עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מרץ 2013  (4)
פרק 4
30/03/2013 09:37
HerStory

"מה אתה עושה פה?!" שאלתי את שחר, וניסיתי לקום. כאב חד בגב שיתק אותי למיטה.

"אממ.. את יודעת, כרגיל, בא לי לטוס לאוסטרליה ולגלות שיש לי בת," אמר וחייך.

"איך מצאת אותי?" שאלתי, ולגמתי מבקבוק המים.

"כשהגעתי הביתה, הרבה אנשים היו שם, ניקו ובישלו. שאלתי אותם איפה את, אמרתי להם שאת אישתי, אז הם הסיעו אותי לפה, אלייך," אמר והתקרב אליי. הוא הניח בעדינות את התינוקת על המיטה ונישק אותי. כל כך התגעגעתי לנשיקות שלו..

"תביא לי אותה," לחשתי לו, והתרוממתי. לקחתי אותה וקירבתי אותה קרוב אל גופי.

"כמה זמן ישנתי?" שאלתי.

"מאמי, את לא ישנת.. היית מורדמת ליום יום וחצי," אמר. אחזתי אותה. היא הביטה לי בעיניים. עמוק בעיניים. כאילו היא מכירה אותי כבר שנים.

"אני אוהבת אותך, מיוחדת שלי," אמרתי. הבטתי בשחר, ואז הבנתי.

"אני יודעת איך לקרוא לה!" אמרתי בהתרגשות. "יוניק, מיוחדת. זה השם הכי יפה שיש בעולם," אמרתי בחיוך.

שחר חייך. "אבל אני מעדיף שולה, את יודעת, שתבוא לארץ ותפריח את השממה," צחק וחיבק אותי ואת יוניק. ופתאום הרגשתי כמו משפחה.

בימים הבאים לא נפרדתי מיוניק. רוב הזמן הנקתי אותה ושיחקתי איתה עד שנרדמה. כשהיא עוד הייתה בבטן, כמה דקות לפני השינה, הייתי שרה לה את הללויה. שרתי לה את זה גם עכשיו, וזה היה מרדים אותה תוך שניות.

כל יום הייתי מקבלת מלא מתנות, שוקולדים, בגדים לתינוק ואפילו הלבשה תחתונה. הייתי הסיפור, הדבר הרועש של העיירה. הייתי הילדה הקטנה שבהריון ופתאום ילדה. אחרי זה הסתבר לי שגם אני וגם יוניק יכולנו למות בלידה.

כשחזרתי הביתה, שחר כבר קנה לנו אוטו, כחול כהה ודי קטן, אבל מספיק לשלושתינו. הוא גם החליף את השם לג'ו. רק בעברית היינו קוראים אחד לשני שחר ואיילה. הוא הספיק להוציא רשיון נהיגה, למצוא עבודה קטנה בבית החולים, להוציא תעודת זהות אוסטרלית, גם לי וגם לו. אני מאוד אהבתי אותה כי היה שם כתוב שאנחנו נשואים, והוא בן עשרים ושתיים ואני בת עשרים. הוא דאג לי להכול, לחיים מושלמים, בת מושלמת, הכול מושלם..

אז למה אני לא מאושרת?

זאת אומרת, כרגע הדבר שאני הכי אוהבת בחיים, זה את יוניק. אפילו יותר משחר, ולא חשבתי שזה אפשרי. אבל אני לא מאושרת. בלילות שיוניק לא איתי, שהוא הולכת לישון בפגייה, אני מרגישה רע. למרות שאני רואה ששחר ישן על הכיסא לידי, בשביל לא להכאיב בתפרים שיש לי בגב. אני לא יודעת מה יש לי, כנראה הורומונים.

"ללי," קרא לי שחר שהיינו במכונית, "אל תתעצבני, אני נשבע לך שזה לא אני תכננתי, ניסיתי לעצור את זה אבל לא נתנו לי."

"מה קרה?" שאלתי, והבאתי ליוניק בקבוק של חלב אם.

"אני לא יכול להגיד לך," אמר ונכנס לחניה שלנו.

מה שקרה בבית, היה.. איך לתאר את זה.. זוועת עולם.

בית מטבחיים.

הכול היה בלונים וורוד ולבן וקאפקייקס על השידה ועשרות אנשים שאני לא מכירה אומרים לי מזל טוב.

"מי אתם לעזאזל!" אמרתי בעברית בקול מתחנחן.

"אני לא מכירה אותכם, אבל תודה, לא הייתם צריכים," אמרתי, ואחזתי עוד יותר חזק ביוניק. תצילי אותי, בבקשה.

"אני הולכת לשים את יוניק לישון ולשים את הראש כמה דקות, יש לי סחרחורת נוראית," אמרתי. הם נראו בלחץ, מה קרה לסיפור המרכזי של העיר, היא בסדר?

המיטה של יוניק, לפחות בימים הראשונים שלה, מחוברות למיטה שלנו בשביל שלא יקרה לה כלום. שמתי אותה במיטה והלכתי בחדר. הסטתי את הוילון שכיסה את החלון הענק. החדר היה נקי. מאוד נקי. עכשיו פתאום שמתי לב שבחדר, במקום הפרקט הרגיל, יש שטיח נעים שמתפקד בתור רצפה. הקירות היו נקיות והטלוויזיה מוברקת, ועל השידה מתחת לטלוויזיה הייתה תמונה מאלבום החתונה שלי ושל שחר, שאנחנו מחייכים אחד לשני, וכד פרחים עם ורדים לבנים.

חיפשתי בטירוף את אלבום החתונה. מצאתי אותה במגרה האחרונה. כשמצאתי אותה, נשכבתי על המיטה, והראיתי את האלבום ליוניק.

הנה התמונה שתמר מאפרת אותי. הנה התמונה שהלכנו לחופה. כשרקנו. כשהתנשקנו. זה היה מדהים. אני כל כך אהבתי אותו באותו הרגע..

"אליזבת?" שאלה אישה שנכנסה לחדר.

"אלי, תקראי לי אלי," אמרתי, ועשיתי סימנים שיש לי מיגרנה נוראית.

"אני לא רוצה להפריע לך, אבל אמא שלך בטלפון, היא אמרה שלא דיברת איתה מאז הלידה."

0 תגובות
פרק 3
29/03/2013 23:34
HerStory

לא.

פשוט לא.

אני לא יכולה ללדת עכשיו.

"אני.. אממ.. מה התאריך היום?" שאלתי את אנני, והלכתי אל המזוודה ולבשתי טרנינג שחור. נאחזתי באנני ויצאנו אל הרחוב.

"תזוזו! אישה יולדת בדרך!!" צרחה אנני, למרות שהרחוב היה שומם. פתאום כל השכנים באו אלינו, הביאו לי מים, ילדים הסתכלו עליי כאילו אני מופע בקרקס.

וכל מה שאני חשבתי עליו

היה אלוהים,

אני כל כך רוצה להיות לבד עכשיו.

כמה גברים הוציאו מזרן מתנפח וניפחו אותו בשניות, ושמו אותי עליו. הביאו לי כל מיני חליטות צמחים ודברים כאלה, ואני בקושי ראיתי את כל האנשים. רציתי את שחר.

רציתי שהוא יחזיק לי את היד וילטף את שערי וילחש לי באוזן כמה אני יפה.

רציתי שהוא יקח אותי בזרועותיו אל בית החולים וילחש לי כמה אני חזקה, ושעוד מעט זה נגמר.

אבל איפה הוא עכשיו?

בצבא.

נלחם או באימונים.

אפילו לא יודע שאני בהריון.

ואז התעלפתי.

 

כשקמתי, הייתי על אלונקה, כשמה אחיות מריצות אותי ברחבי המסדרון.

"גברת, באיזה חודש את?" שאלה האחות.

"אממ.. סוף שמיני, נראה לי," אמרתי, והשתעלתי. כל השמיכה שלי התמלאה דם.

"אני מצטערת, אבל הדופק שלך ושל התינוק יורד, נצטרך להכניס אותכם לטיפול נמרץ," אמרה האחות. כמעט כל העיירה רצה אחרינו, כולל כמה שדרני טלוויזיה מקומיים. כשנכנסתי לחדר, הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך ברכה מלאת מים.

הרופאים זזו בתנועות מורגלות ומאומנות.

לא הרגשתי את הכאב.

לא הרגשתי את המחטים והמכשירים חודרים לתוכי.

הבטתי למעלה, אל התקרה הכחולה עמוקה.

אל נורות הניאון שהבהבו בצורה מרגיעה.

יכולתי להרגיש את הסכין עוברת בתוכי.

"מה הבאתם לי?" שאלתי בקול שקט את האחות.

"כלום," אמרה ובאה לידי. "מה את מרגישה?"

"כלום. בצורה טובה, אני מרגישה שהסכין חותכת אותי, אבל אני לא מרגישה כאב. אני מרגישה את הדם זוחל בריאות לי, אבל אני לא נחנקת. אני מרגישה את הדם יוצא לי מהגוף, את התינוק מנסה לצאת מהגוף, ואני לא מרגישה כלום. וזה מפחיד אותי בטירוף."

 

אחרי זה נרדמתי. זאת אומרת, לא נרדמתי, שמו לי חומר הרדמה. אחזתי חזק ביד של האחות.

"אני מרגישה שאני טובעת! וצפה! באותו הזמן, את.. את צריכה להציל אותי!"

"הכול יהיה בסדר, רק תנשמי נשימות עמוקות.

10.

9.

8.

7.

6.

5.

4.

3.

2.

1."

נכנסתי לתוך חלום מוזר.

כמו חלום, אבל אחר. נשכבתי במיטה מרופדת לבנה באמצע השמיים. ולא הצלחתי לזוז מהמיטה. ראיתי את כל הילדות שלי, איך עבדתי בלילות בנקיון בתים, איך ניקיתי ובישלתי כל הזמן, איך למדתי בטירוף ובכל זאת ניסיתי לשלב חיי חברה, שלא יחשבו שהבת של טובה חננה, ואיך היו לי הפרעות אכילה, כי אמרו שהבת של טובה היפיפייה מתחילה להשמין.

ראיתי הכול.

גם דברים שלא ידעתי שקרו. הכול. זה לא היה כל כך כיף לראות את זה, אבל די משחרר. שיחררתי את העבר. הגיע הזמן לעתיד.

כשהתעוררתי, הייתי בחדר די חשוך. השמש כבר זרחה. הייתי בחדר פרטי, וליד מיטתי היה בקבוק מים ותפוח. ניסיתי למצוא את התפרים בבטן שלי. ולא מצאתי. בכל זאת הייתה לי לידה טבעית?

חיפשתי את התינוקת שלי. לידי הייתה מיטה קטנה לתינוק. אבל היא לא הייתה שם. ראיתי איש גבוהה מחזיק תינוקת. היא הייתה התינוקת שלי.

"תביא לי את התינוקת שלי!" אמרתי באנגלית בקול צרוד.

"אבל היא גם שלי," אמר בעברית והסתובב.

שחר?!

0 תגובות
פרק 2
28/03/2013 15:06
HerStory

בקושי הצלחתי לנשום.

אני לא יכולה שיזהו אותי. זה בלתי אפשרי.

"אפשר לעבור בבקשה?" שאלתי את האישה שלידי, והסטתי את שערי מהפנים. לקחתי את המזוודה שלי איתי. הלכתי אל השירותים והבטתי בראי.

לא היה לי הרבה איפור, אבל הייתי חייבת להשתמש במה שיש לי.

שמתי מלא מייק אפ שגרם לפני שלי להיות חיוורות.

אודם בצבע חום.

עיפרון כחול.

מלא מסקרה.

שביל לצד.

אפילו היו לי עדשות של עיניים כחולות בהירות, שכנראה נפלו לתוך תיק האיפור שלי מהזמן שהתחפשתי לערפדית.

. אחרי שסיימתי, חזרתי לשבת ליד האישה שאכלה עוף מטוגן.

"סליחה, גברת, מישהי יושבת פה," אמרה לי.

חייכתי לעצמי.

 

כשתכננתי את הנסיעה, הייתי אמורה לעצור באי חג המולד- בשביל שאם יחפשו אותי, אז הם יחשבו שאני שם. כשירדתי מהמטוס, ניסיתי כמה שיותר שהמצלמות אבטחה יראו אותי. הייתה לי בדיוק שעה להחליף מזוודות ולקנות בגדים חדשים לנסיעה, ואז נזכרתי שאני גם צריכה לשנות את המראה שלי.

אז דבר ראשון כשיצאתי מהנמל תעופה הלחתי לקנות מזוודות חדשות, והחלפתי אותם בתא שירותים של מקדונלס. אחרי זה קניתי חולצת הריון ומכנסי הריון, להבליט את הבטן הענקית שכבר הייתה לי. כמה אנשים הסתכלו עליי. הם קודם כל בחנו את הפנים שלי, לראות אם אני הילדה הזאת שבתמונה של הנעדרת, ואחרי זה בבטן הענקית שלי. מה פתאום. הילדה החמודה והנעדרת לא שרלילה. היא לא בהריון. נכנסתי למספרה מקומית, בה שהו כמה נשים מקומיות.

"מה את רוצה, חמודה?" שאלה האישה. חייכתי אליה וליטפתי את בטני.

"אני רוצה להסתפר, ואולי גם לצבוע," אמרתי, וראיתי שנשארו לי בדיוק ארבעים וחמש דקות. היא חייכה. "כרצונך."

היא לקחה את המספריים וחתכה את שערי. חייכתי עצמי. היה לי שיער מלא ושופע, בלונידני וארוך. תמיד אהבתי אותו, ודי הצטערתי להפרד ממנו, אבל התייחסתי אליו כמו חיי הקודמים. עכשיו הוא הגיע לי קצת אחרי השכמות. אחרי שהיא סיימה לצבוע את שערי, התיישבתי על הספרה. היא הדליקה טלוויזיה.

"נערה ישראלית בת 17 נעדרת, ככל הנראה ברחה מהארץ," אמר השדרן בטלוויזיה. "אנחנו מראיינים את אחד מעובדי נמל התעופה בישראל, דן כהן. מר כהן, האם ראית את הנערה בנמל התעופה?"

"כן!" אמר האיש באנגלית רצוצה. זה היה האיש שבדק אותי בנמל התעופה. "איש מבוגר לקח אותה, הוא הטיס אותה לארץ רחוקה. אני לא בדיוק זוכר לאיפה, אנחנו עכשיו בודקים את תצלומי האבטחה ב.."

"אפשר לכבות את זה?" שאלתי. האישה הביטה בי. אני חושבת שהיא זיהתה אותי. "אם לא היית בהריון, הייתי חושבת שזו את," חייכה האישה, וחייכתי אליה חזרה. היא שטפה את שערי ויבשה אותו. השיער שלי נראה מלא חיים, בצבע חום שוקולד. אחרי זה היא השאילה לי משקפי שמש, בגלל שהיה שם מאוד חם. כשנכנסתי לנמל התעופה, אף אחד שם לא זיהה אותי. וטוב שכך. בטלוויזיה במטוס ראיתי את הצילומים מנמל התעופה. עקבו אחריי ברמות מטורפות. זה קצת הטריד אותי. כשנחתתי, הוצאתי את המפה לבית החדש שלי. הבאתי אותה לנהג מונית. נסענו בכביש ליד החוף. הוא החנה על יד המדרכה. זיהיתי את הבית. כול הבית היו במדשאה יותר בגוהה מהרחוב, לכן הנהג עזר לי להכניס את המזוות לבית. הבית היה מאוד מואר בזכות החלונות שהשקיפו לחצר האחורית ולחוף. היו שני קומות, בקומה הראשונה היה מטבח לבנבן עם צבע צהוב בהיר, ולידו סלון בצבעי שמנת. הרצפה הייתה פרקט לבן. בקומה השנייה היה חדר הורים, עם מיטה גדולה באמצע החדר ומולה טלוויזיה קטנה ומדף ריק, וחדר ילדים, עם לול קטן לבנבן, ארון ורדרד קטן, פינת החתלה עם חלון שמשקיף לחוף, מדף ריק וארון משחקים קטנטן. השירותים היו אמבטיה מוצמדת לקיר, כיור, אסלה וחלון קטן שפנה אל החצר האחורית. היא הייתה ריקה, כמה עצי פרי קטנים מפוזרים ומרפסת קטנה עם ברבקיו ישן. המרפסת הקדמית הייתה די מלוכלכת, עם שולחן קפה קטן וכמה כיסאות.

עליתי לחדר השינה שלי והתחלתי לקפל את הבגדים לתוך הארון. נשמעה דפיקה בדלת.

"מי זה?" שאלתי, וירדתי במדרגות.

"אנני, אני השכנה ממול," שמעתי קול של אישה. פתחתי את הדלת, ואישה בת שלושים עם שיער ג'ינג'י קצוץ עמדה מולי.

"הבאתי עוגיות!" אמרה. חייכתי אליה.

"תודה! עוד לא הספקתי לנקות, הרגע הגעתי," אמרתי, והזמנתי אותה להיכנס.

"לא נורא, רק רציתי להגיד שלום," אמרה ונכנסה. היא אישה מאוד מצחיקה, האנני הזאת.

"אז איפה בעלך?" שאלה, ולקחתי עוגיה.

"בצבא, בישראל," אמרתי ונגסתי בעוגיה. "וואו!"

"מדהים, נכון?" אמרה. הנהנתי ואכלתי את כל העוגיה. זה היה מדהים. כל השוקולד התגלגל לי על הלשון.

"כן?" שאלה.

"סליחה, מה?" שאלתי, ולקחתי עוד עוגיה.

"הוא יבוא אחרי שהוא יסיים את הצבא?" שאלה. הנהנתי. פתאום הרגשתי כאב חד בבטן.

"מה קרה?" שאלה.

"לא, סתם, כאב בטן," אמרתי, ולקחתי עוד עוגיה. "הוא לא יודע שאני בהריון," חייכתי. היא נראתה המומה, אבל יותר מדי המומה. מהשתי שניות שהכרתי אותה, הבנתי שככה היא מתנהגת.

"רגע, איך קוראים לך?" שאלה. "אייל.. אליזבת," אמרתי, והכאב החד הזה תקף אותי שוב. "תקראי לי אלי."

"את בסדר?" שאלה. הנהנתי וקמתי מכיסא העץ. הכיסא היה רטוב. נהייתי אדומה. "את יודעת, בהריון שלפוחית השתן..."

"איזה שלפוחית שתן? את יולדת מאמי, קחי בקבוק מים ואני מסיעה אותך לבית חולים!"

3 תגובות
פרק 1
28/03/2013 10:44
HerStory

אני לא מאמינה שעשיתי את זה.

אני לא מאמינה שהשגתי את כל הכסף הזה.

זאת אומרת, עבדתי מגיל ארבע עשרה בשביל לברוח מכל המקום הזה כשאגדל, אבל כשנכנסתי להריון, ידעתי שאני אצטרך לברוח אפילו יותר מהר.

אף אחד לא שם לב שאני בהריון.

לבשתי חולצות רפויות, לפעמים סוודר שיבליט את הבטן..

אבל עכשיו, כבר השגתי את כל הכסף, ואפילו יותר. לקחתי את הכסף מהחסכון שחסכתי בעצמי, כשעבדתי בתור מנקה בלילות ומלצרית בימים. עבדתי כמו חמור והוצאתי תעודה טובה. עכשיו יש לי בדיוק 20,000 דולר.

הטיסה עולה 10,000.

הבית עולה 7,000.

נשארתי עם 3,000.

אמא ישנה בחדר הסמוך, לא ידעה בכלל לאיפה אלך.

ניסיתי לכתוב לה פתק למה עזבתי, ואני יודעת שהיה לנו טוב ביחד, ושאני אוהבת אותה..

אבל לא הצלחתי להסביר את זה.

פשוט כתבתי שאני אוהבת אותה ולא אחזור בזמן הקרוב, ואיצור איתה קשר בעתיד.

ואז לקחתי את שתי המזוודות הקטנות שלי,

יצאתי מהחלון למונית,

ונסעתי אל שדה התעופה.

 

שילמתי לנהג שיגיד שהוא אבא שלי, ושהוא שלח אותי לחופשה אצל הדודים.

כשנכנסתי לדיוטי פרי, בקושי הסתכלתי על הבשמים והבגדים שהייתי קונה לעצמי.

הסתכלתי על החנות לתינוקות.

ידעתי שיש לי בת בבטן.

הסתכלתי על הכובעים הקטנים, הדובים הפרוותיים, המוצצים הקטנים.. ידעתי שאין לי הרבה כסף. אבל דובי אחד, קטן, לבנבן עם עיניים גדולות וכחולות, הסב את צומת ליבי. נגעתי בו, והמגע שלו הזכיר לי את המגע של המיטה של סבתא. הייתי ישנה אצלה הרבה, כשאמא הייתה הולכת לעבודה. הוא עלה עשרים שקל. קניתי אותו מיד.

אחרי זה גם קניתי לי סנדוויץ' עם אבוקדו מחיטה מלאה ומיץ תפוזים. הזמן עבר. השעה כבר הייתה שתיים. הטיסה יוצאת בשתיים וחצי. אפילו לא הייתי עייפה.

הוצאתי את הלפטופ שלי. אמא מתעוררת בשבע. אני אצטרך למחוק כל זכר אליי עד שעה שבע.

נכנסתי לפייסבוק שלי. מלא באנשים שאני לא מכירה.

האנשים היחידים שהם חברים אמיתיים שלי זה תמר, יובל ושחר.

שחר לא בדיוק נחשב. הוא זה שהכניס אותי להריון.

ובעלי.

בסתר.

הוא לא יודע שהוא הכניס אותי להריון. זה די מצחיק.

אני זוכרת שקניתי את שמלת החתונה בחנות יד שניה, ואת נעלי הבובה קניתי בעשרים שקלים בשוק.

החתונה נערכה בשבע בערב, שמי שהיה שם זה תמר, החברה הכי טובה שלי, ויובל, שהוא כמו אחי הגדול.

בשש בערב אמרתי לאמא שאני הולכת להכונן למבחן באלגברה עם תמר, ושאני יישן אצלה.

ואז הלכתי לבית של תמר. ההורים שלה עובדים בחול, ומי ששומר עליה זה אח שלה הגדול, שהוא גם ידיד די טוב שלי.

היא מרטה לי שעווה בזריזות, ואחרי זה מרטה לי גבות ושפם. אחרי זה התקלחתי ומרחתי גם גוף. היא בישמה אותי בבושם מיוחד שהיא קנתה מאישה זקנה בטיולה בצרפת, שעלה לה חמש דולר. יש לו ריח מדהים. ויש בו כל כך מעט.

אחרי שלבשתי את השמלה והנעליים, היא מרחה לי קרם לשיער עם ריח מדהים, ייבשה את שערי, וסירקה אותו מעט. אחרי זה היא התחילה לאפר אותי. לא התרגשתי. בכלל. נהניתי מהמחשבה שאני עומדת להתחתן עם אהוב ליבי, עם זה שבחר  בי מכל אחת אחרת.

אחרי זה אח שלה הסיע אותנו אל נחל בצפון הארץ, שם הייתה אמורה להתקיים החופה. על יד הנחל, מאחורה, יש נוף פסטורלי של שדה ירוק וגבעות ויער. שם ידעתי שאני עומדת להתחתן. יובל נסע עם שחר במכונית של שחר.

כשהגענו, יובל והחבר הכי טוב של שחר, עידו, כבר הכינו את החופה. היא הייתה מדהימה. הרב כבר הגיע. עידו צילם, תמר הייתה השושבינה, ואח של תמר ויובל היו האורחים. זה הספיק לי. כל האנשים שאני אוהבת.

ככה התחתנו, בשעה שהשמש שקעה. כל כך אהבתי אותו ברגע הזה. הטבעת הייתה מדהימה. היא הייתה קטנה ודקה והתאימה לי בדיוק, ועליה היו חרוטים בקטן S&A. שחר ואיילה.

נגעתי בעדינות בטבעת הקטנה. שחר ידע שאני עוברת לאוסטרליה. הוא אמר שכשהוא ייסים את הצבע, שזה בערך חודש מעכשיו, הוא יבוא. הוא אפילו שילם חצי מהדירה.

הירח דבש שלנו היה מדהים. הוא היה בחופשת הקיץ, כי התחתנו באביב. אמרתי לאמא שאני נוסעת עם כמה מהחברים לאילת, ובעצם נסענו לצימר בצפון. תמר ויובל גם נסעו איתנו. הם היו בצימר אחר. כל השבוע הזה, השבוע המדהים הזה, טיילנו במושב הפסטורלי, קטפנו פרחים, טיילנו בשדות, שחינו בברכה, ופשוט היינו מאוהבים.

אני צריכה לספר לו שאני בהריון.

אני חייבת.

אבל לפני זה, אני חייבת לעלות על המטוס, כבר שתיים וחצי.

 

המטוס היה צפוף ורועש ונדחסתי ליד אישה שמנה שמאוד אוהבת עוף מטוגן.

היא הזכירה לי את המשפחה שלי.

מיד מחקתי את הפייסבוק הקודם שלי. וכתובת המייל שלי. והאינסטגרם. והמשתמש שלי ביוטיוב.

כל דבר שהזכיר את קיומי.

והייתי חייבת לפתוח פייסבוק חדש, לדבר עם תמר.

אבל אסור לי לקרוא לו בשמי האמיתי, הרי אמא תזהה. ואני לא יכולה משהו שלא מתחיל ב A. הטבעת.

אז חשבתי על כל השמות בעולם. מה מתאים לי. מה מתאים לי.

אמנדה.

אמי.

איימי.

ואז הבנתי.

אלי.

אליזבת.

בת'.

השם אליזבת יכול לתת לי כל כך הרבה קיצורים.

אז קראתי לעצמי אליזבת נלסון. השם משפחה של יובל.

אחרי זה גם פתחתי מייל חדש עם השם אליזבת.

אליזבת.

מעכשיו קוראים לי אליזבת, ואף אחד לא יכול להחליט אחרת.

השעה כבר הייתה שבע.

היינו אמורים לנחות באוסטרליה תוך שלוש שעות.

גלשתי באינטרנט, ונכנסתי למאקו.

וראיתי את הכתבה האחרונה.

לא הצלחתי לנשום.

"נערה מהדרום, בת שבע עשרה, נעדרת מביתה. שמה איילה, כל הרואה אותה ליצור קשר דרך האתר".

ותמונה שלי.

אוי לא.

1 תגובות