתקדם באמצעותו, זאת אומרת, על מנת לקבל. מאוחר יותר ישנה קנאה אחרת - "קנאת סופרים תרבה חוכמה". כלומר, אפשר להשתמש ברגשות הללו גם בכוונה על מנת להשפיע. גם כלפי הבורא קיימים קנאה, תאווה וכבוד. כבוד שמים וכולי.

מהן העבירות שהאדם עושה ומהם התיקונים עליהן?

התיקונים של האדם שניים הם, והעבירות שלו שתיים הן. שתי העבירות שהאדם עושה הן תוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל:

א) בהסתר כפול עושים "זדונות" - כשאור מקיף נסתר מהאדם, מה שלא יעשה, ירצה או לא ירצה, הכוונות שלו הן זדון. הוא יכול לעשות דברים כביכול טובים, לחלק אוכל לעניים, לעזור לחלשים, והכוונות שלו יהיו זדונות.

ב) בהסתר רגיל עושים "שגגות" - כשאור מקיף מאיר לאדם קצת יותר, הוא מתחיל להרגיש שיש משהו מחוצה לו, מישהו שם, ואז הפעולות שלו, ובהתאם להן הכוונות שלו, הן שגגה.

אחרי כן, כשאור מקיף מתגלה כבר בפועל, כלומר כשהאדם כבר מרגיש את הבורא, בהתאם לכך הכוונות שלו הופכות לעל מנת להשפיע. בעל מנת להשפיע יש שתי דרגות שהן מעבר למחסום:

א) דרגת שכר ועונש - שהאדם רוצה בעל מנת להשפיע, והיחס שלו לזה הוא ממש כשכר ועונש. כלומר, הוא עושה על מנת להשפיע מפחד שלא יוכל לעשות דברים טובים. זאת יראה, לא יראה על חשבון עצמו, אלא על חשבון הבורא. אבל גם יראה על חשבון הבורא היא יראה. עצם המחשבה "האם אעשה כך או כך", זאת אומרת, שמשהו תלוי במעשים שלך, ויש כאן שכר ועונש כלפי הבורא.

ב) דרגת אהבה נצחית - זו דרגה גבוהה עוד יותר. אם אדם יודע שהבורא אוהב אותו ללא תנאי, באופן ישיר, בלי גבול, ולא משנה מה יעשה, אזי השכר והעונש נעלמים. זו בעיה מאד גדולה, איננו יכולים להבין את הדרגה הזאת. איזה מניע יש בה לאדם? באילו כלים הוא מתקדם, אם כשהוא חוזר הוא עדיין רואה רק אהבה מושלמת? האהבה הזאת נחלקת לכמה סוגים, ועל מה שאחריה כלל לא מדברים.

מהי העבודה עם כלים דהשפעה וקבלה בכל דרגה ודרגה?

בכל מדרגה משתי המדרגות, "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", ישנו שלב שבו רוכשים כלים דהשפעה, ואחריהם שלב שבו רוכשים כלים דקבלה. ובכל מדרגה חייבים שיהיה גלגלתא ועיניים ואח"פ השייכים לאותה מדרגה.

"האני" הוא עשר ספירות, רק שלד, והשלד הזה הוא מקורי של האדם, והוא אינו מתחלף. מה מתחלף ממדרגה למדרגה? הרצון שהאדם מלביש על השלד הזה מכל מדרגה.

נניח ששני אנשים יוצאים למסיבה שיש בה אפשרויות שונות להנאה. האחד, על פי טבעו, יבחר ליהנות מהמאכלים והשני ייהנה מהמוסיקה ומההופעות. כל אחד בוחר ליהנות ממה שתואם את טבעו. שניהם נמצאים באותה מסיבה, באותו עולם, באותה מדרגה רוחנית, אבל כל אחד מתרשם ממנה לפי עשר הספירות המקוריות שלו.

כל אחד משני החוגגים לובש על עשר הספירות המקוריות "בשר" משלו, ובהתאם לכך יש לו צורה משלו, אבל שניהם נמצאים באותו מקום. הם הולכים לקראת המדרגה הבאה כאילו נכנסו למסיבה אחרת. עשר הספירות המקוריות נשארות כפי שהן, לכל אחד הן כשורש מנשמת "אדם הראשון", ובכל מדרגה מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה חדשים, הנקראים "בשר".

בכל מדרגה על האדם להדביק לעצמו כלים דהשפעה, ולהדביק לעצמו כלים דקבלה, ומזה יש לו פרצוף שאיתו הוא עובד ומקבל את מה שיש בדרגה הזאת: כלים, אורות, ידיעות, השגות. כשהאדם גומר את כל התיקונים הללו, הוא ממשיך הלאה. 

0 תגובות
30. מי הוא העושה?
12/12/2012 21:47
שושי גולד
פרק 30, ניסיון, אהבה, תפילה

שיחה (27.6.02) על מאמר: "הידיעה שהאדם עמד בניסיון, לצורך מי"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת במדבר, עמ' 1

למה הכוונה שאדם צריך לעמוד בניסיון? מי בודק אותו ולשם מה? מדוע בתחילת כל מעשה או אחרי כישלון על האדם לומר "אם אין אני לי מי לי"? כלומר, מדוע עליו לעשות מעשה בכוחותיו הוא בלי התערבות שום כוח אחר, לא בורא, ולא שליח, ואחרי שסיים, אם הצליח או לא הצליח, אבל עשה את שחשב לעשות, עליו להגיד שוב, "אם אין אני לי מי לי"? מהו העניין של להגיד לפני ואחרי? מדובר בדרגת אדם, שנמצא לפני מעשה ואחרי מעשה.

ידוע שהאור בורא את הכלי ומבצע את כל הפעולות בתוכו. כלי הוא תוצאה של האור ומושפע ממנו באופן מוחלט. על הכלי רק לדעת מה האור עושה איתו ולהסכים עם הפעולה או לא להסכים איתה, לפי עומק ההכרה שלו. כמובן, הבורא עושה הכול, אבל האדם צריך להגיע להרגשה שכל שנעשה - הבורא עשה. זה התיקון שלנו, להסיר את העיוורון והקהות הזו מהחושים שלנו.

ולכן אדם האומר ברכה או מבקש בקשה, לא מביא את הבורא לפעול בגלל הברכה או הבקשה. האדם מרגיש ברכה או בקשה לפי התוצאה שהשיג מפעולת הבורא עליו. האור משפיע על הכלי, הכלי מתחיל להרגיש מה האור עושה בו מעביות א' עד עביות ד', מקבל התפעלות מאורות נרנח"י, לפי סדר נרנח"י, עד שמגיע לעמקות הכוונה של הבורא, מה הבורא רוצה לעשות בו.

לפי זה נקבע שהכלי אכן נמצא באותה פעולה, באותה הכרה עם הבורא. ואז באה תפילה אמיתית או הודיה אמיתית. כלומר, האדם באמת יודע מה הבורא עושה בו, כפי שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". הוא יודע בדיוק מה המעשים שעברו עליו, מי עשה אותם, לשם מה, מה בדיוק נעשה בו, ובכך מסיים את עבודתו. הוא מגיע בדיוק עד העומק שהוא בנוי, שבו בדק והרגיש את פעולת הבורא, את השפעת הבורא.

התוצאה של הרגשת האדם והבנתו את פעולת הבורא עליו במלואה, היא תוצאה הכרחית מכך שהאדם הופך דומה לבורא. הוא מקבל את הפעולה הזאת בשלמותה, מצדיק אותה, ומתוך כך מדמה את עצמו אליה. כלומר פועל על עצמו בהתאם לפעולת הבורא. מתוך ההכרה בא התיקון, ובכך הוא מסיים את השלב הזה.

ושוב הבורא משפיע עליו, ושוב עליו להגיד "אם אין אני לי מי לי", כלומר לבדוק ולבצע את כל הדברים הללו. מה הוא בעצם בודק ומבצע? הוא מכיר את פעולת הבורא עליו, וכשבסופו של דבר הוא מכיר הכול, הוא אומר: "אין עוד מלבדו". הוא אכן רואה ומשיג שרק הבורא הוא שפועל, משיג את פעולת הבורא עד תומה, כלומר מגיע למצב ה"טוב ומיטיב" בפעולה הזאת - מרגיש אותה ובהתאם לכך הופך בעצמו לבעל כוונת ה"טוב ומיטיב".

לכך קוראים "ממעשיך הכרנוך". מתוך מעשי הבורא אנו לומדים על פעולותיו, מכירים אותו בחושים שלנו והופכים אותם דומים לבורא. מגיעים לדבקות, להשתוות בתכונות ובכוונות. כשאדם מודה בכל זה בפני עצמו, בתום העבודה שלו, הוא גמר את המדרגה. הוא חקר אותה, תיקן את עצמו, השתווה לבורא ומוכן לפעולה הבאה.

לכן הכול מתחיל ב"אם אין אני לי מי לי", כל עבודת המרגלים והבדיקות, החרטה וההסכמה, המאבק להבין את טיב הפעולה, ההכרה בה כטובה, הצדקתה והתאמת האדם עצמו אליה עד שנעשה כמו הפעולה עצמה.

מדוע יש לומר "אין אני לי מי לי "ולא" אין עוד מלבדו?"

אדם אומר "אין עוד מלבדו" לפני "אם אין אני לי מי לי", כשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. כלומר, כשהוא עושה זאת מלכתחילה, הולך לבצע עם "אין אני לי מי לי", שבא מהבורא, אבל הוא לא יודע זאת, אלא מקבל זאת כמובן מאליו.

"אין עוד מלבדו" מצביע על הגישה הכללית שלו, על האופן שבו האדם מתייחס למה שקורה לו. מה שבא אליו עכשיו הוא "אין עוד מלבדו", כלומר, זה ודאי בא מלמעלה. באופן התייחסותו למה שקורה לו הוא מבדיל את עצמו מהאדם הפשוט ברחוב.

אחרי "אין עוד מלבדו" הוא אומר "אם אין אני לי מי לי". הוא מקבל את העובדה שמה שקורה בא מהבורא, אבל מתנתק עכשיו מהמעשה של הבורא. אם האדם שרוי כל הזמן במעשה של הבורא, הוא לא יעלה עוד מעביות דשורש, מהתבטלות. לכן הוא זונח את ההתבטלות ומתחיל לפעול בכוחותיו הוא, לחקור, לעשות את התיקונים שלו כאילו הכול תלוי בו.

מאין הביטחון שניתן להתנתק מ"אין עוד מלבדו"?

האדם לא מתנתק ממש, אלא רק בכך שהוא עומד לעשות מעשה כאילו לא הבורא עושה, אלא הוא. אם האדם לא יעשה איזו תנועה מעצמו, כמו הסוס כלפי רוכבו ("פרי חכם - מאמרים", מאמר "אחור וקדם צרתני"). הוא לעולם לא יידע במה הוא שונה מהבורא. לכן עליו להחליט שהוא יעשה בעצמו. בזה שהוא מתחיל לפעול, הוא מתחיל להרגיש את ההבדל בין הרצון שלו לעשות ובין הרצון של הבורא לעשות. מתוך ההבדל הזה הוא מתחיל להכיר את עצמו ואת הבורא.

ואחרי כל העבודה, כשאדם הכיר את עצמו והכיר את הבורא, ונאבק עמו, האשים אותו, התחרט ואחר כך גילה שבכל זאת זה טוב ותיקן, מתוך מה שעבר ועשה הוא אומר ש"אין עוד מלבדו". הוא לא ניגש לבדיקותיו עם הגישה הזאת לפני שעשה משהו, אלא אחרי כל הבדיקות הוא אומר "אין עוד מלבדו".

כך האדם מעתיק על עצמו את כל מעשה הבורא, ותנועתו דומה לתנועת הבורא. לא מפני שהבורא עושה בו תנועה ממילא, אלא הוא, ברצונו, מקבל את התנועה, וכביכול מבצע אותה יחד עם הבורא.

אז נשאלת השאלה, האם הוא מבצע או לא? הוא מבצע את התנועה, אלא שעכשיו היא התבצעה ברצון שלו, וזה נקרא "ברצון הלובש וברצון המלביש".

האם משתמשים ב"אם אין אני לי מי לי" כדי ליהנות מהחיים או להשתוות לבורא?

האדם נמצא כל הזמן בתוך "אין עוד מלבדו" ובתוך "אם אין אני לי מי לי" המלובשים זה בזה, אחרת הוא כמו "גוי". הוא מבצע עבודה יהודית, ייחודית, שהיא התייחדות עם הבורא במשך היום, כשהוא עצמו עושה את עבודת הביקורת וההבדלה, ואחר כך את החיבור.

לא מדובר בעבודה עצמה, אלא ביחס הפנימי של האדם למה שנעשה בו במשך היום. בעל הסולם נותן דוגמה בספר "פרי חכם - אגרות", דף ס"ט, שבבוקר חייבים להגיד "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו".

כלומר, אדם עומד לעבוד קשה, להכניס את עצמו לכלים דקבלה. הוא מזיע עליהם וחושב שבגלל זה הוא מקבל תשלום, ואחר כך הוא בודק ורואה שלא הוא מזיע ומקבל תשלום, אלא הבורא נתן לו את העבודה ואת התשלום. העבודה שלו אינה ביצוע העבודה עצמה, אלא בניית היחס שלו אליה.

אם האדם משנה את יחסו למה שעליו לעשות בחייו, שזאת מביא לו הבורא, ומשתווה עם הידיעה הזאת, הוא לא ירגיש שום קושי להתחבר אל הבורא ולבצע עבודה. העבודה עצמה נעלמת. הקושי הוא בסופו של דבר רק לעשות חיבור בינינו לבין מטרת הבריאה לבין העבודה שלפני החיבור.

האדם לא יתקשה לחפור בור עד מרכז כדור הארץ, אם במעשה הזה הוא מחובר לבורא ומקבל חומר דלק אינסופי. הבעיה אינה קושי גופני. הבעיה של כל עבודה היא, שהפעולה לא מחוברת עם האור, עם הבורא. אם בכל עבודה שיעשה האדם הוא יתחבר עם הבורא, והיא תהפוך לפעולה מטרתית שמביאה לו אור מלמעלה, אור הדבקות ישמש לו כתשלום, והוא יימצא כבר בתכלית בלי להזיע בזמן הפעולה. הפעולה עצמה הופכת להיות התכלית.

לכן העבודה ב"אם אין אני לי מי לי" היא לקרב את מסובב העבודה, ואז העבודה עצמה אינה עבודה. "אם אין אני לי מי לי" אומרים ב"ערב", אחרי שגומרים לייחד את הגורמים הללו. אין הכוונה לבוקר וערב של היממה המוכרת של העולם הזה. "בוקר" הכוונה שאדם פועל בינתיים בחפץ חסד, בחסדים, עושה את הפעולה בלי חוכמה. "ערב" מתכוון לאדם שכבר קיבל חוכמה והיא מאירה לו את חיסרון האור.

האדם אומר "אם אין אני לי מי לי", ומתכוון שהוא מביא את האור הזה אליו, שהאור נרשם בחשבונו. בבוקר האור היה בחשבון הבורא, ובערב, למרות החשכה האור היה בחשבונו. אנו מכירים זאת גם מחיי היומיום שלנו, כשמשהו קשה לנו או נמאס או לא רוצים לעשות, ואנו מצרפים לעשייה הזאת מטרה, פתאום המשימה נעשית קלה. הפעולה עצמה נשכחת והופכת לאמצעי להשגת המטרה. לכן אין טעם להתייחס למה שקורה לנו, אלא להתייחס ליחס שלנו למה שקורה.

האם מי שנמצא במידה מסוימת של "אין עוד מלבדו", למעשה מפחד לעבור ל"אם אין אני לי מי לי"?

לעבור ל"אם אין אני לי מי לי" אין פירושו שצריך להיפרד מ"אין עוד מלבדו", גם זה חייב להיות בפנים. אם האדם נפרד מהבורא לחלוטין הוא הופך ל"גוי" - הפעולה שלו אינה מטרתית ולא נועדה להשיג עוד חיבור עם הבורא. הוא הופך להיות עוד אדם מן השוק.

אם אדם הולך אל השוק כדי לחקור שבכל התנועות שלו הבורא בעצם מוליך אותו, כשהוא גומר לחקור את כל פעולותיו, בכל מה שהבורא נותן לו במצב הזה, זה נקרא שהגיע לערב ואומר "אין עוד מלבדו". אבל במשך היום, כשאדם ניגש לכל פרט ופרט עם "אם אין אני לי מי לי", הוא משיג עוד "אין עוד מלבדו", ושוב ניגש עם "אם אין אני לי מי לי" ומשיג עוד "אין עוד מלבדו", ובערב הוא עושה את הסיכום. ואם הוא שוכח, אז זאת פעולה בהמית.

כיצד ניתן לא לשכוח את הבורא?

אם אדם אוחז כל הזמן בשניהם, הוא לא שוכח. אסור להתייחס ל"אם אין אני לי מי לי" אם יוצאים מ"אין עוד מלבדו". במצב כזה עדיף לא לעשות דבר, ככתוב: "שב ואל תעשה" כיון שהפעולה לא תהיה תכליתית ולא תקרב את האדם לבורא.

כיצד להחזיק ב"אין עוד מלבדו" בזמן של בלבול, צרות או תענוגים?

ראשית יש להאמין, שכל הדברים הללו ניתנו לנו כדי שמתוכם נקבע ש"אין עוד מלבדו" ככל שניתן. זאת חייבת להיות המטרה. על האדם להכין לעצמו כל מיני סימנים ותזכורות לחזור ל"אין עוד מלבדו".

ודאי שבינתיים לא רואים בחזרות הללו כל תועלת, אבל אחר כך, על ידי שגרת התזכורות, זה מגיע - על ידי פעולות שאין לנו בהן שום עניין אנו מעוררים אור מקיף שפועל עלינו שניזכר באופן כללי, שכל הזמן נימצא בהרגשה הזאת. וכך האדם מגיע למצב שהוא מרגיש, שהוא נמצא לא בהסתר כפול, אלא בהסתר אחד, שהבורא כל הזמן נמצא ברקע, נסתר, אבל האדם כבר מרגיש שהוא נסתר.

כיצד ניתן להרגיש "אין עוד מלבדו" ובו בזמן להצליח לעשות משהו?

אפשר לטעות ולחשוב, שאם האדם אומר "אין עוד מלבדו", ולא סתם אומר, אלא נמצא כל כולו במחשבה הזאת, היא מנתקת אותו לגמרי ממעשיות, כי אין דבר שיוכל לעשותו, ומחלישה אותו לחלוטין. "מוציאה לו את הרוח מהמפרשים".

אבל "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" הם לא מתחום הפעולות של האדם בחיים האלה, בעולם הזה, וגם לא מתחום הפעולות שלו ברוחניות. מקובל גדול וסתם אדם פשוט עושים אותן פעולות, ובמבט חיצוני לא ניתן להבחין בשום הבדל ביניהן. ההבדל הוא ביחס, איך המקובל עושה את שהוא עושה, מה נוסף בתוכו פנימה, ביחס שלו כלפי מה שעשה. באמצעות מעשיו, המקובל רוצה להרגיש שיחסו למעשיו שווה ליחס של הבורא אליהם.

"אין עוד מלבדו" לא מתכוון לכך שאדם, חייט למשל, יניח את כלי התפירה שלו וישב על כיסאו, במקום לתפור בגדים, ומדי פעם יציץ אל שולחן העבודה שלו בציפייה שהבורא יתפור במקומו. כל היום הוא יישב ויחכה שהבורא יתפור לו מכנסיים יפים. "אין עוד מלבדו" כוונתו שהבורא פועל דרכנו, ולא שאנו פטורים מכל עשייה.

מתי אדם מרגיש באמת "אין עוד מלבדו"? כשהוא עצמו מבצע תנועות ופעולות, וביחס שלו לכל פעולה שהוא מבצע הוא מחובר עם הבורא. כלומר, האדם מגיע למצב שבו הוא מרגיש שהבורא מותקן בתוכו. אבל הפעולות הגופניות נשארות אותן פעולות.

זה לא פשוט. מגיעים לכך רק אחרי הרבה מצבים.

אם חיבור עם הבורא מנעים את הפעולה, אז הסיבה לקשר היא תענוג, ולא השפעה?

אם האדם מחבר את עצמו לבורא, פעולותיו הופכות מקשות לנעימות. בפעם הבאה שיפעל הוא כבר ירצה להתחבר לבורא כדי שיהיו לו חיים קלים יותר. למה לא? מי אמר שחייבים לסבול? להפך, התחילו ליהנות מהבורא. מטרת הבריאה מצד הבורא היא להיטיב לנבראיו, ומצד האדם להגיע לתענוג.

בהתחלה, כשאדם נהנה מהחיבור עם הבורא, זה נקרא "לא לשמה". ומתוך כך הוא מגיע לחיבור לבורא מפני שהוא נותן תענוג לבורא, ולא מפני שלו עצמו יש תענוג מזה. אבל זאת כבר התחלת החיבור. איש לא משתוקק להתחבר עם מי שכל הזמן מביא צרות. אנו מתקרבים למי שמביא לנו עוד ועוד תענוגים.

ואז נעשה כמו שכתוב: "חולת אהבה אני", כשכל הזמן רוצים להיות בקשר עמו. למה? כי טוב לנו. אנו אוהבים אותו ואוהבים את התענוג שבא ממנו. מכאן עוברים ל"לשמה", אבל אי-אפשר לעבור בלי השלב הזה.

אם לפני המחסום מרגישים התרחקות מהבורא, כיצד ניתן להגיע ל"חולת אהבה אני"?

הדרך עד המחסום, אף על פי שהיא נמצאת עדיין רק בתוך הרצון לקבל, יש בה גם רצון לאלוקות. במשך אלפי שנים, בהרבה גלגולים, פיתחנו את הרצונות שלנו ליהנות. בתחילה רצונות בהמיים: אוכל, מין, משפחה. אחר כך רצונות אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עד שהגענו למצב שבו יש לנו רצון נוסף - רצון לאלוקות, לרוחניות.

במהלך הגלגולים הקודמים, שבהם היו לנו רצונות לתענוגים במסגרת העולם הזה, תענוגים בהמיים ואנושיים, לא היה לנו קשה כל כך. האדם היה במירוץ למימוש הרצונות הללו ככל שיכול. כך עושה כל העולם. אבל כשמתגלה הרצון לתענוג רוחני, הוא כבר שייך למקור תענוגים אחר. לא לאותו ניצוץ אור שנמצא בעולם הזה ונקרא "נר דקיק", אלא לאור מקיף שנמצא מחוץ לעולם הזה. ומתוך זה נוצר בנו פיצול פנימי.

כלומר, אמנם אנו נמצאים למטה ממחסום, אבל יש לנו חלק שהוא למעלה ממחסום, שנקרא "חלק אלוקי ממעל" - נקודה המשתוקקת לאור. אם נרצה ואם לא, אנו מחולקים בתוכנו לשני חלקים, רצון לעולם הזה ורצון לעולם הרוחני, תענוג מהעולם הזה ותענוג מהעולם הבא. ולכן, מרגע הופעת הנקודה שבלב יש לאדם שני כלים - הלב והנקודה שבלב, ושני אורות - נר דקיק מהעולם הזה ואור מקיף מעולם העליון.

מכאן ניתן להבין שהאדם נמצא במצב פנימי מסובך למדי. גם הלב מתרחב וגדל כל הזמן, בהתאם לצורכי ההתפתחות של הנקודה שבלב. לכן האדם מרגיש לפעמים שאין לו נגיעה לעולם הזה, שהוא לא רוצה ממנו דבר. זה לא קורה מפני שלבו נעלם, אלא מפני שהנקודה שבלב משתוקקת למשהו משלה ומדכאת את כל הרצונות שבלב. לעתים האדם מרגיש ההפך מכך, הנקודה שבלב כמעט נעלמת, והלב מתחיל פתאום להראות לאדם רצונות חזקים עד שהוא משתגע ורודף אחרי כל התענוגים שבעולם הזה. אבל בדרך כלל באים המצבים האלה בערבוביה, קצת מזה וקצת מזה.

כך במצב רגיל. אבל חוץ ממנו ישנם שלבי התפתחות נוספים שאינם תלויים בנו, אלא במבנה הנשמה של כל אחד, ובמבנה הכללי של ההתקדמות אל המחסום. צריך לעבור מצב שנקרא הכרת הרע. להכיר את רצונות הלב אם טובים הם או רעים, ולמה הם רעים. אמנם אנו מרגישים בהם תענוגים, אבל הם רעים מפני שהם מנוגדים לרצון הנמצא בנקודה שבלב, שאליה אנו משתוקקים, שבה אנו מרגיש שיש יותר תענוג, וכולי. כלומר, האדם נמצא בכל מיני מצבים, מצבי ירידה ועלייה המתחלפים ביניהם לסירוגין.

ולכן נדמה לנו, מצד אחד, שלקראת המחסום צריך כל הזמן להתקדם בהכרת הבורא, ומצד שני אנו מרגישים שהחשכה גוברת או נדמה לנו שעלינו להשתוקק ליותר רוחניות, ובעצם אנו נמשכים רק לגשמיות למשך תקופות ארוכות. המצבים האלה עוברים על האדם במשך שנים רבות, עד שלאט לאט הופכת הרוחניות בשבילו לעיקר, ואת כל הגשמיות הוא רואה רק דרך הרוחניות.

כלומר, הוא פועל בעולם הזה רק כדי להשיג רוחניות. חי, עובד ועושה כל מה שצריך, אבל רק לצורך השגת רוחניות. הרוחניות מושכת אותו עד כדי כך, שהיא הופכת לדבר החשוב ביותר, אבל היא אינה מבטלת את החיים הגשמיים הרגילים.

ורב"ש כותב, שאם אדם משתמש בכל מה שבא אליו כדי להתחבר לרוחניות, באמצעות מעשים של העולם הזה, בסופו של דבר הוא משתוקק לרוחניות בכל נפשו ומאודו. כשהעולם הזה כבר שימש אותו כדי לבנות רצון חזק לרוחניות, הוא כבר לא צריך את העולם הזה, והוא מקבל כרטיס כניסה לעולם הרוחני. הוא נשאר בעולם הזה, אבל לא מחשיב אותו עוד.

כיצד יכול האדם להתקדם בזמן ההכנה, אם הוא מרגיש שהבורא עושה לו רע?

כל מה שאדם מרגיש בחייו, מהבורא ניתן לו. הרגשה רעה היא סימן שהבורא נתן טוב המורגש כרע, מפני שהכלים של האדם הפוכים מכלים מתוקנים, הפוכים ממה שהם צריכים להיות. אי-אפשר לקבל רע מהאור שברא אותי כדי ליהנות.

כלומר, הכלים שלנו לא מתוקנים, ויש לתקנם. כיצד מתקנים אותם? זאת העבודה שחייבים לומר עליה "אם אין אני לי מי לי". העבודה הזאת תלויה באדם. אם אדם יושב בחיבוק ידיים ומרחם על עצמו ומקונן ומתלונן, הוא אוכל את בשרו. כיון שדבר לא ייעשה בעניינו אם האדם עצמו לא יברר את כל ההבחנות הללו.

הבעיה היא שלא צריך לשנות את פעולות הבורא, אלא לשנות את ההתרשמות של האדם מהפעולות שלו. על האדם לשנות את ההתרשמות שלו מקצה לקצה, מכלי לא מתוקן לכלי מתוקן.

אבל למרות העובדה הזאת, שבכלי לא מתוקן האדם מרגיש רע, ובכלי מתוקן, בהתאם למה שהבורא משפיע לו, הוא מרגיש טוב, האדם עצמו לא יכול לתקן את הכלי שלו. הוא חייב להגיע לנחיצות בתיקון. לרצות שהכלי יתהפך, שיקבל כוונה על מנת להשפיע. ואז, בהתאם לכוונה הזאת, הוא ירגיש שהבורא משפיע לו טוב.

ודאי שאת הפעולות עצמן עושה הבורא, אך על האדם לבדוק כל פעם מחדש איפה הוא נמצא ואיפה היה רוצה להיות. אדם צריך כל פעם להגיע לתפילה. לדעת מה הוא רוצה להרגיש, מתוך מה שלהרגשתו הבורא משפיע אליו כרגע. אם, להרגשתו, הבורא נותן לו עכשיו משהו לא טוב כל כך, הוא חייב לבדוק וחייב לרצות שהבורא יעשה משהו כדי שירגיש טוב.

האדם ירגיש טוב עקב הפעולה של הבורא. בתחילה בצורה בהמית, שנקראת "לא לשמה", ואחר כך יגיע לכך שירגיש רע עקב הפעולה של הבורא, לא בגלל שהוא מרגיש רע, אלא בגלל שהוא מקלל את הבורא כשהוא מרגיש רע. ואז יבקש להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה טובה, לא כדי שירגיש טוב, זה לא משנה לו, משנה לו שהוא רוצה לברך את הבורא. זה כבר נקרא "לשמה".

כל השיטה כולה היא לימוד עצמי. האדם לומד רק את עצמו, כי מחוץ לכלי יש עצמותו. הוא לומד מי הוא, מה הוא מקבל, איך הוא מתרשם מעצמותו שמסביבו, מה היה רוצה להרגיש מההשפעה שלו, איך היה רוצה להתפעל ממנו. אין פשוט וטבעי מזה, אלא שאנו מבולבלים בתוך הכלים שלנו.

היכן בתוך שני המצבים הללו, של "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", מתרחשת התפילה?

מלכתחילה האדם אומר "אין עוד מלבדו", ואחר כך הוא פועל כדי להשתוות עם זה דרך "אם אין אני לי מי לי", שבודק ורואה עד כמה הוא מהופך, ומתוך כך הוא מגיע, בסופו של דבר, לדרישה אל הבורא, לתפילה. תפילה אינה בקשה או הודיה. כשאדם מבקש או מודה זה אומר שהגיע רק לקביעת המצב האמיתי. שהגיע עד סוף הבדיקה והבחינה של אותו מקום שנמצא בו.

ולא צריך יותר מזה, כי המצב שבו אדם מכיר בדיוק את מצבו נקרא או "בקשה", או "תפילה" או "חרטה". מיד כשהוא מגיע להרגשה הסופית הזאת, היא מתחלפת. הוא לא צריך להגיד דבר, תפילה היא ההרגשה העמוקה ביותר שבלב. אחרי חשיבה רבה והרבה הבחנות והרבה שינויים האדם מגיע להחלטה סופית מי הוא והיכן הוא נמצא, החלטה הנקראת "תפילה", שבה הוא חותם ומסיים את ההבחנה. 

0 תגובות
29. שלווה בתהליך התיקון
11/12/2012 21:25
שושי גולד
פרק 29, שמחה, שלווה, תמורה

שיחה (26.6.02) על מאמר: "מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בחוקותי, עמ' 173

המאמץ של האדם להגיע למטרה מתבטא בכמה שלבים. את המאמץ הראשון הוא עושה בלי לדעת לשם מה הוא עושה אותו. הוא מתחיל בבלבול, ולא יודע מה קורה לו. עד שהוא מתחיל לבקש, ואז נדמה לו שהרוחניות מלאה תענוגים הדומים לתענוגי העולם הזה, והוא מבקש כביכול להשיגם.

בקשה היא מה שאדם רוצה. הוא לא צריך לעטוף אותה במילים יפות או לבנות משפט כמו: "תן לי, בבקשה", אלא רצון הלב של האדם הוא הבקשה. כך פועל ועובד ברוחניות הרצון הפנימי שבלב, שעובר כל מיני שינויים ברצון לתענוג.

אחר כך הוא מושך באמצעות הלימוד אור מקיף, המשנה את הלב, שמתחיל לבקש להיתקן בהתאם לאור מקיף, בהתאם למידה שהוא מרגיש תכונות באור המקיף ויודע מהו. ואם הלב מבקש תיקונים, האור המקיף מאיר יותר. ואז הלב מבקש עוד תיקונים, והאור שוב מאיר יותר. וכך זה נמשך בהתאם למידה שבה האדם משקיע בלימוד הנכון, בכוונה נכונה. הוא מתייחס, רואה ומרגיש ביתר חדות ובהירות איך הלב שלו מכוון עוד ועוד למטרה אמיתית יותר, ובכל פעם האור המקיף מאיר לו עוד והאדם תופש יותר את פנימיות האור, ובהתאם לכך הרצון שלו משתנה.

וכך האור משפר את הרצון במעגל סגור, והרצון מושך יותר אור, עד שמתחיל לרצות שיהיה לו, יחד עם קבלה לעצמו גם קצת על מנת להשפיע, שזה כבר מצב "לא לשמה", שממנו אפשר להגיע ל"לשמה". ואז כשהוא מגיע ל"לשמה", כשהוא עובר מחסום, הוא מקבל מסך ואז הפנייה שלו לאור מקיף, שהוא עכשיו מדרגה עליונה יותר, אח"פ דעליון, מכוונת יותר, והקשר שלו עם העליון הדוק יותר.

אך גם הקשר הזה מבוסס על אותו עיקרון, שיש רצון ואור מלפני הרצון, והאור הזה כל הזמן מתקן את הרצון על ידי הארה מרחוק ומקרוב, על ידי הארה פנימית. הרצון משתנה בכל אופני הפעולה האלה של האור כלפיו.

ואין עוד דבר במציאות פרט לאור ורצון. כל יתר הדברים שהאדם קיבל חוץ מכלי ההרגשה - השכל, המוח, הניסיון, נועדו רק להעניק לו אפשרות לקבוע את היחס שלו לכלי ולאור. לכן, ככל שהאדם יכול באמצעים שברשותו לסייע לפעולת האור על הרצון, כך הוא קובע את מידת ההשתתפות שלו בתהליך הכללי של התיקון שהבורא עושה.

ופרט להשתתפות בתיקון הכלי על ידי האור המקיף, אין לאדם מה לעשות עוד. כל יתר הדברים לא נחשבים, לא נרשמים, לא פועלים במציאות. המציאות מתגלגלת ממצב ה-א' למצב ה-ג' דרך מצב ה-ב', לפי טבעה והמבנה שלה, לפי פעולת האור בתוך הכלים. אין בתהליך הזה שום חידוש או דברים העשויים להתחדש פתאום ולהופיע בצורות אחרות.

יש כלי, יש אור, ומטבעו אור פועל בתוך הכלי ומעורר בכלי תגובות צפויות וידועות מראש. השוני הוא בקצב. כשהאדם מוסיף לפעולת האור בתוך הכלי, הוא קובע בכך את ההתקדמות שלו, ובזה את ההרגשה שלו, את היחס שלו לתהליך. זה נקרא מצדיק את פעולות הבורא - "צדיק".

וככל שהוא מצדיק, ככל שהוא מתמסר לתהליך הזה, הוא נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר. למשל, אם הוא מסכים עם הבורא ב-60% מהתהליך, הוא נמצא בדרגה שישים ממאה דרגות בסך הכול. אם הוא מסכים עם הבורא ב-90%, הוא נמצא בדרגה תשעים ממאה דרגות. כלומר, ככל שאדם פועל בתיאום עם הבורא, ככל שהסוס משתווה עם תנועותיו של רוכבו, כך גדלה מידת ההשתתפות והדבקות וגובהת הדרגה הרוחנית של האדם.

לכן יש לשים לב רק לנקודה האחת הזאת, ולכל היתר להתייחס כעזרה או כהפרעה שנועדו לחזק את הנקודה הזאת, להשתתף בתהליך התיקון שעושה בנו האור העליון, הבורא. זה נקרא "אחור וקדם צרתני", לדבוק יחד בתהליך שנקבע לנו.

כיצד ניתן למצוא נועם ושמחה בתהליך הזה?

שמחה נובעת מהרגשה טובה. מתי אדם חש שמחה? כשהוא שלם עם מה שהוא עושה או עם מה שקורה לו. האדם רגוע ושמח כשהוא יכול להצדיק את המצב שלו, לחיות איתו ולקבל אותו. שמחה היא לאו דווקא כשצוחקים, שמחה היא פשוט שלווה.

לפי מה נמדדת השלווה?

אדם עשוי להתרוצץ מבוקר עד ערב וטוב לו כך, והוא שליו. אי-אפשר לשפוט מה יביא שלווה לאדם, לכן היא נמדדת לפי תחושת הסיפוק. יכול אדם להיות לחוץ מאוד, אבל להיות מלא חיות. ישנם אנשים היושבים בכלא ושמחים בו ומתייחסים לכך כאל חופשה בבית מלון, ויש כאלה שמספיקים להם פת לחם ומגורים ברחוב, והם לא צריכים דבר פרט לכך.

השלווה תלויה בסיפוק פנימי, ולא במה שיש לאדם. יכול אדם להיות מיליונר שיש לו הכול, ובכל זאת להתייאש מהחיים ולהתאבד. איננו שומעים הרבה על התאבדויות באפריקה, שם מיליוני אנשים גוועים מרעב וממש משתוקקים לפרוסת לחם.

כיצד ניתן להרגיש מלאות כל הזמן, במקום להיטלטל כל רגע בין שלמות וריקנות?

אם נעצור רגע מסוים שיש לי הכנה אליו ורצון, אם הרצון הזה מלא, האדם שמח, אם הוא לא מלא, הוא עצוב. ממה מתמלא הרצון? או ממה שרצה או מתיקון - או באור חוכמה או באור חסדים. בלי חוכמה ובלי חסדים - "טוב לי מותי מחיי".

דרכו של האדם רצופה במצבים שונים, מלאים או ריקים מאור חוכמה, מהרצון האמיתי. אם אדם ריק יכול לספק את עצמו באור דחסדים, הוא הופך שמח. מה זה אור דחסדים? אור דחסדים נקרא תענוג מהשפעה, (תענוג שעדיין לא מוכר בכלים שלנו); או תענוג מתהליך, ממטרה עתידית, מהשתייכות למשהו גדול. מיני גוונים שאינם בדיוק חסדים, אלא גם הארת חוכמה.

יש לחשוב כל הזמן איך האדם יכיר באמת בחשיבות המטרה, בחשיבות הבורא. איך לאחוז במשהו כדי שהמשמעות לא תברח אפילו במצבים הגרועים ביותר. יש לחשוב על כך מראש, כמעין "ביטוח", שאם לא כן האדם יברח מהמערכה. איש לא מבטיח לנו חיים קלים. אדם חייב בשעבוד בן שבע שנים למצרים, עליו לעבור עשר מכות של "פרעה" היושב בתוכו, ורק אחרי כן הוא נגאל.

רק כשאדם בורח ממצרים, הוא מבין מה היתה מצרים, שהיא היתה "חושך". רק אז הוא מבין מאין ברח, אבל הוא עדיין לא רואה לאן הוא בורח. בידו יש רק שיטה. רק אחרי הבריחה ממצרים האדם מבין באיזו שיטה ובאילו צעדים הוא יכול להתקדם למטרת הבריאה.

ואז הוא נכנס שוב למדבר למשך ארבעים שנה, עד מ' (מ' היא ארבעים), עד בינה, עד שהוא משיג תכונות בינה, הנקראת "ארץ ישראל". גם אחרי כן לא מובטחים לו חיים קלים. "קבלת התורה" היא קבלת השיטה לרכישת תכונות של בינה. "יציאת מצרים" מתרחשת כאשר האדם כבר שולט ברצון לקבל. כשהרצון לקבל, ה"פרעה", כבר לא שולט בו. הוא הצליח להימלט ממנו.

גם את ארץ ישראל יש לכבוש. יש בנו מרגלים, יש בנו כוחות טובים. כבר לא מדובר על חציית המדבר, גם כשמגיעים לארץ ישראל יש לצלוח מלחמות כיבוש. לכל מלחמה כזאת יש אופי משלה, ועל ידה רוכש האדם רצונות באופן מסוים. ואז "משה מת". כלומר, ה"משה" שבאדם מסתכל מרחוק על ארץ ישראל, מברך את האדם, והכוח שנקרא "משה" לא פועל עוד.

כיצד משמשת גדלות המטרה לבניית אמונה?

הבעיה היא שעלינו לטפס כל פעם למדרגה הנסתרת מאיתנו, שלא רואים את גדולתה. בעולם הזה, מי שרוצה להיות רופא, למשל, יודע מראש מה פירוש להיות רופא. הוא יודע שרופא מאבחן מחלות ורושם תרופות. הוא לובש חלוק לבן, יש לו כל מיני סממנים חיצוניים טובים ונכונים, המעוררים אמון בחולה, מעניקים לו כוח. גם מי שרוצה להיות כוכב קולנוע יודע במה זה כרוך, מה עליו לעשות לשם כך. ברוחניות לא רואים כלום קדימה.

אם כך, איך ניתן להתקדם ברוחניות? ניתן להתקדם ברוחניות רק בעזרת קבוצה. גם לחברי הקבוצה אין מידע, אבל הם מספרים שהבורא גדול. מאין הם יודעים זאת? הם לא יודעים, הם משקרים, אבל זה לא משנה כי הם כל הזמן יזכירו באוזני שהבורא גדול, ואני אשתכנע שהוא גדול.

האנושות עוברת שטיפת מוח כל הזמן. שבעה מיליארד אנשים מושפעים גם מדברים חסרי ערך. מדוע לא יוכל אדם להיות מושפע משטיפת מוח בנושא גדלות הבורא? בעיקר כשהאדם בוחר באופן מגמתי וסלקטיבי חברה שתשנן באוזניו כל הזמן את הדברים שעליו לשמוע.

אפשר אפילו לשלם לאנשים תמורת זה שיבואו בכל מיני תחבולות וידברו באוזנינו על מטרת הבריאה, שרק לה יש ערך. זה נקרא "קנה לך חבר". בשביל מה צריך חבר? כדי שישפיע עלינו, אפילו תמורת תשלום. זאת כל העבודה שלנו.

מה באדם נקרא "חורבן בית המקדש"?

כתוצאה מהשבירה האדם מרגיש באילו תכונות הוא נמצא. כשהוא מסתכל על התכונות הללו ומבקר אותן, זה נקרא אצלו "חורבן בית המקדש". כשהוא מתאבל עליהן זה נקרא "תיקון החורבן". לא מדובר בחורבן בית המקדש שהיה בירושלים, אלא במהות בית המקדש, שנחרב משום שירדנו מ"אהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם. כתוצאה מכך נהרס גם בית המקדש. ממש כפי שהנחנו ל"יוונים" לשלוט בלבנו, גם בחיצוניות באו יוונים והרסו לנו את בית המקדש בירושלים.

"בית מקדש" לא יכול להיבנות אם לא נעשים תיקונים פנימיים. התנאי שבעטיו בית המקדש נשבר-נחרב, והתנאי שבזכותו יקום ויעמוד, תלוי בלב שלנועד כמה נצטער ועד כמה נתקן את החורבן. יש להצטער על הסיבה הפנימית. לפני תיקון חייבים להגיע לצער. אם הצער לא מביא תיקון, סימן שהיה זה צער חיצוני, שטחי, בכי וצעקה כדי לעורר את הלב באופן מלאכותי.

במה משפיעה החברה על האדם?

כל חיינו הם תוצאה של שטיפת מוח שעושים לנו. פרט לדברים הנחוצים כמו לחם, מים, בני זוג, ילדים, קורת גג, כל יתר הדברים מיותרים. האדם מקבל חיסרון אליהם על ידי החברה, ורק לשם החברה הוא מקיים אותם. כי אם לא היתה חברה, האדם לא היה חושב עליהם בכלל. אם היה לבדו, הוא היה חושב רק על אוכל, מין, ילדים, משפחה, צרכים בסיסיים של האדם.

את כל יתר החסרונות החברה מספקת לאדם. אנו עובדים כל חיינו רק כדי לשמש את מה שהחברה הכניסה בנו. מכאן אפשר להשכיל עד כמה מפנים האדם דעות מבחוץ ועובד לצורך מימושן. כל אחד מאיתנו תלוי לחלוטין בחבריו, ובידיו האפשרות להחליפם באחרים. זאת בחירתו היחידה, ועליו להשתמש בה. ואם החברה לא מספקת לו את החיסרון הרצוי, עליו למצוא חברים אחרים או להתבדל מהחברה עם חברים נוספים, אולי ללכת איתם למקום מבודד, העיקר לעשות, הרי מדובר בחייו שלו.

במה משפיע האדם על החברה?

על האדם לערוך ביקורת פנימית וחיצונית בכל רגע. אלה הם חייו שלו ועליו לחפש מה נכון בשבילו ומה הוא רוצה. אולי איש מכל חבריו אינו מתאים לו? אולי כולם טועים?

אסור להסכים סתם כך עם שום דבר. חברה טובה היא חברה הנותנת לאדם השראה והנעה להשקיע יותר, להכין עצמו יותר לשיעור, ובזמן השיעור הוא לומד ומושך את התיקון. אם לא, על האדם לשנות את החברה מבפנים או למצוא לו חברה אחרת. הכול קורה בהשפעת החברה, לכן יש לדרוש מהחברים, כי אנו תלויים רק בהם.

מה יש אחרי המחסום?

אחרי המחסום נדבר על מה שישנו אחרי המחסום. בינתיים יש לחשוב על מצבנו הנוכחי. איננו יכולים לתאר את העבודה אחרי המחסום, כפי שתינוק לא יכול לתאר לעצמו מה זה להיות רופא. וכשהוא גדל ורוצה להיות רופא, הוא לומד באוניברסיטה להיות רופא.

שם פורשים לפניו את התחום, מראים לו מה זה בית חולים, איך רופאים עובדים וכולי. שם הוא כבר מתחיל להכיר את התחום בפועל. יש לו הזדמנות ללמוד, לבצע משהו בעצמו, הוא כבר אדם בוגר שלא שקוע בחלומות על משהו. תינוק צריך ללמוד מה שמתאים לתינוק.

מדוע לא מרגישים צורך לקבל תמורה אם משמשים מלך גדול?

אם נתרשם מהחברה שהבורא גדול, זה ייתן לנו כוח לבקש מהבורא, אפילו לדרוש ממנו. נוכל לעבוד בהכנות לשיעור ובזמן השיעור לפנות אליו, להדביק את כל הצרות שלנו אליו, מפני שנאמין שהבורא גדול, שהוא יכול לשנותנו, שאנו זקוקים לו.

האדם שמח בכך, כי הוא מקבל יסוד. יש למי לפנות, יש למי לצעוק, יש אחראי שמכוון את הדברים ומשנה את החיים כדי להביאו למקום כלשהו. גם להרגשה הרעה יש הצדקה, וזה משמח.

ישנם דברים רבים שהאדם טורח בהם, מזיע מיגיעה, ושמח. אנשים מטפסים על הרים, זה קשה, אבל הם מתענגים על הקושי. אנשים הולכים בחוף הים קילומטרים ושמחים שהם הולכים. לעתים הם משלמים דמי כניסה כדי ללכת על החוף. הכול תלוי באופן שבו האדם מתייחס למצב שהוא נמצא בו. אם הוא מתייחס אליו ביצירתיות, זה מביא לו שמחה. הסיבה היחידה לייאוש, לעצבות, היא חוסר קשר עם המטרה.

ולמה אין לנו קשר עם המטרה? כי ברצון לקבל שלנו איננו מרגישים שהיא חשובה. איננו רואים אותה. את החוסר הזה בראייה יש להחליף בשמועה מהחברים. צריך לשמוע מהם שזה חשוב, ואז לא צריך לראות שום דבר. לשמוע מהחברים זה טוב עוד יותר מלראות במו עינינו. 

0 תגובות
28. השגת שמותיו של הבורא
08/12/2012 21:16
שושי גולד
פרק 28, רצון, תפילה, בחירה חופשית

שיחה (25.6.02) על מאמר: "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בחוקותי, עמ' 166

חוק ומשפט הם שני דברים היוצאים מהדין, כשהרצון לקבל, כדי להיות במצב נצחי, ראוי לתפקידו, חייב לקבל על עצמו תיקונים. תיקונים הם הגבלות ושינויים, וזה נקרא "חוק ומשפט".

נאמר שאדם חייב להשיג את שמותיו של הקב"ה, שהוא טוב, מיטיב, רחום, חנון וכולי. אבל המילים הללו לא מדויקות, כי כל פעולה או מחשבה על הבורא שאדם פועל או חושב כנגד עצמו, כנגד הרצון שלו, יוצאות הפוך. השגת השמות הקדושים פועלת על האדם אחרת. אפשר להשיג אותם רק לפי השתוות הצורה.

ולכן השגת השמות הקדושים כוונתה לקבל על עצמי תיקונים שנקראים "שמות הקדושים". אם האדם מגיע להשגה של "רחום", תכונת הבורא "רחום", במידה הזאת הוא הופך בעצמו רחום. כדי להשיג את "חנון", עליו להיות בעצמו חנון. הכול משיגים לפי השתוות הצורה.

כלומר, השגת שם ה' מתרחשת כאשר האדם עצמו הופך להיות בעל שם ה', שזה נקרא "ויהי השם ה' עליך", ואז על הקליפות נכתב - "ויראו ממך". האדם המשיג מקבל בעצמו את התכונות הללו. כלומר, הוראת התורה להשיג את השמות הקדושים - "טעמו וראו כי טוב ה'" - "טעמו וראו" הופך את האדם, בסופו של דבר, להיות כ"טוב" וכ"ה'".

כי הבורא הוא האור הכללי המלובש בכל תרי"ג התיקונים שהאדם עושה על תרי"ג הרצונות שלו. סך כול הפעולות הללו נקראות "תרי"ג פקודין", שבכל פעולה מופקד אור מיוחד המיוחס לאותו תיקון, ואם האדם גומר את כל התיקונים, האור הכללי שמתלבש בו, נרנח"י הכללי, נקרא "הבורא". על כך כותב בעל הסולם במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות").

אז מה עושים לשם כך? זעיר אנפין נקרא "משפט", ומלכות, שנקראת "חוק", צריכה להיות כ"משפט". עליה לקבל על עצמה את אותן התכונות שיש בזעיר אנפין, בלמעלה מהדעת, כלומר במדרגה גבוהה ממנה הנקראת למעלה ממדרגתה, למעלה מדעתה. כי "דעת" קובעת את המהות של המדרגה.

ולכן חייבים לקיים משפט כחוק. מה זה "משפט כחוק"? אותן תכונות שיש בזעיר אנפין יהיו כחוק במלכות, זאת אומרת, כתכונות של המלכות. זה מה שרב"ש אומר, "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה", שהאיחוד הזה בין חוק ומשפט, בין זעיר אנפין ומלכות, מגלה את כל השמות, כלומר את כל תכונות הבורא בנברא.

האם השגת שמותיו של הבורא היא לפי מידת התיקון?

בנושא הזה משתמשים בדרך כלל בדוגמה של מקלט רדיו. כדי לתפוס גל רדיו יש ליצור בתוך מקלט הרדיו עצמו גל שיהיה באותו תדר של הגל שבחוץ, זה נקרא אפקט תהודה, אחרת לא ייקלט הגל שבחוץ. מחוץ למקלט הרדיו ישנם מיליוני גלים ותדרים שונים. איך קולטים תדר מסוים? כל מקלט הוא גם משדר. הוא לא רק קולט, הוא גם יוצר. ראשית עליו ליצור את אותו תדר מסוים שרוצים לקלוט מבחוץ, ואז קולטים את התדר שבחוץ לפי השוואת הצורה, השוואת התדרים. ואז, מה שיש בגל הזה מבחוץ, הנושא עמו אותות שמע, נקלט כקול.

כך באדם חייבת להתרחש השוואת הצורה עם מה שהוא רוצה להרגיש ולחוות. עיניו ואוזניו נוצרו כך שיקלטו מרחב מסוים של השפעה חיצונית, לפי המנגנון הנמצא בתוכם שיכול לייצר אותם תדרים שמחוצה להם. המנגנון הזה הוא מערכת עצבים, כשבקצה העצבים ישנם חיישנים מיוחדים לכל תדר ותדר. חום, קור ולחץ הם בסך הכול תדרים שאדם תופש לפי השוואת הצורה, בין הכלי שלו לבין מה שיש מחוצה לו.

כיצד יוכל אדם להגיד שהבורא חנון או רחום, אם לא יצטייד לפני כן בתכונה שיכולה לתפוש מה זה חנון או רחום? על האדם לעשות תיקון על עצמו, שבעקבותיו ירגיש שאכן הבורא הוא כזה.

לפעמים מתארים מישהו כחסר לב. רוצים לומר שהרגשות שלו אינם מפותחים. אם יראה מישהו בוכה או שרוי בצער, הוא לא יצטער איתו ולא יבין את הרגש הזה. כפי שתינוק רואה מבוגר בוכה לידו, הוא לא מבין את הבכי. הוא עדיין לא התפתח מספיק רגשית כדי שיבין שלמבוגר יכול לקרות משהו, שיגרום להתרגשות כזאת. כשיגדל והכלים שלו יתפתחו, הוא ירגיש מה זה צער ומה זאת שמחה. ואז, כשיתבונן מחוצה לו, יוכל לקלוט מה קורה שם. אדם תופש את כל הדברים רק לפי השוואת הצורה.

כיצד ניתן לפתח את החיישן כך שיקלוט השפעה רוחנית?

הבורא משפיע על האדם, הוא מציף אותו בכל טוב בלי הגבלה. האדם נמצא תחת זרם של השפעות טובות ולא מרגיש בדבר, מפני שהרגש הזה, תחושת השפע, לא מפותחים אצלו. הוא כמו תינוק, שאינו מבין ולא מרגיש מה שהבורא מוסר לו. זה נקרא "הסתרה".

כלומר, ההסתרה נמצאת בנו, בתוך החוש השישי שעדיין לא מפותח. פיתוח החוש השישי נקרא "חוכמת הקבלה". החוכמה לקבל מה שהבורא נותן, בלי לדעת איך לקבל. אפשר לעשות זאת רק על ידי האור המחזיר למוטב. בזמן הלימוד מעוררים אורות מקיפים שמזככים את האדם.

מה זה "מזככים"? עושים את הרגש הזה זך, עדין, רגיש. ואז האדם מתחיל להרגיש, לפי איך שהאור המקיף מזכך את האדם - נותן לו כל הזמן השפעות, מלמד אותו הבחנה כזאת ואחרת, כפי שמלמדים תינוק. אבל לתינוק לוקח עשרים שנה ללמוד את שעליו ללמוד, לאנשים כמונו לוקח אלפי שנים להשתכלל.

אבל אנו רוצים לעשות זאת מהר, לא לחכות, ולכן אנחנו מעוררים אור מקיף שיזכך אותנו במהירות. לא לפי קצב ההיסטוריה, משך אלפי שנים, אלא מהר יותר, בתוך חמש או עשר שנים. היינו רוצים, כמובן, שזה יקרה מהר עוד יותר, אבל זה קשה מדי.

כל שאנו רוצים הוא לזרז את התפתחות החוש השישי הזה, וכל שנדרש הוא למשוך אור מקיף. זאת כל עבודת האדם. ככל שהאור ילמד אותו בקצב מהיר יותר, ככל שתעלה התדירות שבה ישתנו בו כל מיני תופעות, כך יעבור האדם מהר את הלימוד - התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו. כלומר, על האדם לעבור באופן המקסימלי ממצב למצב, משינוי לשינוי, מעליות לירידות מהקבוצה, מהספרים, וכך יגיע מהר יותר למצב שיש בתוכו מספיק הבחנות, וכנגדן יתחיל להרגיש ולתפוש דברים מבחוץ.

אדם הנמצא לפני המחסום מתחיל להבחין ולהבדיל כל מיני דברים, שלפני כן היה אדיש אליהם לחלוטין או לא תפש אותם בחוש הזה. השינויים מורגשים בכל אחד ואחד שמתפתח בו החוש השישי, אפילו שלא הגיע עדיין לסף ההיפתחות לרוחניות, הוא מתרחב ויש בו כל מיני הבחנות. הנשמה היא זו שמתפתחת על ידי הפעילות הזאת. האדם נמצא בבחירה חופשית רק לגבי פיתוח הנשמה, ועליו לעשות זאת בעצמו.

אם אדם לא מתכוון לכך שיבוא אליו אור ויתקן את נשמתו, שייתן לה הבחנות ורגישות לעולם הרוחני - לא יבוא אליו אור מלמעלה. האור ייתן לו ייסורים כדי שירגיש עוד ועוד בחסרונו, אבל לעולם לא יתקן את האדם בלי שהוא יעלה מ"ן, בלי שיבקש להרגיש את האור, להתקרב אליו ואחר כך לדבוק בו בהשוואת הצורה. נשמה לא יכולה להתפתח בלי עבודת האדם: שהיא הבקשה, התפילה, העלאת מ"ן. והאור המקיף כבר מתקן את הנשמה.

האדם תופש תכונות של הבורא לפי מה שהאור מתקן, לפי התכונות שהוא מתחיל להרגיש בנשמה. וכנגדן הוא "תופש" את תכונות הבורא, כלומר, אם אדם תיקן איזו תכונה מתר"ך התכונות של הנשמה, בתכונה המתוקנת הזאת ירגיש את הבורא.

כלומר, ב"מצווה" שאדם עושה - פעולה בתכונה המתוקנת, הוא בזה מתייחד עם הבורא, הוא אומר שהבורא ממלא את התכונה הזאת - "אור ממלא את הכלי", את החלק המתוקן.

האם כל חיסרון מתקבל כבקשה לתיקון?

כולנו מבקשים כל הזמן דברים שונים. "תפילה" היא מה שאדם רוצה בתוך לבו. לבנו מחובר לבורא ואין דבר הנמצא בתווך. גם מה שאדם מרגיש במצבו הנוכחי, רצון לנוח, לאכול, לגנוב, להתאהב, כל הרצונות הללו מורגשים מיד בבורא, ובהתאם לכך האדם מקבל תיקון כתגובה, תיקון כיוון הרצונות.

באמצעות מערכת פנימית, אמצעים פנימיים שהבורא עושה בתוך הלב, או באמצעות מערכת חיצונית, אמצעים סביבתיים, הבורא מלמד לאט לאט את האדם מהו הרצון הנכון. ומהי עבודת האדם? לחפש בעצמו מה הם הרצונות הנכונים. ואז, כשאדם מגיע לרצונות הללו, כשהם נמצאים כבר בלבו, זה נקרא שהוא מתפלל.

"אני מתפלל" זה מה אני מרגיש, מה אני רוצה, בלי שליטה או פיקוח. הרצון נברא לפנינו. כלומר, הרצון כבר נמצא באדם לפני שהוא מרגיש אותו, לפני שהוא מודה, לפני שהוא לומד אותו, לפני שהוא יכול להבחין ולתת לו שם.

הבריאה היא רצון - רצון לקבל, לכן אי-אפשר לשנותו, אלא רק להבחין מהו ועד כמה הוא נכון בהתאם למטרת הבריאה. לפי זה יש להפעיל כל מיני תחבולות חיצוניות: חברה, ספרים, הדרכה, כדי שהרצון שאינו מכוון היטב למטרת הבריאה יתחלף. כלומר, לא על ידי חדירה ללב וסיבוב איזה בורג שם. האדם לא מסוגל לעשות זאת. הוא אינו בעל-בית של הרצון.

כיצד ניתן לשנות את הרצון באמצעים חיצוניים?

פשוט מאוד, באמצעות תחבולות. אני מביט על משהו ומתאהב בו. אחר כך, כדי להחליף את הרצון שלי, אני מתחיל לשמוע מוזיקה. המוזיקה מביאה לי רצון עדין יותר, שעדיין לא מכוון בדיוק למטרה. אז אני, מתוך ספרי הקבלה שיש לי, פותח את ספר הקבלה שעכשיו יכול להשפיע עלי, להביא לי רצון עדין עוד יותר, דק, מכוון יותר. כך אני גורם לשינוי ברצון באמצעים סביבתיים. ולא שאני מסוגל לשנות את הרצון בכוחות עצמי.

מתי רצון או חיסרון הופכים לבקשה?

הרצון שבלב, הוא הבקשה. אין לו צורך באמצעי נוסף כדי להיות הבקשה עצמה. לא מדובר בבקשה הנשלחת במעטפה הממוענת לבורא. אותו רצון שבלב הוא שמתקבל מיד אצל הבורא, כי בלב נמצאים האדם והבורא יחד. וזה לא תלוי ברצון של האדם, מה הוא מרגיש. כל מה שאדם מרגיש בלב נקרא מ"ן, תפילה. כמו החיסרון לגשם שמרגישים בלבם החקלאים בנגב, גם הוא תפילה.

כיצד עוזר האור המקיף לשנות את הרצון?

על ידי האור המקיף האדם מתקן את הרצון שלו באופן מכוון, בבחירה חופשית, כך שהרצון שלו יהיה חד, נכון ומכוון יותר ויותר למטרת הבריאה, למטרת החיים. ושלא יהיה מכוון לכל מיני מטרות שקריות שעליהן הוא לא רוצה לבזבז את חייו.

האור המקיף עוזר לאדם לכוון את הרצון לאן שדרוש - אליו. האור המקיף הוא מעין מקור של גלים מיוחדים, שהאדם רוצה שלבו, כמו מכ"ם, יקלוט רק את הגלים שבאים מהמקור הזה. מסביב לאדם ישנם עוד מיליוני גלים שיכולים לפעול עליו, אבל הוא רוצה רק את הגל הזה. ולכן הוא רוצה שאותו אור מקיף יבנה בו את החיסרון אליו.

האם הרצון באור עצמו והרצון באור לשם תיקון הם אותו רצון?

לרצות באור או לרצות בו לשם תיקון זה לא אותו דבר, אבל זה כבר שלב בדרך להשפעה. בהתחלה האדם רוצה סתם ליהנות, אחר כך הוא כבר מבדיל את סוג ההנאה שהוא רוצה, אחר כך התיקון עצמו הופך להנאה ולבסוף התוצאה מהתיקון היא ההנאה. מהי התוצאה? התוצאה מהתיקון היא השפעה לבורא.

מה פירוש להכין את הדרישה בזמן הלימוד?

יש רק אמצעי אחד להזמין אור מקיף שישנה אותנו, והאמצעי הזה הם ספרי הקבלה והכוונה בזמן שלומדים בהם. מהי "כוונה"? אותו חיסרון בלב, שהוא חיסרון מלאכותי. כלומר, בזמן הלימוד חושבים: "אני רוצה שאור מקיף יתקן אותי".

אם לאדם היה רצון כזה, לא היה עליו להתאמץ ולתת יגיעה. אבל נאמר לו שעליו לתת יגיעה. למה עליו להתייגע אם כבר יש לו רצון? היגיעה נועדה לקליטת אור מקיף בזמן הלימוד, שיגרום לרצון להיתקן ולהשתנות על ידו.

כלומר, עצם המחשבה על מה שהאדם לומד היא אמצעי. הידע הנשאב מהספרים, המספרים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, נועדו רק לקשור אותו לעניין, להכניסו לסיפור המרכזי, כדי שמתוכו יוכל לבחור בדיוק מה הוא רוצה ממנו.

כלומר, אדם פותח ספר, מתחיל ללמוד, ובספר מספרים לו על דברים שונים שכביכול מתרחשים בעולם הרוחני או בתוכו עצמו, הוא עדין לא יודע מה הוא רוצה בדיוק, ומתוך הלימוד עליו כבר להיות מוכן לדרוש כמה שיותר, בצורה נכונה. היגיעה מתקיימת גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד.

בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז: "ולפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך..." על כך שאדם מתייגע, הוא רוצה שהבורא יביא לו תיקון.

"ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה", המחזיר למוטב, שזה האור המקיף, "שגם אמונתו" הרצון להשפיע, "תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה... כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה". זאת ההכנה טרם הלימוד.

אבל באות י"ח אומר בעל הסולם, שהבעיה היא לא רק להתחזק באמונה ובהכנה טרם הלימוד: "אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה... או יכול להיות, שמילאו את 'כמות' היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב'איכות', כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם". אמונה נקראת אור חסדים, תכונת בינה. מה שאנחנו רוצים, בעצם, הוא תיקון לרצון לקבל. זאת אומרת, יש לנו עבודה גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד - בעת "העסק בתורה". וזה העיקר, וחוץ מזה אין שום דבר. היתר הם דברים שוליים.

מה פירוש "יכוון לבו"? אם הלב לא רוצה, כיצד ניתן להגיד בפה "אני רוצה"?

"להגיד בפה" אין הכוונה לפתוח את הפה ולומר, אלא לעשות פעולות חיצוניות, שעוזרות לאדם לשנות את הלב. כמו ללכת לשמוע את החברים ולקבל מהם התרשמות. הבורא ברא את האדם בתוך סביבה, כדי שתשפיע עליו. על האדם לבחור סביבה טובה יותר, המכוונת למטרה.

וכשאדם נמצא בסביבה עליו ללחוץ עליה בכיוון למטרה, לכוון אותה עוד ועוד למטרה, מפני שהיא המקור היחיד שיכול להשפיע עליו לשנות את רצונות הלב. לכך קוראים לומר תפילה בפה.

"פה" הוא מקום המסך, המקום שבו האדם יכול לקבוע משהו בעצמו. כולנו מדברים הרבה ומשקרים הרבה, כי רובנו לא יודעים כלל מה הוא הלב שלנו, מהו הפה שלנו, ומה ההבדל ביניהם. ישנה רק פעולה אחת שבאמצעותה אפשר לשנות את הרצון שבלבל - הניח באופן מכוון להשפעה כלשהי מבחוץ להגיע לאוזנינו. עלינו לפתוח את אוזנינו במקום הנכון, רק אל הדברים נכונים, ולהיאטם אל יתר הדברים.

כיצד ניתן לקשור את הרצונות עם חומר הלימוד?

האם יכול אדם להחזיק בזמן הלימוד לא רק את המחשבה, אלא גם את לבו, ככתוב: "דעתם ולבם", כדי לזכות למאור שבתורה המחזיר למוטב? בזמן הלימוד חייב האדם להיות כל הזמן בחיסרון כדי שיבוא האור ויתקן אותו בעל מנת להשפיע.

אבל הבעיה היא, שאחרי המילה הראשונה האדם כבר שוכח שהוא קורא, ושוקע כל כולו לתוך החומר ועובד שם עם השכל. איך יוכל לקשור את מה שהוא רוצה מהחיים עם מה שהוא לומד?

עליו לשמוע לאט לאט מהחברה ומהסביבה, אף על פי שגם שטיפת מוח עצמית עובדת, שמה שכתוב בספר מדבר עליו. שהנשמה שלו היא שעוברת את הפעולות המתוארות בספר. שעשר ספירות זה מבנה הנשמה, ומה שאדם לומד עליהן קורה בתוך הנשמה שלו. ב"תלמוד עשר הספירות" הוא לומד בדיוק על מה שקורה בתוכו, רק שבמצבו הנוכחי הוא לא מרגיש זאת.

ואז האדם רוצה להרגיש את הפעולות הללו ורוצה להבינן, כי אם הוא יתקשר לזה הוא יכנס לחיי נצח, שהרי חיי הנשמה הם נצחיים. על האדם להרגיל את עצמו לחשוב כך כל הזמן, ולשמוע ולשמוע. ואז החיסרון שלו בזמן הלימוד הוא לא בידע, אלא בקשירת הידע אל עצמו. בלימוד הוא כבר קושר את הספר אליו, הוא לא לומד על עולם מרוחק כלשהו. אין עולמות מחוץ לאדם, הם כולם נמצאים בו.

בתוך תר"ך הרצונות של האדם ישנם רצונות השייכים לעולם אחד, לעולם שני, לעולם שלישי, כך זה מחולק. כל תר"ך הרצונות של האדם הם תר"ך מדרגות ממנו ועד גמר התיקון. כל תר"ך המדרגות הללו נחלקים לחמש קבוצות, כשכל קבוצה נסתרת באופן מסוים, מתגלה באמצעות פעולה מסוימת ומקבלת אור מסוים, מילוי. לכן זה נקרא "עולם". כל המצבים הללו הם בתוכו פנימה, מחוץ לו נמצא עצמותו.

מדוע לא להגיע לרוחנית באמצעות בריחה קצרה מהעולם הזה, שיבה אליו וצירופו לרוחניות?

מדוע לא לעבור מחסום, לצאת מהעולם הזה כדי לצבור כוחות, להתכוונן נכון, להתחזק, ולאחר מכן לחזור לעולם הזה, לצרפו למצב שהשגנו ולהעביר גם אותו מחסום?

השאלה הזאת נובעת מחוסר ראייה של המציאות הכוללת, של התמונה בכללותה. הרי כל מה שאנחנו נמצאים בו הוא בסך הכול מדרגה שנקראת "העולם הזה". הדרגה הנמוכה ביותר, הפחותה ביותר, החשוכה ביותר, שנקראת בשם המיוחד הזה, מדרגה אחת מכל המדרגות.

לכן אי-אפשר לצאת ממנה אם לא עובדים עם מה שנמצא בה. בעולם הזה ניתנו לאדם תנאים סביבתיים, שהם בעצם התכונות שלו עצמו, רק בהעתקה ממנו החוצה.

האדם רואה את העולם לפי הסדר הפנימי שלו. אם יסדר את התכונות שלו אחרת בתוכו, במקום העולם הזה הוא יראה רוחניות, שתדחוק את כל תמונת העולם הזה כמדרגה תחתונה. הוא יראה זאת ממקומו החדש שירכוש - מעליה.

אם כך, איך יוכל האדם להיפטר מהמדרגה שהוא נמצא בה, אם כל מה שיש לו לעזר הן התכונות הלא מתוקנות שלו? הרי אם לא יתקן אותן, לא יעלה למדרגה עליונה יותר.

אמנם אפשר לעשות פעולות שונות שכביכול יבדילוהו ממנה, כדי להתחזק קצת. אבל אז יצטרך לשוב למדרגה הזאת ולהתקשר אליה שוב, כדי לקחת ממנה עוד עביות, כדי לבוא ללימוד עם העביות הנוספת הזאת ולרצות לזכך אותה. יהיה עליו לשוב לעבודה, למשפחה, לטפל בילדיו ולפתור בעיות של חיי היומיום, ולשוב ללמוד לכמה שעות כדי לתקן את מה שספג משם.

ואם האדם לא סופג עביות ולא מביאה לתיקון, לשם מה הוא בא לתיקון? לשם מה הוא בא ללמוד? על מה ישפיע אור מקיף? מה יתקן האור אם האדם יהיה זך וטהור? במה ייאחז?

כלומר, אין לנו כל ברירה אלא לפרקים ללכת ו"לטבול" את עצמנו בעולם הזה, ולהביא את העביות הזאת לתיקון, שוב "לטבול" את עצמנו בעולם הזה ושוב להביא לתיקון.

לכן, כל הפעילות של האדם בעולם הזה כוללת שלושה אמצעים, שלושה מצבים עיקריים:

א) העולם הזה - העולם החיצון נותן את העביות. עושה לאדם שטיפת מוח.

ב) החברה - נותנת לאדם רצון להיפטר מהעביות שקיבל מהעולם החיצון. עם העביות שהאדם מקבל מהעולם הזה הוא בא לחברה שלו (לא לחברה חיצונית) ורוצה שהיא תשטוף את מוחו, שתעזור לו.

ג) הלימוד - האדם בא ללימוד עם העביות שהעולם החיצון נותן לו, ועם הרצון שהחברה נותנת לו להיפטר מהעביות הזאת, רצון לזככה.

כך גם בונים סדר יום של לומד קבלה. ואז, כשאדם יושב ולומד, זה נקרא שהוא בורח לכמה שעות למערה ולומד שם תורה.

ואם אכן נברח לשבוע או לחודש, זה לא יועיל בדבר, כי מהר מאוד נצטרך שוב להפרעות מהעולם הזה. עדיין לא ספגנו די הפרעות ממנו.

אפשר לבדוק זאת ולהתבודד באיזה כפר, ולהתחיל לעסוק שם בחוכמת הקבלה, בלימוד עם חברים. מהר מאוד ניווכח לדעת, שאנו משתעממים מאוד וחסרי מעש.

כך לבטח יקרה, כי במצב כזה לא מספקים חומר זה לזה. אפילו לא נוצר צורך לבוא במגע זה עם זה. אנו חייבים לקבל כל הזמן הפרעות מהעולם הזה, כדי שיהיה צורך לבוא במגע עם החברים, להינצל מההפרעות הללו ולהגיע לרוחניות. ברוחניות לא זקוקים לחברה, וודאי שלא ללימוד.

אל לנו לחשוב שהלימוד יהיה יעיל יותר אם נתבודד ונסתגר מהעולם הזה. הוא לא יהיה טוב או יעיל יותר, הוא פשוט לא יהיה. הלימוד יהיה תיאורטי לחלוטין, נקי ולא חי, בלי שום דרישה פנימית אליו. אין לנו ברירה אלא להתחבר לחיים.

אם כך, מדוע בפסח אנו מבודדים את עצמנו?

בפסח אנחנו עושים לעצמנו מצב מיוחד, וגם פסח עצמו הוא מצב מיוחד מלמעלה. לפני פסח עושים יגיעה גדולה מאוד, ואז כל הפסח נהנים מהיגיעה שנתנו לפני פסח ובפסח.

אף חג אחר פרט לפסח לא דורש מאיתנו יגיעה שכזאת, המתבטאת גם בכסף וגם במאמץ, במשך חודש ימים לפני כן ובשבוע של החג עצמו. לכן זוכים בהתבודדות, ואי-אפשר לקנותה אחרת.

מדוע יש ללחוץ על החברה להתכוון יותר אל המטרה?

גם הלחץ על החברה להתכוון למטרה הוא בחירה חופשית של האדם. האדם מניח לחברים "לשטוף" אותו בהשפעה, כאילו עמד מתחת לזרם המקלחת, ואל לו לשכוח לבדוק מה הם משפיעים עליו, שלא ישפיעו עליו קלות ראש או מושב לצים. לכן עליו לדרוש שוב ושוב מהחברה להשתפר.

מה הכוונה ב"ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה"?

"מצוות התורה" היא הסיבה ללימוד, מה רוצים מהלימוד. בקבלה לא לומדים בשביל להגדיל את הידע, ולא משנה כמה האדם זוכר ממה שלמד. עד שאדם לא רואה ולא מרגיש את שלמד, מה שהוא זוכר שווה כקליפת השום.

אם כן, מדוע כותב בעל הסולם שיש לשנן את ההגדרות ולדעת אותן בעל פה כאילו היו מונחות בראש כבתוך קופסה? כדי שאם נתחיל לעבוד עם ההגדרות הללו, לא נצייר אותן לעצמנו, אלא נעמיק בהן ונדרוש את הפירוש הרוחני שלהן. במקום לצייר לעצמנו צורות גיאומטריות של "עיגולים" ו"יושר" ו"עולה ויורד", נדרוש את ההרגשה הפנימית, נדרוש לדעת מה בדיוק מסמלת כל צורה גיאומטרית כזאת.

מה שהאדם דורש מהלימוד, הוא החשוב. כל אחד יכול לפתוח את ספר "הזוהר" ולקרוא בו. אבל אלה המרגישים מהנקודה שבלב, שיש טעם לעיסוקם בזוהר, דורשים יותר מכך. צריך לדעת מה לדרוש.

"מצוות תורה" היא למשוך ולהוציא מהתורה את המושג "תורת חיים", ובאמת להגיע לחיים. בעל הסולם כותב על כך בתלמוד עשר הספירות. הוא לא מתכוון שם ללימוד עצמו, אלא לתוצאה של הלימוד.

האם עבודה למען החברה מביאה לדרישה נכונה יותר בזמן הלימוד?

אם אדם עובד במטבח, ומתכוון ורוצה בעבודה הזאת להשיג משהו בחייו, הרצון שהוא מקבל מוכפל בתועלת שהוא מביא לחברה, כלומר, הרצון שלו מוכפל ברצון הכללי של החברה, שמטרתה להגיע לרוחניות, והכפולה הופכת להיות הרצון שלו. בכך הוא קונה רצונות האחרים, כולל אותם בתוכו.

האדם כולל את הרצונות בתוכו בכך ששירת את החברים, והרצונות הללו משפיעים עליו, מכוונים את הרצון שלו נכון יותר, להפיק מהתורה את המאור המחזיר למוטב, ולא להיות איזה רב גדול.

איך תיתכן "בריאת התורה" בד בבד עם "יצר הרע"?

כתוב: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", וגם: "יוצר אור ובורא חושך". כשמדובר על חושך, בריאה משמעותה בר, מחוץ למדרגה. אם הוא "בורא חושך", איך יכולה אותה מילה לשמש גם ל"בראתי תורה תבלין", כפי שנכתב על התורה?

הכוונה ב"בראתי תורה תבלין" היא לא לתורה ממש, אלא לתורה כתבלין, כלומר התיקון שנמצא בתוך הרצון לקבל.

יש אור ויש פעולה של האור בתוך הרצון לקבל. "בראתי תורה תבלין" מתכוון לכך, שבתוך רצון לקבל פועל האור, והוא משנה את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע.

התוצאה של פעולת "לקבל על מנת להשפיע" היא הידמות לאור. אור בורא את הרצון לקבל ואור בורא גם בתוך הרצון לקבל תיקון על מנת להשפיע. הכול בתוך הרצון לקבל. לכן זה נקרא "בראתי תורה תבלין". כך שניתן להגיד על תורה שהיא האור, שאותה בראתי. לא מדובר על התורה, אלא על פעולה שלה בתוך הרצון לקבל.

לכן כתוב "בראתי תורה תבלין", שהיא תוספת לרצון לקבל, פעולה המתרחשת בתוך הרצון לקבל. לכן גם היא נקראת בריאה - דבר חדש.

למה חדש? לומדים שהאור בורא את הרצון לקבל, ומפני שהוא אור התענוג, הוא בורא רצון לקבל תענוג. אחרי כן, לפי שהוא רצון להשפיע, הוא מעורר בתוך הרצון לקבל הרגשת בושה לגבי הקבלה, שהיא תחושה חדשה באמת.

הבורא נותן לי מאכלים, ובמנותק לגמרי מהנתינה הזאת, מראה לי שהוא זה שעשה לי זאת ושעשה זאת לטובתי, וכך הוא מעורר בי תגובות שונות, ביניהן תחושת בושה לגבי העניין הזה.

גם זאת בריאה בפני עצמה. בושה היא בריאה בפני עצמה, היא פעולה של האור. זה נקרא "בראתי תורה תבלין", כי כך הרצון לקבל עובר תיקון שנקרא "תבלין".

מדוע כתוב שלא התירו לעסוק בתורה במצב של "לא לשמה"?

בזמן שהאדם עדיין אנוכי, לשם מה יעסוק בתורה? אם הוא נמצא בדרגת בהמה, שיחיה כבהמה. אדם יכול לעסוק בתורה ישתמש במאור שבתורה כדי להיתקן ולהחזיר את עצמו למוטב. מי שלא עוסק בתורה מהמקום הזה, כלומר לשם המטרה הזאת, עיניו מתעוורות ונעשה לו אור כחושך וחושך כאור.

כיצד יידע אדם את מצבו?

לפי פקיחת עיניים בתורה. הבורא נפתח, וכתוצאה מהרצון של האדם הוא נמצא איתו בדבקות. הבורא, באותו רצון שהאדם רוצה להשפיע לו, ממלא אותו בנוכחותו, באור, שזה אומר שהרצון של האדם הוא אכן על מנת להשפיע לו לפי השתוות הצורה. אם לא כך, האדם אומר שהוא רוצה להשפיע לבורא כמס שפתיים, והוא, כמנהגו, משקר לעצמו ולאחרים. 

0 תגובות
27. נקודת המבט של האדם
05/12/2012 21:56
שושי גולד
פרק 27, גלות, בחירה, תיקון, איחוד

שיחה (24.6.02) על מאמר: "הקב"ה וישראל יצאו בגלות"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בחוקותי, עמ' 157

מי יוצא מהגלות, הבורא או ישראל? מסתבר שזה אותו דבר. הכלים שאיתם נברא האדם, שהם כל מהותו, הרצון לקבל, הפוכים מהבורא. לפי חוק השתוות הצורה, מפני שהבורא רוצה לקרב את האדם, הוא מתגלה אליו רק במידה שהאדם דומה לו. לכן הוא נקרא "אדם" - אדמֶה לבורא.

אם האדם לא נמצא עדיין ברצונות מתוקנים, בהשוואת הצורה, הרצונות שלו הפוכים מהבורא. וגם כך, אם האדם משתוקק לדבקות עם הבורא הוא נקרא "ישראל" - "ישר" "אל". "ישראל" היא דרגת השתוות הצורה.

אם האדם מגיע להשתוות הצורה עם הבורא הוא נקרא "ישראל", ולפיכך הבורא מתגלה לו ושניהם יוצאים מהגלות: האדם יצא מהגלות, מהכלים הלא מתוקנים שלו, רצונות שהם הפוכים מהבורא, והבורא יצא מהגלות בכך שהתגלה לאדם במידה שבה האדם תיקן את הכלים שלו.

ואם האדם נמצא עדיין בגלות בחלק מרצונותיו, באותה מידה הבורא נסתר ממנו. דרגות גילוי או הסתרה של הבורא כלפי האדם נקראות "עולמות", מהמילה "העלמה". ברצונות מתוקנים הבורא מתגלה, ברצונות מקולקלים הבורא נסתר. כך נקבע באיזו דרגה או באיזו מדרגה האדם נמצא כלפי הבורא.

באדם יש סך הכול תר"ך רצונות, זאת אומרת, ממנו ועד הבורא יש תר"ך פעולות שעליו להפעיל על הרצונות שלו, לתקן אותם ולמלאם בנוכחות הבורא. לפי זה הוא יוצא מהגלות, רוכש רצון של "ארץ ישראל", נכנס לארץ ישראל, וחי בהחי במקום שבו הבורא נמצא כל הזמן.

בארץ ישראל חי עם אחד, עם ה"יהודים", אלה הנמצאים בייחוד כל הרצונות עם הבורא. בחוץ לארץ חיים "גויים", "אומות העולם", שיש להם רצונות מפוזרים לכל עבר, מכוונים לכל יתר התשוקות והרצונות, רק לא לכיוון הבורא. כלומר, אם תר"ך רצונות של האדם מכוונים לעצמו, הם נקראים "אומות העולם". אם הוא מתקן אותם כדי להשפיע לבורא, כל רצון ורצון מה"גוי" נעשה "יהודי", "גר" שנקרא "גוי מקרב גוי". וכך הוא מגיע לייחוד עם הבורא.

כיצד ייתכן שהבורא מתגלה בצורת גלות, אם הוא טוב ומיטיב?

מטרת הבריאה, מצד הבורא, היא להביא את האדם למצב הטוב ומיטיב המוחלט, דרגת הבורא. כדי שהאדם יגיע למצב הזה עליו לרצות בו. כדי שירצה בו עליו להיות במצב הפוך מטוב ומיטיב, ולגלות לאט לאט שהוא במצב הפוך ועד כמה זה רע. ואם יהיה בו רצון להגיע לדרגת הבורא, הוא יגלה כמה זה טוב.

את כל הפעולות הללו על הרצון המנוגד לטוב עושה האור, כלומר הבורא, ולא האדם עצמו. על האדם לגלות בכל פעם את מצבו הנוכחי, ומתוכו להשתוקק למדרגה אחת קרובה יותר לבורא. כלומר, עליו לקבוע את כיוון הרצון, את כיוון השתוקקות, הנקרא "כוונה". כוונה באה מהמילה "לכוון", לקבוע כיוון שאליו רוצים להתקדם, להגיע. לקבוע את המטרה.

זאת הקביעה היחידה המוטלת על האדם. את כל יתר הדברים עושה הבורא. האור מתקן את הכלים. הוא מקלקל אותם לפי הצורך, מתקן אותם, ממלא אותם, מרוקן אותם - והתפשטות והסתלקות האור בונות את הכלי. הכול עושה האור. על הכלי להיות רק בנקודת המודעות למצב שבו הוא נמצא ולמטרה שאליה הוא רוצה להגיע.

כלומר, עליו להכיר את הרע שבמצבו ולדעת מה הכיוון, מהי הכוונה, מה המקום הרצוי הבא.

כדי להביא את האדם למצב הסופי שבו נמצא הבורא, דרך כל המצבים הללו, שיהיה לו כלי גדול, רצון גדול, תשוקה כלפי, מצב שבו נמצא הבורא, הבורא חייב להעביר את האדם דרך כל מיני מצבים שבהם ילמד מה ההבדל בין מצב הבורא למצב ההפוך לו, ילמד להבדיל בין אורות לכלים, בין אור לחושך. כי רק מדבר והיפוכו אפשר ללמוד על הדבר עצמו, על היפוכו, ועל שניהם.

כיצד ניתן לעשות זאת? הבורא עושה זאת והאדם צריך רק להרגיש ולהתוודע למצבו. איך הבורא עושה זאת? הוא פועל על האדם גם בחושך וגם באור, גם בזמן הגלות וגם בזמן הגאולה. בכל המצבים הוא בא ועושה הכול, גם "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם - "גם יוצר את הגלות, גם יורד איתם לגלות כדי ללמדם מהי. ובכך שהוא מראה להם מהי גלות, עד כמה היא רעה, הוא מושך אותם מגלות לגאולה, לרצון לצאת ממנה. ואם הם רוצים לצאת, הוא מוציא אותם.

הכול נעשה מאת ה', ועל האדם רק לקבוע את יחסו לזה. מצד אחד, עליו לקבל הכול כפי שהוא, ומצד שני להודות על הרע ביותר כמו על הטוב ביותר, מפני שגם הרע מתקשר למטרה, והמטרה חשובה לו. הוא מכיר ומבין עד כמה המצב שהוא נמצא בו הכרחי כדי להגיע למטרה, ושאין מצבים אחרים. הוא יודע שגם המצבים הרעים ביותר הכרחיים, ושלא ייתכן מצב שאין בו צורך. הוא צריך להכיר את המצבים הללו, להסכים עמם, לרצות להיות בהם - בגלל המטרה. אבל עליו להעדיף מצב קרוב יותר לתיקון, לא משום שרע לו ויהיה טוב יותר, אלא מפני שהנתק עם הבורא לא התרחש מתוך רצון הבורא.

על האדם לגלות לאט לאט את ההבחנות הללו, לאסוף אותן, ואיתן הוא כבר יגיע לתכלית.

בכל מצב ומצב עליו להכיר ש"רע לי", ואחר כך ש"רע לו", לבורא. מצד המטרה המצב הזה טוב לי, ומצד מטרת הבריאה הוא לא טוב לבורא, כי הבורא קובע שהדבקות עמו היא המטרה, כלומר שההתקדמות תהיה על מנת להשפיע. עד שהאדם מגיע לכך הוא עובר הרבה מצבים. בקבלה זה נקרא קו שמאל וקו ימין. עיבור, יניקה, מוחין בכלים - עיבור, יניקה, מוחין באורות.

האם עוברים תהליכים כאלה גם לפני המחסום?

התהליכים הללו מתקיימים רק לאחר המחסום. לפני המחסום יש כנגדם כל מיני מצבים, אבל לא באותן דקויות כמו לאחר המחסום. האדם לא מבדיל בהם, הוא לא בדיוק מבין את מקומו ומצבו, אבל הוא חייב לעבור אותם.

אותם בלבול וחוסר האונים שדוחפים אותו להתקשר לבורא, הם המקדמים אותו. לפני המחסום אין הרבה הבחנות ברורות, כי נמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל, שפירושם חושך.

לפני המחסום מגיעות הארות, שבהן האדם בהחלט מבין ומרגיש ונותן. כלומר הוא מפיק מהן כל מיני הבחנות לעצמו, ומתקדם. הדרך הזאת אורכת כעשר שנים. אדם עובר אותה, ואז מבין. ועד כמה שגדלות חוכמתו והבנתו ויכולתו להבדיל בין המצבים, הוא מכיר יותר את כל ההבחנות האלה, שיזדקק להן מאוחר יותר, ויודע שהזמן לא נמרח סתם ללא צורך.

התקופה הזאת אורכת שנים רבות, מפני שמעל המחסום על האדם לעבוד עם כל ההבחנות האלה בגילוי פנים. הוא לוקח את כל החסרונות הנקראים "זדונות ושגגות", ועובד איתם הלאה. רק אז הוא רואה באיזה מצבים היה. במצב הנוכחי, שבו הוא נמצא בזדונות ושגגות, הוא לא יודע שהן זדונות ושגגות, אלא רק אחר כך, מעל המחסום, הוא מגלה אותם. במצבו הנוכחי הוא כמו תינוק. חלק ההכרה והמודעות שבו קטן מאוד.

כיצד ניתן לקבוע מצב?

האדם לא קובע את מצבו, הוא רק מבדיל באיזה מצב הוא נמצא. זאת אומרת, הוא לא בעל המצב, אלא הוא נמצא במצב שהבורא אירגן לו, ורק אומד אותו, מעריך אותו.

ביחס למה יכול האדם להעריך את מצבו?

האדם מעריך את מצבו לעומת המידה שבה הבורא מתגלה אליו. למשל, אדם מרגיש שרע לו והוא שרוי ברע הזה, והוא מקונן ומתלונן: "רע לי, רע לי", "מי אני, מה אני", "אין לי שום דבר בחיים" וכולי. אחר כך הוא נזכר שאף על פי שרע לו, הוא נמצא בתהליך שנועד למטרה מסוימת. הרע שהוא נמצא בו יש לו מטרה, ואחרי שיעבור אותו, יתרחש לימוד מהרע הזה והוא יזכה להכרת הטוב.

דווקא מתוך הרע הזה הוא מבין יותר, הוא מבדיל יותר, ובקרוב יוכל להכיר ברע מתוך הטוב, לדבר עליו כבר מהצד השני. ככל שהמצבים הללו מנוגדים יותר, הוא יבין יותר. ככל שגובר הבלבול, תגבר לאחריו ההבנה. איך האדם קובע במה הוא נמצא? לפי כמה שהבורא מתגלה לו לעומת המצב שהוא נמצא בו.

כשרע מאוד, הבורא מתגלה לו קצת יותר, ועם ההרגשה הרעה הוא כבר פותח ספר "שמעתי", ומתחיל מתוך זה לראות שהרע שלו אינו רע עד כדי כך, שזה משהו שעליו לעבור בדרך ושיש בו סיבה. לכן הרע הזה הוא לא כל כך רע. רע בהרגשה, אבל לא רע בהתקדמות.

זה כמו אדם הנושא לבנים כבדות עד לקומה העשירית כי הוא רוצה לבנות בית. זאת עבודה קשה לסחוב את הלבנים ולהעלותן, אבל מהלבנים האלה ייבנה הבית. אם מסתכלים על המטרה, סחיבת לבנים כבדות היא לא כל כך נוראה. אם הוא רק פועל, ודאי שזו עבודה קשה.

באיזו מידה תלויה נקודת המבט באדם?

גם נקודת המבט לא תלויה באדם. אם הבורא מתגלה, האדם שרוי בטוב ויכול להצדיק אותו. אם הוא לא מתגלה, האדם שרוי ברע ומקלל אותו. כלומר, מקלל את המצב. באדם תלויים קצב ההתקדמות והכיוון. והכיוון הוא הקצב.

כתוב: הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר: "בחר לך". והאדם לא רוצה לבחור בגורל הטוב. למשל, הוא לא בא ללמוד, הוא מחכה להיות מוכן, אולי בגיל אחר, כשיעבור הזמן העמוס והתוסס. כלומר, הוא לא מתחזק. וכך עוברות להן השנים. האם בחירתו היתה בקצב, בהתחזקות או בכיוון?

במה האדם בחר?

האדם בחר לא ללכת במסלול הגורל הטוב.

האם ניתנת לאדם הזדמנות לבחור?

המקובלים אומרים לנו דבר שנסתר מאיתנו. האדם חי כאילו היה חופשי, אבל למעשה הוא חופשי רק בדבר אחד, וביתר הדברים אין לו חופש. הוא חופשי רק כלפי מטרת הבריאה, כלפי הקשר עם הבורא. רק בקשר עם הבורא יש לו חופש. אם האדם לא מתקרב כשהבורא מורה לו כך, זאת בחירתו.

וכל יתר הדברים, ליקוק גלידה, לעיסת מסטיק, משחק כדורגל או שינה, אם יהיה האדם פושע, גנב, צדיק, פרופסור או רופא - בכל אלה האדם אינו בוחר. הוא בוחר רק בדבר אחד - בקשר עם הבורא. כי בכל המציאות יש רק בורא ונברא, והמציאות הזאת פתוחה בפני האדם רק כלפי הבורא. הנתיב כלפי הבורא הוא היחיד שפתוח בפניו. ירצה ללכת בו - יתקדם, לא ירצה - לא יתקדם.

קצב ההתקדמות תלוי באדם עצמו. ישנם עוד 359 כיוונים, פתחים, חוץ מהכיוון האחד הזה. אם האדם לא בוחר בכיוון הבורא אלא ביתר 359 הכיוונים, אין לו בהם בחירה. הוא יפנה לכל מיני מצבים, לכל מיני אופנים, כדי שיתבלבל בהם, יפעל משהו ויגיע שוב לבחירה הזאת. ואם שוב לא ירצה, שוב יתעה ביניהם ושוב יגיע לבחירה הזאת. אנו כמו מחוג של שעון, שמניחים לו לנוע בכיוון הנכון. אם נרצה לצאת מהמעגל ולנוע בכיוון הנכון, נבחר בכך. לא נרצה, נמשיך להסתובב במעגלים.

ההכרה בקיומה של בחירה מגיעה מאוחר יותר, והיא קיימת רק בנקודה הזאת. כל המציאות נבראה רק למען נקודת הבחירה הזאת. אחרת, אם דבר לא היה תלוי באדם, לשם מה להביא אותו דרך כל המצבים הללו לגמר תיקון? החשוב הוא לא שאדם עובר מצבים, מכות ופרסים, כי אלה אינם בונים באדם כלי. את הכלי בונה החיזוק המתמיד לקראת המטרה. זה הכלי שלנו, זאת הכוונה. גם מלכות וגם כתר לא בונות את הכלי. הכוונה של האדם, שאותה הוא עצמו קובע, כביכול, היא הכלי. רק בכך יש לו בחירה חופשית.

לכן החיפוש של אנשים בכל העולם אחרי שלום, צמיחה וכולי הוא חסר תועלת. אנשים מחפשים בכיוונים לא נכונים, שרק מסבכים אותנו, עולים כסף רב, גובים מחיר דמים והם חסרי תוחלת. כמה התפתחות יצטרך עוד העולם לעבור עד שיבין שהתפתחות תוכל להתרחש בכיוון אחד בלבד? מתי יבינו הכול, שהתפתחות המדע, הטכנולוגיה, הרפואה, התרבות והחינוך בטעות יסודה? אנו טועים בכך שאנו נשמעים ליצרים שלנו ומפתחים כל מיני דברים שאין בהם שום צורך. אף על פי שבינתיים הכול נראה טוב ויפה ונדמה לנו שאנו מתמלאים, מה שממלא אותנו אלה קליפות.

יכולנו להמשיך לחיות במערות ולהיות בקשר עם הבורא, ואז היינו שמחים ומאושרים. לא היה משנה לנו היכן אנו חיים.

אם כך, מהי נקודת הבחירה?

נקודת הבחירה היא הכיוון אל הבורא, שהבורא מעורר באדם, ועליו להתחזק בו. המחוג של הרצונות מסתובב סביב 360 המטרות, ופעם אחת הוא מגיע לכיוון המצביע אל בורא, ועל הכיוון הזה האדם צריך ללחוץ עד הסוף. מכאן האדם צריך לצאת, ואם לא ייצא, הרצונות בתוכו מתחילים שוב להסתובב במעגל.

מהו החיזוק הפנימי שאפשר לעשות?

חיזוק פנימי זה ספרים וסופרים, אבל לא די בכך. רבים האנשים שאין להם חברה והם מסתדרים עם ספרים וסופרים. אמנם הם מתוסכלים מכך שאין להם עבודה פנימית, אבל אי-אפשר לומר שהם לא הם מתקדמים. הם מתקדמים ולומדים הרבה, וחושבים נכון ושומעים ויש בהם הבנה מהי עבודת ה'. הם יודעים שחוכמת הקבלה היא עבודת ה', ושאין אמצעי אחר לעשות את הדרך הזאת.

האם יש סיכוי להתפתחות כללית בכיוון הנכון?

בינתיים ישנם רק יחידים שיש בהם נטייה מתוך עצמם לקרבת ה', להגיע למטרת החיים. עוד לא נמצאה הדרך להסביר לכלל הציבור שכדאי לו לעסוק בקבלה. אם אין לאדם חיסרון פנימי, דחף פנימי, יש לעורר בו את הדחף הזה, ועדיין לא ידוע איך לעשות זאת, אם באמצעות הטוב או באמצעות הרע.

בעל הסולם כותב איך לעשות זאת, במאמר "דור האחרון", בפרק "תעלומה". הוא כותב שמצד אחד יש להראות לאדם כל טוב, ומצד שני להראות לו שהוא עומד לפני מלחמת עולם שלישית. הבעיה היא לא רק של ישראל, כל העולם נמצא בסכנה גדולה והוא מתקרב אליה במהירות. לכן יש להשתדל להביא להתפתחות כללית ולקוות שנצליח בדרך כלשהי לעשות זאת.

האם האדם מסוגל להכיר בכך שהוא נמצא במצב של בחירה?

האדם אינו יודע שהוא נמצא במצב הבחירה. הוא צריך להאמין בכך בכל פעם שהוא נזכר בזה. אם הוא לא נזכר בזה, כבר לא משנה אם הוא נמצא במצב בחירה או לא נמצא בו. על האדם לדאוג שיקיפו אותו תזכורות שונות, שיזכירו לו ללא הרף שהוא יכול להוסיף עכשיו קצת מעצמו לכיוון הנכון. אם יעשה כך, בתוך שלוש עד חמש שנים הוא לבטח יגיע למטרתו.

מה שהמקובלים כתבו הוא אפשרי, אבל לשם כך צריך ליצור מערכת צמודה מאוד לאדם, שכל הזמן תעוררו למטרה. בזמננו זה הופך אפשרי יותר ויותר. עוד בתקופת הגמרא כתבו על כך, אבל בעצם התכוונו לזמננו. כתוב שכל מה שנכתב, לימות המשיח נכתב, לדור האחרון. כי לפני הדור האחרון רק יחידים עלו לעולם הרוחני, ולהם היתה תורה אחרת. משכו אותם מלמעלה. מה שכתב משה וכל מה שנכתב בספרים הקדושים, נכתב בשביל הדור שלנו.

נקווה שאכן יקרה כפי שנכתב - "משלוש עד חמש שנים". ואכן, הזמן מתקצר מאוד בשביל המתחילים. אנשים מסוימים, חודש אחרי שהחלו בתהליך, כבר מרגישים ומבינים דברים שבעבר נתפשו רק אחרי שנתיים-שלוש. זה שייך להתפתחות. היום יש לאנשים רגישות, הבנה, תפישה וקשר לקבלה שלא היו בעבר.

אם תפישת העולם, החיים והמציאות של לומדי הקבלה שונה משל אחרים, איך יוכלו להעביר את המסר של הקבלה?

מי שלומד קבלה אינו בלתי מעודכן או מזלזל, הוא פשוט מתייחס אחרת לנעשה סביבו. מה שמתרחש הוא סימן בשבילו שעליו לפתור את הבעיה בדרך שבה הוא מאמין.

אילו פתרונות ישנם בחוץ? נראה שאין פתרונות. אנשים שומעים חדשות, רואים את הזוועות ומצטערים או לא מצטערים. אחרי דקות ספורות הם כבר בוהים בתוכנית בידור בטלוויזיה.

בקבלה הגישה היא מטרתית, זאת אומרת, מסתכלים מצד המטרה. לכן איננו מצטערים על הנעשה, אלא מצטערים שכך מקובל בציבור, ועל כך שהוא עדיין רחוק מהכרת הרע.

והרע? הרע נמצא לא בפיגוע עצמו, אלא במצבנו, ברע הפנימי שמזמין את הפיגוע. לצערנו, עדיין איננו מוצאים דרך או גישה לקהל הרחב, שבה ניתן יהיה להסביר לו שהרע הוא בו ושהרע בחיצוניות רק משקף את הרע הפנימי, שכל הדברים מתפשטים מבפנים החוצה.

מדוע מי שעוסק בעבודה רוחנית צריך לדאוג לכלל הציבור, אם העולם מתקיים בצורת פירמידה?

נשאלת השאלה, אם מי שעוסק בעבודה רוחנית נמצא בפסגת הפירמידה וצריך לעשות קשר עם הבורא, מדוע לא יישארו היתר כפי שהם, ובהתאם לחיסרון שהבורא ייתן להם, כמו שנתן לאלה שכבר נמצאים בעבודה רוחנית, הם יצטרפו וישתוקקו ויגיעו לאט לאט מתחתית הפירמידה לפסגה, אל הבורא?

העניין הוא פשוט, ולומדים אותו מ"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" או מהקבלה בכלל. ההתקדמות לא מתרחשת מתוך הכלי של האדם. הכלי של האדם נקרא "יש מאין" - ל"ב האבן. זאת אומרת, ב"אני" שלו, ב"יש" שלו, האדם לא יכול לקבל אור, התגלות האלוקות, קשר עם הבורא, דבקות, כי ה"יש" שלו הוא מאין.

אלא אם כן האדם עושה צמצום על "האני" שלו כך שאינו צריך דבר פרט לדברים הכרחיים, שהרי הכרחיות נקראת אפס, ועובד לטובת העולם, כלומר מתחבר עם יתר הנשמות, לכל חלקי ל"ב האבן הללו, שהם יתר הנשמות. מפני שהוא מבטל את עצמו מולם, הם הופכים בשבילו מל"ב האבן ל-ט' ראשונות, ובהם הוא מקבל את האור.

כשהוא מצרף את החסרונות של כל הנשמות האחרות אליו, הם הופכים להיות אצלו כלי לקבלת האור, והכלי שלו פסול לקבלת האור עד גמר התיקון. למה הכוונה "עד גמר התיקון"? כשאדם מחבר לעצמו 599,999 ל"ב האבן האחרות, כלומר מתקן את הקשר איתן, מבטל את עצמו ועושה למענן, מה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". אותו אדם מקבל בהן את התגלות האלוקות, שזה נקרא למעלה ממני, למעלה מהרצון לקבל שלי, בעולם האצילות, בהתכללות בגו"ע - השפעה לכולם נקראת "גלגלתא ועיניים". אחרי כן הבורא עושה משהו, מתקן גם את ל"ב האבן הפרטי שלו, ובו האדם מקבל, יחד עם יתר הנשמות שחיבר אליו, אור "יחידה", שהוא אינו יודע מהו. ואז הוא שווה לכל הכלי שהבורא ברא, וכל האור שנמצא בפנים, שזה הבורא, הבורא שלו.

מכאן, בלי לחשוב על כלל הציבור ולקיים את הכלל של התורה "ואהבת לרעך כמוך" האדם לא יוכל להגיע לדבקות. חיבור עם יתר הנשמות הוא האמצעי להיות בדבקות עם הבורא. אין הכוונה לכך, שעל האדם להיות קרן תמיכה ולחלק לכולם לחם ומים. מדובר בתיקון פנימי. אם האדם לא גורם לזה, הוא לא מתקרב אל הבורא. אם הוא מקרב ומקדם נשמות אחרות, זאת ההתקדמות שלו, זה ממש היינו הך. לכן זה נקרא "כלל גדול בתורה".

קשה מאוד להכיר בכך, להבין זאת ולהסכים עם הדרך הזאת. רק מאוחר יותר, כשכבר רואים במה מדובר, נעלמת הסתירה וניתן לראות כמה הכול פשוט.

האם אפשר להשתמט מלהביא לעולם תיקונים?

ודאי שהיה הרבה יותר טוב למי שכבר יש לו קשר עם הבורא, לשבת בצד ולהתעלם ממה שקורה בחוץ. לי יש כבר קשר ואני רוצה להתרכז בבמה שקורה בפנים, לא איכפת לי מכל האחרים. אבל זה בלתי אפשרי, זה נגד הכיוון.

לכן מי שסתם יושב ולומד ומסרב להקדיש מחשבה לאחרים, נדמה לו שהוא צדיק, שהוא קשור עם הבורא ושהוא עושה עבודה. למעשה, לא חשוב אם הוא לומד גמרא או לומד "תלמוד עשר הספירות", הוא בכלל לא נמצא בכיוון.

לכן יש לחשוב על התחברות עם אחרים ככל שמאפשרים מלמעלה. צריך איכשהו לעבור בהצלחה את כל הבלבולים והמבוכות, ולכן הפצה נמצאת בראש סדר החשיבות של הדברים. כל עשייה, כל קבוצה, לא משנה מה התוצאה, הן חלק מהמגמה הזאת. כי התחברות והליכה לבורא הן לאותו כיוון.

הפצה ועבודה פנימית נעשים בזמנים שונים, כיצד ניתן לאחדן?

עבודה פנימית היא עבודה פרטית של אדם בקשר לבורא. עבודה חיצונית היא עבודה למען הכלל, שאינה מכוונת לתוכו, אלא מחוצה לו. לכאורה אלה שני דברים שונים. איך יוכלו להתקיים יחד? אם אדם לא משפיע לקהל הרחב, הוא אינו יכול לגדול.

אם יושבים רק עם הספרים, מתנוונים. אם מפסיקים לעסוק בכל הדברים החיצוניים וממשיכים בכול חוץ מהפצה - שיעורים, סעודות וכולי, אחרי זמן מה משתלט השעמום, כי האדם לא מבטא את הרצון שלו לאלוקות אם הוא לא פועל בהתפשטות.

איך מתחברים ליתר הנשמות בזמן ההכנה ואחרי המחסום?

במצבו הנוכחי, האדם לא יודע איך להתחבר ליתר הנשמות, איך לעבוד למענן. זה עדיין רחוק ממנו. הוא לא נמצא בעל מנת להשפיע, שהוא יכול לחשוב איך יהיה להן טוב. יש לו משימה כללית, שהוא מבצע אותה, כי הוא יודע שאם לא יבצע יהיה רע, והוא מציע לנשמות פתרון משלו.

אבל אחר כך, כשאדם עובר מחסום ויש לו קשר עם הנשמות ועם הבורא, העבודה שלו נעשית כך שלאט לאט הוא מתייחס ליתר הנשמות כמו לחלק שלו, ואז הוא גורם להן תיקון בכך שהוא נכלל בהן.

בזכותן הוא מקבל מה שמקבל, בתוך כלים שלהן, וזה נקרא שהוא עולה למעלה ומתקרב לבורא. לכן ישנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". מה זה "כלל"? החוק הכללי שבאמצעותו מגיע האדם למטרת הבריאה.

איך ייתכן שבעולם ישנם שבעה מיליארד איש, ורק שש-מאות אלף נשמות?

לכל אדם הנמצא בעולם הזה יש חלק רוחני, נקודה שבלב, שאולי עדיין נסתרת, אבל נמצאת בו. החלק הרוחני נמצא עדיין "בטמירו", מה שנקרא "בגניזא".

בקבלה לומדים שבהתחלה היו רק שבע ספירות, ואפשר להגיד גם עשר ספירות, של אדם הראשון, שנשברו. אחר כך, לא משנה איך, סופרים אותן כשש מאות אלף. כך סוברים שהיה "אדם הראשון" בשבירה הראשונה.

אבל אחריהן יש דרגות רוחניות של קין והבל ודור המבול ודור ההפלגה, שבהן היתה עוד ועוד שבירה. זה כמו בעולם הניקודים. בעולם הניקודים לא סופרים כמה חלקים יש באמת, אלא אומדים את חלקי השבירה, אף על פי שגם שם השבירות התרחשו בשרשרת. עושים זאת עד שמגיעים בשרשרת למקום כמו העולם הזה. כלומר, הדרגה האחרונה והתחתונה ביותר, שזה נקרא שהכול נשבר.

כשמגיעים לזה, מדובר במיליארד-מיליארדים של הבחנות. ואם בעוד עשר שנים יהיו לא שבעה מיליארד איש בעולם, אלא שמונה מיליארד, מאין יופיעו עוד נשמות? ההבחנות הללו ממשיכות להתחלק כל הזמן. גם באדם אחד הן כל הזמן מתחלקות.

העניין הזה פשוט לא מובן לנו. הגוף שלנו נמצא בתוך ים של הבחנות או רצונות או חלקיקים, אין לו יכולת לקבוע משהו, והכלי שלנו כל הזמן נמצא בהתקלפות, בהתחלפות, בהתקשרות עם כל היתר.

איננו יכולים לתפוש את התמונה הזאת, לכן אנו מדברים על כך שכאילו יש בנו חלק קבוע, נשמה, ואותה אנחנו מתקנים כל הזמן. איננו מבינים שכל תיקון חדש מביא עמו נשמה חדשה, כלי חדש, כלי אחר.

האם יש מקום לשאלה מדוע פוגשים דווקא אדם מסוים או מגלים דווקא תכונה מסוימת?

יש מקום לשאלה, אך אין מקום לתשובה. לא ניתן לענות לפני שמגיעים לזו"ן דאצילות, ששם נקבעים כל הדברים הללו. "לענות" נקרא לגלות. וכדי לגלות צריך כלים שיוכלו לתפוס את הדברים הללו. לשם כך יש לדעת את הקשר שלי עם יתר החלקים, עם יתר הנשמות, למה אני כך והוא כך, מה מהות הקשר בינינו וכולי.

ספר "שער הגלגולים" לא נכתב בשפת הקבלה, אלא כסיפור. מה ניתן להבין ממנו? בתחילתו יש הקדמה כללית: נרנח"י, עשר ספירות וכולי, ובדפים הבאים נכתב סיפור היסטורי: היה מין רב'ה שכזה, והיו לו תלמידים שכאלה, ואתה יודע מדוע הוא היה קשור לזה וזה, כי היה לו גלגול כמשה שם, ויעקב כאן, ועוד מישהו בתקופה כלשהי, וכולי.

זאת אינה שפת המקובלים. חיים ויטאל הביע זאת כך מפני שלא נמצאה לו שפה אחרת להביע בה את שרצה. כדי לדבר על התחומים הללו יש להיות לפחות בזו"ן דאצילות. אנו לא עושים חשבונות כאלה, לשם מה לנו לפנות לעבר? מי שפונה לעבר הופך ל"נציב מלח". אדם צריך לחשוב על הרגע הנוכחי והלאה ממנו, להפנות מבטו קדימה. אם הוא מסתכל לכיוון הנכון, די בכך. אסור לחשוב על מה שקרה לפני רגע, זה לא מוסיף דבר, רק מבלבל. מצב שהתקבל ברגע נוכחי הגיע מלמעלה והוא אינו תוצאה של רגע קודם. אז למה לחשב כל מיני חשבונות ישנים?

רק נדמה לנו שיש קשר בין הדברים. שטות היא לומר: "עשיתי כך וכך ותראה מה קורה לי". מי אמר שצריך לקרות אחרת? איפה נאמר לך שדבר מסוים מוביל לדבר אחר, לתוצאה מסוימת? לכן הגישה הבריאה היא רק להסתכל קדימה. יש להתייחס לכל דבר בנפרד, לעשות את שיש לעשותו ולצרפו לקשר שלי עם הבורא, כל דבר בנפרד.

הגישה הפשוטה היא הטובה ביותר, יש בורא, והוא נותן לי מצב שבו אני קשור עמו, ואחריו מצב נוסף שבו אני קשור עמו. יש לזנוח את יתר החישובים והחשבונות. 

0 תגובות
26. תחכומו של הרצון לקבל
01/12/2012 21:52
שושי גולד
פרק 26, רצון, אור מקיף, מדרגה, יגיעה

שיחה (23.6.02) על מאמר: "מהו זכיות ועוונות אצל צדיק, בעבודה"

הרב"ש, שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בהר, עמ' 151

הנברא, רצון לקבל, נמצא כיש מאין, וסביבו האור שברא אותו מאין. מרגע שנברא הרצון לקבל הזה, כל דרכי ההתפתחות שלו כולן תלויות באור. ככל שהאור משפיע, באופן שהוא משפיע, מתפתח הרצון לקבל מלמעלה למטה - עד שהוא מגיע לקצה המנוגד לאור.

האור ברא יש מאין, והוא כל הזמן מטפל ומטפל בנקודה הזאת, ברצון הזה, כדי להביאה למקום הרחוק ביותר - לעולם הזה.

ברגע שהאור מביא את הנברא, את הרצון לקבל, לעולם הזה, הוא מביא אותו לא כאחד, אלא מחולק לחלקים רבים שנקראים "נשמות". הרצון לקבל הזה כאילו נמצא בניתוק מהאור, כלומר, האור לא משפיע אליו באופן ישיר, אלא מגלה לו רק את ה"אחוריים". מגלה לו את השלילה - את עובדת היעדרו. בכך הוא מעורר ברצון לקבל הכרחיות להשתוקק לאור, לנהות אחרי המילויים. ומפני שמילויים אי-אפשר לקבל בלי תיקונים, לאט לאט הרצון לקבל דורש תיקונים, מבין שהוא מחויב בתיקונים.

כלומר, כפי שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", בדרך מלמעלה למטה, בהתפשטות העולמות, הפרצופים והספירות - בהשתלשלות המציאות מלמעלה למטה, מהשלמות של האין-סוף עד לבלתי שלם בעולם הזה, כהכנה נבראו מלמעלה למטה 125 מדרגות - 5 עולמות, בכל עולם 5 פרצופים, בכל פרצוף 5 ספירות, סך הכול 125 מדרגות של ירידה, של הסתרה, של המעטת האור, כשהרצון לקבל בדרגה התחתונה ביותר, בעולם הזה, מרגיש שהוא נמצא בחשכה.

ואז, לפי מידת היגיעה בלימוד הקבלה, הרצון מזמין על עצמו את פעולת האור מקיף - אור לא מורגש שמאיר מרחוק. אבל הרצון, הכלי, אנחנו, לא מרגישים אותו, מפני שאנו נמצאים בהיפוך הצורה מן האור.

הלימוד עצמו מהמצב ההפוך מן האור, שנקרא "לא לשמה", על מנת לקבל, מעורר בכל זאת את האור מקיף, אף על פי שהוא מאיר ממרחק, והאור לאט לאט מתקן את הכלי עד שתהיה לו כוונה על מנת להשפיע.

אין שום אמצעי אחר לתקן את הכלי שנמצא בעולם הזה למטה ממחסום, אלא רק לעורר את האור המקיף. לכן יש לבדוק ולחשוב ולדאוג לכל האמצעים שיכולים לעורר את האור המקיף ביתר עוז, כך שישפיע במהירות ובעוצמה ובאופן המועיל ביותר, כדי שיגיעת האדם והמעשים שהוא עושה לא יהיו לשווא. יש לבדוק אילו מעשים ומחשבות יביאו לתוצאה הטובה ביותר, אחרת חבל על היגיעה ועל הזמן.

לכך צריכים לכוון את כל הדברים, ולהבין מכל הלימוד, שאחרי שמגיעים למדרגה הסופית התחתונה ביותר, פעולת ההזמנה של האור חייבת לנבוע מאיתנו. וכל עוד האדם אינו מסוגל להזמין עליו את פעולת האור המחזיר למוטב, שיבוא לתקנו, האור נוקט רק פעולה אחת: מתחבא ומסתתר מהאדם עוד ועוד, כדי להראות לו באיזה מצב סופני הוא נמצא.

בקבלה לומדים שתמיד יש ערך הפוך אורות וכלים. האדם נמצא למטה מהמחסום, ממש מתחתיו, סמוך אליו, והאור מאיר עליו. אם האדם מתחיל להשתוקק אליו, עליו לקבץ סכום יגיעה כזה, שהאור יאיר עליו בעוצמה מסוימת כך שיוכל לעבור את המחסום ולהיכנס לעולם הרוחני.

אם האדם לא מקשיב למה שהאור מעורר בו, אלא הופך "קשה עורף", מתנגד וחושב שבעזרת הרצון לקבל שלו יוכל לשפר את חייו ולהשיג תענוגים, האור מוריד את האדם - מאיר לו פחות. ומפני שהאור מאיר לו פחות, האדם יורד למטה מהמחסום, נכנס לצרות גדולות עוד יותר, שהן גם הסתרה גדולה יותר, ואז לאדם קשה יותר להבין שעל ידי המאור יוכל לחזור למוטב, אל הטוב.

כלומר, ככל שמדרגה היא נמוכה יותר, יש בה יותר צרות, אבל הצרות באות כתוצאה מחיסרון האור מקיף, וחיסרון האור מקיף לא מאפשר לאדם למצוא את הפתרון. וכך נוצר מעגל סגור, דבר גורר דבר וכך זה מתגלגל ליותר ויותר רע. במקרה כזה האדם זקוק לאיזו לחיצה חיצונית, למשהו שיעורר אותו לתפוש רעיון חדש.

אבל אלו שכבר מבינים שרק על ידי הלימוד אפשר לעורר אור מקיף, ושרק על ידי אור מקיף יכולים באמת להגיע לעולם העליון, הנאור, הנצחי והשלם, צריכים בינתיים לזכור, ואחר כך להבין ורק אחר כך להרגיש, שהתופעות קורות בהתאם להשתוות הצורה.

ככל שאדם נמצא בהשתוות הצורה עם האור, הוא מרגיש את האור. וככל שהוא נמצא בחוסר השתוות הצורה, הוא מרגיש חושך, את ה"אחוריים" של האור.

אין שום אפשרות אחרת, אלא אחרי צמצום א' נעשה הכול "ביושר ובצדק", לפי המסך, לפי תכונות הכלי בהשתוות שלו לאור. לכן צריך לנסות לחשוב ולדמיין יותר איך פועל האור, איך הוא נמצא עם הכלי בכפיפה אחת, בזיווג, באחדות, בגמר התיקון, ולאופן הזה להשתוקק ולהידמות.

למה הרצון לקבל מתוחכם כל כך?

הרצון לקבל מתוחכם מאוד. האור עשה בו את כל אותן התכונות שיש באור, רק הפוכות. אנו רואים כמה טבענו מסובך. גם על דרגות עליונות, שלא רואים ולא יודעים, לומדים שרצון לקבל ורצון להשפיע - תכונות הבורא ותכונות הנברא, עומדים זה כנגד זה, בי"ע דקדושה, בי"ע דקליפה.

אפילו ב"הקדמת ספר הזוהר" במאמר "דרב המנונא סבא", במאמר האותיות, האותיות הן התכונות שישנן בתוך הנשמה. כל אות מסמלת אופי, תכונה שבכלי. במאמר מבררים את כל התכונות שיש בתוך הנשמה, עד שמגיעים לאות ב', ואז אומרים שהאות ב' מיוחדת. למה? כי היא סמל של ברכה. זאת אומרת, אין שום הבדל בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, אין האחד נעלה על השני, אלא זה פרעה וזה בורא. זה כנגד זה.

רק יש "ברכה", זאת אומרת, השורש יש מיש בא מצד האור, וכל היתר ישנו גם בכלי. כתוב ב"זוהר" ומתואר גם בחומש, שמה שיכול לעשות אהרון לפני פרעה, עשו כל החרטומים, כל חכמי פרעה. זאת אומרת, זה אפשרי גם מצד הקליפה וגם מצד הקדושה.

הרצון לקבל הוא מתוחכם. הוא טבע. על רצון להשפיע איננו יודעים, אולי הוא מתוחכם אף יותר, אבל את הרצון לקבל האדם רואה בטבע שלו, הוא מתפתח בעצמו ותמיד מחפש את הדרכים הטובות ביותר להשיג את שלו. הוא פועל לפי חוק האופטימליות בכל דבר ודבר.

ככל שאדם מתקדם בלימוד, הרצון לקבל מבין שעומדים להמיתו. כיצד הוא פועל אז?

האמירה בזמן הלימוד שעומדים להרוג את הרצון לקבל - היא בגדר אמירה. איננו יודעים באמת מהו הרצון הזה. לכן זה עניין של הסתרה, לגלות רק עד כמה שהאדם יכול לסבול. מה זאת אומרת "לסבול"? אף על פי שזה כואב, זה כדאי. וכך בכל רגע האדם מתקדם, עד שאינו רוצה דבר פרט לגילוי.

האם לאורך הדרך הכדאיות כלפי הרצון לקבל עולה או יורדת?

אדם ההולך לקראת המחסום, מתקדם לקראתו רק באמצעות רצון לקבל גדול יותר ויותר. לאדם אולי נדמה שהוא משתפר, אך למעשה הוא פשוט מכוון את הרצון לקבל שלו לבורא" - כדאי לי להרוויח את העולם הבא במקום כל העולם הזה", הוא אומר לעצמו. זה נראה לו שיפור, אבל זה אינו שיפור אלא פשוט רצון לקבל גדול יותר. כמו שלמדען יש רצון לקבל גדול יותר משיש לצייר, ולצייר יש רצון לקבל גדול יותר משל איש עסקים, ולאיש עסקים רצון גדול יותר משל סתם פועל פשוט, החי חיים צנועים ופשוטים.

כשאנו מדברים על רצון לקבל גדול יותר, איננו מתכוונים לכך שהרצון לקבל מקבל צורות מזוויעות, אלא הכוונה היא שהוא רצון לתענוגים בהמיים, לכסף, לכבוד, למושכלות.

מדען העוסק בדקויות של איזה מדע טהור, לא רוצה דבר מהחיים האלה. ישנם מדענים שממש מוסרים את נפשם על המדע. הוא לא מפריע לאיש, הוא לא רוצה להרוג איש או להשיג משהו על חשבונו, אבל יש לו רצון לקבל גדול.

באיזו מידה משפיע השכל על הרצון?

השכל לא משפיע על האדם כלל. האדם הוא רצון ליהנות, והשכל יכול לבנות סביב הרצון הזה אילו מערכות שירצה, זה לא יפעל. אם האדם מרגיש, הוא מרגיש. כל העניין הוא הרגשה. השכל פועל רק במידה שבה הוא יכול לסייע להרגשה. אדם לעולם לא יוכל לפעול בשכלו משהו נגד ההרגשה, הוא חייב לפעול כך שהם יפעלו יחד.

בעל הסולם מסביר, שברגע שאדם באמת צריך לתת, הוא חייב לחפש את חומר הדלק שיאפשר לו לבצע את הנתינה. הוא לא יכול סתם לקחת משהו ולתת לחבר, מפני שהרצון שלו הוא על מנת לקבל. לפי חוק שימור האנרגיה, דרושה אנרגיה כדי לבצע את תנועת הנתינה. ומאיפה ייקח אדם את האנרגיה הזאת? כלומר, האדם חייב לתת לעצמו הצדקה כלשהי לנתינה, לדעת מה הוא מרוויח, ושהרווח הזה לא יהיה פחות ממה שהוא עושה, אלא יותר מזה. זה יכול להיות כל סוג של רווח.

אדם יכול לתת עשר שנות יגיעה גדולה רק כדי לצפות במשהו מיוחד ונדיר, שמתגמל אותו על כל היגיעה הזאת. אבל אדם חייב לתת לעצמו הצדקה. כל צעד של התקדמות נשען על ההצדקה שיהיה לו טוב יותר. ודאי לא מתוך כוונה לתת ללא רווח לעצמי.

האם ההצדקה לתת אינה עומדת בסתירה לטבע האדם?

זאת אינה סתירה. האדם מרוויח מכך שהוא נותן יותר ממה שהוא מרוויח כשהוא מקבל. האדם רוצה לקבל כסף, כבוד, מושכלות, תענוגים בהמיים, אבל הוא נוכח לדעת שהוא סובל כשהוא רוצה לקבל ולא מקבל. לכן הוא רוצה ללמוד לחיות בשיטה אחרת. הוא יכול, נניח, לנסות לא לרצות דבר. הוא חי כמו הודי, ולא חושב על דבר פרט להמתת הרצון לקבל. ופתאום הוא מרגיש נירוונה. למה? כי הוא הפך את עצמו לאבן ואז הוא לא מרגיש בשום חסרונות, ועוד קורא לזה רוחניות. זאת אינה רוחניות, אותו אדם פשוט נפטר מהצרות מפני שהקטין את הרצון לקבל שלו עד לאפס.

גם הקנאים למיניהם נוקטים אותה שיטה. הם אומרים לאדם מה לעשות עד לפרטי-פרטים, ומבטיחים לו שיהיה לו טוב אם יאמין בהם. האדם קם ומבצע את שנאמר לו, וזה עוזר לו להתגבר על הצרות. האדם מצמצם את עצמו, ומרגיש שהוא צועד על קרקע בטוחה. יש לו במה להיאחז ואין סיכונים. זאת שיטה פסיכולוגית ידועה.

שיטת הקבלה מאפשרת לאדם להגדיל כל הזמן את הרצון לקבל, ובכל זאת להרגיש טוב.

מה ההבדל בשימוש ברצון לקבל בין בודהיסט הודי שמגיע לנירוונה לבין מקובל?

ההודי בסופו של דבר רק מקטין את הרצון לקבל שלו. המקובל לא מטפל בהגדלת הרצון, הרצון גדל בעצמו. בקבלה הפעולה היחידה שיש לעשות היא הזמנת אור מקיף, חוץ מזה אין שום דבר לעשותו. האדם רוצה להזמין מלמעלה כוח לא ידוע, שהוא ההפך ממנו, ויש לו מין סגולה. אין לאדם גישה ישירה לכוח הזה אלא באמצעות פעולה מסוימת בזמן הלימוד, בשהייה בקבוצה, המחזקת את הכוונה.

אבל בפועל זאת סגולה. אם לאדם לא היה ספר קבלה, הוא לא יכול לעשות דבר פרט לציפייה מתמדת לזמן שבו זה יקרה לו כמו שקורה ליחידים, לאברהם אבינו ולעוד אנשים כמותו. בשיטת הקבלה סיבה ומסובב נדמים כלא קשורים זה לזה, כי האדם לא תופש את האור המקיף באופן ישיר.

ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין שיטות אחרות להגעה לנירוונה הוא פשוט. בחוכמת הקבלה, בניגוד לכל יתר השיטות, מזמינים כוח מלמעלה. כל יתר השיטות פועלות בתוך העולם הזה, ולא משנה מה הן עושות עם הרצון לקבל. מקובל לא עושה דבר עם הרצון לקבל, הוא יודע שאין לו מה לעשות איתו, הוא לא מגביל אותו ולא מקטין אותו. מקובלים תמיד אומרים לאדם: " עזוב את מה שאתה, אל תחשוב על התכונות שלך, הישאר בהן. דאג לאור שיבוא אליך, לכוח מלמעלה. הוא ברא אותך, הוא יטפל בך, הוא ישנה אותך". זה ההבדל בין השיטות.

הקבלה נוגעת בכוח העליון, שלא נמצא בידי האדם באופן מוחשי, ולכן קשה להסביר אותה לכולם בפשטות ובבהירות. הקבלה אינה איזו דיאטה מובנית או תרגילים רוחניים. לכן ישנם בה דברים שאי-אפשר להסבירם, וכל שנותר הוא לומר לאדם: "אתה תעשה כך וכך, וזה ישפיע עליך".

מה מביא אדם לשבת וללמוד?

כי רע לו, והוא מחזיק באמונה שהלימוד יעזור לו, שיהיה לו טוב.

אז למה קיימת סתירה בין מה שלומדים לבין טבע האדם?

סתירה קיימת. למה? זה נקרא "יגעתי ומצאתי". למזלו, האדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, כי טבעו הנוכחי לעולם לא יסכים לדברים, אלא יתנגד להם.

כיצד ייתכן שבשיעור מדברים נגד הרצון לקבל, והוא לא שומע את שנאמר עליו?

ודאי שהרצון לקבל לא שומע מה אומרים עליו, ומכאן ניתן להבין את הסיבה להסתרה.

רב"ש כותב שאם לא היתה הסתרה, הרצון לקבל היה רודף בעצמו אחר תענוגים רוחניים, מה שהיה הופך את המעשה לקליפה. ואם הרצון לקבל עדיין לא מבין, נדמה לו שהתענוגים יימשכו ויתגברו. אין טעם להפציר בו לזנוח את הרדיפה הזאת, הוא לא יאמין. את הטבע אי-אפשר לרמות, אי-אפשר לעשות איתו כלום. האור שברא את הרצון לקבל מכניס בו תכונה אחרת.

בעל הסולם כותב במאמר "לשמה זהו אתערותא דלעילא" (ספר "שמעתי", מאמר ה') שאי-אפשר להבין את עניין "לשמה", כי זו הארה מלמעלה: "הנה לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין איך אפשר להיות דבר כזה בעולם". זה לא נמצא בנו בשום צורה. "וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין", במצבו הנוכחי, "שאם יעסוק בתורה ומצוות, ישיג משהו, מוכרחת להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו". כדי לעשות תנועה כלשהי אדם חייב לתת לעצמו חומר דלק. "אלא לשמה - זוהי הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זאת, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר: קודם טעמו ואח"כ וראו כי טוב ה'".

אחר כך בעל הסולם שואל את השאלה הזאת: "בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה? הלא לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא ייתן לו את הטבע השני", אם לא בא אור מקיף האדם לא יכול להשתנות. אין לו קצה חוט להתחיל ממנו את השינוי "הנקרא 'רצון להשפיע', ולא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את העניין של לשמה". מה פירוש "לא יועיל לאדם שום יגיעה"? היגיעה שלו לא פועלת ישירות. זה נקרא "יגעתי ומצאתי". זאת אומרת, אחרי שהאדם נותן יגיעה, הבורא נותן לו את ה"לשמה", אבל לא האדם עצמו גורם לכך ישירות.

"והתשובה היא כמו שכתוב: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'. זאת אומרת, על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), היות שזוהי בחינת תפילה. כי תפילה נקראת חיסרון", האדם בונה בזה חיסרון, "ובלי חיסרון אין מילוי". אבל איזה חיסרון יכול להיות לו? ודאי לא חיסרון ל"לשמה". אז מה זה יעזור לו? הוא רוצה רוחניות, הוא יודע שרוחניות היא תענוגים - מופשטים, רוחניים, בורא וכולי, אבל לא ממש "לשמה".

בעל הסולם אומר שזה לא חשוב, האדם צריך שיהיה לו חיסרון, ולכן זה נקרא "מצאתי". ו "אז בא המילוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפילה, היינו שהוא מקבל מילוי על חסרונו. נמצא, זה שצריכים עבודת האדם, בכדי לקבל מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חיסרון וכלי. והמילוי אף פעם האדם אינו יכול להשיג מעצמו, אלא זוהי מתנת אלוקים".

כלומר, העבודה של האדם היא רק עם אור מקיף, אין לו שום אמצעי אחר. לכן הקבלה מדגישה את חשיבות החברה והקבוצה וכל הגורמים לכך. לכן מקובלים מחפשים ללא הרף דרכים להרחבת הידיעה על חוכמת הקבלה, כדי שעוד ועוד אנשים ילמדו איך למשוך עלינו ועל כל האומה ועל כל העולם יותר אור מקיף, כי רק על ידי האור יהיה העולם טוב יותר.

כתוצאה מההסתרה העולם נעשה יותר ויותר אכזרי ומבולבל, לכן צריך למשוך אור מקיף, וזה אפשרי רק על ידי לימוד הקבלה. אבל איך אפשר לבוא לקהל הרחב ולהגיד לו ללמוד, אם הקשר לא נראה, אם אין עדיין הסבר מתאים או גישה? כל הבעיה הזאת נובעת מהעובדה, שבשל ההסתרה האדם לא נכנס לרוחניות באופן ישיר, מ"לא לשמה" ל"לשמה".

כיצד ברא הבורא יש מאין?

כך היא הבריאה. הבורא נקרא "בורא" מפני שברא משהו שלא קיים בו. הנתק בינו לבין הבריאה מתרחש מפני שיש כאן שני סוגי טבע, טבע הבורא וטבע הנברא. אבל פרט לכך שהבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין", כל יתר הדברים מתרחשים ביניהם בלי שום הגבלות מצד הבורא.

מדוע מכל סוגי האורות, רק אור מקיף פועל עלינו ומתקן אותנו?

מה זה אור? אור הוא נוכחות הבורא. הרגשת הבורא בתוך הכלי נקראת "אור". יש רק אור וכלי וביניהם אין דבר, אמנם ישנם שמות שונים הניתנים לכל מיני תופעות, השפעות מיוחדות, פרטיות שלהם זה על זה. אבל למעשה יש רק שניים: הרגשת הבורא בתוך הנברא נקראת "אור", הרגשת החיסרון של הבורא בתוך הנברא היא חיסרון האור, או חושך.

הבורא ברא את הרצון לקבל אחרי ארבע בחינות דאור ישר, והאור הזה, שמפתח את הרצון לקבל יש מאין, מביא אותו למצב מלכות דאין-סוף וממלא אותו. זאת אומרת, הבורא ברא רצון לקבל במידה מסוימת, ומילא את המידה הזאת בנוכחותו, וזה נקרא "מלכות דאין-סוף". כשהאור מסתלק מרגישים רע - "למה עזבתני". כשהאור בא מרגישים תענוג וטוב. כשהאור לא נמצא בתוך הכלי, הוא נמצא מחוץ לכלי. מה פירוש "מחוץ לכלי"? ישנה מעין הרגשה שהאור נמצא, אבל לא בי, אלא במקום מרוחק, לכן הוא נקרא "מקיף". לפי השתוות הצורה, ככל שאני דומה לאור לפי הכלים שלי, מאוחר יותר הוא ימלא אותי, ייכנס בי, ואז הוא ייקרא "פנימי". זה אותו אור המיוחד בשבילי.

בקבלה לומדים, שלפני שירדנו למצב הנוכחי, היינו בעולם האצילות במצב "הוא ושמו אחד", שהוא הנשמה הכללית שנקראת "אדם", "אדם הראשון", שהיתה מלאה בכל האור, כלומר, בייחוד עם הבורא. אחר כך התרחשה שבירה שנקראת "חטא עץ הדעת", והנשמה הזאת התפרקה להרבה חלקים, נחלקה, נשברה, ירדה ונפלה לעולם הזה. וכאן בעולם הזה נמצאים כל חלקיה המקולקלים. והאור שמילא את הנשמה הזאת הסתלק ונמצא בעולם האצילות. כך לומדים. האורות שהיו בנשמות נמצאים באצילות, והנשמות נמצאות למטה מאצילות.

האורות הללו המאירים מעולם האצילות, שנמצא למעלה מפרסא, על נשמות שנמצאות למטה מפרסא, בעולמות בי"ע או בעולם הזה, נקראים אורות המקיפים. האורות הללו, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה, עומדים למלא את הנשמה של כל אחד אחד, אבל עדיין לא יכולים לעשות זאת בשל חוסר תיקון בנשמות. אם האדם מתקן את נשמתו במידה מסוימת בכוונה על מנת להשפיע, באותה מידה האור ממלא אותו. אם הוא מתקן את עצמו עוד קצת, האור ממלא אותו עוד קצת. בסך הכול יש לאדם 125 מדרגות, 125 מצבים שדרכם הוא יכול לתקן את עצמו עוד ועוד, ובהתאם לכך למלא את עצמו ביותר ויותר אור, לפי השתוות הצורה, לפי מידת התיקון.

אותו אור שפעם היה אור פנימי בתוך האדם, יצא ממנו והפך מקיף, נשאר באצילות, והאדם עצמו נמצא כאן, בעולם הזה. אם כך, איזה קשר יש לאדם עם האור? אין לו קשר איתו. לכן מקובלים כותבים ספרים ואומרים: אם תקראו את הספרים שלנו ותרצו שהאור הזה ישפיע עליכם ויתקן אתכם, כי אתם רוצים לדעת ולהשתייך למצב המתוקן, האור יופיע מרחוק, מהאצילות לעולמות בי"ע, ומשם לעולם הזה.

האם הרצון להשפיע הוא השתוות צורה עם האור או עם הבורא?

הבורא נקרא כללות כל האור. החלקים של האור, זאת אומרת, האופנים שבו הוא מורגש בכלי לפי מידת התיקון שלו, נקראים "אור". יהיה זה אור כזה או אחר, לפי ההשפעה שלו, כולם הם בורא. כך או אחרת האור עובד עם האדם, וזה נקרא "עבודת ה'". האור הוא שעושה זאת, עלינו רק צריך לבקש ממנו. בלי בקשה, מה שהאור יפעל בי לא יורגש. לא נלמד ממנו דבר, לא נדע מה הוא עושה ולעולם לא נדמה לו.

מטרת הבריאה היא שהאדם יהיה כמו הבורא. איך להיות כמו הבורא? בזה שאדם לומד שייטב לו אם יעשה כך וכך. הוא לומד את הפעולה של הבורא. אם האדם מגיע למצב שבו כמו הבורא, גם הוא רוצה לעשות את הפעולה הזאת, בפעולה הזאת הוא נעשה כמו הבורא. והבורא מבצע את הפעולה, משלים אותה ומראה לאדם איך לעשותה. ובדרגה הבאה על האדם לראות בעצמו את הדבר המקולקל בו ואת הדרך לעשות ממנו דבר מתוקן. בכך שהאדם לומד את פעולות הבורא, הוא נעשה כמוהו.

מכאן רואים שאי-אפשר לדמות לבורא אלא על ידי הימצאות במצב המקולקל, ומציאת פתרון מתוך המצב הזה בבדיקה מחודשת שלו. הפתרון הוא לא תיקון המצב המקולקל, אלא הידמות לבורא באמצעות המצבים המקולקלים. כלומר על האדם לא רק להיות בשכלו וברצון שלו כמו הבורא, עליו "לרצות להיות כמוהו", להיות עם הבורא בדבקות.

"בדבקות" הכוונה לכך, שהאדם מגיע באמצעות הפעולה הנכונה שגילה, דרך הפעולה שהבורא "הראה לו" לרצון לדבוק בבורא. לכן, אחרי הפעולה הזאת הוא מבקש מהבורא שיבצע אותה כך שתוצאתה תהיה דבקות. זאת אומרת, סך כל הרצון לקבל, על כל החסרונות שבו, עם כל התהליך של התיקון ועם כל התהליך של המילוי, נועדו להביא לדבקות האדם בבורא.

האם כל הפעולות הללו הן רוחניות?

כל הפעולות הללו הן פעולות רוחניות. הן פעולות ברצון, כשהכלי הוא רצון, והן יתרחשו עד שנתחיל להבחין ברצון שלנו כל מיני רצונות, לפי דרגות העובי, לפי האופי, ברוחב ובגובה. נשמה היא רצון כללי הנחלק לתר"ך חלקים, תר"ך רצונות. כל רצון ורצון הוא מעין אופן ליהנות, רצון ליהנות, כל אחד בדרכו האופיינית.

באיזה אופי או כוונה של הרצון פועל האדם כדי לדמות לבורא?

הפעולה הנעשית כדי לדמות לבורא היא, שימוש האדם בכל רצון ורצון בכוונה לרצות לדמות לבורא ולדבוק בו. כתוב במפורש: "שבו בני ישראל עד ה' אלוקיך". כלומר, האדם חייב להגיע לדרגת הבורא. לא לה' אלוקיך, אלא "עד ה' אלוקיך". חייבים להגיע עד לדרגה הזאת. לומדים זאת מפעולותיו של זו"ן דאצילות, זעיר אנפין ומלכות שחייבים להיות שווים.

האם בשלב ההכנה יכול אדם להיקרא "צדיק"?

"צדיק" נקרא מי שכולו כוונות בעל מנת להשפיע, ו"רשע" נקרא מי שכולו כוונות בעל מנת לקבל. לכן בזמן ההכנה איננו לא רשעים ולא צדיקים. איך יכול אדם להיות "רשע גמור"? כמה רצון לקבל גמור כבר יש לו? מה כבר יכול אדם לרצות בחייו, כך שאפילו יממש את כל הרצונות שלו, מה ישיג? הוא כלל אינו יודע אילו תענוגים יש בעולם, בעולמות הרוחניים, כדי שירצה בהם על מנת לקבל. מה כבר פותחים לו כדי שיידע למה להשתוקק?

בכל דרגה יש מצב של "צדיק גמור" ו"רשע גמור". לפני שמתחיל את המדרגה נמצא אדם ברצון לקבל, בחושך, בנפילה, ומרגיש עד כמה הוא מקולקל. האדם עצמו קובע שמצבו הוא "רשע גמור", ולא מישהו אחר. הוא מכיר בכך שכל הרצונות והמחשבות שלו הם על מנת לקבל, והוא המקולקל והגרוע מכולם. זה נקרא הרגשת "רשע גמור", כל אחד לפי דרגתו.

אחר כך, כשאדם לומד ומתקן, הזמן חולף והוא מגיע למצב של "צדיק גמור", וכך בכל מדרגה ומדרגה. קודם קו שמאל, קניית הכלים, הרגשת החושך, ייאוש, כך האדם רואה את המצבים שבהם הוא נקרא "רשע גמור". ואחר כך כשנדבק לקו ימין, מתקן את עצמו, מרגיש קצת יותר רוחניות, הוא נקרא "צדיק גמור" באותה המדרגה.

כך בכל מדרגה יש לעבור בין שני הקצוות, כשביניהם אנו קצת צדיקים וקצת רשעים. אבל אדם שעולה במדרגות לאחר שעבר לרוחניות, והוא פעם נמצא בקליפות ופעם בקדושה, שם כשהוא רשע, הוא רשע באמת, כי כל הקליפות הן חלק מפרעה. וכשהוא צדיק, הוא צדיק ממש, כי זו השתוות הצורה במידה מסוימת לבורא. אחרי המעבר לרוחניות צדיק ורשע זה אמיתי, לעומת לפני המעבר לרוחניות, אז זה כמו משחק ילדים.

מהי דרגת "צדיק גמור" בסוף המדרגה?

בכל מדרגה יש "רשע גמור" ו"צדיק גמור". "גמור" נקרא בכל מה שנמצא ברשות האדם, בכל הרצונות שכרגע גלויים בו. מכל הנשמה שלו מגלים לאדם אולי עשרה אחוזים ממנה, אבל אם האדם מגלה כמה הוא מקולקל בעשרת האחוזים הללו של הרצונות, התשוקות והמחשבות, הוא קובע לעצמו שהוא "רשע גמור". אם אחרי כן הוא מתקן ומתמלא, הוא מרגיש שנעשה "צדיק גמור". לפי מה? הבורא נקרא צדיק, ולכן כשהאדם דומה לו, גם האדם צדיק כמותו, באותה מדרגה, באותם עשרה אחוזים.

אחר כך מוסיפים לו עוד אחוז אחד, ואז באחד-עשר האחוזים האלה הוא מרגיש את עצמו כולו רע. למה? כי זאת אינה תוספת של אחוז אחד בלבד, מתוך אחד-עשר האחוזים הוא רואה גם את עשרת הקודמים כרשע, שגם בהם לא תיקן דבר. כלומר, ככל שהאדם עולה עוד, הוא לא רק מתקדם באחוז אחד בכל פעם. כשהוא מבקר את הרצונות שלו ממדרגת מודעות גבוהה יותר, הוא נוכח לדעת שכלפי המדרגה קודמת הוא רשע ולא כפי שחשב, שלפחות כלפי המדרגה הקודמת הוא צדיק. זאת אומרת, עכשיו יש לו 11 מדרגות לא טובות.

ובדרגה אחרונה לפני גמר התיקון הוא רואה, שבכל המדרגות הקודמות הוא היה נורא ואיום, כאילו לא עבר דבר. אלה רגשות קשים מאוד, ומכאן מובן שלא כל אחד מתאים לעבור דרך כזאת. טוב שאדם אינו יודע מראש איך ירגיש. תמיד יש צורך בהסתרה כלפי המדרגה הבאה, ומכאן ניתן להבין למה אי-אפשר להתקדם אלא דרך ההסתרה.

מסתירים לאדם את הכלים שלו ואת התענוגים. את הכלים מסתירים כי האדם לא יוכל להתגבר עליהם אם יראה כמה הוא נוראי. הוא יברח מזה, יעצום עיניו או ימית את עצמו. את האורות מסתירים ממנו כי אם יגלה אילו אורות קיימים, אילו תענוגים, מה זאת נצחיות, מה זאת שלמות, הוא לא יוכל לחשוב על שום דבר אחר פרט לכך, הוא ירצה בהם בכפייתיות, זה כמו משוגע. זה נקרא "פולסא דנורא".

מהו המצב שנקרא "לפני מחסום"?

"לפני מחסום" הוא מצב שבו על האדם לעשות משהו בלי להבין שום סיבה ומסובב. כך זה עד הרגע האחרון. גם כשהאדם כבר מתרגל, "כי הרגל נעשה לטבע שני", הוא מבין את התהליכים, יודע שאחרי הרע בא הטוב, וכך זה תמיד, ושעליו לעבור זאת, להכניע את עצמו ולחכות, כי עדיין כל המצבים נסתרים ממנו.

אין ברירה אחרת, כי אחרת לא נעבור את המחסום. מבחינת הכלים - אם הכלי לא היה נסתר, האדם היה מפחד לגעת ברצון לקבל כה גדול, ומבחינת האורות - אם האורות לא היו נסתרים, האדם היה פשוט מתמכר לתענוגים הללו והיה משותק. לכן שני הקצוות הללו נסתרים, ומותירים אותנו בלב האפלה. איננו רואים לא את זה ולא את זה.

אם "אין עוד מלבדו", מה פשר עניין היגיעה?

היגיעה היא לקבוע בכל הרצונות שלי, בכל "האני" שלי, שזהו פרעה שאומר "אני אשלוט", ולקבוע בהם את שליטת הבורא, שזה נקרא "אין עוד מלבדו". מי צריך להגיד "אין עוד מלבדו"? הפרעה המתוקן צריך להגיע למצב של "אין עוד מלבדו". "האני" צריך להגיע למצב הזה.

כיצד יש לפעול בזמן הלימוד עם המחשבה על הרצון?

מהלימוד צריך רק לרצות תיקון, לא יותר מכך. עלי לדעת שיש איזה מין אור מקיף, משהו שאיני יודע מהו, ושבזמן הלימוד משפיע אלי מלמעלה. אם יש לי צרות, עלי להגיע ללימוד, וללמוד. איך אומר בעל הסולם? רע לך? פתח את הספר. כך, בפשטות. ספר הקבלה הוא ממש תרופה המשפיעה מיידית.

בעניין תופעות הלוואי שכביכול נובעות מהלימוד, ההרגשה הרעה הנלווית לכך, יש להבין שהן לא תופעות לוואי, אלא הריפוי עצמו. זה כמו שאומרים בתחום הריפוי טבעי: "ככל שיותר גרוע בתחילת הריפוי, כך טוב יותר". וזה אכן כך. כשרוצים להירפא ממחלה ומטופלים בטיפול טבעי, מרגישים בהתחלה גרוע יותר מאשר לפני הטיפול. כך זה גם בקבלה.

כיצד ניתן לבקש ולרצות תיקון אם לא יודעים מהו?

יש לבקש שיהיה לי טוב, ושום דבר פרט לכך. השאלה "מה הטעם בחיי?" מחייבת את האדם. אם ירצה ואם לא, הוא שואל. אם אין בלב תביעה, אין טעם בלימוד. לכן בקבלה לא מחפשים אנשים שבאים ללמוד כי חסר להם ידע. 

0 תגובות
25. האישה הרוחנית
29/11/2012 20:12
שושי גולד
פרק 25, אישה, גבר, תיקון, בחירה

שיחה (21.6.02) על מאמר: "מהו שכהן גדול ייקח לאישה בתולה, בעבודה"

הרב"ש, שלבי הסולם כרך ב' - ויקרא, פרשת אמור, עמ' 141

המציאות כוללת שני חלקים: בורא ונברא, ולא יותר. מה שנדמה לנו כעוד חלקי מציאות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, אין להם קיום בפני עצמם. כפי שבעולמנו יש דומם, צומח, חי, מדבר, והמדבר שהוא האדם שולט על כל יתר המציאות, או לפחות המפותח ביותר בכל המציאות, כך גם ברוחניות יש דומם, צומח, חי, מדבר, כשהמדבר הוא הנשמה, היא המפותחת ביותר והיא השולטת בכל חלקי המציאות הרוחנית.

הבורא ברא רצון לקבל. כדי שהרצון לקבל יתנתק מהבורא, יהיה עצמאי, עליו לעבור ארבע בחינות התפתחות, שנקראות "ארבע בחינות דאור ישר". לכן כולל בתוכו הרצון לקבל עצמו ארבעה סוגי רצון, החל מרצון קטן שנקרא דומם, דרך רצון גדול יותר שנקרא צומח ורצון גדול עוד יותר שנקרא חי, והגדול מכולם שנקרא מדבר. רק המדבר הוא הרצון לקבל העצמאי.

במה הרצון לקבל הזה עצמאי? בזה שהוא מנותק מהבורא ומרגיש את הרצון של עצמו. מה פירוש "מרגיש רצון של עצמו"? הוא מרגיש את עצמו כחיסרון ומרגיש שהבורא הוא מקור התענוג שלו. הרגשת הבורא בתוך הנברא, בתוך הרצון הזה, בתוך הנשמה, נקראת "אור" - האור הרוחני. הבורא הלובש דמות נברא, מידת ההתלבשות שלו בנברא, נקרא "הרגשת החיות", "חיים".

כלומר, הנברא הוא המקבל והבורא הוא הנותן. אמנם מאוחר יותר הנברא עושה תיקונים והופך דומה לבורא, אבל ההתאמה הזאת מתרחשת רק מפני שהנברא רוצה להידמות לבורא - הוא לא יכול לשנות את טבע המקבל שלו, הוא מקבל בכוונה על מנת להשפיע, שזה ממש כמו הנותן. לכן, הנברא כלפי הבורא נקרא תמיד נקבה, נקב, חיסרון. את הנקביות הזאת הבורא רוצה למלא כדי שהנברא ירגיש תענוג, טוב ועונג, שלווה ושלמות.

ואז, כדי שהנברא אכן יגיע למטרת הבריאה, שהיא הרגשה של טוב ועונג מוחלטים, הרגשה נצחית, מושלמת, על הנברא לעבור בעצמו סדרי התפתחות מקצה לקצה: להרגיש עד כמה הוא מנותק מהבורא, כמה הוא הפוך ממנו, כמה חסר אונים הוא, ומשם להתקרב לבורא, לתקן את עצמו, לבקש ממנו תיקון ומילוי וכך להתקדם עד להשתוות עם הבורא.

אלה שלבי ההתפתחות של נשמת הנברא, לא של גופו הפיזי. הגופים סתם נולדים, מתבגרים, מתים, נרקבים ודי. הם לא נחשבים. מדובר בהתפתחות הנשמה מגלגול לגלגול, מדור לדור. וכל דור הוא אותן הנשמות, שבאות שוב ושוב כדי להשתפר ולהגיע לשיא התפתחותן.

שלבי ההתפתחות הללו מומשלים בתורה לנשים. בעיקר בגמרא, ששם מדברים על התפתחות הנשמה בשפה של דינים והלכות. יש מסכת נשים, מסכת נידה וכולי. חלקים רבים בגמרא דנים בנושא נשים, מפני שמינים שונים של נשים הם מצבים פנימיים שהנשמה עוברת בזמן התפתחותה. פעם האדם נקרא סתם "אישה", פעם הוא מכונה "אשת בעל", פעם הוא נקרא "גרושה", פעם "כלה", פעם "זונה" וכדומה. כל פעם מדובר במין אחר.

בספר "תלמוד עשר הספירות" בחלק ט"ו, לומדים על התפתחות הנשמה, ושם כתוב שקיימות שבע דרגות בהתפתחות האישה מילדות לבגרות. אמנם כל זה כתוב בשפה של העולם הזה, אבל גם האר"י וגם בעל הסולם עוברים אחר כך לשפת הקבלה ומראים איזה מין אישה מייצגת כל רמה בהתפתחות הנשמות. נשמה המתפתחת עד דרגה מסוימת נקראת בוגרת, מתפתחת עוד יותר - נערה, עוד יותר - אישה, עוד יותר - כלה וכדומה.

בכל התופעות בעולם הזה יש לחפש בכל האופנים של כל מין ומין את השורש הרוחני כנגדו. כי כל מה שיש בעולם הזה הוא העתק של העולם הרוחני. כל הנעשה בעולם הזה, מה שמתקדם, מה שמתחלף, הוא כמו צל, תוצאה הכרחית של העולם הרוחני. ביטוי גשמי שלו. בעולם הזה אין דבר שהוא חדש, כל חידוש הוא בעולם הרוחני, שמועתק לעולם החומר. התופעות המתרחשות בעולם העליון נעתקות בעולם הזה בהתאמה לארבע הרמות של החומר: דומם, צומח, חי, מדבר.

ומכך לומדים אילו תהליכים עובר אדם המתקדם ברוחניות, כשההתקדמות מסומלת במיני נשים. וישנם גם גברים. מי הם? גם "גבר" וגם "אישה" נמצאים באדם אחד:

"אישה" - הרצון לקבל של האדם.

"גבר" - הרצון להשפיע של האדם, שמתפתח מהנקודה שבלב והלאה.

ככל שיש לאדם רצון להשפיע, יכולת להשפיע, מסך, שזה נקרא גבר, התגברות, כך הוא יכול לקחת את הרצון לקבל שלו ולעבוד איתו עם המסך הזה, כדי לקבל על מנת להשפיע, וכך להגיע להתאמה לבורא.

לכן, כנגד כל סוג התגברות יש נוקבא, רצון לקבל של האדם. אפשר גם לקרוא לזה קו ימין וקו שמאל, או מסך ועביות.

רב"ש מסביר, שכל מצב ומצב קובע איזה רצון לקבל יכול להתאים לו. וישנן הגבלות, כמו למשל, שלכהן הגדול אסור לשאת אישה גרושה. מדוע? מפני ש"כהן" זאת מדרגה עליונה, מדרגה חדשה, שבה יש לקחת רצון לקבל חדש ולעבוד עמו. וכן כל הדינים וההלכות, איך להתגרש, איך להתחתן, ענייני חופה, ענייני נידה, כל העניינים האישיים בין גבר לאישה, כולם נובעים מהחוקים שבין מסך ועביות בעולם הרוחני.

מה שנקרא בקבלה בפשטות כלי ועליו מסך, הוא עניין האישה ובעלה בעולמנו. כמובן, ההבדלה בין גבר לאישה והיחס ביניהם כפי שמופיעים בעולם שלנו, הם חלק קטן מאוד ממה שמתרחש ברוחניות.

מי שנכנס לרוחניות ומתחיל להרגיש את העולם הרוחני, אכן רואה את ההעתקה מרוחניות לגשמיות, רואה עד כמה הדברים המתרחשים ברוחניות גדולים, רואה את כל פרטיהם, מה מתרחש בין חלקי הבריאה שבאדם, בין הנשמה שלו לבין הרצון לקבל שלו. הוא רואה גם את ההעתקה לעולם הזה, ובהתאם לכך איך הוא יכול לשנות את הגשמיות שלו באמצעות שינוי היחס בין הימין והשמאל ברוחניות. זה נקרא קבלה מעשית.

האם גם בזמן ההכנה, לפני המחסום, ניתן לזהות את כל המצבים הללו?

בזמן ההכנה מתחילים "להריח" את המצבים. הם כבר משהו שניתן לחוש בו מרחוק. מה פירוש "זמן ההכנה"? כשהאדם מתקדם עוד ועוד לאור מקיף גדול יותר ויותר. או ההפך, ככל שהאדם נותן יגיעה, כך האור מקיף מאיר עליו יותר.

מצד אחד האדם מרגיש את המעמד שלו אל מול הרצון לקבל שלו, שהוא בלתי נסבל. מצד אחר, הוא מרגיש בעליות משיכה גדולה יותר לרוחניות, ובירידות עשויה להופיע רתיעה מרוחניות, אבל ממש לקראת המחסום זה הופך להיות רק משיכה ותשוקה. בהחלט ניתן להבדיל את המצבים, פחות או יותר, כמו מתוך דמדומים. אדם הקורא ספרים מתחיל לתאר לעצמו למה זה עשוי לִדמות, איך זה, פחות או יותר.

האם יכול מקובל להבחין טוב יותר במצבים של העולם הזה?

נהוג לחשוב שמקובלים הם אנשים מפולפלים המבינים בגשמיות. נדמה כאילו מקובל המגיע לעולם הרוחני ורואה שם את כל השורשים, חייב כנגד זה לראות בעולם הזה את פרטי הפרטים של המציאות. הוא אכן יכול לעשות זאת, אבל זה לא מעסיק אותו. הוא יכול לראות בדיוק עד לפרט האחרון איך מתנהל תהליך הבריאה, את המחשבות והחשבונות של האנשים, את מה שמתרחש בתוכם ומחוץ להם, אבל הוא לא יורד לפרטים הללו. מקובל נראה לפעמים נאיבי וילדותי מאדם רגיל, המתעסק רק בענייני העולם הזה.

האם מקובל מרגיש באיזה מצב "אישה" (נוקבא) הוא נמצא, ומה מותר ואסור לו לעשות במצב הזה?

מי שנמצא ברוחניות מכיר את המצב שלו ואת כל המצבים שעבר. אמנם המצב הבא שלו הוא למעלה מהדעת בשבילו, אבל את הדרגה שלו הוא יודע, וכל הסיבות, כל מה שמתרחש בו, הקשר עם הבורא, כולם נמצאים אצלו ככלים.

אדם הנמצא במדרגה מסוימת יודע לפי מצבו מה מותר ומה אסור לו, ומה עליו לעשות. הוא כותב את שהוא יודע. כך כתבו את הגמרא, את התלמוד הבבלי ואת התלמוד הירושלמי. מקובלים כתבו מתוך ההשגה שלהם, אך בשפת העולם הזה. אחר כך, וגם לפני זה, באו מקובלים וכתבו אותו דבר בשפת הקבלה. באו נביאים וכתבו את זה בשפת האגדה, או הנבואה. ומשה כתב את ההשגה שלו בשפת התורה, בשפה המדוברת. אבל כל אחד מהם כותב מתוך חוויית הרוחניות שלו, מתוך מה שהוא מרגיש בעולם העליון, מתוך הגילוי כיצד פועלים עליו החוקים החלים שם.

ישנם גם כל מיני סוגים של נשמות. ישנם עשרה סוגים עיקריים, עשר ספירות. עשר תכונות יסודיות שבמציאות. בעיקרון, יכולים להיות עשרה סוגי נשמות. כמו שבעולם הזה מבדילים בין ארבעה סוגי אופי, שהם כנגד ארבע בחינות (הם מתחלקים אחר כך לעוד שישה-עשר סוגים, ארבעה כפול ארבע): אוהב חיים, דיכאוני, רגשני, אדיש.

ומי שנמצא ברוחניות רואה את הרוחניות גם מנקודת המבט של הטבע האישי שלו, מהנשמה שלו, ולכן ישנם אופני השגה שונים. כלומר, אם שני מקובלים נמצאים באותו מקום, כל אחד מהם מרגיש קצת אחרת, לא מפני שהמציאות לא מובנת להם, אלא מפני שמבנה הנשמה שלהם שונה, אז הם מבינים ומרגישים קצת אחרת.

בגמרא מביעים את כל האופנים, ומתוך כך מתגלה מעין ויכוח, התנגשויות בין דעות וכדומה. אבל ההתנגשות אינה התנגשות של ממש, שבה מאשימים או שופטים מישהו.

הסיבה לכך היא, שבגמר התיקון הכול מתקבץ יחד, אבל לפני גמר התיקון הם רוצים להראות עד כמה הדברים הללו מנוגדים, וכל מקובל הוא מפותח ועשיר על פי אופיו.

מדוע כתוב שלכהן מותר לשאת רק "אישה בתולה" ואסורה עליו כל "אישה" אחרת?

המילים אסור ומותר מכוונות לכך, שלפני גמר התיקון יש לאדם רצונות שאינו יכול לעבוד איתם, והוא עושה עליהם צמצום. יש לו רצונות שהוא יכול לעבוד איתם בכל מאת האחוזים, רצונות מתוקנים, ויש לו רצונות שהוא יכול לעבוד איתם באופן חלקי.

בהתאם לכך אומרים שזה אסור וזה מותר. כך זה מתחלק. כלומר, אסור ומותר הם כלפי מסך ורצון לקבל. בקבלה אין דבר פרט לכך.

אם משהו לא ברור, מוכרחים לתרגם מכל שפה אחרת לשפת הקבלה, כי היא שפה טכנית שאי-אפשר לטעות בה. מהשפה הטכנית האדם מוכן ומסוגל לחזור ולהשתמש בכל שפה אחרת. למשל, כשלומדים גמרא, אם מתבלבלים ולא מבינים, מאבדים קשר עם כל שנאמר ברוחניות, כדאי לחזור לרוחניות, לשפת הקבלה: בחינות, הבחנות, ספירות, מסך, ורק אחר כך לחזור שוב לשפת הגמרא.

האם אפשר להגיע למדרגות רוחניות לפני המחסום?

"מחסום" הוא המדרגה הרוחנית הראשונה. היא נקראת מחסום מפני שאדם העולה לדרגה הזאת, למדרגה הזאת, כבר לא יורד לעולם הזה. גבול ההשגה העליון שלו נמצא כבר ברוחניות. "מחסום" נקרא המסך הראשון, הזעיר ביותר, שאדם מקבל.

האם לאדם לא נשוי אין רצון לקבל?

ברוחניות אין אדם "לא נשוי", כי הרצון לקבל המתוקן נקרא "אישה", ואדם הלוקח את הרצון לקבל ומתקנו כך שיוכל לקבל בו אור עליון, צריך לעבור את שלבי התיקון של הרצון לקבל. אז הרצון לקבל שבו נולד עם המסך הראשוני, אחר כך גדל, ואז הוא "אישה" הנקראת בתחילה "תינוקת", אחר כך באים שלבים כמו "קטנה", "בוגרת", "נערה", עד שהיא מגיעה למצב שבו האדם הלא נשוי כאילו יכול להתחתן איתה. זאת אומרת, קו ימין עם קו שמאל, מסך עם הרצון לקבל, כבר יכולים להיות בחיבור אחד.

אז האדם מתקן אותה להיות "מקודשת לו", שייכת לו, הוא מתקן את החלק מהרצון לקבל שלו כך שיוכל לצרף אותו למסך. אחר כך הוא עושה "חופה". "חופה" היא המסך הכללי, הכולל את שניהם. ואז הוא עושה זיווג עם האור העליון, שזה נקרא שהוא מזדווג איתה וממלא אותה באור העליון. כלומר, זה מסך וכלי קבלה.

ברוחניות לא יכולה להיות דרך פעולה אחרת. לומדים על כל הדברים הללו ב"תלמוד עשר הספירות". כי כנגד זה, בגשמיות, נוהגים לעשות אותם דברים. כשאדם עושה פעולות רוחניות, הוא מרגיש שהוא יכול לצרף אליהן פעולה גשמית, ונדחף לעשות זאת. בכך הוא קושר יחד את שני העולמות. אדם שרק לומד ועוד לא נכנס לרוחניות, ועדיין לא עושה שום פעולה רוחנית, לא יהיה לו עדיין דחף לעשות פעולות גשמיות, אלא אם כן יעשה אותן מטעמי חינוך, הרגל, או יעשה ולא יעשה לסירוגין.

כלומר, הקיום ברוחניות דוחף את האדם לעשות גם בגשמיות, מפני שהוא רואה את הפעולה הזאת בצורתה המושלמת, מפני שהוא מתקיים גם פה וגם שם. ועדיין, אין חובה לנקוט פעולות גשמיות.

כלומר, איננו נמצאים תמיד בהתאמה בין גשמיות לרוחניות. זה לא שאדם מגיע לדרגת כהן ברוחניות, ופתאום מתחיל להתנהג גם בעולם הזה כמו כהן, או שאדם מתגרש מ"אישה" רוחנית ועכשיו עליו להתגרש גם בעולם הזה. אבל מקובל שהתחתן בעולם הרוחני, מוכרח להתחתן מיד גם בעולם הזה. זה שייך לרוחניות שלו.

האם יש הרגל ברוחניות?

ברוחניות אין הרגל כמו בגשמיות. הרוחניות היא התחדשות מתמדת. הרצון לקבל מתחדש כל הזמן, ויש לעבוד על הרצון לקבל החדש - לתקן אותו ולמלא אותו - ושוב הרצון מתחדש. האדם נמצא כל הזמן בעלייה, הוא כל הזמן אדם חדש. והגשמיות, מפני שהיא דומם, לא משתנה, ולכן יש בה הרגל.

אם אדם מתרגל למשהו, זה נרשם אצלו כ"רשימו", ולפי הרשימו הזה האדם כל הזמן חוזר על אותם הדברים, אף על פי שהוא כבר לא מרגיש בהם טעם. הוא מוצא טעם רק בחזרתיות הזאת, בקיום אותם הדברים כל הזמן. אבל ברוחניות הרשימות מתחדשות, ולכן כל פעם מדובר בעבודה חדשה, דבר חדש, השגה חדשה, טעם חדש. ממש אדם חדש.

האם גם החיים עם האישה הגשמית משתנים?

אדם העומד להינשא או כבר נשוי, שמתחיל ללמוד קבלה או כבר לומד קבלה, ודאי שחייו עם האישה ישתנו. כמו שהוא משתנה, החיים עם האישה שלו משתנים. לכן גם הנשים לומדות ועובדות בקבלה, ויש ביניהן קשר פעיל ועזרה הדדית, כדי להיות בהתאמה לבעליהן הלומדים. כעיקרון, אישה אינה חייבת בכל אלה, אבל זה עוזר ומועיל.

באיזו מידה משפיע הקשר הזוגי על ההתפתחות הרוחנית?

ישנו קשר בין התפתחות רוחנית והתפתחות גשמית, כי שתיהן מתלבשות זו על זו. ובינתיים מגשמיות אנחנו באים לרוחניות, וודאי שהגשמיות פועלת. למעשה, החלק הגברי שבמציאות שייך לבורא, ויורד לנברא רק כדי לתקן את הרצון לקבל. מסך הוא תוצאה של האור, הרצון להשפיע הוא תוצאה מכך, שבשבירת הכלים תכונות הבורא נפלו בתוך הרצון לקבל.

כלומר, אם נרד לעומקם של הדברים, הגבר מרגיש את עצמו עצמאי בעולמנו, אבל בסופו של דבר האישה היא המניעה את הגבר לעשות את כל הדברים בעולם. וכשלגבר יש שאיפות להשיג השגים ולהתקדם, ואפילו אינו נשוי, זה מפני שבתוכו יש חיסרון של אישה, חיסרון נשי המחייבו להיות גבר. כך הם הדברים אם ירצה בכך ואם לאו. אם לא כך היה, הגברים היו מרחפים, חסרי קרקע ושורשים. דבר זה ידוע היום גם לפסיכולוגים. וזה מפני שביסודה של המציאות, הגבר והאישה צריכים לשרת זה את זה, זה כנגד זה.

מהו המושג "מלכות שמים"?

כשאדם מגיע להכרה שהבורא שולט שליטה מוחלטת בכל הרצונות שלו, במודעות שלו, במחשבותיו ובכל מה שיש בו, זה נקרא שהגיע להכרת מלכות שמים. באיזו מחשבה והכרה הוא הגיע לזה? ב"אני" שלו, שבדרך פלאית כלשהי כאילו לא נמצא בשליטת מלכות שמים. והבורא בכל זאת נתן לו אפשרות להכיר בו.

אם ניקח כדוגמה חתול, החתול נמצא במלכות שמים באופן מוחלט, כי הטבע פועל עליו מלמעלה ולא משאיר לו שום חופש בחירה. לאדם ניתנה נקודה מחוץ לשליטת הבורא, שנקראת "יש מאין", ומתוך נקודה הזאת האדם מתחיל לאט לאט להכיר את טבעו. ואז אם הוא מגיע להכרה, שהיא השגה גדולה מאוד, שבכל "האני" שלו שולט הבורא, זה נקרא "מלכות שמים".

האדם יכול להתייחס להכרה כזאת באופן שלילי או חיובי, מקצה לקצה. פרעה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו", ה"פרעה" הוא כל הרצון לקבל הלא מתוקן של האדם, שהוא מאה אחוז מנוגד למלכות שמים - "מי ה'?" מה פתאום עלי להימצא בשליטתו? ויש גם ההפך, ש"פרעה" המתוקן, בגמר התיקון, נכלל במלכות שמים מרצונו, ורוצה, כמו שכתוב, "אחור וקדם צרתני". הסוס ורוכבו מתואמים בכל תנועותיהם.

האם מגיעים ל"מלכות שמים" רק בגמר תיקון?

למלכות שמים מושלמת מגיעים רק בגמר התיקון, לכן זה נקרא "גמר התיקון". לפני כן יש עדיין הבחנות שונות ורצונות שאינם נכללים עם הבורא באותה הפעולה ובאותה המחשבה.

מה יהיה שונה בגמר התיקון מהמציאות הנוכחית?

עד גמר התיקון - אפשר לדבר על מה קורה עם אדם שעולה במדרגות רוחניות. האדם לא משתנה בחיצוניותו. כמובן, אם כולם מתקדמים לגמר התיקון, העולם נעשה מתוקן יותר, בריא יותר. אמנם דבר ידוע הוא שהמקובלים סובלים מאוד בעולם הזה עד יומם האחרון, לא טוב להם כאן, אבל זאת מפני שהם נכללים עם יתר הנשמות וכאילו נדבקים מהן בנגיפים, כלומר רצונות לקבל, ומתקנים אותם יחד ומכינים תיקון לכל יתר הנשמות. לכן הם נדבקים בכל מיני מחלות וצרות, ולכן גם הם עוברים שלבים כאלה.

הגיוני שאדם המתקדם לרוחניות, שמרגיש יותר אור עליון, יהיה בריא, שמח ונאור יותר, ככל שהוא מתקדם. מצד אחד, הוא באמת כזה. מצד אחר הוא מרגיש את כל צער העולם שאינו מתוקן עדיין, ובשל כך הוא עדיין מעורב בכל הצרות העולמיות, לא האישיות.

לכן, עד גמר התיקון אפשר איכשהו לדבר על השלבים הללו ולהבין איך הם מתרחשים בעולם העליון, אפילו בשלב ההכנה, ממצב ההכנה. לא ניתן להבין שלבים מתקדמים יותר. כתוב: "עולם הפוך ראיתי". זאת אומרת, אדם שעובר את המחסום רואה דברים הפוכים לגמרי ממה שראה וידע קודם לכן, כי כל הרצונות שלו מקבלים כלי חדש, הראייה שונה, בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל, והוא רואה מחוץ לעצמו. לעומת קודם לכן, כשראה רק בתוך עצמו.

איננו מסוגלים לתאר את מה שקורה בגמר התיקון. במאמר שנקרא "הסתר וגילוי פנים", בעל הסולם מדבר על ארבעה מצבים: בזמן הסתר אדם רואה את כולם בראייה מסוימת. בזמן הגילוי הוא רואה אותם אחרת לגמרי. ולא רק שרואה אותם אחרת לגמרי, אם קודם לכן ראה את החבר שלו כטוב, אחר כך כרע, את השינוי בין טוב ורע עוד אפשר להבין, מבינים שהראייה שלו כאילו השתנתה. אבל איך ייתכן שקודם הוא רואה אותו כעני מרוד ועכשיו הוא רואה אותו כעשיר ומאושר?

איך ייתכן שמצב אובייקטיבי, של מישהו הנמצא מחוץ לי, ישתנה? איננו מבינים עד כמה ראייה רוחנית משנה את המציאות. יש כאן משהו שלא ניתן להעביר במילים. על אחת כמה וכמה לא ניתן להסביר את גמר התיקון ומה שקורה אחריו.

אחרי גמר התיקון זה נקרא "סתרי תורה", שעל זה לא מדברים ולא כותבים. "אסור" הכוונה היא תמיד שאי-אפשר. אין דבר כזה אסור. פשוט אי-אפשר להעביר נכון את הדברים כך שכולם יבינו, ובגלל זה אומרים "אל תעשה", כי אתה עלול לבלבל אנשים בתיאורים סובייקטיביים ומוטעים. הם יתבלבלו בדרכם, לא תהיה בזה תועלת ולא ייגרם שום דבר טוב בכך. לכן מקובלים, למרות כתיבת הספרים שלהם, מסתירים הרבה דברים בתוכם כדי לא לבלבל את האדם. אנו נמצאים עדיין בצד הזה של המחסום, ולא מסוגלים להבין אותם, לכן הם מסבירים רק עד כמה שהם יכולים.

על "גמר התיקון" אפשר ללמוד מעט מהמאמר "דור האחרון" של בעל הסולם. הוא מסביר שם דברים, אבל גם שם לא מדובר ממש בגמר התיקון. הדור האחרון לא גמר עדיין את התיקון. הוא מתאר את הדברים שיהיו בעולם שלנו, אבל הוא לא יכול להגיע לסיכום ולהביע מה יקרה בדרגה הרוחנית. בעל הסולם אומר, שלפי הפנימיות שהאנשים מקבלים, התיקון הפנימי על מנת להשפיע, חוק "ואהבת לרעך כמוך" יתפשט בכל העולם ויהיה לצו פנימי של כל אדם.

כפי שכרגע הצו הפנימי שלנו מורה לנו למלא את עצמנו הרבה ככל שנוכל במעט היגיעה האפשרית, בעתיד הדחף של כל אחד ואחד יהיה הפוך מזה, כולם ירצו לתת את מרב היגיעה לטובת כל העולם, ולקבל לעצמם לא יותר ממה שמקבל הפחות ביותר. זאת אומרת, הכול יתהפך לפי המסך, ולא לפי הרצון לקבל.

כרגע נדמים הדברים הללו לאשליה פרועה, אבל האור העליון משנה דברים מקצה לקצה בשיא הפשטות. אין קושי להגיע מהקצה שלנו לקצה השני, עלינו רק להיות מוכנים איכשהו לשינוי הזה. השינוי כבר בא, ואיננו מרגישים איך אנחנו משתנים, גם לא מי שיושב ולומד קבלה.

מה מיוחד במערכת הרוחנית הפועלת עלינו?

המערכת הרוחנית היא בעצם עולם האצילות. עולם האצילות הוא העולם הפועל עלינו ומנהיג אותנו ומביא אותנו לגמר התיקון. אפשר לתאר זאת באופן פשוט: יש עולם אין-סוף, שממנו יורד אור אין-סוף, ונכנס לעולם אדם קדמון. עולם אדם קדמון הוא מערכת בת חמישה פרצופים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן. כשאור עליון בא, הוא נחלק מבעד לחמשת הפרצופים הללו לחמישה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ההתחלה של עולם אדם קדמון היא פה דגלגלתא, והסוף שלו הוא טבור דגלגלתא. אחריו נמצא עולם האצילות. אבל לפני שהופיע עולם האצילות, היתה מלכות שדרשה תיקון. ס"ג, שהוא תכונת בינה, התקשר עם המלכות הזאת כדי לתקנה, ויחד הם עברו שבירה. מהשבירה נבנה, נברא, "עולם האצילות".

לעולם האצילות, בדיוק כמו לעולם אדם קדמון, יש את כל חמשת הפרצופים, שנקראים בו: עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא. אבל יש לו כבר חלקים מהשבירה, זאת אומרת, הוא כבר מבין את החסרונות של הנברא.

ואז עולם האצילות משפיע לעולמות: בריאה-יצירה-עשייה דטומאה, ובריאה-יצירה-עשייה דקדושה. הנשמות הלא מתוקנות, הנשמות השבורות, נמצאות ביניהם. זאת אומרת, אחרי שהופיע עולם אצילות, יצאו עולמות בי"ע, נולד פרצוף "אדם הראשון" על ידי זה שנוקבא, שעלתה לאבא ואמא דאצילות, צירפה לעצמה את המלכות, ובאבא ואמא דאצילות נעשה פרצוף "אדם הראשון", או נברא או נשמה. אחרי החטא הנשמה הזאת נשברה, והחלקים השבורים, הנשמות השבורות, נפלו לעולמות בי"ע. לא! למטה מכל אלה נמצא העולם הזה.

מדוע דווקא עולם האצילות מנהל את כל העניינים, ולא עולם אדם קדמון? עולם אדם קדמון מתחלק בהשפעה שלו. הוא צריך להביא את כל המציאות אל האורות הגדולים יותר: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כשהוא מביא את כל הנשמות לאור היחידה, גם בתיקון וגם במילוי, הסתיים הכול. כלומר, בעולם אדם קדמון נמצאת תכלית הבריאה ותוכנית הבריאה כולה, בכללות. בעולם האצילות הדברים האלה כבר מתחלקים ומפורטים.

עולם האצילות נברא בשני חלקים: חלק עליון שנקרא "עתיק", "אריך אנפין" ו"אבא ואמא", שהוא אלוקות. חלק תחתון שנקרא זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא), שהוא כבר הנברא, חסרונות. מפני שעולם האצילות כלול מתוך השבירה, מהחסרונות של הנברא, הוא מבין אותו. הוא כמו אם המבינה את רצון תינוקה, מפני שכל הדברים שיש בתינוק כאילו נמצאים גם בה.

האם עושה בתוך עצמה מעין מודל של התינוק: "מה סביר שהוא ירצה", "מה סביר שאוכל לתת לו". כך היא יודעת שהוא זקוק לאוכל, לחום, ולביטחון, והיא תספק לו אותם לפני שתגיש לו צעצוע או פרח. בעולם האצילות המערכת כלולה מחסרונות של הנשמות, ולכן היא מבינה אותן ומשפיעה להן בסדר ובעקביות מופתיים את כל התיקונים והמילויים.

למה הבחירה בחבר היא הבחירה היחידה?

העליון כלול מחסרונות של התחתון. עולם האצילות כלול מנשמות, מחסרונות שיש בנשמות, לכן הוא יכול להבינן ולהנהיגן בנאמנות עד גמר התיקון. עולם האצילות פועל על הנשמות דרך עולמות בי"ע. הוא מכניס להן כל מיני רצונות, שדרכם הנשמות מתקשרות לעולמות בי"ע. זאת מערכת שלמה העומדת בפני עצמה, וכל חלקיה פועלים בתיאום.

האם יש כאן חופש בחירה? עולם האצילות מוכרח להביא את כל הדברים הללו לתיקון, אבל הוא גם מוכרח לעשות את התיקון בדרך טבעית.

מה זאת דרך טבעית? הוא נותן מכה לרצון לקבל, שרוצה להימנע מהכאב של המכה, וצועק. הצעקה הזאת היא בקשה לתיקון, וכך האדם מיתקן. אבל כך עוברים את כל המכות ובכל זאת התיקון אינו הכרתי, אינו מודע. האדם לא רוצה להיות המשפיע, הוא רוצה רק להיפטר מהמכות. המכות צריכות להיות מכוונות כך שיביאו את האדם לרצות להבין לא את המכה עצמה, אלא להתעמק בה ולהכיר את הסיבה לה. ואם האדם מכיר את הסיבה למכות, לאט לאט הוא מתחיל להתקשר עם הסיבה, ובמידה הזאת הוא מקבל חופש בחירה.

נכון שההתפתחות היא דרך ייסורים, אבל בעמקות הייסורים, אחרי המכה האדם חושב בתוכו פנימה למה קיבל אותה, וזה חלק מההתפתחות שלו. אנחנו רואים עד כמה איננו מחשיבים את ההתפתחות, אלא רק בורחים מהמכות עצמן. האדם יכול לקבל מכה אחת קטנה מאוד, והיא תספיק.

במצב הנוכחי בארץ אנו נמצאים במצב שיכולנו להפסיק את כל המהומות והמכות מיד, לו רק היינו חושבים קצת למה המצב הזה יורד עלינו. אלא שאנו מסרבים להתקשר עם הסיבה, ואז מחייבים אותנו לחטוף מכות שוב ושוב.

איזו מלכות אי-אפשר לתקן?

ב"אדם הראשון" ישנה נקודה שבאה ממלכות דמלכות דאין-סוף, כיש מאין, שאינה נכללת מ-ט' ראשונות, ואותה אי-אפשר לתקן. היא נקראת "ל"ב האבן", ובה לא נוגעים בזמן התיקון. זאת אומרת, האדם מכיר בתיקונים שהוא עושה, שיש בו רצונות שאסור לו לגעת בהם. הוא לא מסוגל לתקנם, לחבר אותם לבורא, הוא פשוט לא מתעסק בהם, וזהו התיקון - עצם זה שלא עוסקים בהם.

עד גמר התיקון לעולם לא מתעסקים במלכות דמלכות. לא מתעסקים במהותו של הנברא כי האדם הוא בעצמו נברא ואינו יכול לתקן את טבעו. הוא יכול להיכלל ככל שניתן בטבע של הבורא - האדם רוצה לקלוט את התכונות של הבורא ולהעתיקן אליו ועליו, אבל לא מסוגל להפוך את הטבע המקורי שלו. הוא קוטע את טבעו ממנו ואומר: "בזה אני לא מתעסק".

בכל יום האדם צריך לקבל על עצמו קבלה חדשה. למה הכוונה?

בכל פעם שמתחדש לאדם רשימו, רצון חדש, עליו לתקן את הדברים החדשים שהגיעו.

האם ב"כל יום" האדם עובר מצבים נקביים: נערה, כלה, אישה?

המדרגות הרוחניות דומות זו לזו. ישנן עשר ספירות מקוריות, והן נחלקות עוד ועוד לאלף-אלפי הבחנות, כשכל הבחנה היא עשר ספירות. זה כמו במתמטיקה, כששתיים ועוד שתיים שווים ארבע, אבל שתיים יכול להיות שני אנשים, שתי מכוניות, שני מטוסים, תלוי מה מציבים בנוסחה.

בחוכמת הקבלה לומדים נוסחאות, אבל בכל מדרגה ומדרגה יש בנוסחאות הללו הבחנות אחרות לגמרי. וכך האדם חי כל הזמן מציאות חדשה, כל רגע ורגע נפתח לו עולם חדש מלא הרפתקאות. אבל האדם עובר בתוכו את השלבים לפי הנוסחאות: עשר ספירות, מסך, עביות, זכות וכולי.

כלומר, אם לא מדברים על השינוי באורות הממלאים את הכלים החדשים, על האורות החדשים, התהליך הוא אותו תהליך. כל נשימה שאדם נושם דומה לחברתה. זה אותו תהליך. נניח שהוא עושה זאת חמש-עשרה פעמים בדקה, אז מה הוא יפסיק לנשום? ישנם דברים הכרחיים שעל האדם לעבור שוב ושוב. הוא חייב לחזור לתענוגים, למשל, אבל בכל פעם החוויה היא אחרת. רוחניות לעולם לא נמאסת או משעממת.

איך יכול אדם להבדיל בין הרצון לקבל שעליו לתקן לבין טבעו שהוא לא יכול לתקן?

הכול ניתן לתיקון. איך ניתן להבחין ולדעת שיש משהו שאיננו מסוגלים לתקן? בכל מדרגה ומדרגה יש לאדם רצונות שהוא יכול רק "לסגור" ולומר: "בזה אני לא נוגע".

מה פירוש "לסגור אותם"? האדם נזקק להבחנות כדי לראות שהוא באמת לא מסוגל. אי-אפשר להגיד לו מראש: "אם קבלת מסך דעביות דשורש, אז יש לך עוד כל מיני רצונות שלא שייכים למסך הזה, עליך "להקפיא" אותם". כי הוא לא יכול להבדיל. אין עליו עדיין די אור כדי שיראה את הרצונות שלו פרושים לפניו בבהירות, והוא יודע מה כל רצון ורצון ומה אפשר לעשות איתו. אין לו עדיין "ראש של פרצוף", שבאמצעותו יוכל לקבוע איך הוא מתייחס לכל הפנימיות שלו. 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »