עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
חזרה לשגרה וריק אינסופי
17/08/2015 13:51
Falcon
וואו איזה קיץ עמוס זה היה.
אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל בכלל...
השלושה שבועות הראשונים של המחנה היו מדהימים!!
בלי הרבה זמן לעצמי או לעולם בחוץ אבל היה שווה כל רגע.
להכיר פתאום קבוצה כזו של אנשים שפשוט סבבה איתם, שאפשר ללמוד משהו מכל אחד.
והילדים היו חוויה לא מהעולם הזה, פשוט הזיה.

חבל שהעולם מחוץ לבועה הוא אחר. מלא בדברים שלא עושים לי טוב.
חזרה בבית הכל נוראי.
אפילו יותר גרוע ממה שהיה כשעזבתי למחנה.
אין לי סבלנות, אין לי כוח ואין לי מה להציע.
אני מרגיש ריק. נתתי כל כך הרבה בחודש הזה לכל מי שדרש משהו.

וכולם רוצים משהו. גמול הדדי כלשהו תמורת זה שהם מתקשרים איתך.
אין הבדל בין חבר לאדם זר בעניין הזה, זה חוק קיום.
אוזן קשבת, עצה, בדיחה, כסף, סיגריה או אולי איזה פרח קטן...
רוב האנשים רוצים לקחת משהו. לקבל תמורה.

אין לי בעיה עם זה, אני אוהב לתת.
ואני לא אוהב לקחת. מה לעשות ככה אני.
אבל לא נשאר מה לתת... אני צריך הפסקה מהחיים.
1 תגובות
צחוק הגורל
09/07/2015 23:06
Falcon
"חה חה חה!" היקום צחק לי בפנים.

אחת הבעיות העיקריות שלי היא שאני תמיד טועה ומתחיל לפתח תקווה או ציפיות.
הרי כל פעם שאני עושה את זה אני מתאכזב. 

בעיה אחרת היא שתמיד שאני פועל בניגוד למה שהמוח אומר ובסינכרון עם הרגש אני נדפק.
זה תמיד ככה, תמיד נדפק. אסור לסמוך על רגשות שיפעילו אותך.

אז כל התוכנית לפתיחת מסלול חיים חדש נדפקה,
אני מניח שהייתי צריך לצפות לזה אבל איכשהו מה עשיתי? כן. קיוויתי.
אני מאוד נהנה במחנה קיץ, שם אף אחד לא שופט אותי על סמך היכרות קודמת.

אני לא יודע למה חברים ממשיכים לטעון שאני חכם, טוב, כל מיני דברים כאלו...
אם אני כ"כ חכם, איך זה שהם לא מסכימים? איך זה שאם אני אומר משהו שהם כן מסכימים לגביו הם עושים הפוך?
ואם אני בן אדם כ"כ טוב, למה אני לא נהנה ממנו? למה רק אחרים יכולים להנות מזה שאני טוב?
ואם אני טוב אז למה חוששים ממני או יותר גרוע?

האמת היא, שאני משתדל להיות טוב. בדרך שלי.
אבל מה שאף אחד לא באמת מצליח להבין כמה זה קשה לי להיות כזה...
זה נשמע מטומטם כשאני אומר שיש בתוכי משהו לא טוב, מקולקל, רע.
כולם חושבים שיש להם, ובאמת שלכולם יש.

אבל הבעיה היא כמות האנרגיה שאני משקיע בלא לתת לזה לצאת החוצה.
ולפעמים זה לא מספיק, או שאני תשוש מספיק כדי להיסדק.
ואז האישיות שלי משתנה, אני כבר לא נחמד. ולא נחמד זה המצב הפחות גרוע.

אני לא יודע למה אני כותב בכלל את כל החרא הזה כרגע, האמת היא שאני פשוט מתוסכל.
הלוואי שאף אחד לא היה רוצה שום דבר ממני... אין לי כלום וגם בזה אני צריך לחלוק...
אין לי כוח להמשיך לחיות ואין לי ברירה אלא להמשיך.
איך אפשר להאמין באלוהים? סעמק.
5 תגובות
על קצה המזלג
02/07/2015 02:34
Falcon

אני זוכר כשהייתי ילד בערך עד גיל 10 החיים שלי היו די נורמלים,

אני זוכר אפילו שהייתי שמח.

איפשהו בשלב הזה עברנו דירה, לא עיר רק דירה אבל אני רואה בזה את תחילת החיים האמיתיים...

בית ספר חדש, חברים חדשים (רק מעט) הכל היה חדש באותה תקופה והתלהבתי מזה.


אולי לא הייתי פופולארי יותר כמו בבית ספר הקודם, אבל מצאתי הנאה חדשה בעזרת הדמיון.

לעיתים הייתי שוכח שאמא חולה בבית, אז בכלל לא ידענו מה יש לה ואני רק רציתי לחיות.

מתישהו עד שסיימתי בית ספר יסודי המצב של אמא היה לא משהו והיא ביקשה ממני לא לספר לאף אחד. השתדלתי מאוד, אבל זה קשה להעלם פתאום בתירוצים כל פעם...


בשלב הזה כבר הייתי מבלה שעות מול המחשב והטלוויזיה מנסה למצוא כל פנטזיה אפשרית שתמשוך אותי מהמציאות. קראתי הרבה ספרים... הרבה מאוד ספרים ועכשיו אני בקושי מסוגל לקרוא פרק.

לחטיבת ביניים הגעתי אחרי שרוב הביטחון שלי נשחק והמוטיבציה שלי לחיות לא הייתה בשמיים.


אם אתם זוכרים משהו מחטיבת הביניים אז אתם יודעים שלמישהו כמוני לא היה הרבה מה לחפש שם בין כל המעמדות והתגיות שילדים מדביקים אחד לשני.


היו לי בעיות אמיתיות, מה אני צריך לדאוג לסטטוס שלי עכשיו בין כל הילדים...

מצאתי את עצמי נשאב להקשיב לרוק, מטאל, פאנק... ועוד הרבה מוזיקה אחרת. נעשתי מנותק מאחרים ומחובר לעצמי וזה היה לי טוב באותה תקופה (או לפחות ככה חשבתי).

כמובן שעדיין היו לי חברים, כי אני לא עד כדי כך יצור ובכלל, אני לא חושב שלמישהו היה משהו נגדי בחטיבה.

למרות שהייתי יוצא הרבה עם חברים עד כתה ט' כבר הייתי בדיכאון עמוק, לא אהבתי את עצמי, את החיים ובעצם לא אהבתי הרבה דברים. רציתי להימחק כמו דמות במשחק מחשב.


כמובן שהחברים שלי לא יכלו לדעת את הסודות הכי עמוקים שלי כי עם הזמן למדתי שהמסיכה קודמת לכל. בלעדיה אני רק עוד אדם שרוצה למות.

היתה לי חברה באותה תקופה מוזרה, זה לא עבד כל כך טוב ולמען האמת אני אפילו לא בטוח מה הרגשתי מעבר ליאוש. כשהיא נפרדה ממני ידעתי שעשיתי בחוכמה כשהשלדים שלי נשארו בארון.


כמה חודשים לפני הייתי מסתובב בהרבה אתרים ומצ'וטט עם המון ילדים באינטרנט.

הכרתי הרבה חברים, הרבה אנשים אבל למה שקרה אפילו אני לא הייתי מוכן (אני מחזיק מעצמי שהייתי די חכם כבר בגיל 15).

הקסם שלה השפיע עלי מהר וחזק, לא שמתי לב בכלל וכבר הייתי מסוחרר ממנה בכל מובן.

היא כבשה אותי והתחלנו לשוחח שעות על גבי שעות במסנג'ר... היא תמיד דאגה לשלומי ולא נתנה לי לוותר לעצמי. 

איכשהו למרות שהיא הייתה בבית שלה אי שם בעיר אחרת מול המחשב הרגשתי שהיא באמת שם בשבילי. 

באותה תקופה הייתי שקוע עד הצוואר ברצון למות ובמוכנות לסיים את זה...

לא עבר הרבה זמן וכבר הייתי מאוהב בה בכל צורה שאני מסוגל להעלות בדמיוני.


אם ראיתם פעם סרט רומנטי מוגזם להחריד שבו הגיבור  חסר תועלת אך מוכן לעשות הכל בשביל אהובתו זה די עונה להרגשה.

היא לקחה את הסבל שלי, הפכה אותו לאושר וגרמה לי להאמין בעצמי ולרצות להשתפר.


לא הפריע לי שום דבר, לא המרחק שבגללו הייתי צריך לברוח מהבית כל הזמן או כמות הפעמים שאנחנו נפגשים.

אולי עדיין הייתי בתקופה אפלה אבל זה כבר לא עצר אותי, המחשבות על מוות התחלפו והרגשתי שאני דוהר קדימה. זה היה מדהים... באמת, היא שינתה את העולם שלי.

רק כשנפרדנו אחרי יותר מחצי שנה העולם נשבר. שוב. הכל נעשה יותר קשה.

המחלה של אמא שקיבלה שם אחרי כל כך הרבה שנים ולהיזרק לתיכון עכשיו?

אבל הקשחתי את המסיכה שלי וקפצתי ראש, כי אין ברירה.

אני לא יכול לחזור אחורה, אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילי אני חייב להישאר חזק אחרת אני לא אוכל אף פעם להשיב לה על החיים שהיא החזירה לי.

האמת שהתיכון שלי היה טיפוסי אפילו בשביל אאוטסיידר כמוני, חברות, אלכוהול, יציאות עד השעות הקטנות של הלילה... אין מה להתלונן למעט הדיכאון שתמיד לוחש לי.

היו לי עוד חברות במהלך השנים אבל אף אחת מהן חוץ מאחת לא התקרבה בכלל למד הרגש שלי שזינק לשיא חדש בכל פעם שהתקרבתי אליה.

אחרי התיכון בא הצבא ועל התקופה הזו אני מעדיף לתמצת כי היא לא עושה לי יותר מידי בגוף...

אז בקצרה, הייתי חובש קרבי והכרתי אנשים מדהימים וחברים לכל החיים.

מצד שני הצבא אנס את הנפש שלי בכל מובן אפשרי, ריסק אותי לחתיכות וירק אותי החוצה אחרי שלוש שנים.

היום? כיף להיות משוחרר. אני אדון לעצמי ואני חייב דין וחשבון בעיקר לעצמי.

זה לא דבר טוב, יש לי נטייה להיות קשוח עם עצמי עד לרמה שבה אני נגעל מעצמי...

עבדתי בכל מיני עבודות מהסוג שמשוחררים עובדים בהן ומיציתי את עצמי. פיזית ונפשית העבודות האלו לא משתלמות.

עכשיו אני מתחיל לעבוד במחנה קיץ כלשהו בתור חובש, זה יהיה שינוי מבורך בתעסוקה... אני מקווה לטוב.

מעבר לזה, אני עובר לגור בעיר אחרת ביחד איתה.

מהרבה בחינות אני יודע שזה יכול להשתבש ומהרבה בחינות אני יודע שזה יכול להיות מביך...

אבל אז אני מזכיר לעצמי מה אני בעצם.

אני אומר לעצמי "עזוב אותך מרומנטיקה ומערכות יחסים, זו לא הסיבה שבגללה אתה עובר דירה ולא הסיבה שבגללה אתה רוצה לגור איתה"

לפעמים אני חושב לעצמי שאני משלה את עצמי אם זו לא הסיבה, אבל אני יודע שזו לא.

אני רק רוצה שהיא תהיה שמחה, שיהיה לה קל ויהיה לה על מי לסמוך.

אולי לנסות למצוא מישהי שתתעלה עליה זו משימה קשה ומיאשת אבל אני עדיין צריך לנסות.

חוץ מזה אני באמת לא החומר שחברים בנויים ממנו... אני יותר מידי שקוע. חסר לי ניצוץ.

הלוואי שכל זה יהיה מאחורי כבר והכל יהיה בסדר.

החיים יהיו בסדר אם היא תחייך כל בוקר.

1 תגובות
דף נקי
24/06/2015 16:58
Falcon
לכתוב פוסט בבלוג חדש מרגיש מוזר, אולי קצת לא נכון אבל נקי.
כמו התחלה חדשה של משהו ישן מאוד.

אני לא יודע למה אני מרגיש לא טוב, 
נרשמתי ללימודים, אני עומד לעבור דירה ונראה שבדיוק עכשיו זה קו הזינוק שחיפשתי.
אז למה אני עדיין מרגיש לא טוב לקראת כל זה?

פחד. זו התשובה היחידה שאני מצליח לתת לעצמי.
זה כל כך מטופש שאני תוהה אם אני באמת חכם או לא.
אני לא מפחד למות אבל אני מפחד לחיות את החיים...

בכל מקרה בשלב הזה בחיים כבר למדתי שאין ברירה אלא להמשיך קדימה,
רק חבל שאני מדדה במקום לרוץ.

אני כל כך רוצה להיות כבר על הקו, לזנק לתוך עתיד חדש.
אולי למצוא את עצמי או סוף סוף לעשות משהו מועיל.
עוד מעט.
1 תגובות