עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
היי זה אני וזה הבלוג הלא מדהים שלי.
הגעתי לכאן במקרה
אלה בדרך כלל החיים שלי, סוחפים אותי למקומות במקרה.

אני בן 15
אני לא כותב
אני לא משורר
אני לא סופר
אני לא אוהב לקרוא
אני גם לא אוהב לכתוב
אבל אני כאן וזה מה שחשוב.

בקיצור, תהנו
בעצם אל תהנו
לא באמת אכפת לי
חיפוש
ארכיון
לגור בכפר
26/09/2013 13:14
HereBecauseICare
היה לי תמיד חלום לעזוב את העיר הגדולה והרועשת.
לעזוב את התל אביב שבה כל יום יש מסיבה, כל יום יושבים עם החברה ומעשנים נרגילה, כל יום מכירים אנשים חדשים ובנות חדשות.
לעזוב את החיים האלה.
לנוח.
בתל אביב אין דבר כזה לא להיות עם הזרם, אם אתה נגד הזרם תמצא שאתה בזרם אחר ויש כל כך הרבה זרמים שאתה כולך מסוחרר.
בתל אביב אפחד לא מכיר אותך ואפחד לא שם עליך. למי אכפת אם אתה עצוב, למי אכפת אם מה אתה חושב.
רק לחברים של הזרם שלך אכפת. רק להם.
אם תהיה עצוב אפילו המשפחה לא תתייחס, רק החברים.
בתל אביב חברים זה כוח. ככל שיש לך יותר מעגלים חברתיים אתה יותר חזק, ליותר אנשים אכפת ממך.
לפעמים, כבר אין לי כוח למרדף הזה וכל מה שאני רוצה זה להיות באיזה כפר קטן שבו כולם מכירים את כולם ויש לי 2-3 חברים טובים, אבל חברים אמיתיים, חברים שלא רק חושבים עליי כעוד מספר לרשימה שלהם.

שאני חושב על מקום, זה המדבר.
למדבר יש שקט שאי אפשר להרוס. 
המדבר הוא ההפך מהחיים שלי עכשיו, במקום הרעש רק רוגע.
לנוח, זה מה שאני צריך. זה מה שחסר.
ואולם כמה שאני נח בחופשות ובחול, שאני חוזר הבייתה הכל כאילו לא עזבתי.
אני משתגע שוב וחוזר מיד לחיים של תל אביב.
אני צריך לגור בחופשה, לגור במקום של מנוחה
אני רוצה לגור במדבר.
ולא ההורים לא מסכימים לעבור. וכן, ניסיתי לעבור לפנימיה אבל ההורים לא רוצים לוותר על ילד ככה סתם.

לברוח, פשוט לברוח.
פעם ניסיתי את זה כבר. ברחתי מהבית והייתי חודש אצל חברים כל יום ישנתי אצל מישו אחר, אבל הייתי בתל אביב ואין לי חברים במדבר.
לפנטז זה קל, אבל לצאת מתל אביב זה קשה.
כל החיים הייתי שם, וקשה להבין מסגרות אחרות.
לפנטז זה קל, וככה זה ישאר.
והדבר שהיום מחזיק אותי עומד בחיים המשוגעים האלה- התקווה שיום אחד אני אשבר, אארוז בחופזה ואסע לעבר החלום.

6 תגובות
פעם
25/09/2013 21:25
HereBecauseICare
הייתה אז תקופה יפה
לפני כמה שנים, היינו חושבים אז ביחד
היינו גם נהנים ביחד, היום כל אחד לבדו.
לא, בעצם היא כבר עם מישהו אחר.
וזה לא מתנתק, הזכרון ממשיך ללחוץ
והראש כבר עייף וגם הלב
ולפעמים פשוט בא לי לצעוק
למה החיים משתנים?
למה החיים בורחים?
למה החיים ממשיכים הלאה ושוכחים כאילו לא קרה 
גם את השם שלי היא שכחה
ואני אפילו את המספר זוכר, למרות שהיא בטח כבר החליפה לאחר
וכל מה שנשאר זה ההורים שאומרים "מתי תמצא מישהי חמודה כמוהה?"
הם לא מבינים שהם לא עוזרים,
רק מכאיבים

אבל יעברו שנים ואני אשכח גם את זה, אני אומר לעצמי
אומר ועובר עוד יום ואני שוב אומר
ועובר עוד שבוע ואני שוב אומר
וגם עוד חודש ושנה אני אומר 
אבל למה זה לא עוזר??
למה זה ממשיך לכאוב?
זה לא דוהה, ולא מפסיק
וכל הימים אני חושב על זה.
וזה כבר לא קשור אליה, זה קשור לזה שאני לא מתגבר
אני לא מתקדם, לא מתגבר ולא מתבגר
אני נשאר לחשוב ולחשוב ולהזכר

רק לחשוב ולהזכר..

1 תגובות
סרטוןGeorgi Kay - In My Mind