עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

רץ חובב למרחקים ארוכים לנפש ולבריאות. עד כה : מס' מרתונים , 2 אולטרא 50 ק"מ, אולטרא 107 ק"מ אולטרא 129 ק"מ פעמיים אולטרא 100 MILE ואולטרא 200 ק"מ . באפריל 2016 השלמתי ריצה על שביל ישראל מדרום לצפון.
הריצה היא התשוקה, החופש, הפילגש והכיף הפרטי .
תנסו - בטוח תבינו.
פרדי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

אולטרא שימושית והארה אחת...

31/05/2012 23:26
פרדי בן הרוש
אולטרא, סובב עמק

17/10/2012 2015.

גם מסע של 100 מייל מתחיל בצעד ראשון ...

 

 

 

זהו עוד הרפתקאה הגיעה לסיומה וכבשתי את המספר הזה שכל אולטראיסא נכסף אליו .... 100 מייל!!! ו

ואו איזו חוויה... מכל הבחינות. החל מהאימונים - שבפעם הראשונה עשיתי אותם כמעט לבד (חוץ מהפעמים הקסומות שרצתי עם יורם שניר הג'נטלמן...), ועבור במירוץ עצמו שהכל היה פעם ראשונה : פעם ראשונה בסובב עמק, ראשונה אולטרא במעגלים (ועוד איזה מעגלים ראבק!!!), ראשונה לבד (עם ארבעה מלווים מופלאים : שגיא, רמי, יעל ופנו - אין עליהם!), ראשונה מסלול כל כך מאתגר עם עליות לא נגמרות ופעם ראשונה 170 ק"מ...!!!

ידיד טוב פעם אמר לי לשלרוץ זה בסך הכל לשים רגל לפני רגל...(פיליפ גורדון החייכן הבלתי נלאה) - כל כך נכון. המכשול הגדול ביותר באולטרא הפעם היה ללא ספק העובדה שצריך להגיע ארבע פעמים לנק' ההתחלה ולצאת שוב להקפה של 34 ק"מ... כל כך פחדתי שההגעה לנק' ההתחלה תחליש אותי ואולי אפילו בשלב מסוים אתפתה ואפסיק... לכן מההתחלה פשוט לא חשבתי על הדרך - אמרתי לעצמי אני רץ עד שאני מסיים פשוט. והיו משברים : השרירים נתפסו כבר בסיבוב השני, עליות וירידות במאזן האנרגיה עד כדי תשישות מה, חום מעלף ובעיקר כאבים משמעותיים בכפות הרגליים לקראת הסוף... לשמחתי ניסיון, סבלנות, הכרת נקודות חולשה וחוזקה ובעיקר החברים והילד (עליו גאוותי הגדולה ביותר ) שליוו אותי לאורך כל הדרך ואישתי והבנות שבאו לעודד בערב עם המרק איטריות המסורתי , וכל החברים, המכרים ורצי האורח שעודדו , פירגנו וחיזקו .

במירוץ סיבולת כזה מילה טובה במקום  יכולה להיות אוקטן 100 ...

מגיח לתחנת הטייפון פעם ראשונה מחמש...

 

 

הפוסט טיפה שונה הפעם ... את השורות הבאות כתבתי ברגע של מוזה אחרי אולטרא 129 בהר לעמק האחרון ומשום מה לא פרסמתי אותו. קראתי אותו שוב עכשיו והוא פתאום נראה לי יותר רלוונטי עכשיו מאז. אז הנה הוא לפניכם ...ותזכרו שהוא נכתב לפני שהחלטתי להירשם ל-100 מייל בסובב עמק... היסטוריה...

 

אבל לפני כן פטור בלא כלום אי אפשר... לעיתים מטרות מסוימות נראות רחוקות כל כך וכמעט בלתי ניתנות להשגה... ככל שמתקדמים ומטפסים מה שנראה אתמול בלתי אפשרי - היום הוא כבר בר השגה - ומנקודה מסוימת מבינים שאין דבר כזה אין דבר כזה... מטרה בין כוונות , כיוון, נשימה, ריכוז ובום! זה שלך!

זה לפחות מה שבינתיים למדתי נוסף על מה שתקראו בהמשך...

סי יו בהרפתקאה הבאה...

תודה ענקית לבן שלי אופיר שליווה אותי כל היום והלילה והיום , לאישתי והמשפחה שבלי תמיכה מהם אין מצב, לפנו חברי, מאמני ושותף מלא לדרך, לשגיא , יעל ורמי שהתנדבו ללוות אותי כברת דרך כל אחד מהם , לקהילת הרצים שאני כל כך גאה להיות חלק מהם ולאל הטוב שמסייע מאי שם..:)

 

 

 

הרבה מים עברו מאז אולטרא הר לעמק ותחושה מוזרה היא להיות ללא מטרה ברורה , קצובה בזמן ובטווח זמן קרוב. יש הרבה אפשרויות אבל צריך לבחור את המטרות בצורה מושכלת , מחושבת , בהגיון ובעיקר כזו שהגוף יעמוד באתגר האימונים ובאתגר עצמו... עוד לא החלטתי מה המטרה הבאה אבל היא מתבשלת ואוטוטו נחליט. בינתיים אני נהנה מהעמידה באתגר הר לעמק ומעבד את החוויה, כשכל יום אני נזכר בנקודה כזו או אחרת מהמירוץ כאשר התחושה הכללית מהמירוץ היא תחושה נפלאה של הישג  עם תובנה בנאלית ומרכזית אחת : תתאמן לפי תוכנית סדורה, מדורגת, תהנה מהדרך , תלמד מאימון מאימון לפחות דבר אחד ותיישם אותו באימון הבא וכל הזמן שים את המטרה מול העיניים. 


פגישה עם אולטרא איש גלעד קראוס - זרקית מרץ... !!!
 
 
כותרת הפוסט זה אולטרא שימושית... הסיבה היא שיש לפחות 2  דברים שהאולטרא אמנם לא לימד אותי ממש אבל מאוד חידד לי וממש מהווה עבורי סוג של הבנות שמלווים אותי ביוםיום...
 
הראשון נולד המחשבה שכל פעם ליוותה אותי לפני האימונים הארוכים ממש. לפני אימון של 3 ו-4 שעות ומעלה תמיד חלפה בראשי המחשבה לעזאזל איך נסיים את האימון הזה. הרי שלוש שעות(!) -ומעלה מזה - לרוץ זה לא מעט ... ויותר מזה בתקופות בהן אימוני הגב אל גב כללו 3 שעות ויותר, ולמחרת שוב פעם את אותו הזמן ואף יותר , איך לעזאזל נשרוד את זה? אני ממש זוכר את המחשבות האלה. אתה עם המשפחה או בעבודה או בבילוי והראש כל הזמן בחישובים כמה יש לך לרוץ בסופ"ש , מתי תצא מתי תחזור ואיך מעבירים כלכך הרבה זמן... 
ואז מגיע זמן האימון, יוצאים מהבית, נפגשים עם השותף לריצה ( או שרצים לבד...),מתארגנים, והופ... הצעד הראשון יוצא לדרך ומאותו רגע הכל ברור... כל המחשבות והשאלות נעלמות ופשוט צעד רודף צעד, שעה אחר שעה והנה אנחנו בתוך האימון והנה האימון נגמר... אז למה אולטרא שימושית? כי גם בחיים הרי יש לנו כאלה קטעים. יש לנו איזה דבר שצריך לעשות ובראש הוא מסובך או ארוך או לא נעים , לפעמים ממש לא בא לעשות אותו ולפעמים לא ברור בכלל איך נעשה אותו ואיך יסתיים... ואז כמו באולטרא אנחנו מתחילים את העבודה או המשימה ומאותו רגע הרי ברור שנסיים אותה . הכל נעוץ בהחלטה הפשוטה כלכך : להתחיל.
אם נתחיל כנראה נסיים.וההחלטה הפשוטה כלכך לכאורה הזו לוקחת לנו לפעמים הרבהזמן לחליט אותה... אפשר להמשיך ולפתח את הרעיון אבל נדמה לי שהוא ברור... לרוב צריך רק להחליט להתחיל (שמתי לב עכשיו ששתי המילים כמעט עם אותן אותיות... מעניין...). זהו אולי גם אני בשלב הזה צריך רק להחליט להתחיל להתאמן לאתגר הבא ... לא יודע...

את הדבר השני לקחתי מהריצות בעלייה... כבר כתבתי בעבר שהעליות בשבילי היו די סיוט... הן היו לי קשות, לא זורמות, ממש נתקעתי בהן.. במעלה האימונים למדתי לרוץ בעליות, את הקצב, את תנוחת הגוף, מנח הרגליים וכו' ובעיקר למדתי דבר מרכזי... כמה שהעלייה תהיה ארוכה, תלולה, קשה וכו' בסוף היא תיגמר... פשוט אה? אבל זה מה שנתן לי כל פעם את הכח והאנרגיה כשנתקלתי בעליות מאתגרות במיוחד... ומה ניתן לקחת  מזה לחיים ? את אותו דבר - לפעמים יש קטעים בחיים שהם לא זורמים, אולי קטע קשה, תקופה לא מזהירה, וכו' וכו' הרי לכולנו לא חסר כאלה ... בסוף בסוף אם נתמיד , נהיה נחושים , נתנהל חכם אזי מה שזהלא יהיה וכמה שזה יהיה לא נעים הרי בדובר בסופו של יום בתקופה או פרק זמן ... בסוף גם זה יעבור והחיים יחזרו למישור שמאפיינים אותם אצל כל אחד... אמרתי... אולטרא שימושית...

חבר ומאמן... פנו  האיש והצמה...
 
ולגבי ההארה ...מאז שהתחברתי לנושא הריצה שאלתי את עצמי למה לא התחברתי לזה מוקדם יותר? למה רוב האנשים נרתעים מריצה ? הרי מי שרץ יודע איזה יתרונות היא מעניקה לנו... תחושת שחרור, כיף, חברותא, בריאות, בטחון עצמי, מסוגלות, וכו' וכו' אז למה  הרוב רואה אותנו הרצים כלא נורמאלים במקרה הטוב וכמשוגעים במקרה הרע. ? זה ממש הציק לי השאלה הזו... אז אני חושב שהתשובה נעוצה בחינוך... כן בחינוך. הרי תחשבו לקונוטציה המיידית של כל אחד מריצה... בבי"ס הרי השניאו עלינו את הריצה ובכל מקרה לא ממש ניסו להראות ולהמחיש את הצדדים הכיפים שבה... וכמובן בחנו אותנו בריצה ומי אוהב מבחנים?... ובהמשך בצבא? מה זוכרים? נכון את הבראור המחורבן... אזלמה שיאהבו ריצה? ועוד דבר הרי תמיד לימדו ונתנו להבין שריצה זה קשה, מעייף, וכו'... אז גם מי שמנסה להתחיל לרוץ מבין שריצה היא כזו ומייד הוא גם עושה את כל הטעויות ותוך חמש דקות הוא מרגיש עייף , מתנשף והדבר רהאחרון שיעשה זה לנסות שוב.. לא יודע...הרי גם אופניים, שחייה, כדורסל וכדורגל הם לא ממש פשוטים או קלים...אבל ההבדל הוא במה הכניסו לנו לראש ... אם נכניס לראש של הילדים שגם ריצה יכולה להיות כיף אמיתי אז כשיגדלו הם לא ישנאו כלכך את הריצה... מה אתם אומרים. ?
אל תפסיקו לרוץ...  
 
סקו הסיום עם אופיר הבן הבכור... על גג העולם!!!
יורם
17/10/2012 21:01
כל כך נכון פרד. כל מילה זהב. יאללה, טרייל ברמת הגולן. הדלקת אותי.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: