עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מי קובע מתי זה "בסדר" להתאבל
06/01/2018 12:51
יובל
אובדן הריון, אבל, התמודדות

יש לי מזל, ההריונות שלי הסתיימו בשבועות מוקדמים. לא יכולה לתאר לעצמי התמודדות עם מצבים מתקדמים יותר ולידות שקטות. אבל גם ההפלות שלי שברו לי את הלב.


תפסיקו להגיד לי "שזה לא נורא" (אז למה אני מרגישה כל כך נורא?), "מזל שזה קרה בהתחלה" (מזל אם היו נולדים לי ילדים בריאים וחיים), "את עוד צעירה" (אז מה? אז זה כואב פחות?), "בעזרת השם תקלטי בקרוב" (ניוז פלאש - ההפלה עדיין כואבת), "לפחות לא קרה לך מה שקרה לחברה שלי / אחותי / גיסתי" (אני באמת מאחלת להן אושר לעד אבל איך זה קשור?! מזל שלא נדרסת על ידי אוטובוס..)


אני בטוחה שהכוונה של כולם טובה ורוצים לעודד ולנחם, הדרך הנכונה לעשות את זה היא לתת לי להתאבל לא לשלול את הרגשות שלי בתואנה של עתיד ורוד יותר או היה יכול להיות גרוע יותר. צריך להיות מקום להתאבל על מה שהיה ונלקח ולא יהיה יותר. ושוב דבר עתידי לא יחליף אותו, אלא יתפוס את מקומו בלב שלי. 

4 תגובות
על סטטיסטיקות וביש מזל
06/01/2018 12:49
יובל
התמודדות, תמיכה, אובדן הריון

יש לי מזל. או לא. אין לי בעיות רפואיות. אין לנו בעיות פוריות (טפו טפו טפו) ובכלל אני בריאה. ויחד עם זאת היו לי שתי הפלות. שלושה עוברים שאני לא אזכה לחבק. ובשתי הפעמים נאמר לי על ידי הרופאים שלצערם זה עניין של סטטיסטיקה וזה קורה והכל תקין ולא תהייה לי בעיה להביא ילדים בעתיד. זה אמור להיות מעודד לא? ויחד עם זאת אני מרגישה הפוך, חוסר שליטה מוחלט. הרי אם יש בעיה, אפשר לטפל בה, להשתלט עליה, לעשות משהו. אבל אין בעיה. פשוט לנסות שוב ולקוות שהפעם הסטטיסטיקה תדלג עלי, שהפעם יהיה לנו מזל. איך מתמודדים עם סטטיסטיקה וביש מזל?


אחד הדברים הנהדרים והטובים שנתקלתי בהם הן קבוצות התמיכה הטובות של נשים שעברו את זה גם. הצד השני של המטבע הוא שהקבוצות האלו חשפו אותי גם למספרים הגבוהים וגם לידיעה שלפעמים ברק כן מכה באותו מקום פעמיים ואף יותר. חברות בקבוצה נאלצו להתמודד עם המון "סטטיסטיקות" וזה יכול לקרות.


אז אין הרבה אפשריות. לנסות לשמור על אופטימיות. להתפלל. לעשות עסקאות עם הגורל. לצערי זה לא מצליח תמיד. אבל אין ברירה ממשיכים.

1 תגובות
הפרוצדורה
06/01/2018 12:45
יובל
גרידה, הפלה, אובדן הריון, דיכאון


גרידה. כבר המילה עצמה מעוררת חלחלה. מגרדים ממך את העוברים שלך, החלומות שלך, העתיד שלך. שואבים לך את הרחם. אני, שאף פעם לא הייתי בבית חולים, מוצאת את עצמי יומיים אחרישהתנפצו לי החיים בצום לקראת פרוצדורה בהרדמה מלאה.


הגענו לבית החולים בשבע בבוקר. המון ניירת, שאלות, הכל מכני מאוד, אוטומטי, אף אחד לא שואל איך אני מרגישה, כאילו הפרוצדורה כולה מנותקת ממני לחלוטין. הצוות הרפואי כל כך אדיש. הכל כל כך סוריאליסטי.


מכניסים אותי לחדר ניתוח, אני קפואה, מפוחדת, עצובה כל כך, רועדת ושוכבת שם מפוסקת בחדר מלא אנשים – רופא, שתי אחיות, מרדים וסניטר. לפני שמתחילים, הרופא אומר, לבקשת המטופלת נעשה עוד אולטרסאונד לוודא. הוא בודק ומכריז "כן, זה פגום לגמרי, התחיל להתמוסס" ואז מרדימים אותי. עם זה אני נרדמת "זה. פגום לגמרי".


המשפט הזה המשיך ללוות אותי שבועות רבים, "זה" הם העוברים שלי. אפשר היה לגלות קצת רגישות..

מדהים כמה אמפתיה מהאנשים שפוגשים אותך בהמשך משפיעה על החויה והמצב הכללי. הלוואי  שהצוות הרפואי שם, שכנראה פוגש הרבה נשים במצבי, יהיה מודע לכוח שיש להם לתרום לריפוי או לדחוף עוד למעמקים..

0 תגובות
הפעם השנייה
06/01/2018 12:28
יובל
אובדן הריון, הפלה, התמודדות, דיכאון

קצת אחרי החתונה, החלטנו שהגיע הזמן ולמזלנו באמת שנקלטנו די מהר. מהתחלה החלטתי שיש לנו תאומים. אחד חדש ואחד פיצוי מפעם קודמת. החצי השני התעקש שאני אפסיק להגיד את זה כי אין לנו תאומים במשפחה והוא חושש שאני אראה עובר יחיד ואתבאס. אבל אני בשלי, "לא משנה מה אני לא אתבאס! בעיקר כי יש שניים.." וכך היה, נרגשים ומאושרים הלכנו לבדיקת דופק, כל כך התרגשנו, באותו הערב קבענו ארוחה עם ארבעת ההורים לספר להם. לא עבר בדעתנו שמשהו יכול להשתבש. אפילו קניתי שמלת הריון ראשונה. הגענו לבדיקה והדבר הראשון ששמענו מהרופא הוא שהוא רואה שניים! דפקתי לחצי שלי מבט של "אמרתי לך" ואז הרופא המשיך, "מצטער שאני לא איש של בשורות אבל לשניהם אין דופק.. זה הגיוני, הם בשק הריון אחד ובשליה אחת, לא היה להם סיכוי.. זה לטובה.. את צעירה... ועוד ועוד שלא שמעתי".

 

ארוחת הערב הפכה לארוחת ניחומים. אני מסתובבת ומרגישה מוזר. עצובה ושבורה אבל אני עדיין בהריון אז גם רעבה ומרוגשת, אבל בעצם ההריון כבר נגמר, אבל הוא בתוכי, איך אני אמורה להרגיש?

1 תגובות
הפעם הראשונה
06/01/2018 11:56
יובל
הפלה, הריון, אובדן הריון, התמודדות

ההפלה הראשונה שלי הייתה בגיל 22.

נקרע לנו קונדום, נטלתי פוסטינור ועדיין.

הייתי צעירה, באמצע תואר, אני והבחור יצאנו רק כמה חודשים. ועד אותו רגע לא חשבתי בכלל על ילדים. ברגע שגיליתי הייתי בטוחה בדבר אחד - אני לא מתכוונת להפיל אותו.

 

אבל לחיים היו תוכניות אחרות והייתה לי הפלה טבעית. לא באמת הייתה לי אפשרות להתאבל על זה, הייתי ילדה, הגורל עשה לי טובה, לא הייתי מוכנה, הכל לטובה ושאר ירקות. רציתי, הרגשתי שמשהו רע קרה, אבל לא הייתה לי את האפשרות, הסביבה הסתכלה עלי כאילו קרה לינס. לא הייתי צריכה להתמודד עם ההחלטה להפיל או לא וגם לא עם ילד כשאני עדיין לא מוכנה (ואולי כן..?) וכך החיים המשיכו והחוויה הזו נקברה אצלי עמוק עמוק.

 

אחרי התואר כבר הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים, ההריון הקצר שחוויתי גרם לי להבין שאני רוצה את זה, הגוף שלי רוצה את זה. אבל שוב רצונות לחוד ומציאות לחוד, הרבה דברים קרו ויצא שזוגיות מתאימה וחתונה הגיעו אלי רק בגיל 30.

3 תגובות