עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (3)
כאב  (3)
עבודה  (1)
צביעות  (1)
ארכיון
יוני 2012  (4)
כדי שלא יכתבו על המצבה שלי - לא הספיקה
27/06/2012 01:13
חיוך של מותק
אהבה, כאב
אמרתי לה שאם הייתה ניתנת משאלה אחת שתוגשם היא הייתה לכתוב ספר.  

 

זאת אומרת פעם. פעם, כשאהיה ממש גדולה ואדע על מה. 


היום היא שאלה מתי אתחיל לכתוב את הספר שלי. 


עניתי `בקרוב`.


`מתי בקרוב?` היא שאלה.


`מיד אחרי שאתקין אופיס על הלאפטופ` עניתי בטון החוכמולוגי הרגיל שלי,


נו באמת, תירוצים יש לי בשפע למה היא מצפה.


`מתי?`


`ב- 2012.  ליתר דיוק ב- 30 בפברואר 2012` היא צחקה, לא נפלה בפח.


`ואולי בכלל אין צורך ב- דצמבר 2012 העולם בכלל הולך להיחרב וזה ידוע כי עובדה שבני המאיה לא המשיכו את הלוחות שלהם מעבר לזה`


"נו אז מה?" אמרה ענבל "העולם יחרב ועל הקבר שלך יכתבו `לא הספיקה לכתוב ספר`?"

 

פשוט תתחילי.

 

אז הנה אני פה.

 

"היא" היא הקואוצ`רית שלי.  הגעתי אליה לפני כ- 8 חודשים אחרי שהבנתי שמשהו מאוד התקלקל בחיים שלי.

 

אז איך הגענו לפה?  מה הייתה הנקודה שהתחילה את רצף האירועים?

 

ברור.   חודש ספטמבר 2004. 

שהיה לחלוטין שונה מספטמבר 2005.

או מספטמבר 2007, או מזה של 2009.  בכלל, ספטמבר הוא חודש מסוכן אצלי.


 

בספטמבר 2004, אמא וילד גרים בדירה עלובה בשכונת די עלובה בעיר שינה אפרורית אי שם בצפון, עבדתי באותו מקום כבר 11 שנה, השתעממתי בעבודה, לא ממש חיבבתי את רוב העמיתים לעבודה והיה לי חבר מזה 4 שנים שמערכת היחסים בינינו לא הלכה לשום כיוון.  החיים נראו די ברורים.  עבודה, בית, וחוזר חלילה.

 

חלמתי לעבור לדירה אחרת בשכונה טובה יותר, קיוויתי למערכת יחסים מחייבת יותר, רציתי עוד ילד אחד לפחות אבל את שתי המחשבות האחרות הצלחתי לדחוק להצידה כי בן זוגי לא רצה בחתונה או בילדים נוספים. 


אי שם במוחי רבצה עננה של סקר שקראתי פעם שאמר שגרושים וגרושות שלא נישאו בתוך חמש שנים מאז הגט, כבר לא יינשאו לעולם.  ואיכשהו למרות ששכנעתי את עצמי שזה לא נכון לחשוב, הרגשתי שנכשלתי.

 

החיים היו  די ברורים, לא?

 

אז זהו שלא. לזו  שאחראית שם למעלה היו תוכניות אחרות בשבילי.

 

שתי דקות לחצות, יצאתי מהמקלחת והתכרבלתי ליד בן זוגי מזה 4 שנים.  כמו בשבוע האחרון הוא היה די מכונס ושקט.  התכרבלנו לתנוחת כפיות וכיביתי את האור כשלפתע הוא אמר "איך אוכל להקל עלייך את כאב הפרידה ממני?"


התיישבתי בבום, מתאמצת לנשום אבל לא מצליחה "מה????"


"אני רוצה להיפרד" הוא אמר.


"מה???" פלטתי שוב


"חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני לא אוהב אותך עד כלות".

 

וואט-דה-פאק `עד כלות`? עד כלות המה? מי אוהב עד כלות? אני רוצה לאהוב עד חיים לא עד כלות. רק לפני יום חזרנו מסופשבוע רומנטי, עשינו אהבה פעמיים ביום והלכנו שלובי ידיים לטייל.


מתי הוא הספיק לחשוב על זה בכלל?

 

הייתי רוצה לספר שאמרתי לו לקחת את עצמו ואת חפציו ולעוף מפה לכל הרוחות.  ושהייתי חזקה.

 

אבל זהו שלא.  בכיתי, התחננתי שיישאר לישון לידי ויחבק אותי, ביקשתי שלא יחמוק בבוקר מבלי להעיר אותי.

 

סמרטוטה, לא?

 

בבוקר הוא נשק לי, עוד מבט חטוף ליד הדלת והוא הלך.

 

רציתי להתכרבל במיטה ולבכות עד שלא יהיה לי יותר אוויר.  אבל הייתי צריכה להסיע לבי"ס. איכשהו עשיתי את זה וחזרתי הביתה.  לא יודעת מה לעשות עם עצמי.


נכנסתי למחשב.

 

"אחרי 4 שנים – `אני לא אוהב עד כלות`" כתבתי.  כתבתי שאני יודעת שיכאב לי פחות בעוד חודש, ועוד פחות בעוד חודשיים ושאני נורא רוצה להיות כבר חצי שנה מהיום.ושמה שאני צריכה לעשות כרגע זה לנשום, ולנשום ושוב לנשום, עד שיום אחד זה יכאב פחות, ואחרי זה עוד פחות.

 

חזרתי למיטה.

 

זהו, זו הייתה ההתחלה, שהובילה אותי לדרך פתלתלה ולכורסה מול ע' שפוקדת עלי להתחיל ולכתוב ספר.


(ע', הנה התחלה של סיפור, אפשר עכשיו לחכות עוד קצת? )

 

2 תגובות
צביעות
27/06/2012 01:09
חיוך של מותק
עבודה, צביעות

האמת שאולי אני צריכה להודות לך על שזכיתי לראות אותך נחשפת.  כמה שנים טובות עבדנו יחדיו, שתינו בתפקידים מקבילים, לא מפריעות זו לזו, לא מאיימות זו על זו.  או כך חשבתי, עד שהבנתי שאת מאמינה שיש מקום רק לאחת מאיתנו.  חשבתי שחוסר הבטחון הוא שגורם לך לפעול בדרך שבחרת ואם רק אבליג תביני שאני לא מתחרה בך.

קדחת.

כשהיו אנשים אחרים בסביבה היית חביבה ועוזרת.  אבל מדי פעם ידעת להכניס איזה ביטוי שיקטין אותי. חשבתי שאולי אני רגישה מדי, שאולי סתם נדמה לי, שאולי את באמת אדם נחמד.


הגלגל הסתובב.  דברים השתנו ותפקידך נעשה מיותר.  הציעו לך תפקיד חדש, אבל את בחרת לעזוב כיוון שלא את תפקידי הציעו לך, אלא תפקיד אחר שנראה לך פחות יוקרתי (אך בעל פוטנציאל אדיר לדעתי).  בחרת לעזוב פגועה.  האמת, רווח לי.  אני לא אדם צבוע.  אני לא יודעת להסתחבק ומיד בשנייה שהסחבק הולך להתחיל להכפיש את שמו.  אני What you see is what you get

והיום אני זו שנאלצת לעבור על התכתובות שלך כדי להשלים את הפרוייקטים שלא סיימת, ואני זו שנחשפת לתכתובות נוראיות שלך, כאלו שמלגלגות עלי, כאלו שמתיעצות עם בעלך כיצד למרר לי את הזמן עוד יותר בעבודה, פתאום אני מגלה שמסרים שביקשתי שתעבירי, הגיעו לצד השני, אבל מסולפים לחלוטין. איך כתבת לכל מי שרק יכולת שאת ראויה יותר לתפקיד שלי ממני. 

ברגע הראשון נפגעתי. כ"כ נפגעתי.  אבל אז כשהתחלתי לשטוח את ליבי בפני חברתי הטובה, פתאום הבנתי דבר אחד.  למרות הכל, למרות כל הלכלוכים, ההכפשות, השקרים..... את בחוץ ואני פה מקודמת.


אז תודה לך שנתת לי לגלות מי את, כי עכשיו קצת רגשי האשם שאולי היו לי בעקבות העזיבה שלך נגוזו לחלוטין.  רווח לי לדעת שתחושת הבטן שלי כלפייך הייתה נכונה.


0 תגובות
תאונת דרכים באמצע החיים
27/06/2012 01:07
חיוך של מותק
אהבה, כאב

כשמישהו עובר טראומה, נניח תאונת דרכים או משהו דומה שקורה לו ככה סתם פתאום באמצע החיים, אנשים יודעים להקיף אותו בחום ובאהבה.  יש תיאוריות שלמות על התמודדות עם אסונות וכיצד להשתקם. אנילא באה לשפוט כאב של אדם אחד מול כאב של אחר.  אבל יש סוגי טראומות "ממוזלות" פחות.

יש אנשים שעוברים טראומה כלשהי בצהרי היום, מן תאונת דרכים לא צפויה, מהלך עניינים בו נשללה מהם השליטה במצב מסויים ושלא מסוגלים לדבר על זה.  מבושה, מפחד, מחוסר רצון לפגוע או מהרצון להגן על מישהו אהוב.  וגם אז, תמיד קיימת הציפיה שנו יאללה, תתגברי על מה שקרה ותמשיכי הלאה...למה את נתקעת בנקודה הזו.  כאילו שיש לי שליטה על כך.

לפני מס' חודשים קרתה לי תאונת דרכים שכזו, וזו מלחמה בלתי נפסקת. להלחם בטריגרים שמחזירים אותך לשם, לפעמים אמירה פשוטה, לפעמים נסיעה במקום מסויים, לפעמים זכרון שפתאום צף.

לילות של חוסר שינה, המון בכי, המון תחושת לבד כי כנראה שלא קראתי את הספר על איך להתמודד. כי האנשים שכן יודעים מה קרה אולי לא לגמרי יודעים איך להתמודד גם הם.  חלקם מתוך אשמה וכאב אמיתי, חלקם מתוך רצון אמיתי וכן שאם יתנהגו כאילו הכל כשורה אז יהיה כך. ואני מנסה בכל כוחי להתנהג כאילו הכל כשורה.החלק הכי גרוע זה לחוש אשמה על זה שאת מטילה את הכאב שלך על מישהו אחר.

ויש לילות שזה פשוט יותר מדי, כמו הלילה.  הכי קשה זו תחושת התמודדות לבד.  המלחמה לא ליפול לשם בחזרה, לא להתעסק בזה באובססיביות, הרצון בנקמה, פשוט להמשיך הלאה. 

אני יודעת שהזמן מרפא הכל.  אני פשוט רוצה להיות שם קדימה, כמה שנים מפה.


1 תגובות
השנה הגרועה ביותר והטובה ביותר
27/06/2012 00:46
חיוך של מותק
אהבה, כאב


מדהים איך השנה הגרועה ביותר בחיי היא גם מסתבר השנה הטובה בחיי.

לפני שנה, נכפה עלי לגלות את האמת על שני אנשים שבטחתי בהם.  גורם שלישי שנפגע משניהם, החליט שכדאי שאדע את האמת.  כמו בלעם, האדם שהצהיר שכוונתו היא נקמה, בא לקלל ונמצא מברך.

עדיין הכאב קיים ומהדהד מדי יום.  המון כעס.  אבל מתוך הכעס והכאב נבנה לו משהו חדש.  למרות שאני הצד שנפגע, אני מבינה את תרומתי לעניין.  


הייתה זו שנה סוערת.  המון בכי אל תוך הלילה, אבל המון אהבה, תמיכה שקיבלתי ממקורות לא צפויים והפניית כתף קרה מאילו שדווקא ציפיתי שיהיו שם יותר עבורי.  אני עדיין מתקשה להפטר מהכעס, וכנראה זה תהליך ארוך שייקח עוד זמן, אבל היי!  אני עוד פה!

האמת שהחיים שלי טרום ה"מפץ" התנהלו בקו מסויים שהיה מוביל אותו למקום אחר פחות טוב מזה שאני פה.  מדהים עד כמה שהאמת משחררת ופוגעת בו זמנית.

 

0 תגובות