עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
טוב אז... פתחתי בלוג פשוט כדי להיות אני.
אנשים באינטרנט שופטים, אולי, אבל לא כמו במציאות. אני לא מכירה אתכם ולכן לא אפגע באמת. אני מוגנת במסך מחשב ומי יודע כמה קילומטרים מכאן. אני לא אומר מי אני, בת כמה אני או איפה אני גרה מהסיבה הפשוטה ששמעתי מספיק מסיפורי האינטרנט...
אני פשוט צריכה מקום לפרוק בו הכל, בלי שהאנשים יכירו אותי.
מובן, שזה קיטשי. אבל בינינו, כולנו קיטשים. כולנו רוצים את הסוף הטוב.
אז בלי הקדמות מטורפות.... הבלוג שלי.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (3)
משפחה  (3)
בית ספר  (1)
חברים  (1)
כיתה  (1)
פריקה  (1)
ארכיון
גרועה
27/07/2014 18:24
winter
די נמאס לי מכל החרא הזה.
אתמול אמרתי לאחותי הגדולה, שאני ארכיב לבדי את השולחן החדש שקניתי באיקאה. התגובה שלה הייתה לגחך לי בפרצוף. והיום, ניסיתי להרכיב אותו, הפעם הראשונה שבה יוצא לי להרכיב רהיט. הניסיון שלי לא הצליח, והרצון שלי להוכיח לה שכן, אני יכולה לא עבד. צעקתי על אמא שלי, שנמאס לי, שנמאס לי שאחותי חושבת שאני לא יכולה. שהיא מטומטמת, ומעצבנת... אחותי התעוררה מזה. ואמרה שאיזה יופי שמפילים עליה את כל האשמה. היא שאלה את אמא שלי, מתי היא אמרה שאני לא יכולה. ואמא שלי אמרה שהיא לא יודעת, אחרי שהיא אמרה לי יום לפני שעכשיו אני חייבת להוכיח לאחותי, אחרי שזלזלה בי.
ונמאס לי. נמאס לי שחושבים שאני טיפשה, ולא יכולה, וחזקה, ומוזרה...
ועוד יותר נמאס לי מכך שאני לא יכולה להכחיש את זה. ואני שונאת את זה שאני מושכת תשומת לב.
אני לא טובה בכלום, אני לא יפה, אני לא חכמה, אני אף פעם לא אומרת או עושה את הדבר הנכון...
ואני לא מתאימה לשום מקום!! ממש לשום מקום.
אפילו לא לקבוצה בפייסבוק או בוואטסאפ, לא משנה איפה, אני תמיד אהיה מוזרה. אני לא שייכת לשום מקום כי לא משנה מה אעשה אני לא אתאים
ועכשיו עוד הפעם, אני מושכת תשומת לב. כמו ילדה קטנה.
1 תגובות
פריקה
09/05/2014 21:20
winter
~פוסט פריקה~
לפני שלוש שנים עברתי ישוב אחרי ששהיתי בו תשע וחצי שנים. היו לי שם חברי ילדות ממש טובים ולמרות שלא רציתי, עזבתי עם משפחתי. והיום, כשאני באה לשם אני מרגישה לא שייכת.
האמת, אף פעם לא הרגשתי כל כך שייכת. לשום מקום. רק בכיתה ד' עברתי לבית הספר שבו למדו החברים שלי כי אחרי הגן הייתי בבית ספר אחר. 
אבל כל כך קשה לי לבוא לשם ולראות אותם צוחקים ונהנים, ולהבין שאת כבר לא חלק מהם. לא משנה כמה תרצי, כמה תתעקשי, את לא חלק מהם. וגם פה. אני לא חלק ממי שגר פה. אני לא קשורה אליהם. ונמאס לי להרגיש נדחפת לכל מקום. אני מרגישה כאילו במלא מקומות אני נדחפת בלי שירצו אותי שם. לא בכולם, אבל בהרבה.
ולעזאזל, אני תמיד עושה את הדבר הלא נכון. תמיד אני אומרת דברים מטומטמים בלי כוונה. ועם כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה לפחות למצוא את המילים המתאימות.
3 תגובות
הצעקות שממלאות אותי
10/04/2014 19:53
winter
ועוד הפעם הצעקות ממלאות את הבית. אחותי הקטנה משגעת את אמי, שמנסה לשמור על עצמה שלא תתפרץ. היא רוצה למצוא פתרון, אבל לא מצליחה. אחותי הקטנה, שגרמה לאמי לבטל ארוחת ערב במסעדה לכבוד יום ההולדת של אחותי הגדולה. ואני רק רוצה לצעוק לא י: "את לא יכולה! את לא מצליחה להתמודד עם זה לבד! תעשי שזה יפסיק!"...
פעם יכולתי לעשות זאת. פעם אמרתי לה הכל. אבל היא כל כך עסוקה בדברים אחרים... התרחקנו. אני רוצה ללכת לאחותי הגדולה ולומר לה שאני מצטערת. שחבל לי שוויתרנו על הבילוי שהיה בשבילה. אבל היא כנראה תסלק אותי בנפנוף יד. היא שומרת הכל לעצמה. וככה גם אני מתחילה להיות. כי למי אספר אם אין מי שישמע?
רוצה לחזור לאחור, לימים יותר טובים.
הם בכלל לא היו מושלמים,
אבל זה עדיף מעכשיו.
0 תגובות
פריקה
31/03/2014 20:19
winter
פריקה, חיים, משפחה
אין לי כח לכלום. מחר מבחן במתמטיקה, ואחותי הקטנה שרה ומזמרת ובקיצור... חור בראש.
לאחרונה הגעתי למסקנה. אני לא מוכשרת. בכלום. אני שרה בסדר, אולי לא, מציירת לא משהו, משחקת סביר ופשוט... אני רוצה להיות טובה במשהו. נמאס לי להיות רק סתם אחת!
בנוסף, התחלתי להרגיש... לא כל כך רצויה בבית. זה מובן שלאמא יש העדפות. כי האחות הקטנה דורשת תשומת לב והגדולה צריכה שקט. והאמצעית? היא סתם מטרד. מתחצפת, מציקה, לא כל כך עוזרת.
כל יום צרחות וצעקות. אחותי הקטנה פשוט אוהבת את זה. היא מציקה כל כך!!!!!!!!!
חלק מהאנשים טוענים שאני די טובה בכתיבה (אני לא מתכוונת על דברים כגון כתיבת פוסט פה וכאלה, ממש סיפורים). אני מקווה שזה נכון.
זה פשוט עדיף על כלום
2 תגובות
נמאס
25/03/2014 18:50
winter
כיתה
יש ילד בכיתה. שפשוט מציק. הוא מחקה אותי. הוא צוחק עליי. יורד עליי. ונמאס לי.
אני יודעת כבר מניסיון שהיתעלמות היא לא הפתרון. אני מנסה להחזיר במילים שלא יפתחו שום דבר, אבל תמיד מה שיוצא הוא המילים הלא נכונות. ואני לא יכולה לסבול יותר! ואין סיבה!
תהיתי כמה פעמים אם יש קשר לכך שאבי נפטר וגם אמו נפטרה. אני רוצה להבין למה מגיע לי נודניק על הוריד.
אבל האם יש סיבה? ואולי... הוא מנסה להחליש אותי במטרה לחזק את עצמו.
לא יודעת. כבר לא אכפת. רק שיעזוב אותי בשקט.
2 תגובות
פחד
17/03/2014 16:36
winter
חיים

מצאתי את עצמי הולכת וחוזרת מחברה שלי וחושבת על פחד.

אני חושבת שפחד מתחיל מאירוע שקרה לנו, משהו שהשאיר עלינו חותם לכל החיים. כמו למשל, כלב שאיים עלינו. נפילה מאופניים. אדם שנפטר. כל החיים שלנו בנויים על פחד: מהמוות, מתאונות, מאהבה, משברון לב...

ובעצם, חשבתי, מה הדרך הכי טובה להתמודד איתו? לעמוד מולו. לעמוד מול הפחד. להפוך את הפחד לעוד סתם דבר בחיי היום יום שלנו.

ילדה מהכיתה שלי ואני קראנו את הספר מפוצלים. שאלתי אותה לאיזה פלג היא חושבת שהיא הייתה שייכת.  אני אמרתי שאולי אומץ לב. אבל אני לא אמיצה בדרך שכתוב שם. לא אקפוץ מגג או איאבק במישהו עד מוות. כנראה, שפשוט אברח. אני אמיצה, משום שעמדתי מול החיים האמתיים עמדתי מול שנאה, צחוק ולעג, מוות, כאב ואובדן. 

נשארתי לעמוד. 

אני חושבת שאומץ לב בנוי על התמודדות עם הפחד, ולא על הפחד ההתחלתי. אומץ הוא לקחת את הפחד ולעמוד מולו פנים אל פנים.

והרי שבסוף, כולנו נתמודד עם הפחד הגדול מכולנו. מוות.

איננו יודעים מה מצפה לנו אחריו. איננו יודעים מה יש שם, או אם יש.

הפחד הזה גדול מכולנו. אבל בבוא היום, כולנו נתמודד איתו.

ורק אנחנו נחליט איך.

0 תגובות
לבטוח
13/03/2014 12:06
winter
חברים, משפחה, חיים
בבית שלי אנחנו רק ארבע בנות. אני, אמי, אחותי הגדולה ואחותי הקטנה. כבר זמן רב שבבית אין שקט. תמיד רבים, צעקות וטריקות. אמא כנראה החליטה שנמאס. היא החליטה שנלך לפגישות משפחתיות, עם איזו פסיכולוגית. ובגלל שזה חשוב לה, הסכמנו. באחת הפגישות, דיברנו על לבטוח במישהו. הנושא פשוט עלה. באותו זמן אמרתי שאני לא בוטחת באף אחד מלבד עצמי. אמרתי שאני חושבת שאחרי פטירתו של אבי, העולם המושלם שלי התפוצץ. חד משמעית הבנתי שאני יכולה להישאר חסרת כל בכל רגע נתון. אמרתי שלבטוח במישהו כבר לא בא בחשבון מבחינתי. לבטוח במישהו משמעותו להאמין שהוא יעזור ויתמוך.
ואז יום אחד חשבתי, שגם על עצמי אני לא יכולה לסמוך. אינני יכולה לבטוח בעצמי שאעשה את הדבר הנכון, לא יכולה להבטיח לעצמי שאם אראה אדם נרצח ברחוב לא אפנה את מבטי ואמשיך הלאה. אינני יכולה להבטיח לעצמי כלום, ואינני יכולה לבטוח באף אחד.
באף אחד, ובעצמי.
0 תגובות
רוח
12/03/2014 16:39
winter
כמה שאני אוהבת את הרוח. דבר בעל עוצמה כה רבה.
לפעמים, בשקט, אני מעמידה פנים שאני השולטת ברוח. בטח תגחחו על כך, אבל אני כבר הבנתי שהקסם שקיים בעולם איננו הקסם שאני מצפה לו. אינני מאמינה בה'. אני מאמינה בעצמי. והרוח, היא גורמת לשערי לעוף סביבי, היא עוטפת אותי מסביבי. בחיים האמיתיים קיימים שני קסמים בלבד, אהבה וחיים.
אולי משום כך, כאשר דמות בספר מתאהבת עד מעל הראש בדמות אחרת, אני מתרגשת. אולי זה בעצם, משום שאני רוצה גם אני חלקיק מהקסם הזה. אני רוצה למצוא בעתיד את האחד שיתאים לי כמו מכסה לסיר.
ובכל זאת, בכל יום, אני מצפה למצוא איזה ערפד, אולי פיה. לגלות שהעולם קסום כמו שיש רק בספרים. אני מקווה למצוא את הקסם האמיתי, לגלות שהעולם איננו נורא כפי שנדמה לנו.
אני רוצה למצוא את האדוארד שלי, אוגאסטוס או טוביאס.
אבל עד אז, עד שאמצא.... כל מה שיש לי הוא לחכות ולצפות.
ולחיות. 
0 תגובות
לפעמים זה כיף לבד
11/03/2014 14:34
winter
בית ספר, משפחה
כן, לפעמים זה טוב.
בזמן האחרון אני אוהבת לשים אוזניות, לשמוע מוזיקה, לקרוא ספר ולהתנתק מהעולם. בלי חברות ובלי אף אחד. לבד. אבל מה יהיה המחיר אם אהיה יותר מדי לבד?  באם חברותיי ינתקו קשר? אשאר בלי חברים? כי לבד זה טוב. לפחות לי זה טוב. אבל האם כשאני לבד אני פוגעת באחרים? בעצמי?
לבד זה רק אתה. בלי שישפטו. בלי שיצחקו. בלי שיתעצבנו. לפעמים זה טוב.
2 תגובות
כי ככה זה
10/03/2014 15:16
winter
בדיוק פתחתי בלוג וכבר אני כותבת.
כבר חודשיים בערך עברו מאז הודיעו לי שדודה שלי בבית החולים.
היא כבר הייתה בעליות, מורדות ומה שתרצו.
ובזמן הזה לא הייתי צריכה לשאול מתי הכל לא בסדר. בן דוד שלי עדכן אותי דרך הפייסבוק.
זה מלחיץ, בכל פעם לראות סטטוס מדאיג, מהר לרוץ לסמס לאמא, רק לדעת שהכל בסדר.
היום זה היה שונה. ראיתי את הסטטוס, ובסטטוס הוא נפרד. הוא אמר כמה הוא אוהב אותה, אמר תודה על כל השנים שהייתה איתו. הסתכלתי בתגובות. "משתתף בצערך", "תהיה חזק". ואני ישבתי בפה פעור. דיברתי עם אמא, שאמרה שהיא חיה. חיה, אבל המצב מתדרדר. אחר כך היא אמרה לי שזהו. יודעים שזה יקרה. מחשבה חצופה עלתה לי, אני שונאת אותי בגללה. חשבתי לעצמי שבאסה שאולי אפספס את פורים. אני נוראית!
עברתי כבר עבדות קשות. אבא. סבא.
אבל היא הייתה פה יותר זמן. אותה אני אזכור יותר.
אבל ככה זה. אתה חי... ואז כבר לא.
כי ככה זה.
2 תגובות