עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
"זה מרגיש כמו כישוף" פרק 2
15/03/2015 21:36
Here To Love
מדהים איך אפשר לחיות דבר ששכחת, בעיוורות.
דבר שניסיתי כל כך להרדים במעמקי המוח הקטן, דבר שהשתוקקת להרגיש שוב ושוב שוב ושוב בכל פעם שאיבדת שליטה.
עכשיו פתאום זה קורה, זה קורה ואני מרגישה כל חלק בגופי רועד. מרגישה את הדם הנקי זורם בעורקי רועד מפחד.
כשאני בשליטה חשה בגופי את הדופק המהיר של ליבו תחת בטנו החשופה אני לא מצליחה. אני לא מצליחה! אני לא מצליחה! 
קטעי פרקים סדוקים מהמסיבה שהכניסה לי אותו ללב, ללב שבעצם גם נשבר באותו הלילה.
אותו רגע בו ביקרתי בגיהנום עד לרגע הקסום בו נשלח אלי מלאך שהטיס אותי הרחק אל גן העדן של אלוהים.
 
הכל התחיל בערך לפני שנה, יום חמישי הנורא.
זו הייתה שעת ערב מאוחרת. השמש כבר שקעה, כוכבים מילאו את השמיים בניצוצות של תקווה. הסתובבתי לי ריקה, עם ראש מושפל לאדמה סופרת לי סדקים על המדרכה. נתקלת בעוברים ושבים וקצת בוכה. המחשבות על המוות סבבו אותי ולא נתנו מנוחה. ענן שחור מלווה את דרכי. נעצרת מול מבנה עצום, מנסה להתעלם מן הכיתוב הגדול שהתנוסס מעליו, "בית-חולים".
סבתא כאן, והמצב קשה... רופא עם קול קצת נשי התקשר והודיעה שסבתא דרשה שאבוא, והוסיף שאם לא אמהר סביר להניח שלא הספיק, לא שאלתי הרבה שאלות ותוך חצי שעה התייצבתי בחדר המסריח בסוף המסדרון של חסרי התקווה. אני עדיין קצת מאוכזבת שזה מה שבית החולים מסוגל לספק לאישה קשישה ביומה האחרון, ועוד יותר מאוכזבת שהריח האחרון שהריחה היה ריח של תרופות והמראה האחרון שראתה היה כתם של קפה על חלוק שאפילו לא מכסה את התחת.
היא הייתה חיוורת נורא. מחוברת בצינורות מכל חלק בגופה, אבל בעיקר היה ניכר שהיא סבלה. ניתרתי עליה. "סבתא." מלמלתי עוטפת אותה בחיבוק לוהט מחום, שואפת מן הריח המתוק שתמיד היה לה. פתאום היא מלמלה ברוסית מעוותת שכמעט לא הצלחתי להבין "אני אוהבת אותך אנושקה". החזקתי בידה, בעוד שכמה דמעות השתחררו מעיניי וצנחו על החלוק הוורדרד שלבשה "אל תעזבי אותי" התחננתי.
פניה התכווצו, כאב הציף את עיניה."בבקשה סבתא... זה מוקדם מידי" לחשתי בעודי אוחזת בידה שהחלה לאבד חום. "יש לך ידיים טובות אנה.."מלמלה בשארית כוחותיה, ולאט לאט עיניה האפורות שירשנו כל הנכדים נסגרו. נשקתי למצחה ונפרדתי מהאדם שכל כך אהבתי, מהאדם היחידי שהאמין בי.

ליבי נשבר.

והנה אני... פורצת בבכי שוטף. 
תשושה צועדת מבית החולים אל עבר החניה, מבחינה בגבר מצויד שושנים אדומות. צועד אל עבר חדר היולדות כשעל שפתיו חיוך רחב. המראה הלא מלבב שלי הכה בו בתדהמה. הוא נעצר לפתע ופנה אל כיווני שולף ורד מהזר היפיפה שבידיו ומושיט אותו אלי. 
"משתתף בצערך" מלמל בקול מפוחד. 
"תודה" התאמצתי לחייך. זה גם בעצם היה הניסיון הראשון שלי להשלים עם המוות. לרגע חשבתי שאנחנו אפילו יכולים להיות חברים טובים.
"אז את מי הוא לקח היום?" שאל הבחור הנחמד. 
"סבתא" עניתי מיד. 
"ואת מי הוא נתן לך היום?"שאלתי.
"בת" חייך. "שנים חיכינו לה" נאנח.
"ומה שמה?" התעניינתי.
"מה שמה של סבתך זיכרונה לברכה" ליבי שקע, נשמתי עמוקות.
"יולי" דמעות חנקו את גרוני.
"ומי הייתה?" שאל.
"כשהייתה צעירה הייתה יפיפה אמיתית, כשסבא היה עוד בחיים  היה מספר כמה חיזר אחריה וכמה קשה הייתה. פניה האדימו כששמעה אותו מדבר עליה כך, אבל היא.. הקרה הייתה אומרת שהסכימה להתחתן איתו רק כי נדנד לה. מובן היה לכולנו שאהבה אותו הודות לניצוץ שהיה לה בעיניים כשהקשיבה לו מחמיא לה, בעיקר אהבה לשמוע אותו מתחנף ואומר שעם השנים הפכה ליפה עוד יותר" גיחוך עלה בגרוני. נאנחתי קלות "שיערה היה בהיר אבל היא מעולם לא חיבבה בחורות בעלות שיער בהיר, הייתה אומרת שכלום אין להן בראש. ועיניה הגדולות מלאות בכל גווני האפור" הבטתי מעלה אל השמיים בתקווה שהיא צופה בי. אם הייתה משאלה בליבה היא רק שיהללו את שמה במותה. היא האמינה בכל ליבה שזו הדרך לגן עדן, ולא הפריע לה בכלל האוכל הטמא שאכלה או לשון הרע שדיברה.
"הייתה שקטה ומאופקת, צנועה בהתייחסות לעצמה כנערה יפה ומוכשרת. החשיבה את עצמה מאז ומתמיד ציירת ומאיירת... והייתה גאה שירשתי ממנה את ידיה. היא הייתה אדם שכל כך אהבתי. לא הספקתי לומר לה כמה היא תחסר לי" דמעה השתחררה מעיניי. הבחור חייך,
"אני חושב שאני חייב לך תודה ענקית" לחץ את ידי.
"לבת שנולדה אקרא יולי, בתקווה שתהיה אפילו חצי ממה שהייתה סבתך" חייכו נעשה רחב יותר. "אני בטוח שסבתא יולי מתכלת עליך עכשיו ונורא מאושרת שיש כאן למטה מי שיזכור אותה" הבחור נפרד ממני לשלום ושב לצעוד אל עבר החדר בו מחכה לו יולי החדשה.


עליתי על המכונית הלבנה המצ'וקמקת שלי חזרה ליישוב, מתאמצת לראות מבעד לחלון שהתמלא עדים מערפלים, גשם החל לרדת. הבטתי בטיפות הגשם שנחו על החלון לצידי בעיניים גדולות שהתמלאו דמעות בין רגע. צליל הודעה בקע מין הטלפון הנייד שלי הבטתי סביבי מחפשת במבט אחריו, עד שלפתע נזכרתי שהוא בכלל היה תקוע כל הזמן הזה בכיס האחורי של המכנס שלי הקצרצר שלי, מה שמזכיר לי שאני רועדת מקור כבר שעה, אני נאנחת ושולפת אותו. הודעה מ-ליזה: "תגיעי להדסים 9".
לא לקח לי יותר מחצי שעה להגיע. הרחוב היה ריק מאנשים, אך אי אפשר היה להתעלם משלושת הנערים השיכורים שהיו מעולפים לצד המדרכה, סימני חתכים מלאו את פניהם. התקדמתי לאט לבר השכונתי בסוף הרחוב קול המוזיקה הנוראה שבקעה ממנו הצליחה למשוך אותי דווקא לשם, הרמתי את ראשי "ההדסים 9".
הסלקטור שעמד בפתח העביר בי מבט חטוף והכניס אותי מיד. התקדמתי אל עבר הבר, "כן מה בשבילך?" שאל הברמן בהפגנתיות תוך בהייה בלתי פוסקת בחזה שלי.
"מה שיש". אחרי 7 כוסות של "מה שיש" פתאום הבחנתי בדמות מוכרת רוכנת אל עבר הבר בעקבותיי. זו הייתה בחורה גבוהה בעלת עיניים מלוכסנות מהפנטות ונמשים שכיסו את מרבית מפניה. היא לא הייתה יותר מידי לבושה, אך מה שלבשה החמיא לה במיוחד.
"הנה את!" היא נשמעה מותשת. סובבתי את מבטי חזרה אל הבר, "היי אתה! אני רוצה עוד" סחרחורת נוראית סבבה את ראשי, וכבר לא זכרתי מי אני. פתאום הרגשתי מגע חמים נח על לחי ימין. אני עדיין לא בטוחה אם זו הייתה סטירה או רק ליטוף תומך.
"תסתכלי אלי! אנה! " הבחורה הזו התחילה להישמע קצת כמו אמא שלי שחושבת שכל כוס קטנטנה מובילה אותי צעד אל הקבר. לא זזו לי יותר מידי שרירים בפנים והמבט שלי נשאר קפוא.
"אנה את שומעת אותי?" איבדתי תחושה ברגליים והפסקתי להרגיש את הלב, ותוך שניה מצאתי את עצמי על הרצפה באמצע המועדון מעולפת כמו ילדה בת 15 בהשתכרות הראשונה שלה כשחבורה של אנשים לא מזוהים מקיפה אותי תוהה אם אשאר בחיים.

קרן אור קטנה שפגעה בעיני הצליחה לפקוח לי אותן מיד, לפתע מבטי נפגש במבט כחול, מבט שלא הצליח להידמות בשום צורה למבט שהייתי בטוחה שאפגוש. איפה ליזה?
לקח לי לא מעט זמן להיזכר בחלקיק קטנטן ממה שקרה אתמול, אבל כנראה שלעולם לא אצליח להיזכר בדרך שעברתי עד שהגעתי למיטה של בחור שאני לא מכירה לילה אחרי שהתעלפתי במועדון כמו סתומה.
"בוקר טוב" שפתיו פלטו פתאום, ואז קרה מה שקורה בדרך כלל בסרטים הכי קיטשיים, התחלתי לשמוע מלאכים שרים לי.
-מי זה הבחור היפה הזה- חשבתי לעצמי בעודי נועצת בו מבט בוחן, אולי קצת כדי להבין על פי הבעת הפנים שלו כמה פדיחות עשיתי אתמול.
ולבסוף הצלחתי להוציא מפי רק :"שכבנו?" הבחור חייך חיוך חלוש ונעץ בי מבט.
"אי אפשר לומר שלא ניסית" הוא גיחך, אודם כיסה את לחיי והרגשתי כל כך רע. "אל תדאגי הדבר הכי סוער שקרה זה שהרמתי אותך מהרצפה במועדון והבאתי אותך לכאן" הוא התקרב אל המיטה ללא חולצה כשחזהו חשוף לבוש מכנס ג'ינס שחור שכמעט נפל מגופו ובידיו שני כוסות תה. "חכי". אחזתי בכוס התה החמה ותהיתי אם אני יכולה לסמוך על הבחור הזה רק כי החיוך שלו כל כך יפה. "אני ברק" הציג את עצמו . 
"הסולן של 'הגרביים המסריחים של ברק'. " גיחכתי.
"בדיוק, הלהקה שהצלחת להרוס לה את הערב אתמול" רטן ולקח לגימה ארוכה מן התה שלו, שכבר הספיק התקרר.
"ליזה יוצאת עם אלון הגיטריסט מלהקה שלי כבר חצי שנה.." מיד קטעתי את דבריו -"אני יודעת!" הוא גלגל את עיניו והיה נדמה לי לרגע שהוא כבר ממש לא מסוגל לסבול אותי, ואם לומר את האמת גם אני לא יכולתי לסבול אותו. דרך הדיבור שלו... הוא דיבר לאט ובסובלנות, אחד מתוך אלפי השטויות שמסוגלים להוציא אותי מהכלים.  "היא סיפרה לי עליך והתחננה שאתן לה להכיר בינינו כאילו במקרה אחרי ההופעה, ואני הסכמתי... מי היה מנחש שתהרסי לנו את הערב" ולפני שהספקתי להוציא מילה הוא הוסיף "ליזה ואלון ישנו כאן, הם רק יצאו לסיבוב" נאנחתי. והוא הניח את הכוס הריקה לצד המיטה.
"מה קרה לך שנתת לברמן להשקות אותך ככה כאילו את איזה עציץ?" שאל.
"אני עייפה..." ברק לקח ממני את כוס התה והניח אותה על השולחן לצד הכוס הריקה שלו.
"בואי.." הוא סימן לי להניח את ראשי על ברכיו. 
הסתכלתי על שפתיו דקות ארוכות בזמן שאעביר את אצבעותיו בשערי.
באותו ערב נערכה ההלוויה של סבתא, חזרתי הביתה חלשה ושכבתי במיטה שעות ארוכות, ככה סתם בוהה בתקרה הלבנה.
צליל בקע מן הטלפון -סוללה חלשה-
פתחתי את הגלריה, נוספו כמה תמונות איומות מהלילה אצל ברק, בעיקר ראו שם את ליזה ואלון מתמזמזים ואותי ישנה, מצאתי את עצמי מריצה את התמונות, היו מהן קצת יותר מידי. נעצרתי על סרטון, ידיי רעדו. פחדתי קצת לצפות בו, פחדתי עד שלבסוף נכנעתי. את הסרטון צילמה ליזה בדקות הבודדות שבהן הניחה לאלון, ראו את ברק יושב על הרצפה מנגן ושר. וכל מה שהצלחתי לשמוע היה קצת מהשיר ששר,
"חזרתי פתאום, הנה אני בבית 
תני לי רק דקה לנשום
באתי לך כל כך, כל כך פתאום" 
אני לא טיפשה הרי, אני יודעת שהוא לא שר לי אבל הגוף הציף אותי בחום והלב שלי פעם מהר.
מעולם לא התאהבתי. וזה הרגיש כמו פעם ראשונה.

נישקתי אותו חזק כל כך ששפתי בערו, האודם האדום שלי מרוח על שפתיו וזה הדבר הכי יפה בעולם. כשאני מעליו בוהה בעיניו זה לא מרגיש כמו אהבה, עיניו רטובות והוא לא כאן. נדמה היה לי שמשהו בגופו התפוצץ דרך עיניו, "אני לא יכול" התנצל במבוכה. העברתי את ידי על חזהו, כאילו מנסה לשכנע את עצמי שלא שמעתי אותו, "די, אנה, די" המשכתי לנשק את צווארו, "אנה אני לא רוצה די.." פלט, התרוממתי וישבתי על קצה המיטה לובשת חזרה את הגופייה השחורה. העברתי בו מבט חטוף. הוא שתק. "בן זונה" קמתי מיד, ותכננתי איך אני בורחת משם הכי מהר שאפשר. ברק תפס בידי בחוזקה. "חכי" הוא לא הרפה, התקפלתי והוא משך אותי אליו "אל תהיי ילדה" סובבתי את ראשי אליו "זה מה שאני בשבילך? ילדה?" קולי רעד. "את ילדה, את לא באמת מבינה מה את רוצה ממני" צעק, "מחר אני לא פה אל תדאג אני לא אטריד אותך יותר" כעסתי, "היום את כאן איתי, מחר את בתל אביב מפלרטטת עם בחורים " מלמל, "איפה כאן הבעיה?" שאלתי מנסה להבין
"אני לא אתן לך להיות זונה!"פניו נראו לי רציניות.
"אתה שומע את עצמך!?"דמעות חנקו אותי.
התכוונתי לקום אך שוב הוא אחז בידי בחוזקה, "לאן את בורחת?" שאל ברוגע, 
"רחוק ממך" רטנתי.
"לא מוכן" הכריז.
"סליחה?"הרגשתי מבולבלת.
"אני לא טסתי..." מלמל. "אני לא טסתי בשבילך!"צעק.
"ויומיים אחר כך שכבת עם דנה..." נזכרתי באותה אכזבה שאחזה בי.
שתיקה.
"עם כולן כן... אבל איתי, איתי לא" מלמלתי בקול חנוק.
"אותך אני אוהב..." תפס בידי. הנדתי בראשי לשלילה.
"בך אני מפחד מפגוע"התוודע.
"אני לא מסוגלת לראות את הפרצוף שלך יותר" צעקתי חזק כל כך שאוזניי כאבו. 
"עד עכשיו רק פגעת בי, אני שונאת אותך" הזזתי את ידו מידי וקמתי, הוא קם אחרי ועמד מולי. פתאום הרגשתי ממש כמו ילדה קטנה. כשהוא בוהה בי כך מגבוהה זה קצת מביך. 
הוא לא אמר מילה והדם זרם בגופי מהר יותר ומהר יותר ומהר יותר והרגשתי איך אור פניי משנה צבעים כמעט בכל שנייה שחולפת.  
"את יפה כשאת כועסת את יודעת?" חייך.
"עוף מכאן." דרשתי.
"מה..." מלמל
"אתה לא מבין? אני לא רוצה לראות אותך, לשמוע אותך..." הוא שלח יד לעברי. 
"אל תיגע בי" צרחתי.
"אף אחד לא ישמור עליך שם" ברק הביט בי לרגע ויצא מהחדר. דמעות הציפו אותי,עכשיו הייתה לי סיבה טובה מספיק לעבור מכאן. רציתי לברוח, רציתי לשכוח, רציתי לשטוף את הפה מהטעם שלו, רציתי לשרוף את הבגדים שהריח הדביק שלו, רציתי לקבור את עצמי רחוק מכאן.
אבל הכי רציתי.. לחבק אותו ולהישאר כאן.

סוף סוף סיימתי עוד פרק, מקווה שאהבתם, מקווה שתגיבו
5 תגובות
"זה מרגיש כמו כישוף" פרק 1
18/01/2015 21:45
Here To Love
השקט בלב סגר עלי.

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה." 

אני מסיימת לקרוא וחיה את ס"ם, הדמות הראשית בספר האהוב עלי, "כמו גחליליות" שכרגע סיימתי לקרוא בפעם המיליון. וכמו כל פעם מחדש תוהה כמה כואב זה לאבד. ומתי כבר יגיע תורי, איך זה מרגיש להיות ריק, מזה החור הזה בלב שכולם מדברים עליו.
לאט לאט עוצמת את עיניי ושוקעת בתוך המחשבות שלי.
מחר אני עוזבת את היישוב ועוברת לעיר הגדולה חמש שעות נסיעה מכאן, ואם לומר את האמת אני מפוחדת רק מהמחשבה הזאת שמחר אשב על רכבת לשום מקום. הרחק מכל מה שקראתי לו עד היום "בית", ושוקלת לסגת. אולי זה בכל זאת יכול להישאר בגדר חלום ילדות שפשוט לא הצליח להתגשם, כמו השיער האדום, והפירסינג בלשון. ליזה תמיד אומרת שחלומות לא מתגשמים כאן ושאם דווקא יש לך מזל ויש בקצה המנהרה ניצוץ של הגשמה, בטח לקחת את הסם הלא נכון. אקדמיה... זה כבר נשמע לי מתנשא, רק עכשיו סיימתי תיכון... אמא תמיד אומרת שכל החיים עוד לפניי ושאני עוד הספיק להגשים, ובכל זאת נתנה לאבא לדחוף אותי להיבחן, כל כך הייתי מוכנה להיכשל שכשהודיעו שהתקבלתי הייתי קצת מאוכזבת. אבא אמר שזו ההזדמנות שלי לצאת אל החיים שבחוץ, גם אם זה אומר להגיד שלום. כאילו שרק חיכה להזדמנות להבריח אותי מכאן.. אחד אחד הם בורחים, תחילה אלכס אחי הבכור שאפילו לא טרח להודיע שהוא לא מתכוון לחזור מהטיול אחרי הצבא. אחרי השנה השלישית שלא שמעתי ממנו כבר הפסקתי לספור, עברו כבר יותר מידי שנים שאני כבר לא בטוחה אם הוא זוכר אותי. מיד אחריו דניאל, שלא הצליח לסבול את ההשפלות של אבא לאחר שהצהיר באמצע ארוחת ערב תמימה שהוא לא נמשך לנשים ומתכוון להתחיל לצאת עם גברים. אבא לא עמד בזה ואיים על דניאל לחזור בו ולומר שהוא רק צחק, דניאל חזר בו וביקש את סליחתו את אבי, אך באותו הלילה סיפר לי שהוא עוזב. השאיר לי כתובת ומספר והבטיח להישאר בקשר. ועכשיו תורי. כן.. ככה זה עובד כאן, המילה "משפחה" לא תופסת מי יודע מה. 
אני בולעת קצת רוק, וחושבת שזיכרונות הן קצת הדמעות של הלב במובן מסוים, ואת הדמעות הללו אני אוגרת בתוכי יותר מידי זמן, הן עומדות לי בגרון ומשאירות בי תחושה, שאם אתן להן לצאת מתוכי אני אאבד חלק ממני שלא יאפשר לי להמשיך לחיות. אני לא עומדת בזה יותר, ונותנת לדמעות אישור להמשיך במסע לבדן. 


"אנה?-"  עיני נפקחות בבת-אחת, ברק.
קצות אצבעותיו הארוכות מיד נחו על על כף ידי הקפואה, חיוך עצוב נסוג על שפתיי.
ברק רכן לצד המיטה חצי מתיישב, מניח את ראשו על כתפי ונאנח אנחה גדולה בזמן שהוא מתעלם מקבוצת השיער שנחה על מצחו.
בין רגע אחז בי דחף להעביר את אצבעותיי בתוך הבלגן שהתלבש לו על הראש. אוחזת בפרקי אצבעותיי בתלתליו הפרועים ומלטפת אותו ברוך, מרגישה כאילו זו הפעם האחרונה. תחושה רעה עברה בי, מאין צמרמורת נוראה שגרמה לגופי לרעוד. אותה צמרמורת שעברה בי כשהחזקתי את ידה של סבתא בבית החולים קצת לפני שנפטרה.
"גם אתה מרגיש את זה?" הגנבתי חצי מבט אל עיניו העצמות.
"לא" ברק ענה ומיד. פוקח את עיניו באטיות עד שאור כחול סנוור את פני. מאז ומתמיד עיניו הכחולות הזכירו לי קרח, תמיד כל כך קפואות עד שקצת חום מכה בהן והן מיד מתמלאות רגש.
עיניו התרוצצו הלוך ושוב סרקו את חדרי עד שנעצרו במבט בוהה בספר שלצידי. ברק מיד אחז אותו בשני ידיו מותיר את ידי הרועדת בודדה. 

ברק הוא זה שקנה לי את הספר, הוא תמיד כל כך אהב להתגאות בזה שהוא מחדיר בי קצת שפה ספרותית למרות שהספר לגמרי פשוט. בינינו הוא רק חיפש תירוץ שיגרום לי להתרחק קצת מקן הציור שלי. הוא הצליח אין ספק. הוא הביא לי אותו ביום הולדת 18 הנורא שלי, כולם הגיעו לבית שלי בחצות כמתוכנן למעט ברק שהיה צריך לעלות על הטיסה האחרונה לארה"ב. כמו כולם גם הוא חיכה לרגע שיוכל לברוח מכאן, מפיק גדול חיכה לו בדשא רצה כל כך להחתים אותו ולהפוך אותו לכוכב. ואני, אני הייתי כל כך עצובה. לחגוג את יום הולדת ה-18 שלי בלי האנשים שאני אוהבת. ההורים נשארו בעבודה שעות נוספות, אלכס מחוץ לתמונה ודניאל שכח. ליזה גרמה לי להשתכר כל כך עד שנתפסתי רוקדת בחזיה ותחתונים על השולחן בחצר. כולנו היינו מחוקים, חוץ מליזה שניסתה לשכנע את כולם ששום משקה לא יצליח להשפיע עליה, וזכרה להדליק לי נרות על העוגה. רק שעד היום אני לא מבינה אם שכחה את הגיל שלי או שזו היתה בדיחה לשים לי רק חמישה נרות על העוגה. דקה אחרי שכיביתי את הנרות וביקשתי משאלה, ברק הופיע מולי לבוש  ג'ינס משופשף וסוודר אדמדם, ארוך וחם שמתאים בדיוק למזג האויר שמשתולל כאן בצפון. 
"איחרתי?" הוא לחש ומיד לכד אותי בחיבוק ענק, עד שריח הבושה שלו הצליח לעטוף את כולי ולהישאר לי על החזייה גם אחרי הכבישה, לפתע הבחנתי בכמה סיגריות שהיו תקועות לו בכיס האחרי של הג'ינס ובמזוודה שלא הייתה מאחוריו ככה לא נראה בחור דקה לפני טיסה.
"שתיתי יותר מידי או שאתה כאן לידי ולא על הטיסה?" לחשתי כמעט מאבדת שיווי משקל, ברק העביר בי מבט מבולבל, כנראה לא ציפה לראות אותי "לבושה" כל כך  "אני כאן, ואת קצת שיכורה" גיחך ופשט מעליו את הסוודר חושף את גופו היפיפה מולי. בין רגע הרגשתי בגל חום שנח על גופי, הסוודר האדמדם אגיע אלי. סחרחורת.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי חצי מתנדנדת.
"מגשים לך משאלה, חשבת שהיא תתגשם מהר כל כך?"הוא הסתכל אל תוך עייני כל כך עמוק שחדר לי את עדשות המשקפיים שלי. החליק את ידו על שערי מעביר את קבוצת שיער קטנה אל מאחורי אוזני כורך את ידיו סביב צווארי, מצמיד אותי אל גופו. הסתכלנו זה לזו עמוק בעיניים, כל כך ציפיתי שהוא יקרא אותי אבל הוא רק חייך ולחש "קניתי לך מתנה". 
זה היה הספר, הוא היה בתוך שקית סופר עלובה אך כשפתחתי אותו הופתעתי לגלות הקדשה מקסימה, ומאז ליבי שבוי בקסמו של הבחור.
ליזה אומרת שאני מדמיינת אבל בכל פעם שהחזייה ההיא עלי אני עדיין יכולה להריח את הריח המתוק שלו נח עלי.

"אז יצא לך לחשוב על המוות?" הוא שאל קוטע את רצץ הזיכרונות הנעימים שהתרוצצו לי בראש.
"כן" עניתי מיד.
"ומה היה שם?" פתאום הוא עשה חצי סיבוב והעמיק מבט בעיניי.
"חושך" לחשתי.
פתאום משום מקום סגרה עלינו שתיקה מביכה, לחיי החלו לבעור, הרגשתי איך הצבע האדום משתלט עלי, באותו הרגע לא היה לי אכפת להתיידד קצת עם המוות, הוא בטח כואב הרבה פחות מהשתיקה הזאת.
"ומה איתנו?" שבר את הדממה משפיל את מבטו אל הספר שבידיו. ליבי עצר פעימה.
גבותיי התכווצו "מה איתנו?" הוא הרים את עיניו וחדר מבט בשפתיי הצבועות אדום,
"עלינו חשבת?" שאל.
"כן." ליבי הראה סימן חיים.
הוא התבונן בי במבט שואל, "נו?" 
"חבתי שאנחנו קצת כמו גחליליות, אתה לא חושב?" חייכתי חצי חיוך, "זוהרים בלילה תחת כישוף" הוספתי.
"את קוראת לסמים שאני מביא לך כישוף?" חיוך הופיע על שפתיו, חושף גומה עמוקה בלחי שמאל.
"כן" עניתי. "מה אנחנו שוים כשהכישוף יוצא מהתמונה?" שאלתי במבט ריק.
"את מדברת כמו ליזה.." הוא רטן.
"היא צודקת, אתה בחיים לא תצעד אלי בגוף נקי מחומר" *פליטת הפה החמורה ביותר בחיי*
"ולי נאמס לחכות" הצמדתי את שפתי לשלו.



נעלמתי קצת מהאתר, 
מקווה שעדיין זוכרים אותי פה♥
פרק ראשון לסיפור החדש שלי-יותר מאשמח אם תגיבו^^


6 תגובות
אני רוצה את הפרח שלי חזרה
27/11/2014 20:19
Here To Love
בעולם שבו שלל עצום ומלא בהם, בחרתי בו.
מהלכת בשדה ובוחנת פרחים.
בתוך שדה מלא צבעים מרהיבים, דווקא הפרח השחור.
הפרח העזוב, הגבעול שמעולם לא עמד יציב, עלי הכותרת הנבולים, והריח העדין.
כן, דווקא הוא.
עולמו נראה לי עמום לא יציב כאילו אני מסתכלת בו מתוך מים המכסים אותי מעל.
לא מפחדת...
אני יושבת ליד, בוהה עד דמדומים.
שדה ירוק מנוקד בכלניות ורדים סביונים, שואפת אויר חורף גשום בהרים.
מלטפת בעדינות את עלי הכותרת השחורים, וכמה הם חלקים, וכמה הם נאים.
והנה האהבה במלא עוצמתה.
לילה יורד, וחיוך מתנוסס על שפתיי.
ישנה על ידו.
שמש עולה, החיוך ירד מיד.
אני מתקרבת טיפה, ונדקרת.
לא כמו פעם, ופתאום הכל נהפך.
אני רוצה את הפרח שלי חזרה.
לא לקבל אותו בחלום רק לשניה.
וכל מה שנשאר זה צבע שחור שנחקק בזיכרון.

הפרח שלי עומד כיום עזוב ומוזנח, עם השמש ובעצם בלי כלום.

והזמן הזה, אויב 
:3

4 תגובות
בדידות.
31/10/2014 20:17
Here To Love
וכל מה שאני זוכרת מאותו הלילה הוא מבט עצוב צבוע בדמעות ולב שלא הפסיק לבכות.
שוכבת במיטה שעות ארוכות.
מדקלמת שירים ומזמזמת מנגינות למעריצה,
 התקרה.
שותקת, ומאזינה למנגינה הכואבת ביותר שנשמתי יצרה במו ידיה, בעצמה, 
בדידות שמה... 
בדידות.
Untitled | Flickr - Photo Sharing!

3 תגובות
לרוב, סוף
30/10/2014 19:36
Here To Love
הרבה לפני עלות השחר, בעוד אור שמש מתפשט על השמיים,
אני מסתכלת אל על.
נשטפת בצבע הסגול שסוגר עלי.
ואז חושבת לעצמי 
איזה ניגוד צבעים נחמד, 

כשהכל אצלי כל כך שחור, טוב לדעת שבחוץ עוד אור.
ואז אתה עולה ככה,
 כמו השמש שקופצת לה על השמיים בבוקר יום בהיר.
 אתה מקפץ לי בראש,
מדלג בכל מחשבה.
 לפעמים אתה חיוך, לפעמים דמעה.
 לפעמים דלת קטנטנה שמתאפקת לא לפתוח.
 לפעמים התחלה
 לרוב, סוף.

אך אני כאן לבדי, מקורבלת בשמיכה ביום חורפי.
גשם דופק על דלתות בייתי.
ואני קוברת את גופי במיטה.
 מסתירה הרבה.
 צוברת מילים שמשתוקקת להוציא, אוגרת הכל מהכל בבטני.
מתחננת שישמעו מלאכי שמיים את תפילותי.
"קרן אור אחת קטנה, בואי"
 אין בי כוחות.
לפעמים רוצה פשוט להיכבה.
הנר שלי עייף.
מחכה רק לנשיפת הקלה שתכבה אותו.
לעולם.

עייפה
Photography
5 תגובות
מכונה
27/10/2014 20:20
Here To Love
אני ישנה
ואין מי שיעיר
פועלת כמו מכונה
ואין מי שיזהיר
מעבר לפינה סכנה
ואין מי שיציל
קצת אויר
אויר ונשימה
מכונה

כתבתי מה שהרגשתי
אז מה אם יצא זוועה
זאת ההרגשה
י

4 תגובות
קצת כדי להביט וקצת כדי לשאוב כוחות ♥
18/10/2014 17:52
Here To Love
אני יושבת על אדן החלון כשהשמש עולה.

אני עולה לכאן תמיד, קצת כדי להביט וקצתכדי לשאוב כוחות.

לו הייתי שמש הייתי מאושרת.

בעצם אולי אני קצת שמש.

מעל כולם מביטה ובוחנת, אפילו מעט זוהרת.

ואז האנשים יוצאים מביתם וזורמים אל הרחובות,אני מתמתחת משתדלת לא ליפול.

חולפות הדקות,

וגל של מנגינה שקטה ברקע.

צלילי גיטרה לא מכוונת וקול צרוד ששר שיראהבה.

אני מביטה בנער הזה יושב על המדרכה ושר.

אותו הנער שאני יודעת עליו כל כך מעט וכלכך הרבה באותו הזמן.

מביטה במבט העצוב שבעיניו, בצבע הכחול שמקיףאת אישוניו ונבלעת בתוך ים סוער.

וכשהוא מגיע אל הבית השני בשיר, על פניו התנוסס חיוך רחב כשסיגריה קטנה תלויה בזוית שפתיו.

מביטה בעורו החיוור מלא הנמשים, בבגדיוהבלויים, ובשערו הפרוע.

חוזרת ובוהה בשפתיו שרות, וטיפה מרגישהששר עבורי.


"מחכה שתתני לי סימן

תגידי לי שאין עוד אף אחד אחר

ולא הכל אבוד"


שר ומביט בי פתאום, אני מאדימה ופונה להסתכל לצדדים.

מסתכלת על האוטובוס שעובר, על הילדה שהצמידה את מצחה אל החלון הקפוא על זוג הזקנים שבוהה בי מהחלון שבטח תוהה מי הטיפשה שיושבת על אדן החלון על התינוק שנרדם על ידיו של אביו, עוצמת את עיני לרגע וכשפוקחת הכל נעלם.

האוטובוס חלף והנער נעלם, הרחוב שוב ריק.

מבחינה בטיפות גשם שמתחילות להציף את הרחוב.

גשם סוער החל לרדת ברחובותיה השוממים שלהעיר, מכה בחוזקה על חלונות הבתים.

הרטיב את כל כולי אך אני מסרבת להתפנות.

יושבת וממתינה לנער שישוב.

טיפות הגשם זולגות מעלי ויחד איתם מתמלאות עיניי דמעות.

מבעד לדמעות ולגשם השוטף אני מבחינה בדמותמטושטשת, משפשפת את עיניי ולא מאמינה למה שרואה.

עיניי משקרות, לא ייתכן.

זה הוא.

עומד באמצע הרחוב ספוג כולו גשם קר,

מנגן ושר.


"אם תחייכי הגשם

ייפסק

והשמש שוב תזרח

לאן שלא תלכי אל

תשכחי

קחי אותי איתך

אל גן העדן שחלמנו אז

לבנות בתוך עולם של

אכזבות

אני ואת הולכים יחדיו"

 

 

רגש הציף את כולי.

אתה האדם הראשון שהצליח לגעת בשמש ולהישארבחיים.

אני אוהבת אותך,

ומוכנה לחכות לך כל יום על עדן החלון,

קצת כדי להביט וקצת כדי לשאוב כוחות ♥

אלוהי הקיטש.
מצטערת מראש.. לא התכוונתי שזה יצא כ"כ קיטשי.
הקטע הזה בנוי כולו מטאפורות שרק אני אוכל אי פעם להבין.
את קטעי השיר ששר הנער לא אני כתבתי, הם מהשיר "אם תחייכי" אם זה מעניין אותכם.
בכל אופן אשמח לשעת מה דעתכם ואם אהבתם בכל מקרה.
שלכם
HERE TO LOVE

Not Only Photos Set14

10 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 19 20 הבא »
אודות

לכי תספרי להם,
לאנשים המוזרים,
שמחפשים את עצמם במחשבות של אחרים,
בחיים האיומים,
בצרות, אין סוף אהבות נכזבות,
נשיקה.
התחרפנתי.
ואור גדול עולה פתאום מתוך החושך
מושיטה יד, כמעט נוגעת את הדלת פותחת.
אתה יושב שם וקורא בבלוג.
כל השירים עליך.
כל הסיפורים עליך.
כל העצבים עליך.
ואתה מחייך.
הלב מסתחרר טיפה מתמסטל ואז נשרף.
היה נחמד, עד ששברת לי את הלב.
וזאת הסיבה שבגללה אני כאן, כותבת עליך.

אז.. היי כלום זה הבלוג וזאת אני.
מי אני בעצם?
שאלה טובה. אני בעצמי עוד לא באמת גיליתי.
אני יודעת שאני שונה.
וגם יודעת שזה נשמע כמו סוג של קלישאה אבל, אני באמת מרגישה שונה.
אני לא כמו כולן... זה מה שבטוח.
אני לא הבחורה הראשונה שנשבר לה הלב, ואני בטח גם לא האחרונה.
בסוף הכל עובר.
הכאב התשוקה תחושת האובדן.
ובסוף, בסוף כולנו מתים.
אנשים רגילים שוכחים מהכאב, מתעלמים מתגברים וממשיכים הלאה.
אך בשבילי הכאב הוא חומר גלם ליצירה הבאה.
הוא נטמע בתוכי ומשאיר חור בנשמה.
זה היתרון בלהיות אומן.
האירועים הכי קשים בחיים הופכים לסיפורים הכי טובים.
אני מנגבת את הדמעות, שוטפת את הפנים ומחדשת את האיפור שדהה.
מתיישבת מול מסך המחשב ומקלידה כל מה שהלב מכתיב.
אתם קוראים דמעות.
דמעות של לב שבור.
חברים
כבר לא כאןתיאונערה בת 18BlackChamomileangelחן
NiroLonely guyDownTheMysteryBoytimtamGreenie
אפרתMeshiנערת הגורלאנונימיץHereBecauseICareTigerLily
missteenagercosmicBFFLonelyGirl100% MEהבלתי נראת
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
תאריך פתיחת הבלוג

26/07/2013
-את הבלוג פתחתי בחופשת קיץ 2013.
אז אחרי הרבה שנים שחלמתי על "הבבלוג המושלם" כן! זה עם המוני הקוראים שאוהבים, מכבדים רק מחכים לעוד לעוד ועוד! מגיבים ושולחי אהבה בלי סוף. החלטתי לפתוח פה בלוג אומנם הוא לא בדיוק תואם את החלום, אבל הוא די בסדר אין לי תלונות.
גלישה נעימה :P

talih246@gmail.com למקרה ותרצו להכיר ♥
אני יפה

אני יודעת שאני יפה.
לא בגלל השתקפות המראה, לא על בסיס מחמאה,הערה.
או כי אמא אמרה כשהייתי קטנה.
אני יודעת שאני יפה כי ככה אני מרגישה, כשאני עוצמת עיניים לרגע או שניים רק עצמי עם עצמי יודעת, שאני באמת יפה.
ואם רק היו רואים את מי שאני מבפנים, ממש כמוני היו מבינים,
שאני באמת יפה.
AVIV GEFFEN
חיים-ספר-איפה אני?

החיים הם ספר אחד גדול, אני חוזרת ואומרת סבורה ובטוחה.
אוף העולם...
ספר ענק
ואני איני מטיילת בו
תקועה
אותו המקום
דף שקוראת וקוראת
שוב ושוב, שוב ושוב
קשה לי
לחיות את הספר שלי

"להיות נאהב על ידי מישהו נותן לך את הכוח, בזמן שלאהוב מישהו נותן לך את האומץ."
מודל מסוים לחיקוי.

"אל תחכי, אל תתני לחיים לעבור בשחור לבן" - ציטוט מדהים שאיתו החלטתי לפתוח.
אם אני מחשיבה את עצמי "אומנית"
חייב להיות לי מודל מסוים לחיקוי לא?
זה המודל שלי♥
"אביב גפן" למי שלא מכיר הוא זמר רוק ישראלי הידוע בכתיבתו המעוררת השראה, מרבית משיריו הם שירי מחאה אבל ישנם גם שירי אהבה שכיף לשמוע ולהתחבר מיד.
לאחרונה התמשכר בעיקר כשהלך לשפוט בתוכנית THE VOICE אבל הוא תמיד ישאר הזמר האהוב עלי.
Poison

I want to love you but I better not touch
I want to hold you, but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison, running through my veins
Poison
I don't want to break these chains
הים נעשה שחור

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."
אוהב או לא?

אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת.
מוציאה עלה עלה מהפרח , חלק בעדינות וחלק בפראות.
נו מה כבר יצא לי הפעם... כל פעם התשובה שונה, איך זה יתכן?
או שאולי אי אפשר לסמוך על הפרח אלא רק על הלב???