עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מוזיקאי.
חברים
HadasuYN71juliאיירוNitzan nahonLucifer
IM ALBorn To DieתיאוMandyעלמהSurvives
sunshineפילוסופית משוגעתDo what I wantBlacKEyesנאיהישי ויסמן
Shiri don't careNAH TO THE AH TO THE NOOne bodyme-***TigerLily
MayuleThese HeavenSuzanשקדאופנה-meאני? מה אני מבינה? ;)
אליאנהבין הצלליםalison&jessאנונימיתמאיה נוימןEmo Life
ohmymesomeoneLee 18 leeits just me .cosmicBFFהדס
ולריהZippersɛAngelɜAlicesmooth criminalocean
רות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
על סמים
02/11/2016 13:56
מאור ג'יגלבה
אינדינגב, מחשבות, סמים, מוזיקה
מלא זמן לא כתבתי. 1 היתי קצת רחוק מזה ונושאים לא בערו בי כמו שאני כותב עכשיו 2. לא היה לי כוח.
אני נמצא במקום טוב בחיים שלי אחרי הרבה מאוד זמן, לוא דוקא כי באמת אני נמצא במקום מדהים אני עדיין בלי יותר מידי כסף משלם אלבום דיי יקר, עוד לא יצאתי מבש ומהבית של אמא שלי  ולפעמים אני גם מוצא את עצמי בהרבה סיטואציות של לבד. (איתמר החבר הכי טוב שלי אומר שאת רוב החיים מעבירים לבד - תתרגל). המקום שאני נמצא בו זה כי החלטתי שאני רוצה להיות במקום טוב נפשית למרות כל הקושי.
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי הרבה נפגש עם אנשים שנראה שבחלק גדול מהמקרים המכנה המשותף בינהם הם החיבה ללדפוק תראש ולהיזרק כמה שעות. אני אוהב סמים, סמים עושים אותי חייכן וקליל ואיטי בעולם מאוד מהיר והקטע הכי טוב אני חושב על מלא דברים משוגעים שכנראה לא היתי מגיעה אליהם בלי הפוש הנוסף. מהצד השני כשאני לפעמים מגזים אני יכול להיות איטי מידי ועייף והמחשבות יכולות  סיוט מתמשך שבעבר עוד היתי חוטף ככה התקפי חרדה. 
שבוע שעבר היה האינדינגב - פעם אחרונה שהיתי בפסטיבל הזה היתה כשהיתי בן 19 חמש שנים אחורה. חודש לפני שהתגייסתי לצהל, אחד הפסטיבלים הכי טובים שיצא לי להיות בהם אז. חמש שנים אחרי בהם שנינו השתננו אני והפסטיבל שנינו גדלנו והתחלנו להכיל דברים שונים ולהתפתח למקומות שונים. מפסטיבל שהיה יחסית צנוע היתי השנה בפסטיבל עצום מלא במשפחות וחברה מכל הגילאים (בקטע מוגזם). מפסטיבל שהיה בעיקר אינדי ורוק הוא הפך להיות פסטיבל שמקבל הרבה יותר סגנונות מהיפ הופ לשירים בפרסית שזה מגניב סה''כ למרות שלא בדיוק התחברתי לפרסית. 
אז ביום שישי בצהרים דיברתי עם איתמר שהוא גם המתופף של טל פוגל שהופיע באינדי השנה והוא אמר לי שיש לו 2 כרטיסים ספייר אם אני רוצה. אז אני ועוד חבר נסענו רק ליום האחרון של הפסטיבל. סהכ היה ממש מגניב. 
עישנו שם. המון (בשבילי). עדיין היה לי מגניב (מלא מלא מלא מים). תוך כדי ההסתובבויות והמפגשים עם מיליון אנשים שונים ומשונים והניסיון להבין מי מנגן באיזה במה ומה הסגנון שלו פתאום נחתה עליי תובנה שפעם אקסית שלי מכיתה י''ב אמרה לי. למה אתה צריך לנסות להגדיר כל דבר - במיוחד עם זה טוב. תוך כדי שאני מסתכל על ההמון ואני מנסה להבין מי מה ולנתח כל בנאדם כדי להבין איזה חיבור אולי יכול להיות לי איתו פתאום שחררתי, פשוט היתי פשוט שמחתי שכל מי ששם הם הם (חוץ מהתיכוניסטים המוגזמים). כשהמשכנו לחפש להקות מגניבות בליין אפ ניסיתי להבין מה הסגנון של כל להקה ומה בא לי ללכת- לא ממש הכרנו את הלהקות אז זרמנו. ואז עוד פעם הלחפש מה הסגנון של כל להקה , לאזעזל אני עושה מוזיקה אני לא ממש מגדיר את המוזיקה שאני עושה למרות שהכיוון מאוד ברור. אני עושה מה שעושה לי טוב ומה שאני מקווה שיעשה לאנשים טוב. מעניין אותי איך העולם היה נראה אם לא הינו מחפשים כל דבר איזסה משהו להאחז בו איזה משו מוכר ונוח שאפשר לחזור אליו אם פתאום ההופעה הפרסית יוצאת מכלל שליטה. אנחנו בחיים לא נוכל לגלות דברים חדשים אם נמשיך ללכת באותה הדרך ונמשיך לשפוט ולחפש הגדרות לכל דבר. 
אני מקווה שעד שנה הבאה אני עוד אגיע לבמה באינדינגב ואנשים לא יצטרכו לחפש הגדרה לסגנון מוזיקה שאני עושה. הם פשוט יבואו כי כייף להם.
רעש במדבר
1 תגובות
קיר
06/10/2016 00:20
מאור ג'יגלבה
אסימונים, חיים, מסקנות, מחשבות
עוד מאז שהיתי קטן אמא שלי ניסתה לשמור עלי ולגונן מפני כל צרות העולם (באופן מאוד טבעי - בכל זאת הבן היחיד שלה) כל מיני דברים כמו הבחירה של לא לשלוח אותי לחוגים שכוללים אלימות או לא לתת לי לנסוע על סקייטבורד ואופנים. עד אפילו התיכון לא היתי יכול לצאת בשעות "מאוחרות" החוצה (10 בלילה היתי מקבל טלפונים זועמים).
הדפוסים האלה שאמא שלי החדירה בי גרמו לי ל2 דברים. 1.חסכים ורצונות של כן להיות ילד ולמרוד - את רוב הילדות שלי העברתי בקריאת ספרים ציור ומשחקי מחשב (לא דברים שכוללים הרבה חברה, או כייף היסטרי). 
2. פחדים - חומות של לבנים שמנסות "להגן עליי", מפני פגעי העולם והסקייטבורד. 
לא היו לי אופניים בערך מגיל 8, לכן כל פעם שהיתי יוצא עם באיזשהי מסגרת לטיול אופנים לרוב זה היה נגמר בתאונה (בכיתה י''ב שברתי רגל בתאונת אופנים עם רכב אפילו), אחרי הצבא בפעם הראשונה מזה 14 שנה קניתי לעצמי זוג אופנים (שנגנבו לפני חודש). בהתחלה עדיין לא היה לי נוח לנסוע, אבל מאוד מהר התרגלתי. אפילו בסופו של דבר עשיתי משהו שמבחינתי היה בגדר חלום ילדות טיפשי שלא חשבתי שבחיים באמת אוכל לעשות - לנסוע באופניים בלי ידים. הרגשתי כמו ציפור מזדיינת מעל אוקיינוס - ניצחתי את עצמי - לא באמת הבנתי את זה עד לפני כמה ימים. כי זה קרה צעד צעד בהתחלה הרמתי יד ואז התאמצתי וכמעט נפלתי ואז בסוף עוד יד ואז להישאר יציב. סיפור. אבל בסוף זה קרה.
בשונה מסיפור האופנים שפשוט  קרה בלי ששמתי לב ממש לאחרונה הצלחתי לנצח את עצמי שוב ולכבוש עוד חלום ילדות "מטופש", הצלחתי לעשות עמידת ידיים, יותר מזה, אני מצליח לעמוד על הידיים. כשהיתי ילד פשוט חשבתי שאני שמן מידי ומגושם מידי אז אפילו לא ניסיתי. בתיכון כשהתחלתי לעשות ספורט ניכנסה בי התשוקה הטיפשית הזאת לעמוד על הידיים שוב. הרבה מהחברים שלי ניסו ללמד אותי את מה שבא להם ממש בקלות. "נו מה הבעיה תשען על הקיר... תנסה הפוך... תנסה עם הראש על הרצפה וכו וכו...." .
תמיד היה שם קיר, תמיד ניסיתי לזרוק את עצמי הפוך על הקיר ולהתייצב, תמיד פחדתי ליפול כדי שאני לא אשבור משהו, אני דיי בטוח שאפילו כמה פעמים נפלתי. זה לא היה טרגי.
בתקופה האחרונה שוב ניסיתי לעמוד על הידיים וכשהיתי מסיים אימונים בחדר כושר היתי מתייצב מול הקיר, מבקש ממנו סליחה על היחס שהוא צריך לספוג ממנו וזורק את עצמי עליו. 
אחד המאמנים לפני שבוע בא אליי ופשוט אמר לי שאני בחיים לא אצליח לעשות עמידת ידיים ככה. לא הבנתי, כשאני נשען על הקיר אני כן מצליח לעמוד הפוך, מה הבעיה אני אתחזק קצת ואעשה את זה באויר. המאמן הציב לי עובדה שמעכשיו אני פשוט לא עושה את זה נגד הקיר. נבהלתי קצת בהתחלה היתי מבולבל. אני הולך לשבור יד. ניסיתי, לא הרמתי את עצמי גבוה מספיק וכל פעם חזרתי לנקודת מוצא, פעם , פעמיים, שלוש... בסוף לא הבנתי מה קרה הידיים שלי היו על הרצפה והגוף באויר. לשניה אחת בדיוק ואז התהפכתי. זה לא היה כואב. שנים של פחד. על כלום. נפלתי. אז מה? שלושה ימים אחרי זה עם חמש דקות שבהם התאמנתי כל יום על עמידת ידיים השגתי בהם יותר ממה שהשגתי ב24 שנים שבהם היתי תלוי בקיר. 
אסימונים נופלים בצורות מוזרות, שנים שחשבתי שאני צריך להקה כדי לעשות מוזיקה ואני תלוי באנשים אחרים שירצו לעבוד איתי התנפצו לי בשניה שהחלטתי שאני עושה את הדברים לבד. הבנתי שאני לא צריך להיות תלוי בעוד גורמים כדי לעשות את מה שחשוב לי. 
חברים שהיתי בטוח שלעולם לא יעזבו אותי ניתקו איתי קשר בזמנים הכי קשים שהיו לי.
אני לא רוצה לעשות מהפוסט הזה פוסט קודר שהמסכנה שלו היא לא לסמוך על אף אחד. אבל המטרה היא כן לסמוך על עצמנו, הכניסו לנו פחדים ודפוסים לא אמיתיים עוד מהזמן שבו הינו ילדים. חלק מהדפוסים האלה רודפים אותי ואת אמא שלי עד היום. איך היא תתמודד עם העובדה שהבן שלה יהיה מוזיקאי!? איך הוא יסתדר וכו וכו וכו... פחדים חסרי שחר. כן, להיות מוזיקאי זה לא קל. אבל לאזעזל אני חי פעם אחת. רוב האנשים חולמים כל כך רחוק ועד גיל 21 הם מותרים על החלומות שלהם כדי "לחיות". מה נשאר להם?
הגיע הזמן לשבור את הקירות - הפחד הוא רק בראש. 
שנה טובה.
להפסיק לפחד (יש הוכחות בקישור לייד)
2 תגובות
מוזה מוזרה - כבר הרבה זמן לא כתבתי בעברית
26/09/2016 14:23
מאור ג'יגלבה
לאנשי הרוח נגמר האויר
הם צבעו עולם במילים אבל הכל פה מחוויר
בארץ הקודש אין מקום לאומנות
האמונה שאנחנו שונים שולטת ומגדירה לי את זכות הבחירה
המטרה היתה לבחור באמת עכשיו האמת ברחה

אם אתה שונה - לך הביתה
ואם אתה שותה - אתה אתה?
ואם אתה שודד - אל תגנוב לי את הזמן
ואם אתה רוצה, אז אל, הרצל מת מזמן

אנשי המוח עוזבים את העיר
הם ניסו כאן לצמוח אבל הזמן זמן קציר
בארץ היובש אין מקום לאמירות
מה אמרת? אתה לא מוכן לחיות תחת כותרות העיתון?
אין בעיה קח מזוודה ותארוז את עצמך אתה הביזיון

אם אתה שונה - לך הביתה
ואם אתה שותה - אתה אתה?
ואם אתה שודד - אל תגנוב לי את הזמן
ואם אתה רוצה, אז אל, הרצל מת מזמן
 
אנשי הלוח שחקנים פשוטים 
לא יודעים מה מעבר לקירות השקופים 
בארץ העובש של זבת חלב 
הם הולכים בדרך לפי פס ייצור בגיל 25 הם כבר בלתי נראים
מעלים פה אבק צוברים קמטים מתהפכים בקבר בעודם חיים


1 תגובות
היא
18/09/2016 04:49
מאור ג'יגלבה
אהבה, געגוע, לא נרדם, פרידה
לפני שעה וחצי סיימתי משמרת בבר, בשעה חמש אני אמור להתעורר לעבודה השניה שלי ואחרי העבודה אני נוסע ישירות לתל אביב - כמה חברים החליטו שצריך לחגוג לי יום הולדת (פעם ראשונה שזה קורה). אני סחוט, אני פשוט לא נרדם.
מלא מחשבות מפוצצות לי את המוח על מיליון דברים, על העסק שנפל ואני רק מדמיין איך אני היתי יכול להרוס את האנשים שגרמו לזה ליפול. על מה אני צריך לעשות למחר ומה אני צריך לקנות לקראת הערב ומה בכלל יהיה כי אני לא יודע מה באמת עושים בסיטואציות האלה כשחוגגים בגללי. כמובן יש תמחשבות על האלבום ועל המוזיקה ואני כולי מתמלא בהתרגשות ובפרפרים לא מוסברים שרק ההתרגשות הזאת בפני עצמה יכולה לגרום לי להישאר ער שבוע. אבל אז אני נזרק למקום רחוק, לטעות שרודפת אותי כבר יותר משמונה חודשים. בזמן האחרון יצא לי להיות עם כמה בנות וזה לא שהיה חסר לי, היו תקופות עם יותר והיו תקופות עם פחות. היו כאלה שרוקנו אותי מאנרגיה וכאלה שגרמו לי לשכוח מעצמי. הבחורה האחרונה שאהבתי היתה מהסוג השני, אני לא אזכיר את שמה כי מה שעשיתי לה היה נוראי. 
היכרנו כשמילצרתי אותה בג'פניקה לפני יותר משנה, ירדתי עליה לייד כל החברות שלה וכשהיא יצאה לקחתי ממנה את הטלפון, כי זה מה שהיתי עושה עם כמעט כל בחורה באותם ימים. יצאנו לדייט, זה היה פסיכי, פסיכי כמה שיכולתי להתחבר למישהי כל כך מהר ובכזאת עוצמה, באותו ערב כל הבנות האחרות שהיה לי איתם משהו פשוט קיבלו הודעה שאני כבר לא בעיניין. זה היה בערך חודש וחצי לפני הטיסה שלי לארצות הברית קיץ שעבר. 
היא ידעה את זה מההתחלה שאני הולך לטוס, אולי בגלל זה הקשר שלנו היה מדהים, כי ידענו שיש לו תוקף אז פשוט הינו אנחנו בלי משחקים ומחסומים, אולי היא פשוט לא תיארה לעצמה שאני אחזור אז היא הרשתה לי קצת יותר ממה שהיא מרשה בדרך כלל. הינו זמן קצר - כמעט חודשיים - אבל זה לא הזמן שגורם לך להתאבב בבנאדם - ידעתי שאני אפול בגללה ברגע הראשון שראיתי אותה.
בלילה שטסתי היא בכתה. אמרתי לה שאני רוצה שהיא תמשיך ושלא תחשוב עליי. בדיעבד היא אמרה לי שהיה לה קשה ומישהו מהמחלקה שלה באוניברסיטה ניצל את העובדה שפתאום נפער לה חלל בלב והתחיל לצאת איתה יחסית מהר אחרי שעזבתי. היא סיפרה לי את זה כשחזרתי לארץ.
חצי שנה אני סחבתי אותה בראש שלי - אני יודע זה לא הגיוני בקושי הינו ביחד - אין לי איך להסביר את זה. 
אחרי שעזבתי את ארצות הברית חתכתי לקנדה לעשות עגלות, לא אהבתי את העסק הזה זה היה לי מלוכלך מידי, מהר מאוד מצאתי את עצמי משנה עבודה ומגנן בטורונטו, יכולתי להישאר לעוד תקופה ולעשות כסף סביר מאוד בגינון לחזור לארץ אחרי עוד כמה חודשים ועם הכסף הזה להתחיל להקליט אלבום. אבל לא יכלתי לחכות לראות אותה. לא סיפרתי לה שאני בא, לא פירסמתי בפייסבוק שבוע שום דבר כי חיכיתי שהיא תיהיה בבאר שבע כדי להפתיע אותה. כשכן הפתעתי אותה היא ממש לא אהבה את זה (שזה ממש פגע בי לאור העובדה שחזרתי בשבילה) היו לנו שבועיים לא ברורים אחרי שנפגשנו שוב, אבל בסוף חזרנו. הינו שלושה חודשים ביחד לאחר מכן, שלושה חודשים שהתחילו בסדר חוץ מזה שכשאמרתי לה שמכאן אני הולך להיות מוזיקאי והיא פשוט לא קיבלה את זה, אז היתי צריך לחתוך את המערכת הזאת, אבל אני חשבתי שאולי זה ישתנה אז סחבתי. הקשר שהיה מושלם לפני שטסתי היה יפה גם עכשיו אבל הוא לא הלך לכיוון שזכרתי אותו. היא השתנתה היא היתה שנה שלישית בבן גוריון גדולה ממני בשנתיים ואני היתי בחור שהולך לעשות מוזיקה שמי יודע מה יהיה איתו.
אחרי שלושה חודשים היה לנו משבר, היא היתה מפורקת מהלימודים ואני שניסיתי ממש לעזור לה לפרוק יצאתי בסוף שק החבטות הריגשי שלה שעליו גם יצא כל החרא. שבוע לפני שזה נגמר היא צעקה עליי בטלפון שנמאס לה והיא נפרדת ממני. כמה ימים אחרי זה שבאתי לקחת ממנה את הדברים שלי ממנה היא נישקה אותי בכניסה לדלת - היתי כל כך מבולבל. חזרנו לעוד כמה ימים אבל אז אני כבר היתי עייף מכל העליות והמורדות ולא הבנתי מה היא רוצה לעשות כי היא פשוט לא יכלה לקבל מוזיקאי כבן זוג ואני כבר לא ידעתי מה אני יכול לעשות כדי לתקן את מה שאין באמת צורך לתקן. כמה ימים אחרי זה הינו אצלה בבית , אני כבר לא היתי מאוהב, היתי עייף, לא ידעתי מה לאמר ואיך לאמר לה. היא התחילה לגעת בי. שכבנו. היה מזעזע. זה כבר לא היה הקשר שהשארתי בארץ כשעליתי על המטוס לאמריקה. אלה בקושי הינו אני והיא. היא ניסתה לחבק אותי ולאמר שזה לא נורא. אני לא נתתי לה, הסתכלתי בעינים הפסיכיות שלה (יש לה את העינים הכי יפות שראיתי אי פעם - ואני בחור של עינים) ואמרתי לה שזה לא אנחנו. בלבול. כאוס. בושה. התלבשתי בזמן שהיא בוכה לידי ערומה מכוסה בשמיכה. כשבאתי לצאת מהדירה שלה היא צעקה עליי אתה חתיכת אפס (באמת שהיתי - לא ככה מסיימים דברים, בטח לא עם בנאדם שאכת לך ממנו - אני בנאדם מאוד אמוציונאלי ולפעמים קשה לי להחזיק רגש בבטן- לא יכלתי לתת לה לחבק אותי עוד פעם אחת כשאני לא מרגיש אליה אותו דבר) הלכתי אליה חזרה לחדר רכנתי על הבירכיים שלי וביקשתי ממנה סליחה ניסיתי להסביר לה מה קרה ואיך הגעתי למצב הזה שמהילד שמטורף בגללה הוא אומר לה שזה לא אני והיא שמגיע לה משהו יותר טוב שיתן לה שקט שהיא לא תצטרך להרגיש כל החיים שהיא הולכת נגד עצמה כי היא יוצאת עם מישהו שהיא לא שלמה עם החלומות שלו, אני רק ביקשתי ממנה תמיכה והיא לא יכלה לעשות את זה. היא אמרה לי את זה במפורש עשרות פעמים. ובמקום לחתוך את זה כל פעם יפה. עשיתי את זה כמו אידיוט. 
חודשיים אחרי שזה נגמר ראיתי אותה פעם אחת במסיבת סטודנטים - הלב שלי התפוצץ. בשניה שהיא ראתה אותי היא הסתובבה, הלכתי אליה רציתי לשאול אותה מה שלומה (לא יודע מה חשבתי) כשנגעתי בכתף שלה היא פשוט ברחה משם.
אז מאז שנפרדתי ממנה- שמונה חודשים שכל לילה אני רואה את העינים שלה ולפני שאני נרדם אני רק חושב על כמה דביל יצאתי וכמה היתי רוצה להתנצל מולה מיליון פעם ולאמר לה כמה שהיא מדהימה ואני מקווה שטוב לה ושאני באמת אוהב אותה והלואי והינו יכולים להיות ביחד אם היא היתה מקבלת אותי ואת החלומות שלי. הלואי וטוב לה.
2 תגובות
24242424242424
11/09/2016 21:22
מאור ג'יגלבה
עוד שלוש שעות אני בן 24. לא אוהב ימי הולדת, יש לי 10 דק לכתוב פוסט על כמה שאני שונא שאנשים ניהים צבועים אליי יום אחד במהלך השנה ומתייחסים כאילו כל מה שהיה לא קשור לכלום ואני יוצא לעבוד. 
למה אנשים לא יכולים להתייחס אחד לשני בצורה נחמדה כל השנה, ואז ביום הולדת באמת להראות לך כמה שהם אוהבים אותך ומי שבאמת חשוב לך ואתה חשוב לו יברך אותך ולא כל שמוק בפייסבוק ירשום לי מזל טוב על הקיר למרות שאולי החלפנו מילה פעם אחת בחיים. 
אני מתגעגע לימים של עוגה ומתנות ואם לא מתנה אז לפחות יחס נורמלי ולא פוסט טיפשי על הקיר עם תמונה מביכה. 
אני לא חוגג השנה אני עובד היום ומחר. אני חושב שיש משהו מיוחד וחשוב בלחגוג את היום הולדת, החיים לא מורכבים מרצף של אירועים משמחים , זה הרבה כאב ופיקים של שמחה במהלך הדרך, זה לא אמור להיות ככה וצריך לחגוג כל עוד אפשר בטח ימים כמו יום הולדת זה יום מיוחד לא משנה כמה אני לא סובל אותו מסיבותי.  אבל משומה כל שנה הימי הולדת שלי היו מבאסים תמיד זה נגמר במסעדה עם אמא שלי שלא באמת אכפת לה מה קורה איתי ומה עובר עליי ואז או שזה נגמר בריב או שזה נגמר בזה שאנחנו יושבים מסתכלים אחד על השני והולכים הביתה. אני יוצא בתחושה די ריקה ומבאסת. 
לפני שנה היתי בטורונטו ניסיתי את מזלי בעגלות. לא הלך גמרתי שם כמעט הומלס, סיפור מצחיק לפעם אחרת. הצבתי לעצמי אז מטרות לא חושב שעמדתי ברובם, היו שם דברים על האקסית שלי של לחזור ולגור איתה  - נפרדנו אחרי שלושה חודשים. לעשות מספיק כסף למוזיקה וכל מיני שטויות בסגנון - קורה חלקית. 
סתם רציתי לחלוק. 
מה שכן, זה זמן טוב שוב להציב מטרות להבין איפה היתי ולאן אני הולך. כל פעם אני כותב אותם רק לעצמי. בגלל שאין לי זמן אני לא אשב ואעשה רשימה מפורטת. אבל אני אפרט על מה שאני יכול עכשיו : 
מוזיקה.
זהו. 
שיהיה לכולם בהצלחה .
ברשותכם אצטט את מרק טווין : age is an matter of mind , once you dont mind it dosnt matter
4 תגובות
הריון
09/09/2016 23:20
מאור ג'יגלבה
מוזיקה, לידה, שיר, אנרגיה
מוזיקה זה כמו מין.
 לשבת בבית ולכתוב שירים זה כייף, גם לאונן זה כייף סהכ.
לצאת החוצה ולנגן זה אורגזמי זה סקס, כמה הסקס טוב כבר תלוי בנגנים.
להקליט, להקליט זה הריון זה לטפח בטן ולשמור על הגוף כי עכשיו הקסם קורא, עכשיו זה הזמן אחרי כל האוננות והסקס הזול שהיה לך להביא אותה במערכת יחסים, להתחתן עם האמת שלך. לשבת באולפן ולהוציא אותה החוצה בצורה של הבייבי שלך. 
גם אנחנו בתור בני אדם שמחפשים מערכת יחסים אנחנו תמיד נסתכל על הבתבן טרנסג'נדר בי כלב זוג שלנו כעל החתיכה החסרה בפאזל שלנו (היתי מציע לכם לקרוא קצת על מחצית השקל - מונח ביהדות שבבגדול מסביר למה אנחנו לא שלמים כשאנחנו לבד). אנחנו רוצים למצוא את החצי השני שישלים אותנו וכשנביא צאצאים לעולם (כי מהות החיים והדרך בה אנחנו מתוכנטיים היא פשוט להשריץ ילדים מסיבה מסתורית) אנחנו רוצים בסופו של יום שהילדים שלנו הם יהיו הדבר שהכי קרוב לשלמות שיבטא אותנו, אנחנו רוצים שכל מה שטוב בנו וכל מה שטוב בחצי השני שלנו יצור שלם מושלם חדש. 
ככה גם במוזיקה - אמן, להקה, דיג'יי, וואטאבר כותבים קודם כל. הם יושבים בבית ומאוננים על תוכנות ועל עטים ודפים ימים, חודשים, לפעמים שנים (4 שנים ליתר דיוק) ואוספים חומרי, הם מכינים את עצמם נפשית להריון לילד הם מנסים את המערכת יחסים שלהם עם המוזיקה ומבינים אולי היא לא הבת זוג האולטימטיבית שלהם. ואחרי תקופה של סקס זול עם נגנים כאלה ואחרים אחרי שברונות לב ועליות וירידות. מגיעה החלטה, להיפרד או להתחתן. 
התחתנתי, מיקי אביעוז הוא המפיק של החתונה הזאת, אנחנו כבר חודש כמעט עובדים על האי פי הראשון שלי בקדחתנות וגאד דאמיט איזה אנרגיה איזה טירוף, שחכתי כמה אפשר כבר להרגיש חי בעולם הזה. היו 2 בחורות ובערך 20 שירים שהביאו לי את ההרגשה הזאת. אני לא רעב אני לא צמא אני לא חושב על כלום אני עייף כל כך כי כשאני לא עושה מוזיקה אני בעבודה או מנסה לישון אבל אני מחושמל אני בתוך תהליך אז אני לא מרגיש כלום חוץ מאת האנרגיה של האמת שלי בועטת מהרמקולים באולפן אצל מיקי.
באי פי שלי הולכים להיות שישה שירים. הם יהיו באנגלית (היתי כותב גם בעברית - אבל משומה זה יוצא לי יותר טוב באנגלית) שיר אחד כבר נבחר להיכנס לתוך האלבום קוראים לו NPNG (NO PAIN NO GAIN) . גנגסטרי משהו, אבל אחלה ווייב. אתמול סיימנו להקליט את הסקיצה שלו. לפני שנתיים הקלטתי אותו אצלי בבית במקור. כשסיימתי להקליט את השיר היתי בעננים שהצלחתי לכתוב שיר פשוט שבאמת הביעה איזשהי אמת שלי שאני חושב שיכולה להתחבר עם עוד המון אנשים, לא הפסקתי להקשיב לו בערך חודשיים לאחר מכן. כל כך פחדתי לתת למיקי את התינוק שאני הקלטתי אצלי בבית שמא הוא יפגע לי בילד ולא יצליח להוציא ממנו את המירב. אבל לאזעזל הבייבי שלי עוד לא מוקלט בצורה הסופית שלו אבל אני לא יכול להפסיק להקשיב למה שאני ומיקי עשינו באולפן ולחייך כמו אידיוט.

עכשיו אני מבסוט ויש עוד המון עבודה, אבל לא הכל כזה ורוד, עדיין יש התקפים של דיפרסיה אני מנסה לא לתת להם לעלות ולהוציא מהם דוקא דברים יצירתיים. איזה הריון זה לאזעזל. לא יודע אם אני הולך להביא לאמא שלי נכדים, אבל אני מקווה שאני הולך להביא לעולם מוזיקה בת זונה שתעשה אנשים שמחים. 

יום שני אני בן 24... פאק מי ... מרגיש כמו בן 17 :)  שבת שלום.
2 תגובות
קרב איגרוף
03/09/2016 19:46
מאור ג'יגלבה
אמא, הצלחה, כישלון, חיים
החיים האלה הם לגמרי קרב איגרוף, לא משנה כמה פעמים אתה חוטף מכות - אתה מפסיד בשניה שאתה מפסיק לקום (קלישאה - אבל קלישאה נכונה).
הרבה דברים קורים ומתפוצצים לי ישר אל תוך הפרצוף בזמן האחרון אחד אחרי השני (צרות באות בצרורות מישהו אמר?), הסרטן של סבתא שלי, העבודה שהיתה לי שהתגלתה כבלאגן אחד גדול, העובדה שאני חוזר אחורה כדי לסיים תמועדפת כי אני צריך כסף לאלבום, זה שגנבו לי תאופניים (פתאום זה מרגיש כאילו הורידו לי רגל) וזה ממשיך וממשיך , בכללי התקופה האחרונה לא עשתה איתי מי יודע מה חסד.
אני מסתכל על אמא שלי ועל ההשקפה שלה, הפרדוקסליות הנוראית הזאת שהיא חיה בה, היא כבר מזמן ויתרה על החיים שלה וזה צובט אותי ממש חזק, במהלך תקופת הצבא עזבתי את הבית לשלושה חודשים כי פשוט לא יכולתי להיות בסביבה שלה, התנאי שלי ללחזור הביתה היה שאנחנו הולכים ביחד לפסיכולוגית. בהתחלה היה קשה ולאט לאט דברים באמת השתפרו והקשר שלנו ניהיה לפרק זמן מסוים אפילו חצי שפוי. לא היה קשה להוציא ממנה את המידע בנוגע לזה שהיא לא מאושרת והיא כבר ויתרה בקרב איגרוף הזה מזמן על עצמה. היא קמה בכל בוקר ב5 וחוזרת ב6 בערב מהעבודה. אם היתה לה זוגיות אני מאמין שהמצב שלה היה משתפר גם כי כלכלית היא היתה טיפה יותר משוחררת וגם כי היה לה בן זוג לחיים (לא טוב היות האדם לבדו - ועם כל הכבוד לזה שאני הילד שלה אני לא הבן זוג שלה, ולצערי בגללה ובגלל הדפוסים שלה אני אפילו לא קצת חבר שלה). אי אפשר שלא להעריך אותה היא לוחמת היא קנתה לבד בית והיא מחזיקה משכנתא ואת כל ההוצאות שיש היא מחזיקה , חייבים להעריך את כל זה. אבל גם סירה בים שנמצאת בלב סערה ולא טובעת כי היא פשוט ממשיכה לצוף אפשר להעריך באותה מידה, זה לא שהיא מנסה לצאת מהסערה ולהתקדם למקום חדש שבו יהיה לה טוב. 
אז הפרדוקס האמיתי היה זה שאמא שלי תלתה את האושר שלה בי, היא החליטה שהיא תיהיה מאושרת כשאני "אסתדר", הבעיה שהמונח "אסתדר" אצלי במילון לא חופף ואפילו לא קרוב ללהיות אותו מונח במילון שלה. כשאמרתי לאמא שלי בגיל 18 שאני הולך להיות מוזיקאי היא אמרה לי שאני מאכזב אותה, ומאז המצב רק "משתפר", לך תסביר למישהו שחונך במשפחה עם עוד 8 אחים ואחיות חוץ ממנו לפני 40 שנה למה אתה מתכוון בזה שיש לך חסך ריגשי, כל פעם מחדש היא לא מבינה מה היא לא עשתה לא נכון, וכשאני מנסה להסביר לה שאני לא צריך שום דבר חוץ מתמיכה ומילה טובה מידי פעם היא חושבת שאני ציני והתגובה היא בדיוק ההפך ממה שאני צריך. עצוב כל כך לראות בן אדם שעבר כל כך הרבה חויות שליליות בחיים והדפוסים שלו כל כך שליליים שמה שפעם היה מנגון הגנה מהסביבה הפך להיות מנגנון להשמדה עצמית מלא ברעל כלפי עצמה והסובבים אותה.

אני בן 23 (בעוד 9 ימים 24) אני עדיין גר אצל אמא שלי (לא להרבה זמן) כי אכלתי כמה מכות כלכליות בשנה ומשהו האחרונות (מי שלא מסתכן לא יכול לגדול בעיני), יש לי את כל הסיבות לוותר יש לי את כל המוח ללכת ללמוד מה שאני רוצה ולהיות מה שאני רוצה. אני כל יום קם בבוקר וחוטף פצצות לפרצוף כי אני נלחם על החלום שלי מגיל 13. אבל על הזין שלי אני אמשיך לקום.


 
2 תגובות
אתמול הבנתי איך בחורות מרגישות
27/08/2016 17:39
מאור ג'יגלבה
הומו, לסבית, בר, ביאליק 26
טוב, אז אני מג'נגל עכשיו בין 2 עבודות (אין מה לעשות סחבק צריך כסף כדי לממן את המוזיקה שלו) העבודה הראשונה סתם מדכאת לי את החיים, תחנת דלק כדי לסיים תמועדפת - אל תעשו מועדפת !! לא שווה תזמן שלכם ואת האנרגיה שתבזבזו בעבודה ממש גרוע (לרוב הם ממש גרועות). 
אבל העבודה השניה קצת יותר מעניינת, בבאר שבע או יותר נכון בכל מה שדרומית לתל אביב יש רק בר אחד שהוא ממותג כפאב של הקהילה הגאה (אני סטרייט). רק בשביל הפרופורציה - לפתוח פאב גאה בעיר כמו באר שבע זו פאקינג קידמה זו אמירה וה"ביאליק 26" זו אמירה - אולי בתל אביב זה לגמרי שנות השמונים, אבל בעיר שנשלטת על ידי אנשים עתיקים שמחנכים את הילדים שלהם באותה צורה עתיקה (גיל 20 זה לא גיל לחתונה) - מה שיוצא שאנחנו פחות או יותר שווים למרוקו של שנת 1854 זה גורם לבאר שבע פתאום להראות טיפה יותר עדכנית ואולי אפילו בכאילו קצת יותר מקבלת.
יש לי חבר טוב שקוראים לו אדם והוא גיי, אחרי, אחרי תקופה שהוא  היה בתל אביב הוא הגיע לבאר שבע, הוא מגדיר את העיר הזאת כ"עיר שנמצאת בארון" וזה פשוט נכון, זו עיר שאנשים פה לא מדברים עם ההורים שלהם על דברים כאלה כי הם לא יבינו והבושה, אוי הבושה, אוי מה השכנים יגידו. עיר של סאחים וקונפורמיסטים. (אני קצת מקצין כאן - היא לא כזאת גרוע אבל ממש לא להיט).
אז מיקי (מיכל) היא אחת מהבעלים של הפאב הזה, במקרה היא גם משפחה שלי, הציעה לי לחזור לבר ולעבוד אצלה. 
כשהשתחררתי מהצבא ישר הלכתי לעשות קורס ברמנים (בזבוז של כסף - לכו תקראו באינטרנט), עבדתי כמעט שנה בברים ובכל מה שקשור בחיי לילה, אחרי שנה זה היה לגמרי מספיק, טסתי חזרתי עשיתי הרבה שטויות ועכשיו מצאתי את עצמי בלי יותר מידיי כסף לאלבום, אז זרמתי עם מיקי ולקחתי את ההצעה של להתחיל לעבוד בבר. אתמול היתה המשמרת הראשונה שלי לבד בתוך הבר, המקום היה יחסית מלא - בעיקר בבנים, בתור הבחור החדש האמון על השיכר כמובן שכולם הגיעו כדי "להתיידד", ידעתי שזה יקרה גם הכנתי את עצמי לפני זה, אין לי בעיה בתאכלס כבר התחילו איתי בנים בעבר - פשוט אמרתי שאני סטרייט וזה נגמר. אבל בתור הסטרייט בתוך הבר הגאה זה היה קצת סיפור שונה. אחד מהחברה פשוט בא אליי ואמר לי אל תדאג סטרייט זה בסך הכל אתגר, אחריו הגיע מישהו שהציע לנשוך לי את הפיטמה, וכן הלאה וכן הלאה והרבה שאלות מאוד נוקבות ודיי פרטיות שאני פשוט לא רגיל אליהם ביום יום. והשיחות שם על מה אני עושה בפאב הזה והלנסות להוציא אותי מהארון לא ממש נגמרו אתמול ואני בטוח שהם גם לא יגמרו בעתיד כל עוד אני שם (לפחות לא יהיה משעמם).
אם להיות כנה באיזשהו מקום חוץ מזה שזה היה מוזר וטיפה מטריד (היו כמה שהרגישו נוח מידיי - ספק בגלל האלכוהול ספק לא) זה כן היה מחמיא ומשעשע. אבל אז גם היתה תובנה, אני אולי הסטרייט בסיטואציה כנגדם - אבל אני לגמרי כל בחורה שעובדת בבר במועדון או כל בחורה שגברים מסתכלים עליה בצורה שטחית וזורקים לה הערות ומתחילים איתה. אני מתחיל עם הרבה בנות, אף פעם לא התחלתי עם מישהי באותה צורה אגרסיבית שבה הם התחילו איתי, למרות שאני בטוח שיש בנים שמתחילים עם בנות גם ככה. 
בכל מקרה החיים הם שיעור וכל דבר שאתה עושה אתה יכול ללמוד ממנו, אז לקחתי משהו מהערב הזה, פעם הבאה לפני שאני אפנה לבחורה אני אחשוב אולי יותר מפעם אחת ואנסה להבין טיפה יותר לעומק מה אני באמת רוצה ממנה ומה אני יכול לתת לה ואולי אפילו לנסות לא להסתכל יותר מידי רק על החיצוניות. (לא מבטיח שום דבר אמרתי אשתדל -ט.ל.ח.). 

שיהיה שבוע מצוין ... תיהיו טובים ולא אגרסיבים אחד לשני- תבואו לבקר בביאליק 26 אני על הבר.
0 תגובות
לא נרדם - פרק 55962156
24/08/2016 03:09
מאור ג'יגלבה
נדודי שינה, מוזיקה, בעיות, חיים
יש לי נדודי שינה, זה לא דבר חדש. בצהל ביום האחרון של צוק איתן העלו אותי למשמרת אחרי שלא ישנתי כל הלילה כי פשוט לא נרדמתי. צוק איתן נגמר בשעה 8 בבוקר, המשמרת שלי נגמרה בעשר, אני נרדמתי ב9:55. מפה לשם לא ראיתי בית עד החפשש שלי.
יש פעמים שאני אוהב לא להרדם וזה תמיד קורה לפני הימים הכי חשובים, כשהיתי בבית ספר לא היתי נרדם אף פעם לפני הטיולים השנתיים הבטן שלי היתה מתהפכת כל הלילה מהתרגשות. ילד - ותודה לאל שזה עוד קורה לי מידי פעם.
אבל יש פעמים שהראש שלי מפוצץ במחשבות, שאני פשוט לא מפסיק לחשוב על הדברים הפחות טובים שנקלעתי אליהם, הפרידה מהאקסית האחרונה, שאפילו מידי פעם געגועים ממש חזקים גורמים לי לרצות להתקשר אליה ולצעוק לה שאני מצטער, פלאשבקים של העינים המדהימות שלה - סרט. (מחשבה שלא שורדת יותר מכמה דק כי אני באמת לא הבחור שהיא צריכה והיא פשוט לא תוכל להכיל אותי). לרצות להיות נאהב גורם לי לפעמים להרגיש אגואיסט, כולם צריכים אהבה, לפעמים רק לחבק מישהי בלילה בחושך זה סם יותר חזק מכל מה שאי פעם ניסיתי, וניסיתי איזה משו או שתיים.
אני כן יכול להרדם, תוך כדי טיול היכרתי מדריכת יוגה ארגנטינאית מקסימה שנתנה לי תרגילי נשימה ששיפרו פלאים את הזמן שהיה לוקח לי להרדם: 4 שניות לקחת אויר, 4 שניות להחזיק , 4 להוציא, 4 להישאר בלי אויר. פשוט אין לי כוח לזה עכשיו. 

אני חושב על מה שהיה לי היום שהיה בו הרבה דברים טובים מהולים בסיטואציה בעייתית שבה אני חייב להרבה מאוד אנשים שאני אוהב דין וחשבון על טעות שקורת ולא בגללי, אני לא יכול להרחיב על זה כאן עם כל הרצון שלי לשתף (עוד יגיע הזמן ואתם לא תאמינו לסיטואציה ההזויה שאני נמצא בה), ומהצד השני, איזה כייף זה להיות בעשיה, לאזעזל אני מגשים את עצמי, אני אשכרה עושה את מה שחלמתי לעשות מגיל 12 - מקליט אי פי ראשון של השירים שלי, 11 שנה זה מספיק זמן להתבשל.  היום בצהריים נפגשתי עם מיקי המפיק - פעם קודמת שנפגשנו הוא ביקש ממני לקחת את כל השירים שלי ולנגן לו אותם על אקוסטית, אז הכנתי 16 שירים שמתוכם יש 10 שעברו לשלב הבא, עד שבסופו של דבר נשאר עם נבחרת מנצחת של 6 שירים. 
זה מעיף כל כך לעשות, פשוט להיות בעשיה. כל החיים אומרים לנו שאנחנו לא יכולים ושאנחנו לא מספיק טובים ושיש עוד אלף כמונו, שיהיה לכולם בהצלחה - מי שלא מספיק טוב הוא זה שלא יכול לראות מבעד לזכוכית ולמחסומים שהשנים הציבו בפניו.  כל כך פשוט לקבל החלטה הדבר היחיד שעוצר מאיתנו זה אנחנו והמחשבות המטופשות שלא נותנות לנו להירדם בלילה וגורמות לנו לחשוב על תוצאות לוואי מעוותות במקום להנות מהדרך ומהתהליך המדהים הזה שנקרא חיים. כן הם מלאים בחרא, למי שמחפש רק חרא. בתור בחור שסובל ממניה דיפרסיה ואני ממש לא במניה עכשיו, אני אומר לכם אפשר למצוא טוב כמעט בכל סיטואציה. 

קחו צעד ותתחילו לעשות.

שולח לכם הרבה אהבה ולילות מלאים באור שמחה ולא להרדם מהתרגשות כל החיים.

חייב ללכת לישון אני קם ב6.

הנה שיר שהולך לעבור עיבוד חדש ולהיכנס לאלבום : 
3 תגובות
על רגשות ולבבות מבטון
20/08/2016 13:42
מאור ג'יגלבה
מוזיקה, עבודה, תעשיה, מחשבות
כל פעם כשאני מדבר עם מוזיקאים העצה הכי טובה שהם יכולים לתת לי בנוגע ללהיות מוזיקאי בעצמי היא תמיד : אם אתה יכול שלא להיות אז עדיף לך. (מעודד)
כן זה חרא עסק וזה לא משהו חדש, מזמן עברנו את העידן שמספיק שהיתה לך בלורית, גיטרה ואולי איזה מפוחית ואתה פתאום מלך העולם. מילים עמוקות ומלודיות כבר לא מדברות להמון, הם רוצים פורנו הם רוצים את המכנה הנמוך המשותף, למה לי ללמוד את כל המילים של welcome to the machine כשאני יכול לשיר לי בכייף "כולם פה שגעת צלחת מעופפת" (מילים ולחן ל. נרקיס - או משהו כזה).
בעיני לכתוב שיר זה הרבה מעבר למילים ולחן, זה להעביר רגש, זה לייצר מצב תודעתי, שירים ואמנים הולכים ובאים ונמחקים בין השורות האכזריות של הזמן, סביר להניח שהאומנים הגדולים באמת שהיו חלוצים בכל הז'אנרים שלהם  יישרדו עוד כמה עשורים טובים. אבל העולם שהיה פעם שייך לזפלין ודילן ואיינשטיין כבר גוסס. אנחנו דור על ספידים כבר מזמן לא מעניין אותנו האלבום או האומן או מה הוא באמת רצה להעביר. הכל ניהיה מכאני, חברות תקליטים מדפיסות סינגלים על ימין ועל שמאל כדי שמשהו יתפוס (ומשהו בטוח יתפוס), שירים זולים שהופכים להיות להיטים לשבוע ממלאים לנו את הריק ומעוורים אותנו במלודיות  זולות חסרות תוכן שיגרמו לנו לשכוח מהמציאות ולשכוח את הרגשות האמיתיים שמוסתרים מתחת לכל זה. ואני לא מדבר על רגשות של עצב בלבד, אני לגמרי חושב שאהבה ושמחה יכולה ורצויה שתתבטא בשירים שהכל יתבטא, אבל ממקום קצת פחות תעשייתי.
שירים נצחיים היו בעצם אמירה שזיעזעה דור שלם, הם היו רגש שאיש עוד לא הביעו בקול רם, בעולם שכולם בו מסתובבים עם לבבות מבטון קצת יותר קשה לזעזע (ראו לערך מיילי סיירוס על כדור הרס - וגם זה כבר לא כזה וואו), שירים נמחקים - רגשות אני מקווה שעוד לא לגמרי.

בכל מקרה אחרי הפגישה שהיתה לי עם מיקי (המפיק שאני עובד איתו על האי פי) קיבלתי שיעורי בית, לפשט את כל השירים שלי לכדי גיטרה שירה ולהכין לו דיסק עם שירים שאני רוצה לקחת לדוגמא למוזיקה שאני רוצה לשאוף אליה (היה שם הכל מרד הוט לפוסטר דה פיפל לדפט פאנק ואפילו סיה). אז ישבתי עם דור - הגיטריסת אני עובד איתו על הופעה אקוסטית (כנראה שגם נופיע יום שלישי הקרוב) וצילמנו איזה טיזר של שיר שלי שנקרא no pain no gain. יום חמישי אני נפגש עם מיקי ומשמיע לו את כל השירים שלי.

בתוך השיר יש קישור לסקיצה שהקלטתי בבית לפני מלא זמן.

1 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »