עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

רץ חובב למרחקים ארוכים לנפש ולבריאות. עד כה : מס' מרתונים , 2 אולטרא 50 ק"מ, אולטרא 107 ק"מ אולטרא 129 ק"מ פעמיים אולטרא 100 MILE ואולטרא 200 ק"מ . באפריל 2016 השלמתי ריצה על שביל ישראל מדרום לצפון.
הריצה היא התשוקה, החופש, הפילגש והכיף הפרטי .
תנסו - בטוח תבינו.
פרדי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
סובב מאתיים שידור חוזר
08/11/2016 19:43
פרדי בן הרוש
אולטרא. ריצה. אורח חיים.

 שלומות...

עוד הרפתקאה מגיעה לסיומה. 200 ק"מ במירוץ אולטראמרתון סובב עמק. האולטרא של המדינה.

פעם שנייה במקצה למרחק הזה – פעם קודמת הייתה ב-2014.

כהרגלי אני מתיישב לסכם את החוויה בעיקר לעצמי במרחק של יותר משבוע מהסיום. לעכל. אולי כזיכרוןלימים.


האמת בכלל לא רציתי להירשם. באמת. אז למה נרשמתי? התירוץ הרשמי הוא כיהבטחתי לידיד רץ מוכשר מאנגליה שארוץ אתו אחרי שהוא לא הצליח להשלים את האתגרפעמיים ברציפות... (בסוף בינתיים אני רצתי והוא נעלם... ). התירוץ הפחות רשמי הואכי רציתי מטרה לחודשים של אחרי פרוייקט שביל ישראל (ניתן לקרוא את הסיכום בהמשךהבלוג). רציתי מטרה שתשמור אותי פעיל ושתהיה לי עוגן וסיבה לאימונים. אישית קשה לילשמור על שגרת אימונים ללא מטרה...


אז נרשמתי ומיד עלו בי ספקות וחרטה. למה אני צריך את זה? שוב פעםאימונים תובעניים. שוב פעם לילות חמישי בשבילים עם פנס על הראש. שוב פעם... הספקותליוו אותי לאורך כל תקופת האימונים, והגיעו לשיא כחודשיים לפני התחרות שאז כמעט וביטלתיאת ההשתתפות. שיתפתי בלבטים את אשתי והחברים – אפילו את שי חזן ... - ומכולםקיבלתי הבנה מלאה לתחושות ודי עודדו אותי שלוותר יהיה רק הגיוני – "הרי עשיתכבר את המרחק הזה מה כבר ייצא לך מזה?" אבל לא רציתי לוותר. בעיקר לעצמי. השיחהפנימי שלי היה שזה מבחן. לא יודע בדיוק מבחן למה - אבל מבחן... ופעם ראשונההתמודדתי לעיתים עם תחושות לא מוכרות באימונים. היה לי יותר קשה לגייס את המשאביםהדרושים לצאת לאימונים. בעיקר לאימונים הארוכים של 6 ש' ומעלה... ומצד שני מצאתישיטות שונות לדרבן את עצמי. להניע את עצמי. למצוא את הטוב והכיף. איכשהו כרגילאחרי שכבר יצאתי והתחלתי את האימון ממש שמחתי ששוב פעם לא וויתרתי ומצאתי את עצמינהנה מהאימונים. מעין ריקוד רגשי – נפשי. מבולבלים? גם אני. התובנה המרכזית בראייהלאחור מהעניין הזה היא – מעבר לעובדה שלא איבדתי את שמחת הריצה – שלוח זמנים ידועומוכר מראש לאימונים והתחייבות אישית לעמוד בו, מתוך ידיעה ברורה שלעיתים יש חוסרחשק לצאת, מחשבות מעיקות, כבדות וכו' אבל הן נעלמות מיד עם הצעד הראשון של האימון.שוב - הכל טמון בצעד הראשון... ולכן לפני כל אימון הייתי עושה את כל ההכנות ממשבאוטומט והודף מעליי את כל המחשבות הלא מועילות כי ידעתי שכשאהיה שם בחוץ הכל יהיהיותר בהיר והתגמול האמיתי יבוא באימון עצמו... אפשר לעשות לזה הקבלה לכל מיניתהליכים שאנו עוברים בחיים אבל זה לפוסט אחר אולי...


בכוונה כתבתי "לוח זמנים לאימונים" ולא "תכניתאימונים" כי הפעם הכנתי את עצמי לבד בלי הדרכה / אימון של מאמן, מתוך רצוןוכוונה מראש לבצע תכנית אימונים שמרנית. מראש לקחתי את כל הפרוייקט יותר ב"איזי"מהפעם הקודמת (אז אימן אותי קובי אורן בתכנית אימון תובענית אך עם תוצאה מופלאה.אחד הביצועים הטובים ביותר שלי... ), אך כאמור הפעם הרעיון היה להישאר באיזהשהיאמסגרת של שגרת אימונים והתוצאה במירוץ עצמו לא היוותה פקטור אלא רק לסיים. נשמעמופרך בכל מה שקשור ב-200 ק"מ אבל זה מה ששמתי לנגד עיניי...


תכנית האימונים כללה רק ארבעה ימי ריצה בשבוע ולקראת הסוף ממש הוספתיריצה נוספת. ראשון מנוחה. שני רביעי ריצות איכות (הפוגות ארוכות, מדרגות, עליות,וכו'). שלישי בד"כ ריצה "חופשית". שלושת האימונים כשעה וחצי עדשעתיים. חמישי לילה הוקדש לריצה במסלול סובב עמק. את האימונים שם גיוונתי. מעברלריצה על המסלול גרידא ביצעתי מספר אימונים "מנטאליים" כגון : ריצה הלוךחזור מנק' ההתחלה בקיבוץ הזורע עד קצה העלייה אחרי החרובים. אותו דבר מתחנת גלעד עד קצההיער. עליות בטייפון. המטרה הייתה גם לגוון את האימונים וגם לעבוד על הקטעים היותרמאתגרים במסלול כדי ל"התיידד" איתם. דפוס אימונים שאימצתי מתקופתהאימונים עם קובי. הריצות בימי חמישי הלכו והתארכו כשהארוכה ביותר הייתה 10ש'. (בפעם הקודמת האימון המסכם ארך 18 ש'...). את רוב האימוניםעשיתי לבד, ואת ימי חמישי בלילה לרוב חלקתי עם חברי איתי כהן שהתאמן ל-100 מייל...

הימים חלפו. מודה שגם הלבטים לא נעלמו. עד שאיתי שם לזה סוף כשהביא ליאת הערכה... זה שם קץ ללבטים והספירה לאחור המשיכה.


בניגוד לפעמים הקודמות החלטתי הפעם לא לתפור ליווי לכל סיבוב. שהפעםאני רוצה להתמודד לבד עם המרחק. זו תהיה הגדילה שלי כמו שקובי נוהג לומר. עלהתמיכה הלוגיסטית של אשתי לא וויתרתי – וגם היא לא... - והחלטנו שהיא תבוא לתמוך עםהבנות שלי החל מערב יום חמישי ותביא את המרק המסורתי. זו כבר מסורת של גיבושמשפחתי (בד"כ גם הבכור מגיע ומהווה חפ"ק רפואי אבל הפעם הוא טייל לו בפורטוגל...). בפועל מבלי שביקשתי חבריי לריצה – מוטי קלינגר, זולי ביהרי ורגינה גלית נווה –התארגנו וליוו אותי את הסיבוב החמישי והשישי. חברות!


היום הגדול הגיע. ארגנתי את הציוד באוטומט כאילו יוצא לאימון ארוך.מגיע לאוהל במתחם הזינוק ומרגיש ממש דז'הוו... חיבוקים עם יתר הרצים. התארגנות עלהציוד. מרגיש ממש נינוח ולא לחוץ להפתעתי. ספירה לאחור. זיקוקים. זינוק. כולםשועטים קדימה ואני ניגש לנשיקה וחיבוק אחרונים עם אשתי... יהיה עוד מלא זמן לרוץ...תכנון הריצה היה פשוט : רצים במישור ובירידות. הולכים, אוכלים ושותים בעליות. מלחכל שעה ביום. דופק נמוך. זהו. סיבוב ראשון לבד. סיבוב שני משחק תופסת עם רפי איתן –שעד המירוץ כלל לא הכרתי – עד שהחלפנו כמה מילות הכרות ומכאן לא נפרדנו עד אמצעהסיבוב הרביעי שפרשתי לנוח בגלעד... רק באירוע כזה פוגשים אדם זר לחלוטין שבסיוםהאירוע מכירים אחד את השני כאילו הכרנו שנים. זכיתי בחבר חדש. הלילה עבר. הבוקר עלה וקיבלנו אותו בשירה. השמש עלתה ואחריה בום! מבול שלמזלנו ארך רק כמה דקות והידק היטב את האדמה... בניגוד לשנים עברו מזג האוויר בסך הכל האיר פנים – לא קרמדי בלילות ולא חם מידי ביום. סביר בהחלט. את הסיבוב הרביעי חלקנו עד גלעד עם יהודה לוין המוכשר ובגלעד פרשתי למנוחה. קבעתי עם מוטי שניפגש בג'וערה – שם תמתין לי גם אשתי עם המרק המיוחל סופסופ –ומשם דפוס המירוץ מלפני שנתיים חזר על עצמו : החברים ליוו אותי בריצה ואשתי עם הבתהקטנה דילגו עם המרק להזורע, ג'וערה, גלעד... מאמצע הסיבוב החמישי התחילו להציק לישלפוחיות – קיוויתי שכבר ניפתרתי מהן – טיפול מסור מזולי ומגלעד קראוס שהיה בתחנתטייפון כרגיל סייעו להקל על הבעיה עד הסיום... 


כצפוי סיימתי בזמן ארוך יותר מהפעם הקודמת (כמעט 38 ש' לעומת 32.5 ש' ב-2014). המצחיקהוא שהתוצאה של השנה הספיקה למקום שני בקטגורית גיל 50+ וב-2014 הספיק למקוםרביעי כללי... לא מכחיש – המעמד של הפודיום היה מרגש, ואחרי 4 השתתפויות במירוץ המפרךהזה – פעמיים 100 מייל ופעמיים 200 ק"מ – זה היה מבחינתי רגע של התרוממותנפש וסיפוק אדיר.

 

השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי היא למה? למה אני עושה את זה? ובאמתשהתשובה לזה היא מורכבת אפילו לעצמי. אבל אם אנסה לתמצת אותה ולזקק את הסיבה אזאנסח כך : לרוץ בכלל ולמרחקים הארוכים בפרט מהווים עבורי את זמן האיכות עם עצמי בצורההכי אינטימית. פוגש את עצמי בכל המצבים הנפשיים והפיזיים האפשריים ולומד להתמודד איתם. החל משלב ההחלטה להשתתף בפרויקט מסוים. תכנון השלבים לעמוד בו.גיבוש תכנית האימונים על פי אופי המטרה. מימוש האימונים תחת כל האילוצים שהחייםמציבים בפנינו. ועוד הרבה אלמנטים שהמשותף לכולם לטעמי הוא מבחן אופי יום יומי.התחרות בסוף מהווה רק סוג של סוף תקופה לקראת תקופה חדשה. כל המסע הזה כל פעם מחדשתורמים לי באופן מעשי ומוחשי במסע החיים עצמם ולא פעם אני מוצא את עצמי מקבילתהליכים בחיים לעולם האולטרא. תקראו לזה פסיכולוגיה בגרוש אבל מי שמתמצא בתחום בטחמזדהה עם הדברים גם אם לא חשב עליהם עד עכשיו. מעבר לזה יש אלף דברים אחרים שהריצהוהאולטרא העניקו לי במתנה שאשמח לחלוק עם מי מהקוראים שזה מעניין אותו ...

 

זהו. עוד פרק נכתב. ובלי תודה והערכה אי אפשר ולא רוצה : לאשתי ולילדיי המדהימים שלי שתומכים, מפרגנים, מתעניינים ושם בשבילי כל פעם מחדש. למשפחה המורחבתשאין קץ לפירגון שלהם שדוחפים אותי קדימה. לחבריי מקבוצת RUN&ROLL שתמיד שם לעודד, לתמוך, לפרגן, להתייעץ והפעםבעיקר לאיתי כהן שחלק איתי את לילות חמישי. ולמוטי, זולי ורגינה שליוו אותי במירוץבאהבה אין קץ. לאחד שי חזן שרק הוא יודע כמה אני חייב לו – תודה. לרצים שחלקו איתיאת שבילי הסובב. לקהילת הרצים שבאמת אני גאה להיות חלק ממנה. לכל הרצים המוכשריםבטירוף שאיישו את התחנות בסובב וסייעו לנו בצניעות ומקצועיות ושמחה – יש לכם חלקבהצלחה של כל אחד מאיתנו. לכל המתנדבים המופלאים שמאפשרים שנה אחרי שנה למפעל הזהלהתקיים. תודה.

חותם כרגיל – עד העונג הבא.

בסיום עם המעודדות הפרטיות שלי 


0 תגובות
סיכום PROJECT 1009
05/05/2016 20:20
פרדי בן הרוש
שביל ישראל, אולטרה, ריצה רב יומית






שלומות.

 

עוד הרפתקה הגיעה לסיומה וכרגיל אני מתיישב להעלות על הכתב קמצוץ ממנה בעיקר ע"מ לנסות לעכל ולהפנים אותה.

 

שביל ישראל בריצה. כן כן...

 

וואו איפה להתחיל? האמת היא שההתחלה לוט בערפל כי עד היום לא ברור מי העלה את הרעיון להרפתקה ואיך התגלגלה לידי תכנון ומימוש.

 

אז על מה מדובר? לפני יותר משנה התגלגל לו רעיון בקרב חברי קבוצת RUN&ROLL לרוץ את שביל ישראל.

 

שביל ישראל משתרע לאורכה ולרוחבה של המדינה, במקרה שלנו הוא מתחיל מחוף אלמוג באילת ומסתיים בקיבוץ דן בצפון. והוא מתפתל מזרחה ומערבה בעודו מטפס צפונה. אורכו כ- 1040 ק"מ וסה"כ טיפוס של כ – 22 ק"מ.

 

השביל עובר במקומות יפהפיים ומגוונים המייצגים נאמנה את ארץ ישראל היפה בכל ההיבטים, ואף נבחר כאחד מעשרת השבילים הלאומיים היפים בעולם. הוא מטפס ויורד הרים ומעלים, עובר במכתשים, בנחלים זרועי בולדרים עצומים, אבנים וחלוקי נחל שוברי רגליים, בוואדיות, דיונות אין סופיות, שדות חיטה, יערות, פרדסים, בוסתנים, דרכי עפר ובוץ, חופי ים חוליים ומסולעים, וכל שטח טופוגרפי ומשטח דריכה שבנמצא במדינתנו...ולא ידעתי שכל אלה קיימים במדינתנו עד שהרגליים פגשו אותם. אתגר ראוי ולא פשוט כלל ועיקר להולכים בו, וקל וחומר למי שמתעתד לרוץ בו... 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

 

תוואי שביל ישראל

התגבשנו לחבורה של חמישה רצים : אורי גלעד מקיבוץ יזרעאל. מוטי קלינגר מזיכרון יעקב, ו-איתי כהן, זולי ביהרי ואנוכי מקרית טבעון. כולנו מנוסים בריצות אולטרה ארכות ומוכנים לבחון את גבולות היכולת...

 

שורות אלו נכתבות מזווית אישית שלי מההכנות השונות לקראת ומההרפקאה עצמה.

 

אחת  שהחלטנו לממש את הרעיון הלכה למעשה, הבנו שזה לא עוד ריצה שנועלים נעליים ויוצאים לרוץ, אלא פרויקט כבד שיש לתכנן בפרוטרוט, לרדת לפרטים ולהתכונן היטב.

 

צוות ההכנה כלל את הרצים, והצטרפו אלינו  רגינה גלית נווה - שמהר מאוד הפכה להיות ה"קמב"ץ" של הפרויקט, וחברנו קובי אורן המנוסה בריצות רב-יומיות ואלוף ברמה בינלאומית כיועץ מקצועי .

במקביל לישיבות צוות ההכנה קיימנו מפגשים בנושא תזונה לקראת הפרויקט עם התזונאי אנריקה שטריימר שהניבו בין היתר את פרוטוקול ההזנה שילווה אותנו במהלך הפרויקט שהוכח כמנצח. 


אודה ואתוודה שבהתחלה כשחשבתי על שביל ישראל התמונה שעלתה לי בראש היא שביל נחמד, סינגלים ומסלולים כמו שרצתי עד אז - למעשה מסלול "סובב עמק" היה המסלול לייחוס - אז חשבתי.

לאט לאט - מקריאת "הספר האדום" המתאר את השביל, משיחות עם מי שמכיר, משיטוט ברשת, מריצות הכנה על קטעי השביל, ובעיקר מסימולציה בת יומיים שביצענו באזור הדרום בקטעים שנחשבים לקשים ביותר על השביל - הבנתי...  הבנתי שזה שונה מכל מה שהכרתי עד אז ושהשביל אינו שביל "נחמד" אלא חתיכת אתגר מטורף. 


החלטנו להיפגש אחת לחודש לערך לקבוצת חשיבה והכנה, ובמשך כשנה תכננו את הפרטים, כשלא אחת שינינו, הזזנו, הלכנו קדימה ואחורה, עד שלאט לאט הפרוייקט התחיל לקבל צורה. עלו נושאים רבים שהיה עליהם להחליט : איך רצים? כמה ימים? ברצף? נחים באמצע? איפה ישנים? איך מתספקים? ועוד ועוד... 

עד אז היו 2 רצים שרצו את שביל ישראל כל אחד בפורמט שונה : קרלוס גולדברג מרמות נפתלי שרץ את השביל מצפון לדרום בשיטה המכונה 
SELF SUPPORTED קרי – ללא סיוע מבחוץ, כאשר העיקרון שלו היה לרוץ כמה שיותר במהלך היממה ולישון ולאכול רק על השביל עם מינימום מנוחה במטרה לגמוע את השביל בזמן הקצר ביותר.

השני הוא יאיר ישראל מקרית גת שרץ את השביל מצפון לדרום כאשר העיקרון שלו היה לרוץ כל יום כשני קטעים, יום שישי יום קצר ויום שבת מנוחה.

לאחר שהפכנו והפכנו והכנסנו את כל האילוצים של כולם הוחלט על הפורמט שלנו :

1. ריצה מדרום לצפון – אם אפשר להקשות וטרם בוצע אז למה לא...

2. סה"כ הוקצו לפרוייקט 24 יום כאשר מתוכם שלושה ימים שוריינו למנוחה כולל פסח.
3. ריצה של בין 2 עד 3 קטעי שביל מוגדרים ביום ולהימנע ככל הניתן מתנועה בחושך. 
4. לינה על השביל ומינימום בזבוז זמן לנסיעה ללינה וחזרה לנק' ריצה.

 

טוב, תכנון יש איך מוציאים לפועל? איפה ישנים? איך אוכלים? איך מחדשים מים ומזון תוך כדי? וחלילה איך מפנים מישהו פצוע/לא מרגיש טוב לטיפול (הכל קרה בפועל...)? עלו כל מיני רעיונות החל מסיוע במשפחות וחברים, ועד שכירת קרוון ורעיונות נוספים. רצינו עצמאות מוחלטת ולכן הוחלט על ליווי של רכב 4X4 שיספק לנו את כל הצרכים : מפגשי "תדלוק" במהלך היום, ציוד לינה, פינוי במידת הצורך, הכנת ארוחות, וכו'.


איפה מוצאים כזה? בעיקר אחד שיבין עניין ויתחבר לנושא? פה נכנסה רגינה לפעולה וחיברה לנו את ארז גאנסקו מ"בדרכי הטבע" – מדריך טיולים ומפיק אירועי שטח - שבהמשך יהיה לו חלק מכריע בהצלחת המסע. מתוך רצון לגמישות מרבית, ועל מנת לא להטיל את כל כובד האחריות ללוגיסטיקה המורכבת רק על ארז - ארז צירף לצוות הלוגיסטי את יגאל קמינסקי עם רכב 4
X4 נוסף שהיווה מכפיל כוח משמעותי ויד ימינו בכל הקשור לתמיכה הלוגיסטית בכל מהלך המסע...ללא ספק אפשר להכתיר אותם כצוות מנצח.

עיקרי התכנון : יום ההתחלה נקבע ל- 5/4 ויום הסיום ל – 28/4 סה"כ 21 ימי ריצה ושלושה ימי מנוחה.

 

תכנית הריצה בחלוקה לימים :

 

 

כאמור החלטנו להתחיל באילת ולסיים בקיבוץ דן – ראשוניות. עד אז הושלם השביל בריצה רק מצפון לדרום. 

לוגיסטיקה – ליווי ע"י 2 רכבי 4X4 כאשר הציוד כלל : אוהלים, מזרנים, מחצלות, כסאות, צידניות, תיקים עם הציוד שלנו, עמדות טעינה לכל מכשיר ומטרה,  מזון, מים (שארז ויגאל דאגו לחדש כל פעם תוך כדי המסע צפונה), מקלחת ניידת, תאי אחסון למזון הטכני בשליפה מהירה, כלי מטבח, ועוד.

 

ארז מימין ויגאל משמאל. הנגרר עם המטבח, המקלחת, תיקים, עמדות טעינה, והמזון הטכני...משמאל הטנדר עם האוכל, כסאות, אוהלים, מזרנים, שתייה, ועוד.

 


ל

עמדת טעינת מכשירי חשמל                              הכנה לחניון לילה טיפוסי בשטח בסוף יום "עבודה"   




   הצוות הלוגיסטי בעמדת המתנה לחבורת הרצים

 

תקשורת – על מנת לכסות את האזורים ללא קליטה סלולארית, ועל מנת לאפשר מעקב אחר התקדמותנו ברשת, שכרנו טלפון לווייני שגם שידר את מיקומנו אחת לחצי שעה..


מהלך ההתקדמות שלנו כפי שהשתקפה ע"י הטל' הלווייני.

 

ניווט – אמנם השביל מסומן כולו ע"י סימן ההיכר שלו   אולם מריצות ההכנה (באחת מהן שילמנו בבירבור של כשלושה ק"מ...) ומשיחות עם אחרים הבנו שבקלות ניתן להתברבר וזה הדבר האחרון שרצינו ... ראשית הוחלט על היצמדות לסימן. אם הסימן לא מופיע ויש ספק בודקים. שנית עשינו הכרות עמוקה עם אפליקציית TRAILZ – אפליקציית ניווט למסלולי שטח - שנתנה מענה מצוין.  הנווט הראשי שלנו זולי ועוזר הנווט אורי עשו עבודה מעולה ומס' הפעמים שטעינו היה מועט ביותר. 
נושא שני בתחום הניווט היה תיאום מדויק של נק' המפגש עם הצוות הלוג' בשטח שעבד ללא דופי, ולמעט פעם אחת שנאלצנו להמתין להגעתם (לא בגלל שרצנו מהר אלא בגלל עיקוף גדול שנאלצו לעשות...) תמיד הם הקדימו אותנו והגיעו בול לנק' המפגש. 


פרוטוקול תזונה – לאחר התייעצויות עם אנריקה התזונאי ועם קובי אורן, ולאחר התנסות אישית הוחלט שכל 25 דק' תנועה תהיה הפוגה למשך 5 דק' לאכילה / שתיה / תוספים (בעיקר כדור מלח אחת לשעה בימים החמים מאוד שפקדו אותנו... ). במהלך המפגשים עם הצוות הלוג' במשך היום הקפדנו על השלמת נוזלים (סודה, בירה שחורה, מים) וחלבונים (ביצים קשות, טחינה, פסטרמה, טופו לאורי הצמחוני) ובערב ארוחה עיקרית שכללה מרק ירקות חם ועשיר, מנת פחמימות ומנת בשר או תחליף לצמחוני שביננו... על הכל ניצחו ארז ויגאל וכל פעם הפליאו ביכולות הבישול והאלתור. אישית נמנעתי כל התקופה משתיית קפה שחור במהלך היום – מניסיון העבר זה מזרז אצלי התייבשות – וממזון מטוגן.


 פרוטוקול תנועה – הבנו שלמרות שאנו קבוצה ייווצרו רווחים בין הרצים. קבענו ביננו שתמיד יהיה קשר עין עם הראשון ותמיד יהיה מישהו עם האחרון. בימים בהם נענו בחושך היה לכל אחד מחזיר אור מאחור בנוסף לפנס הראש ונענו כקבוצה.


 הפסקות – המתח בין הצורך במנוחות במהלך היום לבין המרחק הנתון שהיה צריך לעבור כל יום הגדיר את אורך ההפוגות – ביצענו בין 2 ל-3 הפוגות במהלך היום בתלות ביכולת  מפגש עם הרכבים בשטח, באורך וקושי המסלול. אחת ההפוגות הייתה ארוכה יותר – בדרך כלל בשעות עומס החום הכבד באמצע היום – והיתר של כחצי שעה לתדלוק והתרעננות. בנוסף הגדרנו שלושה ימי מנוחה כאשר העוגן היה שערב ליל הסדר נחגוג יחד ואת החג ולמחרת ננוח.


איך מכינים את הגוף לאתגר הזה? 

זה לא דמה לשום דבר שעשיתי בעבר. הניסיון שלי בריצות ארוכות אמנם כולל מרחקים ממרתון ועד 200 ק"מ – כולל מרחקים ל- 100ק"מ, 130ק"מ 160 ק"מ.. - אולם פה מדובר על ריצה רב-יומית של 21 יום כאשר האתגר הגדול ביותר הוא יכולת ההתאוששות מיום ליום. התייעצתי עם רצי אולטרה בולטים בארץ (לא אזכיר שמות בל אשכח מי מהם...). דבר שני בנינו תכנית ריצות ארוכות על קטעי השביל (כולל סימולציה בת ארבעה ימים שעקב פציעה שתוזכר בהמשך נעדרתי ממנה) הן להכרת התוואי והן להתנסות קרובה ככל הניתן למצפה לנו. כך מצאנו את עצמנו כמעט מדי סופ"ש רצים על השביל ולאט לאט מתחילים להבין את הקושי ומפנימים את האתגר.


מסתבר שאצלי אין הכנה לאתגר שלא מעורבת בה סוג של פציעה משביתה לאורך זמן לצערי – במהלך אוקטובר (חצי שנה בלבד לפני הזינוק...) תקף אותי כאב חד בזרוע ימין. אחרי אבחון מהיר התברר כפריצת דיסק בצוואר. הושבתתי יותר מחודש מפעילות כליל. התייעצות עם כמה אורתופדים ומביני עניין הניבו המלצה כללית לזנוח תכניות אתגריות ולהיכנס להחלמה ושיקום, וחלקם אף הרחיקו לכת והחלו לדבר על ניתוח רחמנא ליצלן... 
אז אמרו... התחלתי בתהליך ארוך למציאת המרפא המיוחל. שוטטתי בין מטפלים מכל הסוגים והמינים לרוב עם תועלת שולית. הכאב נשאר. כאן נכנס לתמונה טל אברהם מקיבוץ דליה מדקר בחסד וחבר לקבוצת הריצה. טיפול בדיקור כמעט שבועי אצלו התחיל להקטין הכאב. במקביל התחלתי להתאמן בשיטת הניסוי וטעייה בהדרגה ומהתחלה. הליכה, אח"כ הליכה / ריצה לסירוגין, לריצה מוגבלת לשעה, וכך אט אט העליתי את הזמנים, המרחקים והקושי בזהירות כשכל הזמן אני קשוב לאזור "הנגוע"... לשמחתי הגוף הגיב טוב לעלייה בעומס ולטיפול בדיקור והתקדמתי יפה. מפאת חוסר הזמן נאלצתי לוותר על אימוני הכח והתמקדתי בהעלאת נפחים, ריצות בעליות וירידות ואימוני הליכה. את כל האימונים ביצעתי עם תיק הריצה מלא ותרגלתי כל העת את פרוטוקול ההזנה והמעבר מריצה להליכה. האימונים תפסו צורה אך רחוק ממה שרציתי.

החשש מהאתגר היה רב, וככל שקרב מועד ההתחלה רמת הפאניקה עלתה וכל דבר שהיה מעבר ליום הריצה הראשון מבחינתי היה מעבר להרי החושך ... אין ספק שפרק הזמן שעמד לרשותי בגלל הפציעה ומה שהספקתי להתאמן עד תחילת המסע לא היה מספק. מה שעמד לזכותי היו הניסיון והאימונים שצברתי לאורך שנותיי בתחום הריצות ארוכות.

 

מועד ההתחלה התקרב... הביטחון העצמי לא משהו, מפלס הלחץ עולה, הראש חושב על השביל השכם והערב. מתחילים סגירות אחרונות : עיסוי מסורתי אצל חובב, כרטיס טיסה לאילת, עוד חולצה, עוד מכנס, חטיפי אנרגיה וחלבון שיספיקו לשנתיים וזהו נותנים לזמן לעשות את שלו.

ביום היציאה כרגיל אשתי פרגנה בברכת דרך צלחה מושקעת ומרגשת שמצאתי בתיק ואף פרסמה בפייסבוק – מה צריך יותר מזה?

 

ברכת הדרך מושקעת מעידית אשתי

 

לפני יציאה עם חולצות באדיבות רגינה.  

קמע מתנת הקואוצ' קובי אורן.                                                                                                                 

 

התלבטנו האם להקדיש את הפרויקט לנושא או תחום מסוים. עלו רעיונות, ניסינו לעניין גופים ועמותות. אבל שום דבר מאלה לא הבשיל. 
באופן אישי החלטתי להקדיש את המסע לזכר הוריי - דוד ואני בן הרוש ז"ל – אימי נהרגה בתאונת דרכים בשנת 99 באשדוד ואבי נפטר ממחלת ריאות ב-2010. הם היוו עבורי השראה להרבה ממה שאני היום, והסתלקותם מאתנו הותירה חור גדול שהזמן מתקשה להקהות. בכל אתגר הם איתי ברוח. הפעם הם היו איתי לאורך כל המסע. אני נוהג לקרוא ליחסים שלהם "זוגיות של פעם". הם היו ישות אחת והסתלקותה בטרם עת של אימי ללא ספק האיצה עשרות מונים את מחלתו של אבי מצער. יהי זכרם ברוך. 

אחת שהחלטתי שזו תהיה מטרת המסע שום דבר לא הסיח את דעתי מהמטרה. זולי נהג לומר – שדחפתי את הראש באדמה וזהו. לא נתתי לשום בדיל מחשבה שלילית להשתחל פנימה. הייתי כל כולי שקוע רק בצעד הבא. מקסימום הרשיתי לעצמי לחשוב על נק' ההתרעננות הבאה. לא מעבר לכך. כל פעם שמישהו מהחברים דיבר על יום המחרת, יום המנוחה הבא, מקום שלא קשור לכאן ועכשיו מבחינתי היה מעבר להרי החושך ולא העזתי לחשוב על זה. הכל היה רק כאן ועכשיו. מניפולציה על המוח... עד העץ הבא. עד העיקול הבא. עד סוף הנחל. עד הפסגה. וכו'. רק כך ניתן לאפשר למוח לעכל מרחקים כאלה.

 

משפחתי ואנוכי בקשת הסיום בקיבוץ דן עם החולצות שאשתי עיצבה לזכר הוריי אותה לבשתי ביום האחרון למסע.

 

איך אתאר את מהלך המסע המופלא? אנסה להתמקד באירועים הבולטים...

 

חמשת ימי הריצה הראשונים התאפיינו בחום המעיק של הרי אילת והמדבר דבר שלא היינו מורגלים אליו. להפתעתי ולשמחתי לא הושפעתי בצורה ניכרת מהחום, ובסיוע פרוטוקול התזונה הקשיח שגיבשנו הסתגלתי אליו די מהר. אני זוכר שאמרתי לאורי שאני מאוד מוטרד מנושא ההתייבשות – רק כשבועיים לפני כן את מרתון ירושלים סיימתי מיובש... – אילצתי את עצמי כל הזמן לשתות ולשתות ולבדוק כל פעם את צבע השתן. אורי חיבר סלוגן "אם משעמם אז שותים...". בהתחלה האכילה והשתייה עפ"י הפרוטוקול הייתה מאולצת. לאט לאט, יום אחרי יום זה נעשה כבר באופן אוטומטי.. כל 25 דק' הייתה באה הקריאה "אוכל, מים, מלח" ע"מ לתזכר את כולם לא לפספס... טקס שחזר על עצמו כל 25 דק' לאורך כל המסע כמעט. האוכל היה חטיף אנרגיה/ בננה/ רבע פיתה טחינה/ חופן של פירות יבשים, ואחה"צ חטיף חלבון... שתייה של חצי בקבוק מים (זה מעבר ל"שלוקים" התכופים שהייתי שותה משקית המים על הגב). משמעת צבאית ממש... בדיעבד אפשר לומר שזה היה מתכון מנצח. 


המסלול עצמו לקח אותנו לפסגות הרים עם עליות שהדופק בהן עבד שעות נוספות. כל פעם שהגענו לפסגות התגלו לעיננו נופים מקסימים ושונים מהנופים המוכרים... הרבה חום. הרבה שקט. הרבה מרחב. יופי בראשיתי שבהחלט היווה פיצוי הוגן למאמץ.

 סדר היום לאט לאט תפס צורה : השכמה ב-0500 בקולו הערב של אורי, התארגנות, קיפול תיקים אישיים, גלגול המזרון, קפה שחור וארוחת בוקר קלה כל אחד עפ"י טעמו, עלייה על תיקי הריצה, צילום יציאה לדרך והופ יציאה. קבענו שההתחלה תהיה הליכה להזרמת הדם ולחימום הגוף וכשהרגשנו מוכנים התחלנו בריצה קלה אם התוואי אפשר כמובן...

תמונת יציאה לדרך אופיינית...

 

דבר ראשון שאני זוכר הוא איבוד תחושת הזמן באופן הרגיל שלה. לשעה ביום לא הייתה משמעות. מאבדים את תחושת הזמן. המשימה היא רק לסיים את מנת המרחק הנתונה בכל יום. זה היה המיקוד. התחושה הזו התחדדה אף יותר במקומות ללא קליטה סלולארית. תחושת חופש גמורה. הייתה מנטרה שחזרתי עליה כל הזמן :"זה המקום בו אנחנו הכי רוצים להיות. כאן ועכשיו...". קשה לתאר במילים את התחושה של ריצה בתוך ים של כלום... מרחבים עצומים. הדבר היחיד שהעין מחפשת זה את סימן שביל ישראל הבא... בתוך האינסוף היה עבורנו מעין עוגן וסימן יחיד.


הדרום התאפיין בעיקר במעלים העצומים שבו. טיפוסים וירידות מאוד טכניים. קשים ואיטיים. כל הגוף עובד בריכוז גבוה על מנת לא להחליק/ ליפול או להיפצע חלילה, ובד"כ בגבהים שאין כלום בינך לבין מה שלמטה. הקושי הגדול ביותר שלי היה דווקא בירידות. הרגל מחליקה. אין במה להיאחז למעט הקיר שלידך אם בכלל. המדרך חלקלק. נדרשה יכולת טכנית גבוהה. מי שחגג בירידות היה מוטי שכל ירידה פשוט טס למטה תוך כדי קריאות עליזות.


אין ספק שהאתגר הגדול ביותר היה בירידה מחוד עקב. ולא בכדי. מסתבר שהוועדה של שביל ישראל מתלבטת האם להשאיר את המעלה הזה במסלול השביל או לאו בגלל הסכנה שבו. ההגעה אליה היא בהפתעה. נעים על מישור ופתאום מופיע חץ המורה שהמשך הדרך היא למטה. פשוט ככה. מבט חטוף מטה מגלה צוק אנכי ענק. השביל מתפתל מטה בצמוד לקיר הצוק כאשר אין הרבה מקום לטעויות. גילוי נאות – זה המקום בו פחדתי. אמרתי לחבר'ה שמכאן אני לא יורד. מטורף... את כל הירידה עשיתי כאשר ברובה פשוט התיישבתי על התחת. היא נראתה לי נצח וכל צעד חושב בקפדנות. לא שבשאר הירידות היה הרבה יותר מהר, אבל פה היה השיא. איכשהו בסוף גם אותה סיימתי.

 

הירידה מחוד עקב ניתן לראות אותי בהמשך על התחת... 

 

השיבוש הראשון לתכניות שלנו הגיע בשבוע השני... מזג האוויר השתנה מחום קיצוני לטפטוף.. לא האמנו. יום הריצה אחרי יום המנוחה הראשון במצפה רמון. רצנו לקראת סוף היום לכיוון חניון נחל מדור. החל טפטוף שהתחזק לגשם ממש... מזלנו שהיינו כשעה מנק' המפגש עם הרכבים... הגענו לרכבים רטובים, גשם יורד. מחנה הלילה וארוחת הערב מוכנים. מה עושים? התייעצות קצרה והחלטנו לגמוע המרק צ'יקצ'אק ולהתקפל. הגשם המשיך והמים התחילו להיערם – סכנת שיטפונות ברקע. לידנו היו שבליסטיים שהסתתרו בקפל קרקע מהגשם שבהמשך גם אותם יפנו מהר מהשטח. תוך כדי דהירה החוצה מהשטח איתרנו מקום לינה חלופי בירוחם – אכסניית נוער שמשמשת גם שבליסטיים שהיוותה באותו ערב מקלט לכל פליטי השביל – הדילמה הייתה מה עושים מחר? התחזית הראתה סיכוי גבוה לגשם וסכנת שיטפונות בדרום. אין מצב להמשיך עפ"י התכנית בייחוד לאור העובדה שהמסלול למחרת מוגדר ע"י הספר האדום כקשה ביותר על השביל, גם הכרנו אותו מהסימולציה ולבצע אותו ירד מהפרק.


התייעצות בין חברי הקבוצה הולידה החלטה – למחרת נבצע קטע שתוכנן לעוד יומיים שגם אם יירד בו גשם לכל היותר נירטב אבל לא נסתכן, ולאחר מכן נשוב להשלים את הקטעים המתוכננים. בדיעבד החלטה מצוינת – גם לא הסתכנו בלהיקלע לשיטפונות וגם לא בזבזנו יום יקר. הקטע שרצנו היה מערד למיתר. במשך כל היום כמעט ירד עלינו גשם. האדמה הייתה בוצית ומחליקה. ההתקדמות הייתה איטית אבל עמדנו במשימה. נחישות שם המשחק.

 

כל היום "שטנו " בבוץ...


למחרת שבנו להשלים את הקטעים שדילגנו עליהם. במרכזו העלייה לכרבולת. מי שלא מכיר עבורו זה רק שם... מי שמכיר מבין. התנועה על הכרבולת היא על פסגת צוק שמצד אחד מצוק תלול, ומצד שני שיפוע חד הזרוע סלעים מחודדים וההליכה עליו היא "רגל ארוכה רגל קצרה", וחיפוש אחר מקום בטוח לצעד הבא. התקדמות איטית וריכוז מלא. לפני ההגעה לכרבולת טיפסנו בנחל עפרן המקסים אך הקשה מאוד – טיפוס טכני מאוד עם גבים מלאי מים מהגשם של אתמול שצריך לעקוף ומאמץ גופני לא פשוט.

 


 

הליכה על הכרבולת



גבים מלאי מים בעפרן.                                                       

 

בעוד אנו שקועים בריכוז מלא אחר הצעד הבא על פסגת הכרבולת - נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל הסביבה ... הלב קפא והנשימה נעתקה... מה לעזאזל?! הרמנו את הראש להבין מה נפל עלינו והבחנו בפטריית עשן עצומה מיתמרת מימיננו – הסתבר שמדובר בפיצוץ מבוקר שבוצע מהמפעלים מימין לנו. רגע מפחיד ...

למחרת חיכה לנו הקטע מהמכתש הקטן לערד. ללא ספק מתמודד על תואר היום המתיש ביותר. סה"כ תכננו לאותו יום 63 ק"מ. למדנו שיש ק"מ ויש ק"מ... הפתעה גדולה הגיעה כשהתחלנו את נחל יעלים ובהמשך נחל טביה... 2 נחלים זרועי חלוקי נחל, בולדרים ואבנים מכל המינים הסוגים והגדלים שההליכה בהם – אין מה לדבר על ריצה – קשה מאוד ואיטית מאוד. נכנסנו לחושך בתוואי לא מוכר וההתקדמות הואטה עוד יותר... בסופו של דבר נכנסנו לערד מותשים בשעה 2200 לערך. וויתרנו על ארוחת ערב מסודרת והסתפקנו בפיצות שארז ויגאל קנו לפני כן. התנועה בתוך הנחלים בתוואי "שובר רגליים" החמירו פציעה קיימת בברך של מוטי מה שגרם לו להחליט על יום מנוחה למחרת ע"מ לתת לברך להתאושש...כאן יש לציין שמי שמתכנן את שביל ישראל עפ"י הספר האדום עליו לקחת בחשבון שהספר האדום לא מפרט את תוואי השטח והקושי שלו. אנחנו למדנו שזה קריטי לעיתים.


למחרת התחלנו את היום ביער יתיר ובמהלך היום הצטרפו אלינו בפעם הראשונה רצים ללוות אותנו – ואיזה רצים! גברת אולטרה עטרה רון שאף הביאה אתה תיק הפתעות בלתי נגמר ובהמשך גם זקן שבט רצי האולטרה יאיר ישראל שכזכור אף הוא רץ את השביל... מבחינתנו זו הייתה חגיגה מושלמת כאשר הגיעו גם חברים מקבוצת הריצה רגינה גלית נווה וטל אברהם המדקר שללא שהיות מיותרות העניק לכל אחד מאתנו טיפול בדיקור בתנאי שדה וחבש את מי שצריך... אשרינו שיש לנו חברים כאלו...

 

   

          

  

  עטרה רון מימין ויאיר ישראל באמצע          

                                                          טל אברהם המדקר מס' 1 בטיפול בתנאי שדה.    

יאיר ישראל ליווה אותנו עד בית ג'וברין. הוא היה נחוש שלא להיכנס לחושך והריץ אותנו מכפר לכיש ועד בית ג'וברין בקצב המהיר ביותר שרצנו לדעתי כל המסע... היה מביך לראות באיזו קלילות הוא רץ לעומת הגמלוניות והכבדות של הצעדים שלנו... אבל עמדנו בזה בכבוד והגענו לבית ג'וברין לפני החושך בואכה יום המנוחה השני. שבוע הריצה שסומן מראש כמאתגר ביותר – הן בגלל קושי ואורכי הקטעים, והן בגלל שכלל שישה ימי ריצה ברצף – בא לקיצו והיינו די מרוצים.


בשלב זה אותות המאמץ כבר ניכרו על כולנו. בכל אחד זה התבטא בצורה אחרת : מוטי כאמור סחב ברך ונאלץ לוותר בהמשך על עוד קטע. זולי סבל מפציעה ישנה שהתעוררה ברגל וויתר על הקטע האחרון מלכיש לג'וברין ובהמשך על עוד יום. וכולנו התחלנו בעיקר לסבול משלפוחיות ברגליים וכאבים בכפות הרגליים כך שיום המנוחה – הפעם בצימר מפנק בכפר אוריה - בא בזמן. ניצלנו אותו למנוחה, עיסויים ובעיקר למפגש מחזק עם המשפחות שבאו לבקר ולעודד ואחותי אף העניקה טיפול רפלקסולוגיה לכפות רגלנו הדואבות.

אם יש לי לקח אחד חשוב מהמסע הוא תשומת הלב שיש לתת לכפות הרגליים. הן הראשונות והעיקריות שסופגות את כל האימפקט. זה כולל החלפת גרביים ונעליים יותר תכופות במהלך היום ומריחת שמן לריכוך העור. אמנם יאיר המליץ לי לפעול כך אבל התחלתי רק מאמצע המסע וזה בהחלט סייע. יש עוד שיטות לטיפול בכפות הרגליים בריצות ממושכות שכדאי לאמץ כגון הדבקת פלסטרים מיוחדים במקומות החיכוך המועדים, ועוד.



טיפול מציל רגליים מאחותי מגי היקרה

 

שלושת הימים הבאים היו מאתגרים במיוחד, ארוכים עם טיפוסים לא מבוטלים שאת כולם סיימנו בשעות החושך, מה שקיצר לנו את שעות השינה והמנוחה אבל לא שבר את רוחנו... במהלך שעות האור נהנינו מנופים מרהיבים של אזור המרכז והיכרות עם מקומות ופינות חמד שלא ידענו על קיומם. למחרת המנוחה בכפר אוריה איתי נתקף כאבי בטן עזים ונאלץ להתפנות לבי"ח – ההחלטה על גמישות בנושא הרכבים הוכיחה את עצמה ויגאל הסיע אותו ותמך בו – ולאחר בדיקות התברר שהוא סובל מאבן בדרכי השתן. אבן או לא אבן זה לא מה שיעצור אותו וכעבור יומיים הוא יצטרף אלינו חזרה באולגה. מכאן ואילך נגמרו הפציעות וההיעדרויות, והנחישות והרצון לסיים את השביל גברו על הכאבים והפציעות שלא נעלמו – ניצחון הרוח על החומר.


מפה לשם הגענו למרכז הארץ ולאזורים יותר מוכרים וזכינו שוב לליווי וביקורים של חברים ורצים שבאו לקחת חלק בחוויה, לפרגן ולחזק. הראשון היה אבנר טייב – שועל ריצות וותיק שבא להיות לנו מדריך בתל - אפק ורץ אתנו 21 ק"מ בחום ולחות מעיקים... 

 

עם אבנר טייב בתל אפק                                                                                    

 

בימים הבאים גמענו את רצועת החוף מרידינג – שם עברה בי מחשבה משעשעת ששבועיים לפני כן מטוס הביא אותי לאילת כדי שאת כל הדרך חזרה מאילת ועד כאן אעשה ברגל... - ועד ג'אסר א זרקא. ריצה על חול ים, סלעים, חולות, דיונות. וחם ולח. הלחות המעיקה גרמה אצלי לזיעה – אני מוכר כמזיע בלתי נלאה... -  שפיתחה שפשפת מציקה במשך יממה שלמזלי נעלמה בעזרת טיפול אינטנסיבי לאחר יום. הדברים הקטנים שיכולים להרוס. 


הפתעה נוספת הייתה בחוף פולג. הצטרף אלינו ערן פרי - רץ שעד אז לא הכרנו. פשוט התייצב ואמר שהוא מצטרף אלינו לכל אותו היום ורץ אתנו עד גני הנדיב. זכינו להכיר בחור צנוע ומוכשר. ההפתעות באותו בוקר לא הסתיימו – הזוג של עולם הריצה פיליפ ולורנס גורדון באו לפרגן לנו ארוחת בוקר מפנקת ועשירה עם המון המון שמחה – היה כיף גדול.

 

הזוג גורדון וערן בפולג                                                           

 

ההגעה לג'אסר ומשם הטיפוס להר הכרמל ולגני הנדיב סימנו את עזיבת מישור החוף ומעבר לאזור מוכר ולמסלולי הבית. על מנת לקצר את המרחק ביום של ליל הסדר החלטנו להאריך את המסלול ולסיים אותו בשפיה במקום בגני הנדיב. את ליל הסדר תכננו מראש לחגוג ביחד עם המשפחות אצל מוטי, ובמקביל לקבוצת הוואטסאפ שלנו הרצים נולדה קבוצת וואטסאפ של הנשים שטרחו על הכנת ליל הסדר... 
את יום ליל הסדר התחלנו כאמור בשפיה ולשם הגיעו לרוץ אתנו חברים יקרים – עדי סגל, פוגל מהחורשן, אלי שחף וענבל בראון באה גם לחזק - היום היה מאתגר עם תוואי הליכה מאוד קשה של סלעים, בולדרים ודרך יפהפייה אבל לא נוחה בעליל שטיפסה וטיפסה עד שהגענו לעוספיה בערך ב- 1700. בשעה 2000 הסבנו חגיגיים ומאושרים מסביב לשולחן ליל הסדר אצל הקלינגרים עם משפחותינו. היה שמח, נעים וטעים.

 

 חוגגים ליל הסדר


בכל ימי המנוחה הקפדתי עם עצמי - ואף חילקתי את זה עם האחרים – לא לצאת מה"מוד" של הריצה על השביל. לא לתת למנוחה ולהפוגה להיכנס ביני לבין השביל... בכל זמן המנוחה שיננתי לעצמי שהאתגר לא נגמר ושנכונו לנו עוד ימים קשים בהמשך ואסור להרפות. זו מלכודת דבש מאוד טריקית ובקלות אפשר ליפול לתוכה אם לא מודעים לה ומנטאלית מתכוננים אליה.

 

את יום המנוחה אחרי ליל הסדר כל אחד עבר עם משפחתו. אני הייתי בביתי בטבעון וסוכם שלמחרת ארז יאסוף אותנו ונצא חזרה לשביל מהמקום בו עזבנו אותו בעוספיה. זה קרוב הביתה ובמהלך היום הצטרפו אלינו לסירוגין חברים וחברות רבים – חן, טל מור, יורם, טל אברהם שהצטרף שוב, חברים של איתי שחשבו לרוץ קטע שטוח ויצא להם לטפס לא מעט אבל נהנו מכל רגע... והשיא היה כאשר פגשנו את דורון שלמון בעל חנות RUNWAY שבא לחזק ואת ידידנו סמיר זבידאת הקצב שפתח לנו שולחן באלון הגליל והיה קושי רב לעמוד בפיתוי ולמלא את הכרס בכל הטוב שהביא לשם... את היום הזה סיימנו בעלייה להר יונה בנצרת ועם ארוחת ערב בבית של יגאל ולינה בקיבוץ העירוני (תשאלו את אורי מה זה הוא ישמח להסביר... J).



        

יוצאים מעוספייה

 


   סמיר מפנק מפנק                                                                                

   


                  

החברים שרצו שטוח ונהנו ממסלול מאתגר



בשלב הזה של המסע הגוף כבר הסתגל לעומס. הכל נעשה באופן אוט'... החל מההתארגנות בבוקר כשהידיים עושות הכל מאליהן והסדר קבוע וידוע מראש ונעשה כמעט בחצי הזמן מאשר לקח בהתחלה. כפות הרגליים שעד לפני שבוע היו רכות עם שלפוחיות פה ושם נעשו קשות כקרטון וקשוחות. כל בוקר שימנתי אותן לפני הגרביים. לגבי המשקל – בהתחלה הקפדנו להישקל מידי בוקר וערב על מנת לנטר את איבוד המשקל  – השלתי בשלב זה כארבעה ק"ג ועד סיום המסע יירד עוד אחד - סביר בהחלט לאור המאמץ. במקומות שבהם היה ניתן המשכנו לרוץ אבל המושג "עלייה" הלך וקיבל משמעות מקלה, ולפני כל קפל קרקע בזווית כלפי מעלה עברנו להליכה כי "זו עלייה"...היו פרצי אנרגיה בהם רצנו גם בעליות כמו בעלייה של הר יונה בנצרת שרצנו כמעט את כולה. התחושה הייתה טובה וחיונית.


 נצרת – ארבל – רמת סירין – בואכה הירדן וטבריה והתחלנו להריח את הסוף. לא יאומן. יום שלישי הביא אתו יום מאתגר ולא פשוט כלל. עומס החום הגיע לכדי 40 מעלות בשיא היום ואחרי טיפוס וירידה מהר ארבל התחלנו את הטיפוס בנחל עמוד תחתון ועליון. הטיפוס בנחל עמוד עליון היה בחום כבד ונעתי בכבדות למשך כשעתיים. אמרתי לחבר'ה שמבחינתי זה היה אחד הקטעים הכי מתישים במסע. אבל גם אותו עברתי והפיצוי היה שכשוך קצר בבריכות השכווי במעלה נחל עמוד עליון. מה שחיזק אותי עוד יותר הייתה הידיעה שבערב המחרת אפגוש את משפחתי שתהיה איתי במאהל הלילה ותלווה אותי עד הסיום. באותו יום באו לבקר ולפרגן בערב בחניון העיקול חברים רצים יקרים נלה ואשר עם פינוקים, והמטפל קובי אביב הגיע חמוש במיטת טיפולים והעניק לכל אחד מאתנו טיפול מפנק – אשרינו.

 

עם אשר נלה וקובי המטפל

 

 

בערב האחרון של המסע הפתעה נוספת. קרלוס גולדברג מרמות נפתלי שגם רץ את שביל ישראל מצפון לדרום בא להרים אתנו לחיים ושיתף אותנו קצת מחוויותיו על השביל.

לחיים עם קרלוס גולדברג...

 

 

יום הסיום הגיע והחגיגה הגיעה לשיא... רצינו לסיים בשעה סבירה עקב ערב החג ובפועל נותר לנו קטע קצר של כ-30 ק"מ לאחר שיום לפני "גנבנו קצת"... את היום הזה רצתי עם חולצה שתמונת הוריי ביום חתונתם מתנוססת עליה ואשתי וילדיי איתי... הגיעו לרוץ אתנו אורון אחיו של אורי ובנו, ודודו של איתי. ובהמשך הצטרפו רגינה, ההורים של זולי ושל איתי (שליוו את איתי לאורך כל המסע כמעט – כל הכבוד להם). החגיגה הלכה והושלמה עם ההתקדמות ועם כל תחנת התרעננות ההתרגשות עלתה... באופן מפתיע קצב ההתקדמות רק גבר ככל שהתקרבנו לסיום...

 

תחנת ההתרעננות האחרונה עם האורחים.                                                                       



כל פעם שעברנו 100 ק"מ ציינו אותו בצילום – בתמונה צילום ציון ההגעה לאלף ק"מ.       

 

רצינו לדחות ולדחות אבל הסיום הוא בלתי נמנע. מתקרבים לקיבוץ דן וההתרגשות רבה. לקראתנו פתאום רץ חברנו מהקבוצה דניאל שבא גם הוא לפרגן ולהיות חלק מהרגע. פנייה אחרונה וקשת הסיום הסמלית (שלרוב השביליסטים מהווה קשת ההתחלה) מתגלה לנו ועוברים דרכה בצהלה וזהו. נגמר. לא נתפס. חיבוקים. צילומים וחיוכים וזהו. עשינו זאת!

 24 ימים ברוטו. 21 ימים נטו. 1040 ק"מ. 22 ק"מ עלייה מצטברת. ים חוויות. נופים עוצרי נשימה. זריחות ושקיעות. התמודדויות. קשיים. צחוקים. רגעי משבר. הכל נגמר. אבל נשארה חרוטה בנימי נפשנו חוויה שאין שנייה לה לכל החיים.

חמשת הרצים מימין : מוטי, פרדי, איתי, זולי, אורי. 


 

הצוות המנצח (למעט קובי) – רגינה מימין, יגאל באמצע וארז משמאל...   ילדיי הספיקו להכין ספר מסע עם תמונה מכל יום.                                      

 

אפילוג :

 

המסע על השביל היה מבחינתי מסע אל הלא נודע. לא הכרתי את רוב רובו של השביל. הכרתי את חבריי למסע אבל לא הכרות אינטימית כמו זו שחווינו בפועל 24/7 יחד. הנסתר מבחינת הקושי והאתגר היה רב יותר מהגלוי. מבחינתי כל יום עמד בפני עצמו וניסיתי לשמר ולנצור כל רגע כי ידעתי שזו חוויה חד פעמית שלא תחזור. לפני היציאה למסע בשיחה עם אשתי אמרתי לה שאני מקווה שתהיה לי חוויה טובה ושלא אגיע למצב בו אני "שורד" או בעגת הרצים "רץ ריצות חפירה". לשמחתי הרבה ולהפתעתי אני מסכם את המסע המופלא כהצלחה מעל למשוער. לא חוויתי כאב משמעותי. לא התכווצויות. לא משברים נפשיים. לא חולשה. מפתח להצלחה לטעמי היה התכנון המדוקדק עם חבריי שהותיר מעט מקום אם בכלל לטעויות ולא חסכנו במשאבים ע"מ להרים פרויקט ייחודי זה.

ובעיקר נהניתי. כמעט מכל רגע. גם בקטעים קשים. בקטעים "יבשים", בקטעים של תוואי לא נוח. בקטעים של כניסה לחושך. לא אפשרתי לעצמי לקטר אפילו לא ביני לביני. בקטעים האלה תמיד צחקנו ואמרנו שהשביל תמיד "מפנק ומפנק". ואת מנות ה"פינוק" העיקריות היינו מקבלים איכשהו דווקא לקראת סוף יום כל פעם בצורה אחרת... נחל שלא נגמר, עלייה תלולה, תוואי קשה. דיונה שחולות נכנסים ומכווצים את אצבעות הרגליים בתוך הנעל. אבל צחקנו מזה ולא נתנו לזה להרפות את רוחנו.

 יאיר וקרלוס אומרים לנו שאין יום מאז שסיימו לרוץ את השביל שמחשבתם לא נודדת אליו. אני בטוח שעם חלוף הימים גם אנחנו יותר ויותר נחשוב על השביל. על יופיו. קשייו. אתגריו ומה שהוא לימד כל אחד מאתנו. ואיכשהו זה ישפיע גם בדרכים אחרות.  


תודות : לחבריי הרצים למסע שאיפשרו את הלבד ואת הביחד : איתי, זולי, מוטי ואורי - היה לי לעונג המסע איתם. לרגינה שלקחה את הפרויקט כאילו היא בעצמה תרוץ אותו. לקובי אורן על הזמן והטיפים. לצוות הלוגיסטי המעולה ארז ויגאל שבאמת דאגו לכל דבר קטן כגדול. ליאיר ולקרלוס שהיוו עבורנו השראה ובאו אף לחלוק. לאנריקה על ההדרכה התזונתית. לכל המלווים, המצטרפים ואלו שבאו סתם לחזק ולעודד. וגם לכל החברים הפייסבוקיים שעקבו, פרגנו ועודדו בעזרת הרשת – לכולם תודה גדולה. 

למשפחתי המורחבת – אחיי ואחותי. גיסותיי, אחיינים, אחייניות – שכל הזמן מפרגנים מעודדים וגאים בי. 


אחרונים אך היקרים לי מכל היא משפחתי – בכל אתגר משוגע שאני לוקח בו חלק הם איתי ממש. אישתי שנותנת את המרחב להתנסות ולחוות ואף לוקחת בו חלק פעיל. תודה ענקית על הפירגון, החיזוק, העידוד וכל מה שאתם עבורי.

 

משפחתי עם חולצות עליהן מודפסת תמונת הוריי ז"ל מיום חתונתם ופרגנו לי עם תמונה שלי "גאים בך"  – מימין : ענבר, עדן, אנוכי, עידית רעייתי. אופיר.

 

 

" חכם השביל מן ההולכים בו. אם עלית בו – אל תעזבנו כי הוא צודק תמיד. הנה ימשוך אותך אל שפת הים בשעה שפניך להרים דווקא, ואתה רוצה לנטוש אותו ו'לקצר'. הגעת לשפת המצוק, ואתה רוצה לרדת והוא סחור סחור עולה ויורד, ומושך אל אי – אך היזהר לך מקיצורים!"

 

 

עד העונג הבא


 

 

בתוך ים שיבולים





 

                                       חוף ג'אסר א זרקא



צופה לכינרת         




                                                  זולי מנווט בים קוצים דרדרים וסלעים


אורי ואחיו אורון בדרך לקיבוץ דן   


איתי מבסוט






 מוטק'ה מטפס עם החיוך



בין שמים לארץ










1 תגובות
מותח הגבול ל-200 ק"מ
27/10/2014 21:29
פרדי בן הרוש
כהרגלי אני שוב מסכם מירוץ בעיקר כדי לעכל לעצמי את החווייה וקצת כדי שיהיה תיעוד לעתיד. לנכדים אולי...

אז הפעם מתחתי את גבול היכולת שלי, ואחרי שבשנתיים האחרונות התנסיתי פעמיים ברציפות בהשלמת מירוץ ל-100 מייל (166 ק"מ) יצאתי הפעם להרפתקאה של גמיעת 200 ק"מ.

 

הכל התחיל מיד עם סיום ה-100 מייל בסובב עמק 2013 שאז הכריז מר שי חזן - שעומד אישית אחרי המפעל המופלא שנקרא "סובב עמק" - שבשנת - 2014 יהיה מקצה ל-200 ק"מ. משום מה לא היה צריך הרבה ע"מ לשכנע אותי להירשם אליו עם עוד כמה פסיכים. האמת היא שלא פעם די הצטערתי שנרשמתי. הקושי הגדול ביותר שלי הפעם היה היעדר הרעב שהיה בי כשנרשמתי לתחרויות הקודמות. אבל את הנעשה אין להשיב...

 

תכננתי לרוץ את מקצה ה-140 ק"מ במירוץ ים לים כתחנה בדרך ל-200 אבל אבוי... מירוץ ים לים הסתיים בכישלון מהדהד מבחינתי (התייבשות משמעותית שסיומה בביקור בבי"ח), וגרוע מכך הביטחון העצמי נפגע מאוד, ועכשיו לך תתאמן ותסמן יעד של 200 ק"מ כש- 140 אתה מסיים בבי"ח. מחשבות רבות עברו לי בראש החל מלבטל את ההשתתפות ועד לזנוח את התחביב הזה ...

 

למזלי הרב אני מוקף במשפחה וחברים מופלאים שלא הרפו ממני, עודדו אותי ולא וויתרו עד שנוכחו לראות שהנה אני חוזר לשגרת אימונים והמשבר האישי עבר. וזה לא היה כהרף עין - מי שמכיר מקרוב אותי יוכל להעיד שזה היה משבר משמעותי...

 

הדבר הבא שהחלטתי הוא שאם אני הולך על ה-200 אני צריך לשבור את שגרת האימונים ולהתאמן אחרת לגמרי - עד אז התאמנתי בפורמט די שבלוני ומקובל. הימרתי על הTOP. שיחה עם קובי אורן (נכון להיום אלוף עולם במירוצי סיבולת לשישה ימים) בעידודה של חברתי הטובה ענבל, והשידוך בוצע. יצאנו לדרך. ואיזו דרך!!! לא אלאה ואאריך כאן במילים לגבי תכנית האימונים רק אציין 2 עובדות :

1. כל שבוע אימונים היה שווה ערך לשבוע סיכום בתכנית הקודמת מבחינת אתגר - ולא שהקודמת הייתה קלה...

2. האימון המסכם ארך 18 שעות (!!!).

תכנית אימונים מאתגרת. מפרכת. בונה. אבל בעיקר נוטעת ביטחון שאין דבר כזה אי אפשר. בדרך קובי שיתף איתי כל טיפ. לקח. ידע. ניסיון. בכל תחום - ביגוד, אוכל, שתייה, פסיכולוגיה, וכו' - לא יסולא בפז.

 

את תכנית האימונים סיימתי ללא תקלות או פציעה ועבדתי קשה. מאוד. אבל תמיד היה הספק...

ראבאק 200 ק"מ!!! שישה סיבובים בסובב!! איך???

הגיע שלב התכנון המפורט של הריצה עם קובי. גם כאן הבחור לא אכזב. איך לרוץ. איך לחלק בראש. איך להתנהג במשבר. וסיכמנו את האסטרטגיה המרכזית : לרוץ שלושה וחצי סיבובים. לישון 50 דק' (כן כן...) ולהשלים עוד 2.5 סיבובים. אם מישהו קורא ומתכנן לרוץ 200 שנה הבאה - קחו את הטיפ הזה בחינם אבל לפני כן תתרגלו את זה. לא פשוט כלל וכלל לרוץ 117 ק"מ, להצליח להירדם למשך 50 דק', ולקום להמשיך לרוץ. בכלל לא פשוט...

 

התודה הגדולה לשלב האימונים אני חייב לחבריי המופלאים מקבוצת RUN&ROLL שכל אחד ואחת התאמן ליעד שלו, ושכולם ביחד היו שם האחד בשביל השני לאורך כל התקופה בעידוד, פרגון, עצה טובה, תמיכה, שבלעדיהם היה נורא קשה. בראשם יורם שניר אתו רצתי את רוב האימונים הארוכים וצברנו שעות על גבי שעות של ביחד בלילות עם פנס על המצח...

 

יום המירוץ התקרב ושלב ההכנות הלוגיסטיות הגיע. לא וויתרתי על העיסוי הכפול אצל חובב המקצוען. מניסיון קודם החלטתי שאני מצוות לכל סיבוב מלווה, ומגייס את המשפחה כצוות לוגיסטי. אבל לא שיערתי את גודל ההצלחה והתרומה הן של המלווים והן של משפחתי וחברים שהתנדבו - מפתח נוסף למירוץ המוצלח.

וכך ציוותתי עפ"י הסדר את : טל מור, אשר בוזי, קובי קסטרו, אנדראה (ליוותה אותי חצי סיבוב עד השינה המתוכננת), קובי גל (חצי סיבוב משלים), יובל כרטא ואבי ליפשיץ . בדיעבד אני יכול גם לומר שכל אחד מהמלווים ביצע עבודה מעולה כל אחד עם היתרון היחסי שלו...אין עליכם. תודה!

 

במשפחה סיכמנו שאופיר הבן הבכור ילווה אותי עם חבריו בלילה הראשון, עד שאשתי ובנותיי (עדן וענבר) יחליפו אותם למחרת בצהריים. וכך היה. אין מילים לתאר את העוצמות שקיבלתי כל פעם שנפגשתי איתם. החווייה הפרטית שלי הפכה לפרוייקט משפחתי מגבש ומעבר לזה.

 

יום המירוץ הגיע. הגעתי אליו מוכן גופנית ונפשית ולא עצבני. הרגשתי טוב וחיובי. מזג האוויר האיר לנו פנים הפעם לאורך כל המירוץ, ובדיעבד אני יכול לומר שהכל התחבר על הצד הטוב ביותר. התכנון היה לרוץ כל סיבוב בחמש ש' (האמת היא שביני לביני לא האמנתי שאצליח לעמוד בזה) ובאמצע כאמור שינה של 50 דק' עד שעה.

 

ההחלטה לישון אחרי שלושה וחצי סיבובים - מעבר לזה שנתנה לי מנוחה וכו' - בעיקר חילקה לי את המירוץ בראש ל-2 והקלה עליי פסיכולוגית לשאת את הרעיון של 6 סיבובים. מהתחלה חשבתי רק להגיע למנוחה. כלל לא חשבתי על 6... והעובדה שבכל סיבוב היה מלווה אחר עם סגנון אחר, והיו המשפחה הפכה את המירוץ למשהו אחר... פחות קשה מנטאלית ויותר עם נקודות לציפייה כמו שהמנטור קובי אורן הסביר : "אתה צריך לייצר לך על ציר הזמן דברים לצפות להם..." וזה עבד.

 

לגבי שאר הדברים : בכל סיבוב החלפתי חולצה. כל שעתיים בלילה ושעה ביום כדור מלח. מגנזיום רק לפני השינה. כל סיבוב חידשתי את הגירוז במקומות הרגישים...ומהתחלה הקפדתי על שתייה מרובה ולדחוף אוכל. ידעתי שככל שהזמן יחלוף יהיה לי קשה לאכול. היוצאים מן הכלל היה בסוף הסיבוב הרביעי הרגשתי רעב ובלעתי 2 פרוסות מרוחות בשוקולד, ובסוף החמישי שתיתי פרילי שלם. אין לי מושג איך הצלחתי... אבל הייתי רעב מה לעשות. לשמחתי הרבה זה עבד ולא הרגשתי לרגע תשוש או נטול כוחות וגם מערכת השתן עבדה לגמרי לא רע... (סליחה על הפרטים...)

 

לכל אורך המירוץ קיבלתי חיזוקים מאוד משמעותיים מאנשים נפלאים בדרך - דורון שלמון שלא הפסיק לפרגן, עטרה רון שמאוד ריגשה בעידוד שלה גם אחרי שהיא עצמה החליטה לפרוש, עומר מנוס שכרגיל עודד וחיזק, לורנס גורדון המופלאה, מיכל דוידסון, יורם אבידן, יאיר ישראל ההשראה שלי, חבריי מקבוצת הריצה ומשפחתי שלא חסכה ממני עידוד וחיזוקים, ועוד ועוד ... ואפילו שיחת עידוד וחיזוק מעבר לים עם המנטור... ואלה היו מזון למוטיווציה!

 

המירוץ התנהל כמתוכנן ועברו הלילה הראשון והיום השני. המלווים עשו עבודה מופלאה בעידוד. דוחפים לי אוכל, שתייה , מלח בזמן וממש חוסכים ממני את כל ההתעסקות במסביב ולהתרכז אך ורק בלהניע את הרגליים. צוות מנצח !!!

סיבוב חמישי מגיע. קצת תשוש אבל נחוש. יובל המלווה מתעכב וקובעים להיפגש בדרך. יוצא לסיבוב עם עידוד ודחיפה מעטרה רון שמפצירה בי לא להתעסק עם שום דבר אלא רק בריצה. העיקר אל תאבד ריכוז עכשיו! אין עליה. פוגש את יובל כרטא - בוגר 100 מייל בעצמו - וממשיכים בדרך. ג'וערה. גלעד - מרק חם מתוצרת אשתי. ג'וערה. הנה הטייפון. כל הדרך יובל מחדיר לי בראש שזהו נגמר. עוד סיבוב ניצחון וזהו "סוגרים ריצ'רצ'". הרגליים סוחבות ואני תוהה איך לא כואב ולא תפוס וממהר לא לחשוב על זה. בפעמים הקודמות בשלב הזה הייתי כבר בהישרדות...

מגיע להזורע. בדרך אני מסכם עם אבי ליפשיץ המלווה הבא שניפגש בטייפון (בוגר 100 מייל ואולטרה אנדורה האימתני...). במאהל מצפה הפתעה : אחותי, אחיינית ואחיין הגיעו מאשדוד גם הם לעודד ולהיות שותפים לשיגעון... בורכתי...

 

יוצא לחושך לסיבוב השישי לבד ואז נזכר באימון המטורף שעשינו כמסכם למסכם... 6 ש' ריצה הלוך חזור מהזורע לפסגת עליית החרובים... ובדיוק כמו שקובי ניבא - פשוט לא נרתעתי...

נפגש עם אבי בעלייה לטייפון - ומרגע זה אבי לוקח פיקוד ופשוט סוחט ממני את טיפות הכח האחרונות... הליכה מהירה בעליות. ריצה במישור ובירידות. שתייה ואכילה בין לבין. ולא מוותר לי. וכל הזמן מפציר בי לשמור על ריכוז. לא נותן לי לרגע להרפות. דוחף ודוחף. ואני פשוט מתמכר ונשמע להוראות ובעיקר מתפלא שאני עדיין מסוגל לרוץ אחרי 190 ק"מ... בג'וערה ההתלהבות כבר בשיאה וכל המשפחה דוחפת "יאללה התחנה האחרונה!!" וההתרגשות אצלי כבר מתחילה לבעבע... עוברים את הטייפון, דוהרים בשביל לקראת יער החרובים, מעיין אמי, כביש יקנעם והנה רואים את שער הסיום. אבי לא מרפה גם עכשיו. ווינר אמיתי... שער הסיום. התרגשות בשיאה. משפחה. חברים. מעודדים. והמולת ניצחון... אני בעננים 200 ק"מ אחריי !!!

 

סיכום במספרים : 200 ק"מ. 32.23ש'. חמישי כללי. רביעי בקטגורייה (16 דק' מהשלישי...).
מצב גופני : בצקת ברגל ימין ודלקת בגיד אכילס. בקטנה. חוצמזה - נאדה.

 

תודות לכל כך הרבה אנשים :
אשתי שמפרגנת לתחביב המוזר והייתה לצידי לאורך כל המירוץ, לילדיי המופלאים אופיר, עדן, ענבר - שליוו, עודדו, והיו שותפים מלאים - אוהב אתכם עד בלי די (באמצע המירוץ אופיר אומר לי " :אבא אתה יודע שאתה רץ מרחק כמו מטבען לירוחם?!" חחחחחחחחחחח

לאחותי מגי, אחייניתי דניאל ואחייני נדב שבאו כל הדרך מאשדוד לעודד, ובכלל למשפחה האשדודית המפרגנת.

לחברים של אופיר - אפי וניתאל. החברים אמיר ונורית שכל מירוץ מתייצבים.

לחבריי לRUN&ROLL : ענבל, יורם, איתי, דניאל, אנדראה, גלית, זולי, אורי, טל, מוטי, רמי והמצטרפת החדשה קופליק.

לחבר/מאמן/מנטור/השראה קובי אורן שהכין אותי לעילה.

למלווים שהתגייסו סתם ככה כי ביקשתי : טל מור, אשר בוזי, קובי קסטרו, אנדראה, קובי גל, יובל כרטא ואבי ליפשיץ.

לחברים מעולם הריצה שמפרגנים, מעודדים, תומכים ובראשם : פיליפ ולורנס גורדון, דורון שלמון, עטרה רון, יאיר ישראל זקן השבט, יעקב רחימי, וכל קהילת הרצים בכלל שאני גאה להיות חלק.

 

תם ונשלם 200 ק"מ.

עד העונג הבא...

5 תגובות
שוב חוזר הטייפר
12/04/2014 20:47
פרדי בן הרוש

שבועיים למירוץ ים אל ים והתחיל הטייפר.

 בסה"כ לא שיניתי את דפוס האימונים המוכרים לי מהאימונים ל"סובב עמק" אבל השונה הוא הראשוניות בהשתתפות במירוץ הזה. אמנם פעמיים רצנו בקטעים המרכזיים שלו באימונים אבל עדיין הלא נודע גדול מהנודע... זה חלק מהכיף.

מבחינתי מעכשיו מתחיל השלב החשוב - שלב ההכנות המנטאלוגיסטיות למירוץ. יעני הכנה מנטאלית והכנה לוגיסטית. החלק של ההכנה הלוגיסטי הוא די טכני בעיקרו ולכן לא אתמקד בו בפוסט הזה - אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר...
צריך להכין הכל וכמה שיותר מוקדם. לתכנן לפרטי פרטים את הלבוש, את המזון, את השתייה, התוספים, וכו'. בדיוק. עם מה מתחילים. איפה מתספקים. כמה שותים. וכו' וכו'. כמה שפחות אם בכלל להשאיר ליד המקרה כי גם ככה הפתעות זה לא מה שחסר במירוץ אולטרא... ובוודאי לשים לב טוב למה המארגנים מצפים. אם צריך פנס, נצנצ, נייד וכו' כדאי שיהיה...\


הכנה מנטאלית... בהכנות למרתון הראשון זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג - ומאז ועד היום זה רק מתעצם.

כל מירוץ טומן בחובו קושי. 10 ק"מ / חצי מרתוןן / מרתון /אולטרא על כל סוגיו ומרחקיו. ככל שיותר ארוך ההכנה המנטאלית יותר קריטית. בבסיס ההכנה המנטאלית מבחינתי עומדת העובדה הפשוטה -

יהיה קשה! נקודה. ועוד דבר : אני מתחיל ומסיים. נקודה.

בין הדברים אין שום סתירה. יש רק הכנה נכונה , ראייה מפוכחת, רצון עז ואהבה בלתי מתפשרת לתחום.

כמו שציינתי באחד הפוסטים בעבר הבסיס הוא הידיעה והאמונה שאת ההכנה הפיזית למירוץ עשיתי הכי טוב שאני יכול. זה לא אומר שהתאמנתי על פי התכנית הכי תובענית , קשה, וכו' וכו'...לא. זה אומר שהתאמנתי על פי התכנית שקבעתי לעצמי מראש ואותה ביצעתי הכי טוב שאני יכול. הרי אין גבול לכמה אפשר להתאמן. ברור. החכמה היא להחליט על תכנית עם או בלי מאמן, כזו שביכולתה להביא אותי מוכן לאתגר - ולדבוק בה ללא פשרות. אפשר לפתח את הנקודה הזו לאין קץ אבל הנקודה שחשובה להכנה המנטאלית היא - האמונה והידיעה שביצעתי את התכנית שעליה החלטתי מראש בלי פשרות ובלי קיצורי דרך. זה מקור חשוב מאין כמוהו לביטחון לקראת המירוץ.

ההכנה המנטאלית אמורה להכין לצלוח את המירוץ, ובעיקר להכין לרגעים הקשים במירוץ. ונקודת המוצא היא כאמור שיהיה קשה. ברור. אחרת כנראה לא היינו עושים את זה. מה זה קשה? אפשר להיזכר מקושי ממירוצים אחרים. אפשר להיזכר מקושי באימון מסוים. אפשר לשמוע מאחרים שחוו. אפשר לקרוא. קושי שיתבטא בכל מיני צורות ודרכים. כאב. צמא. שפשוף. בחילה. שרירים תפוסים. וכהנה וכהנה.
וגם קושי בראש. "למה צריך את זה?". "רצתי X ק"מ אולי זה מספיק?". "אולי אני עושה נזק לעצמי?" כל מיני צורות בהם שדון הוויתור מרים ראש... אז צריך להכין מראש את הנבוט להוריד אותו.

מבחינתי כמה כללים פשוטים :

הכנה לקראת מגוון קשיים ומשברים וידיעה שכמו שהם באים הם יחלפו. בדרך כזו או אחרת (מעבר להליכה, תוסף, מתיחה, וכו'). לא להיבהל ולא להילחץ. להתרכז ולפעול לפתרון המשבר בקור רוח.

שנית - לפנות את כל יום המירוץ, ואפילו יום לפניו, להרגע ולהקדיש רק למנוחה, ריכוז והתרגעות. כמה שפחות על הרגליים!  ושוב - לא להשאיר שום הכנה לרגע האחרון.

כניסה נכונה למירוץ - לקראת הזינוק להימנע משיחות והחלפת חוויות עם שאר המשתתפים. לא מחליף חוויות על שיטות אימון. כמה שפחות שיחות חולין. ריכוז והכנות אחרונות לזינוק. עם עצמי בלבד. מוזיקה על האזניים גם טוב.

להיכנס טוב ונכון למירוץ. בהדרגה ובטבעיות. שום דבר מאולץ. לא מעניין מה קורה מסביב. מי לפניי ומי מאחוריי. לא מתחרה באף אחד רק בעצמי (כמובן שמי שרץ לפודיום שיקרא במקום אחר... :)). נצמד חזק לתכנית המירוץ. שם לב לקצב. לנשימות. ומרוכז... אוכל, שותה, וכו' בדיוק לפי התכנון... זה לא הזמן לשום דבר חדש...

קחו את השבוע/שבועיים לפני המירוץ ותקדשיו להכנה המנטאלית. תעברו שוב ושוב על המסלול ותכירו אותו היטב. איפה שטוח איפה עלייה. איפה שטח איפה כביש. מתי אור מתי צפוי חושך.
תנסו לדמיין את עצמכם בתוכו. תצפו מראש לקשיים שעלולים לצוץ ואת תכנית הפעולה.

אחרון - תצטיידו במקורות כח לרגעי משבר : שירים שעושים לכם טוב. מחשבות חיוביות. פגישה עם יקירים על המסלול. וכו' וכו' תשקיעו בזה כי ברגע האמת תחפשו את זה.

הכל בראש. כבר נאמר על זה הכל אבל גם לראש צריך לעזור....

ניסיון אישי: סיבוב מס' 2 בסובב עמק. חם. מתחיל את החזרה מגלעד. הופ! שריר התאומים נתפס. עובר להליכה. פתאום כל שרירי הרגליים נתפסיםץ כל צעד כמו בעיטה. נכנס למוד משבר. עובר להליכה.הרש כבר נכנס ל"טוב ידענו שזה יגיע..." צעד ועוד צעד ועוד מלח ועוד מים ועוד חיוך ועוד לא זוכר כבר מה... והנה חזרתי לרוץ והמשבר מאחוריי... עד שהגיע הבא בתור... :)


בהצלחה בכל אתגר שתציבו לעצמכם!

3 תגובות
סובב עמק שידור חוזר...
13/10/2013 22:32
פרדי בן הרוש

שלומות...ארוך אבל נכתב במשיכת קולמוס...

יום שישי11/10/13 סיימתי בפעם השנייה ברציפות את האולטראמרתון סובב עמק .

כתיבת הפוסטהזה מבחינתי הוא חלק בלתי נפרד מההתאוששות ומעיכול ההרפתקאה המורכבת הזו.

ראשית למי שלאמכיר : אולטרא מרתון סובב עמק הוא מירוץ שטח באזור המתוחם בין קיבוץ הזורע בואכהעמק השלום וג'וערה וקיבוץ גלעד. מתקיימים בו מקצי ריצה ורכיבת אופניים למרחקיםשונים החל מ- 12 ק"מ ריצה ועד למקצה המשוגעים של 166 ק"מ ריצה בו לקחתיחלק כאמור בשנה השנייה ברציפות. המסלול כולל ריצה על מסלול שאורכו כ-16 ק"מהלוך חזור (כמעט) 10 פעמים (!) כאשר בכל הקפה מלאה צוברים גובה של 450 מטר. בקיצורתענוג מפוקפק בעיקר בעונה זו של השנה ובעיקר השנה...עוד נחזור לזה...

 

ההשתתפותבמירוץ השנה כלל לא הייתה בתכניות שלי . אבל הגורל רצה וביטלתי את השתתפותיבתחרות המטרה שאליה כיוונתי השנה (4TRAIL)מסיבות סובייקטיביות, וכך מצאתי את עצמי בערך בחודש מאי ללא תחרות מטרה לשנת 2013.מבחינתי להיות בלי מטרה באופק מהווה בעיה קשה, כי אז אין למה להתכוון אליו,להתאמן אליו, לחשוב עליו ובכלל ציר מרכזי...בקיצור בלי מטרה אין תכליתלאימונים וזה לא טוב...

מה עושים?מתחילים לגשש ימינה ושמאלה. שיחה עם פיליפ גורדון מעלה את האפשרות להצטרף אליולמסע מטורף להשתתפות ב- UTMB (אולטרא מרתון מון בלאן בצרפת ) . אמממה?מסתבר שכדי לקבל את האפשרות להרשם למון בלאן צריך נקודות זיכוי מתחרויות מוכרות.לא אלאה אתכם בשיטת הניקוד המורכבת רק אומר שבשורה התחתונה ישראלי שרוצה להרשםלאולטרא הזה חייב לעבור דרך השתתפות ב-100 מייל סובב עמק, אלא אם ישתתף בתחרויותבחו"ל מה שמייקר את כל העסק שגם ככה לא זול כלל ועיקר.

קיצורו שלדבר, פיליפ - בדרכו המיוחדת - מגייס אותי למסע הזה ואני מתחיל להתכוונן בראש לחזורעל החווייה הלא פשוטה אך המעצימה של השתתפות פעם נוספת בסובב עמק (ב-2012 גם פיליפוגם אני השתתפנו בסובב עמק ושתינו ידענו במה זה כרוך...).

בשלב הגישושיםהראשונים לא ממש התגבשתי אם באמת ללכת על ההפתקאה עם פיליפ אבל הרעיון החל לחלחל(בשלב זה הייתי כבר עמוק בתכנית אימונים ל-4TRAIL כךשהמשמעות הייתה למתוח את התוכנית עד אוקטובר מועד הסובב עמק...).

במקביללהתרחשות זו עם פיליפ קרה דבר נוסף משמעותי לא פחות אם לא יותר... אט אט החלהלהתגבש קבוצת רצים חברים מאזור טבעון והסביבה ששמו להם כל אחד מטרה בסובב עמקומצאנו את עצמנו מתאמנים יחד יותר ויותר משבוע לשבוע עד שנוצרה קבוצה מגובשת,חברית, מפרגנת עד כדי משפחה ממש (ענבל בר-און, יורם שניר, רמי זרצקי, איתי כהן,דניאל ברוימן, טל אברהם ויעקב רחימי) ... מצאנו את עצמנו מבלים יחדיו על שביליהסובב עמק יותר ויותר שעות שהניבו צחוק, הוואי, חברות ושעות בלתי נשכחות ממש... כךשאם היה לי ספק באשר להשתתפותי הם כבר דאגו להסיר אותה...


לצערי כי רבבשלב מוקדם של האימונים לקראת הסובב - שהיה כאמור כתנאי להשתתפות ב-UTMB -פיליפ ידידי הודיע לי שכנראה יצטרך לדחות את כל תכניותיו להשתתפות במירוצים בשנהעקב פציעה שמונעת ממנו משטר אימונים... מה שהעציב אותי מאוד מן הסתם... וכאן נחתךסופית עובדת השתתפותי במקצה ה-100 מייל בסובב עמק : פיליפ פשוט הודיע למארגןהמיתולוגי של האירוע (שי חזן) שהוא מעביר את ההרשמה שלו על שמי... ככה מצאתי את שמיברשימת המשתתפים עם הספרה המחייבת "10" - לא פחות ולא יותר...

כמו שנאמר"רבות מחשבות בלב איש ..." 

מספר החזה המחייב...


 

אז איך ניגשיםלזה? דבר אחד הייתי בטוח בו : אני לא הולך להתאמן באותה אינטנסיביות כמו שנהשעברה. נברתי קצת באינטרנט. התייעצתי קצת עם קולגות ובראשם עם פיליפ וגיבשתי ליתכנית אימונים סבירה שלוקחת בחשבון כמה הנחות יסוד : כושר ריצה למרחקים ארוכים.ניסיון בריצות כאלה. האימונים שעמדו כבר מאחוריי במסגרת ההכנות ל-4TRAIL.והידיעה הברורה שהמטרה היא לסיים את המירוץ ולא שום אספירציה אחרת...

 

בגדול התכניתכללה ארבע ריצות במהלך השבוע : אחת עצימה בדמות אימון עליות במשך שעה וחצי עדשעתיים. למחרת ריצת התאוששות שעה. יום אחרי ריצת נפח שעה וחצי שעתיים. בסופ"שהריצה הארוכה שמתארכת מדי שבוע עד הגה למקסימום שבע שעות...

ההבדל המרכזימאימוני השנה הקודמת היה ביטול אימוני גבאלגב המפורסמים במהלך הסופ"ש (לקראתסוף התכנית שיבצתי 2 אימוני גבאלגב בשביל הביטחון העצמי ...). כאמור האימונים היועם המשפחה החדשה בהם רצנו במקומות שונים ומשונים ובשעות עוד יותר מוזרות : חרשנואת העלייה לכיוון אוניברסיטת חיפה, את כל שבילי העמק בערך ובעיקר הכרנו כל אבן עלמסלול הסובב עמק וגם כל חצץ בדרך הרומית שם. וחגגנו. ממש ככה. במהלך האימוניםהתוודענו יותר ויותר , תמכנו , פירגנו והעובדה שכולם עמדו במטרות שלהם בחיוךובהצלחה עומדת לזכות החברותא המופלאה הזו!

תמונה

חבריי לאימונים (חסר מיקי שהבריז...)עם אורחי הכבוד המלווים לעתיד פיליפ ומוטי...


במהלךהאימונים התוודעתי מקרוב ליעקב רחימי שנרשם גם הוא למקצה ה-100 מייל ומצאנואת עצמנו רצים שכם לשכם שעות ע גבי שעות ופשוט זכיתי. זכיתי להכיר אדם צנוע. עניו.מוכשר. עם מטען חיים עשיר ואיכותי.

תמונה: ‏סובב עמק מקצה 166 ק

אהבת הריצה בנפשו... רחימי



מי שמתאמןלקראת אתגרים מטורפים כאלה וודאי יודע שלא יתחמק מפציעות ...לאורך כל תקופתהאימונים התמודדתי עם דלקת טורדנית בגיד האכילס ועצימות האימונים נקבעה לא מעטלאור מדד הכאב ... בדיעבד מסתבר שהצלחתי לנהל את האימונים לאור הפציעה בהצלחהוהפלא ופלא שעכשיו לאחר ההשתתפות באולטרא הדלקת נעלמה סופית... אל תנסו את זה בבית- אין ביטוח...

 

האימון המסכםעבר (שבע שעות ריצה בחמישי בערב + ארבע שעות ריצה למחרת...), ונכנסנו לשלבההכנות הלוגיסטיות לקראת המירוץ. מי שהשתתף פעם בכזה מירוץ יודע שזהו שלב קריטי.הגב הלוגיסטי בכזה ארוע הוא קריטי לרץ. ככל שהעורף הלוגיסטי והתמיכה במהלך המירוץטובים יותר סיכויי הרץ לסיים בהצלחה עולים לאין ערוך... השלב הזה כולל 2 נדבכיםעיקריים : איתור רצים מנוסים שיאותו ללוות אותך כל אחד בתורו כברת דרך (במקרה הזההקפה אחת של 33 ק"מ), ונדבך שני הוא איתור מתנדבים שימתינו לך במקומות ידועיםמראש עם כל דבר שתצטרך : נוזלים, מזון, ביגוד, תרופות, תוספים, וכו')... שוב, לאאלאה במהלך העניינים רק אומר שיומיים (!) לפני המירוץ שלושה מתוך ארבעהמהמלווים הרצים ביטלו את השתתפותם כל אחד מסיבותיו (בטוחני שסיבות מצוינות אגב...)ונותרתי עם מלווה אחד ומיוחד - מוטי קלינגר - ובחזית הסיוע הלוגיסטי גייסתי אתאשתי המופלאה וחבר מתחביב אחר (האהבה לרכבים עתיקים אבל זה לפוסט נפרד) להמתין ליכל פעם בתחנות לאורך המסלול...

זהו - זה. זהמה יש ועם זה ננצח. את מוטי שיבצתי ללוות אותי בסיבוב השלישי מתוך הבנה שזה יהיההסיבוב הקשה ביותר - הוא מגיע אחרי הסיבוב השני הידוע לשמצה שאת כולו רצים / הולכיםבשמש הקופחת - והשנה היא נתנה בראש במיוחד. תופת! לשאר הסיבובים לא היו לי מלוויםמתוכננים וככה סידרתי לי את הראש. הכי חשוב הראש בתחרות כזו. הגוף יעשה מה הראשיגיד! (משפט של שרי בשי...).

 

יום לפניהמירוץ עוד התרוצצתי קצת לסידורים אחרונים : הכרת המסלול לאמיר לוי שיהיה עם אשתיבתחנות, הכנת צידניות שיורם וענבל יפזרו לי לאורך המסלול עם קולה , בירה שחורה,ועוד מיני מאכלים מזינים... ולמיטה הגעתי לצערי בשעה מאוחרת כמעה מה שכנראה אשלםעליו...

 

יום חמישיה-10/10/13 0700 שי חזן מזניק את המקצה. טוב, "מזניק" זו מילה חזקהמדי...מאיץ בכ-25 אנשים אפוצים לצאת לדרך...

יוצאיםלדרך... כאחד מנוסה כבר במירוץ הזה הדרך לא אצה לי וכרגיל מהר מאוד מוצא את עצמיכמעט במאסף ... לא נלחץ ולא נבהל יודע שרק חצי מהמתחילים יסיימו היממה ארוכה ו-166ק"מ הם לא מרתון ... לצערי גם השנה צדקתי...

 

הסיבוב הראשוןמסתיים לו אחרי כארבע וחצי שעות. התחושה טובה אבל השמש למעלה כבר מאותתת שהיא מחכה...מה זה מחכה...!

האנרגיות בעיצומן.


יוצא לסיבובהשני. חם. חם מאוד. מים. איזוטון. מלחים. הכל נכנס אבל לא מונע שידור חוזר משנהשעברה... עובר את חצי הדרך בקיבוץ גלעד . מקבל פינוק מחבריי לאימונים רמי, ענבלוטל ואליהם מצטרפים 2 מלאכים בדמות מיכל דוידסון (ממש דז'ה וו משנה שעברה... )ויורם אבידן המנוסה כל כך... מרעיפים עליי קרח. ארטיק, מים. כל דבר שניתן על מנתלקרר ... עוזב אותם.

תמונה: ‏הילד פרדי  מבקש ארטיק.‏

התמונה לא מסגירה את הדרמה של עוד מעט... 


מגיע למרגלות יער הרקפות. ברקס! תחילה שרירי התאומים בצד אחדנתפסים. אח"כ בצד השני. עוד לא עובר הופ! ההמסטרינג (שרירי הירך) ממאןלזוז... פשוט עומד ומפחד לעשות תנועה. כאבי תופת... מזיז רגל מקבל בומבה. מזיז רגלשנייה מקבל עוד בומבה. כל פעם משריר אחר... דוחף מלח. ממשיך ללכת כמו רובוטמקולקל... עוד צעד ועוד צעד... פחות ופחות בומבות... כלכך מכיר את התחושה מהשמסייע לי לא להילחץ. יעבור... ותופס את עצמי מחייך כמי שמקבל את הדין ואת המחירלשיגעון...

המשברחולף...חוזר ללכת ולרוץ לחילופין... ג'וערה עם מיכל ויורם המקסימים. אוזרכח...ומגיע לנקודת ההתחלה שם כבר אני יודע שממתין מוטי. זה נותן כח ליווי שכזה...מצטיידים ויוצאים לדרך. משבר מסוג חדש...מועקה בבטן. לא יודע להגדיר...מועקהועייפות נוראה...עכשיו אני יודע להגיד ללא ספק שזה תוצאה מהחום הגדול... ג'וערה.אשתי ואמיר שם עם הקטנה שלי... לא שולט בעצמי . נשכב על האספלט ופולט למוטי"10 דקות..." ונרדם. פשוט נרדם! מתעורר בכח. שותה תה עם שלוש סוכר .נפרד / נקרע ויוצא לדרך... התדלוק מחזיק מעמד עד תחילת הירידה בואכה קיבוץ גלעד...שם ממתינים שוב צוות הלוגיסטיקה והפעם צפוי המרק ... כל כך בניתי עליו... אבל אםמשהו צריך להשתבש אז הוא ישתבש.. אי הבנה ביני לבין אשתי והבן לא מגיע עם המרק...שוב פעם קורס לשינה חטופה הפעם על מזרן. 10 דקות. תה חם שלוש סוכר. קם ומתחילללכת... אדם חדש נולד...לאט לאט תחושת העייפות נמוגה ופרקי הזמן בהם אנימצליח לרוץ הולכים ומתארכים. מרגיש חזק שוב פעם.

אולטראמרתוןזה רכבת הרים של תחושות. הרגשות. מצבים נפשיים. מצבים פיזיים. צריך להיות מוכן להם. לא להיבהל ולדעת שעכשיו למטה ואוטוטו יגיע הלמעלה. אם מתנהלים נכון... והלמעלהלשמחתי הגיע. פוגשים בדרך את צלם הבית עומר מנוס שפולט לעברי " וואלה אתהנראה הכי חזק מכל ה-100 מייל..." נכון או לא- עשה את העבודה. הרים אותי עודס"מ... ג'וערה. והביתה לנקודת הכינוס לקראת היציאה לסיבוב הרביעי... שהואלפני הסיבוב החמישי שהוא סיבוב הניצחון אז מכאן כבר אין דרך חזרה.

יוצא לדרך שובפעם לבד. מחשבות. הכל מתנקז למאמץ להזיז את הגוף. לא לשקוע להליכה . לרוץ כמהשיותר. בשלב הזה כבר היו רצים נוספים על מסלול של מקצה ה-100 ק"מ. עובריםומעודדים - זה עוזר... ג'וערה. הצטיידות ונשיקות וממשיך. גלעד. ג'וערה. לנק'הכינוס. חמש בבוקר יום שישי. עייף . תשוש. קצת שפוף אבל מרוכז. אי שם מופיעה פרצוףמוכר. לורנס גורדון... "הבאתי לך הפתעה..." לא מבין על מה היא מדברת...פתאום צץ לצידה פיליפ גורדון . אני כלכך שמח לראות אותם. הם נותנים לי כח. אנימתארגן לזוז. ואז מילות הקסם נשמעות "יאללה רצים את האחרון ביחד..."! לאמאמין ! מסתכל על פיליפ לוודא שהוא לא מסתלבט עליי...הרי ביקשתי ממנו עשרות פעמיםשילווה אותי... כל פעם דחה אותי כי הוא פצוע... עכשיו הוא מופיע?! לא יכול לתאר אתהאושר ...את הכוחות... כאילו אני מתחיל כל מחדש עכשיו... יאללה יוצאים להקפתהניצחון. "אתה מעכשיו עושה רק מה שאני אומר לך." ובאמת כך היה. מתילרוץ. מתי ללכת. מתי לשתות. לאכול. להשתין. הכל הכל...נותר לי רק למלא אחר ההוראותשל פיליפ. זר לא יבין זאת. איך שפיליפ מכנה את זה "חוייה חוץ גופית".מישהו מנהל אותך... אמנם לא היה קל כלל ועיקר הסיבוב החמישי. אבל לולא פיליפ הואהיה נגמר לאט הרבה יותר וקשה הרבה יותר...

תמונה

האיש והאגדה - פיליפ גורדון...





3 ק"מלסיום...פיליפ עובר לשיטת "הוא/היא לא מסיימים לפניך..." וככה אני מוצאאת עצמי רץ בקצב מרתון...!!! אחרי 160 ק"מ!!! לא האמנתי.. כמו שאמרתי כבר -מלווים מנוסים יכולים לקזז הרבה זמן בכזה מירוץ... ויותר חשוב להפוך אותו לפחותאכזרי...

 

מתקרב לסיוםההפתעות לא נגמרות. אחיין שלי ממתין לי על השביל ללוות אותי לפיניש. פתאום אחותיואחיינית נוספת מתגלות. איזו התרגשות. התעלות. וכל זה בנוסף למשפחתי - אשתי הבןוהבת - שממתינים בהתרגשות... הכרוז צורח "פרדי בן הרוש מקצה 166ק"מ..." שווה כל כאב. שטף דם. התכווצות. וכו'.








הפמילייה... מת עליהם!



 

זהו. תםונשלם. אני פינישר מקצה 166 ק"מ אולטרא מרתון סובב עמק 2013.!!!

החיוך אחרי הכאב בחציית קו הסיום...


 

באהבה לכל מישהיה בדרך :

אשתי המופלאהשפרגנה ותמכה והבינה כל טירוף במהלך האימונים והייתה שם בשבילי במהלך היום והלילה- אין דברים כאלה!!!

תמיכה בכל המובנים...האישה שאיתי...


לילדיישנותנים לי כח כל פעם מחדש (אין כמו לשמוע בסוף "אבא אני כל כך גאהבך..." מעלה דמעות)...

למשפחתיהמורחבת שתומכת מפרגנת ואוהבת ללא תנאי...

לחבורת הרמיםהמופלאה איתם ביליתי לא מעט. למדתי. הכרתי. צחקתי. שתיתי ואכלתי : ענבל ליזט, רמיעיזה, יורם בוב, איתי המפקד, דניאל הילד החזזזקקק, טל המדקר המוכשר כלכך, רחימיהמרן של הסובב - תודה על תקופה צופלאה. חברות. פירגון. דאגה. וכיף בלתי נגמר...

למוטי ופיליפשליוו אותי כל אחד בדרכו ובזכותם לא מעט צלחתי את המסע המפרך.

לאמיר לוישהקדיש לי יום ולילה כדי לתמוך וללוות אותי - לא מובן מאיו בכלל!!! מעריך מאוד.

למיכל דוידסוןויורם אבידן שבלי היסוס ומחויבות התגייסו לתמוך בי בשעות בהן הייתי זקוק להם...תודה מקרב לב!

לרצי האולטראשהתנדבו לעמוד על המסלול ולתת מילה טובה ועידוד – יורם אבידן, יהל דותן, אליהרבינוביץ', דורון שלמון, נטע פרסמן וגלעד קראוס שזו כבר מסורת להצטלם איתו בתחנתהטייפון...

גלעד קראוס בתמונה המסורתית - כמה כח זה נותן!!!


לקובי אורןהבלתי נלאה שגם אחרי 400 ק"מ מצא זמן לתת מילה ועצה טובה עם כדור מגנזיום –מדהים!

לכל הרציםוהרצות במקצים השונים שפלטו מילות עידוד - הן כלכך חשובות...

לשי חזן שמריםכל שנה אירוע בו כל אחד ואחת יכולים לבחון את הגבולות. את הנחישות. ולמצוא את מהשמניע עמוק עמוק בפנוכו של האדם..

תמונה: ‏טכס הדבקת המדבקה המסורתי. והפעם עם הצוות הלוגיסטי המסור עידית בן הרוש- זינגר ו Amir Levy. עד העונג הבא... 
שבת דבששששששש‏


טכס הדבקת המדבקה עם הצוות הלוגיסטי...



 

תודה!

עד העונג הבא.

 

פרדי

3 תגובות
אולטרא שימושית והארה אחת...
31/05/2012 23:26
פרדי בן הרוש
אולטרא, סובב עמק

17/10/2012 2015.

גם מסע של 100 מייל מתחיל בצעד ראשון ...

 

 

 

זהו עוד הרפתקאה הגיעה לסיומה וכבשתי את המספר הזה שכל אולטראיסא נכסף אליו .... 100 מייל!!! ו

ואו איזו חוויה... מכל הבחינות. החל מהאימונים - שבפעם הראשונה עשיתי אותם כמעט לבד (חוץ מהפעמים הקסומות שרצתי עם יורם שניר הג'נטלמן...), ועבור במירוץ עצמו שהכל היה פעם ראשונה : פעם ראשונה בסובב עמק, ראשונה אולטרא במעגלים (ועוד איזה מעגלים ראבק!!!), ראשונה לבד (עם ארבעה מלווים מופלאים : שגיא, רמי, יעל ופנו - אין עליהם!), ראשונה מסלול כל כך מאתגר עם עליות לא נגמרות ופעם ראשונה 170 ק"מ...!!!

ידיד טוב פעם אמר לי לשלרוץ זה בסך הכל לשים רגל לפני רגל...(פיליפ גורדון החייכן הבלתי נלאה) - כל כך נכון. המכשול הגדול ביותר באולטרא הפעם היה ללא ספק העובדה שצריך להגיע ארבע פעמים לנק' ההתחלה ולצאת שוב להקפה של 34 ק"מ... כל כך פחדתי שההגעה לנק' ההתחלה תחליש אותי ואולי אפילו בשלב מסוים אתפתה ואפסיק... לכן מההתחלה פשוט לא חשבתי על הדרך - אמרתי לעצמי אני רץ עד שאני מסיים פשוט. והיו משברים : השרירים נתפסו כבר בסיבוב השני, עליות וירידות במאזן האנרגיה עד כדי תשישות מה, חום מעלף ובעיקר כאבים משמעותיים בכפות הרגליים לקראת הסוף... לשמחתי ניסיון, סבלנות, הכרת נקודות חולשה וחוזקה ובעיקר החברים והילד (עליו גאוותי הגדולה ביותר ) שליוו אותי לאורך כל הדרך ואישתי והבנות שבאו לעודד בערב עם המרק איטריות המסורתי , וכל החברים, המכרים ורצי האורח שעודדו , פירגנו וחיזקו .

במירוץ סיבולת כזה מילה טובה במקום  יכולה להיות אוקטן 100 ...

מגיח לתחנת הטייפון פעם ראשונה מחמש...

 

 

הפוסט טיפה שונה הפעם ... את השורות הבאות כתבתי ברגע של מוזה אחרי אולטרא 129 בהר לעמק האחרון ומשום מה לא פרסמתי אותו. קראתי אותו שוב עכשיו והוא פתאום נראה לי יותר רלוונטי עכשיו מאז. אז הנה הוא לפניכם ...ותזכרו שהוא נכתב לפני שהחלטתי להירשם ל-100 מייל בסובב עמק... היסטוריה...

 

אבל לפני כן פטור בלא כלום אי אפשר... לעיתים מטרות מסוימות נראות רחוקות כל כך וכמעט בלתי ניתנות להשגה... ככל שמתקדמים ומטפסים מה שנראה אתמול בלתי אפשרי - היום הוא כבר בר השגה - ומנקודה מסוימת מבינים שאין דבר כזה אין דבר כזה... מטרה בין כוונות , כיוון, נשימה, ריכוז ובום! זה שלך!

זה לפחות מה שבינתיים למדתי נוסף על מה שתקראו בהמשך...

סי יו בהרפתקאה הבאה...

תודה ענקית לבן שלי אופיר שליווה אותי כל היום והלילה והיום , לאישתי והמשפחה שבלי תמיכה מהם אין מצב, לפנו חברי, מאמני ושותף מלא לדרך, לשגיא , יעל ורמי שהתנדבו ללוות אותי כברת דרך כל אחד מהם , לקהילת הרצים שאני כל כך גאה להיות חלק מהם ולאל הטוב שמסייע מאי שם..:)

 

 

 

הרבה מים עברו מאז אולטרא הר לעמק ותחושה מוזרה היא להיות ללא מטרה ברורה , קצובה בזמן ובטווח זמן קרוב. יש הרבה אפשרויות אבל צריך לבחור את המטרות בצורה מושכלת , מחושבת , בהגיון ובעיקר כזו שהגוף יעמוד באתגר האימונים ובאתגר עצמו... עוד לא החלטתי מה המטרה הבאה אבל היא מתבשלת ואוטוטו נחליט. בינתיים אני נהנה מהעמידה באתגר הר לעמק ומעבד את החוויה, כשכל יום אני נזכר בנקודה כזו או אחרת מהמירוץ כאשר התחושה הכללית מהמירוץ היא תחושה נפלאה של הישג  עם תובנה בנאלית ומרכזית אחת : תתאמן לפי תוכנית סדורה, מדורגת, תהנה מהדרך , תלמד מאימון מאימון לפחות דבר אחד ותיישם אותו באימון הבא וכל הזמן שים את המטרה מול העיניים. 


פגישה עם אולטרא איש גלעד קראוס - זרקית מרץ... !!!
 
 
כותרת הפוסט זה אולטרא שימושית... הסיבה היא שיש לפחות 2  דברים שהאולטרא אמנם לא לימד אותי ממש אבל מאוד חידד לי וממש מהווה עבורי סוג של הבנות שמלווים אותי ביוםיום...
 
הראשון נולד המחשבה שכל פעם ליוותה אותי לפני האימונים הארוכים ממש. לפני אימון של 3 ו-4 שעות ומעלה תמיד חלפה בראשי המחשבה לעזאזל איך נסיים את האימון הזה. הרי שלוש שעות(!) -ומעלה מזה - לרוץ זה לא מעט ... ויותר מזה בתקופות בהן אימוני הגב אל גב כללו 3 שעות ויותר, ולמחרת שוב פעם את אותו הזמן ואף יותר , איך לעזאזל נשרוד את זה? אני ממש זוכר את המחשבות האלה. אתה עם המשפחה או בעבודה או בבילוי והראש כל הזמן בחישובים כמה יש לך לרוץ בסופ"ש , מתי תצא מתי תחזור ואיך מעבירים כלכך הרבה זמן... 
ואז מגיע זמן האימון, יוצאים מהבית, נפגשים עם השותף לריצה ( או שרצים לבד...),מתארגנים, והופ... הצעד הראשון יוצא לדרך ומאותו רגע הכל ברור... כל המחשבות והשאלות נעלמות ופשוט צעד רודף צעד, שעה אחר שעה והנה אנחנו בתוך האימון והנה האימון נגמר... אז למה אולטרא שימושית? כי גם בחיים הרי יש לנו כאלה קטעים. יש לנו איזה דבר שצריך לעשות ובראש הוא מסובך או ארוך או לא נעים , לפעמים ממש לא בא לעשות אותו ולפעמים לא ברור בכלל איך נעשה אותו ואיך יסתיים... ואז כמו באולטרא אנחנו מתחילים את העבודה או המשימה ומאותו רגע הרי ברור שנסיים אותה . הכל נעוץ בהחלטה הפשוטה כלכך : להתחיל.
אם נתחיל כנראה נסיים.וההחלטה הפשוטה כלכך לכאורה הזו לוקחת לנו לפעמים הרבהזמן לחליט אותה... אפשר להמשיך ולפתח את הרעיון אבל נדמה לי שהוא ברור... לרוב צריך רק להחליט להתחיל (שמתי לב עכשיו ששתי המילים כמעט עם אותן אותיות... מעניין...). זהו אולי גם אני בשלב הזה צריך רק להחליט להתחיל להתאמן לאתגר הבא ... לא יודע...

את הדבר השני לקחתי מהריצות בעלייה... כבר כתבתי בעבר שהעליות בשבילי היו די סיוט... הן היו לי קשות, לא זורמות, ממש נתקעתי בהן.. במעלה האימונים למדתי לרוץ בעליות, את הקצב, את תנוחת הגוף, מנח הרגליים וכו' ובעיקר למדתי דבר מרכזי... כמה שהעלייה תהיה ארוכה, תלולה, קשה וכו' בסוף היא תיגמר... פשוט אה? אבל זה מה שנתן לי כל פעם את הכח והאנרגיה כשנתקלתי בעליות מאתגרות במיוחד... ומה ניתן לקחת  מזה לחיים ? את אותו דבר - לפעמים יש קטעים בחיים שהם לא זורמים, אולי קטע קשה, תקופה לא מזהירה, וכו' וכו' הרי לכולנו לא חסר כאלה ... בסוף בסוף אם נתמיד , נהיה נחושים , נתנהל חכם אזי מה שזהלא יהיה וכמה שזה יהיה לא נעים הרי בדובר בסופו של יום בתקופה או פרק זמן ... בסוף גם זה יעבור והחיים יחזרו למישור שמאפיינים אותם אצל כל אחד... אמרתי... אולטרא שימושית...

חבר ומאמן... פנו  האיש והצמה...
 
ולגבי ההארה ...מאז שהתחברתי לנושא הריצה שאלתי את עצמי למה לא התחברתי לזה מוקדם יותר? למה רוב האנשים נרתעים מריצה ? הרי מי שרץ יודע איזה יתרונות היא מעניקה לנו... תחושת שחרור, כיף, חברותא, בריאות, בטחון עצמי, מסוגלות, וכו' וכו' אז למה  הרוב רואה אותנו הרצים כלא נורמאלים במקרה הטוב וכמשוגעים במקרה הרע. ? זה ממש הציק לי השאלה הזו... אז אני חושב שהתשובה נעוצה בחינוך... כן בחינוך. הרי תחשבו לקונוטציה המיידית של כל אחד מריצה... בבי"ס הרי השניאו עלינו את הריצה ובכל מקרה לא ממש ניסו להראות ולהמחיש את הצדדים הכיפים שבה... וכמובן בחנו אותנו בריצה ומי אוהב מבחנים?... ובהמשך בצבא? מה זוכרים? נכון את הבראור המחורבן... אזלמה שיאהבו ריצה? ועוד דבר הרי תמיד לימדו ונתנו להבין שריצה זה קשה, מעייף, וכו'... אז גם מי שמנסה להתחיל לרוץ מבין שריצה היא כזו ומייד הוא גם עושה את כל הטעויות ותוך חמש דקות הוא מרגיש עייף , מתנשף והדבר רהאחרון שיעשה זה לנסות שוב.. לא יודע...הרי גם אופניים, שחייה, כדורסל וכדורגל הם לא ממש פשוטים או קלים...אבל ההבדל הוא במה הכניסו לנו לראש ... אם נכניס לראש של הילדים שגם ריצה יכולה להיות כיף אמיתי אז כשיגדלו הם לא ישנאו כלכך את הריצה... מה אתם אומרים. ?
אל תפסיקו לרוץ...  
 
סקו הסיום עם אופיר הבן הבכור... על גג העולם!!!
1 תגובות
אפילוגולטרא
07/05/2012 21:50
פרדי בן הרוש
YOU'VE GOT WHAT IT TAKES, BUT IT WILL TAKE EVERYTHING YOU'VE GOT.
בדיוק ככה הרגשתי לפני האולטרא. כן, התאמנתי לפי הספר. כן, עשיתי את כל ההכנות הנדרשות. וכן באמת הרגשתי מוכן לאתגר ולמאמץ. אבל ידעתי, ועוד איך ידעתי, שהאתגר יגבה ממני מאמץ עילאי לסיים אותו. מתוך ההבנה הזו, בימים הקודמים לאולטרא הקפדתי על מנוחה ככל שניתן, שתייה ככל שניתן ואגירת פחמימות. צריך לתת כבוד למרחק הזה - 129 ק"מ בנאדם!!! לא הולך ברגל. ארוך. מאתגר. צופן בחובו את הלא ידוע (שריר תפוס?, פציעה?, משבר מנטאלי?, אפיסת כוחות?, אין לדעת...) ולכן עליי כרץ לעשות את כל האפשר מבחינתי כדי להוריד את הסיכוי שמשהו מכל אלה יקרה. ועל כן הקפדתי לפני המירוץ להכין הכי טוב את הגוף והתכולה שלו למאמץ. אני גם סבור שזה עזר לי מאוד במהלך הריצה.
צד נוסף שניתנה עליו הדעת הוא כל נושא הלוגיסטיקה. וטוב שכך... כנראה שאזכיר אותם עוד בהמשך, אבל באמת בלעדיהם כל הריצה הייתה נראית אחרת לגמרי, ואני מתכוון ל- 2 המלווים המופלאים שלנו מוקי וניר. אין דברים כאלה! פשוט אין. מהרגע שהם לקחו על עצמם את המשימה ללוות אותנו בהרפתקאה הזו הם פשוט נתנו את הלב בביצוע - החל מההכנות שכללו 2 פגישות הכנה, סימולציית ריצה בליווי אופניים וסיור מקדים על תוואי המסלול, ועבור בליווי עצמו שבמהלכו הם פשוט דאגו לכל צרכינו ומחסורינו כמו אמא פולנייה ממש - תודה , תודה, תודה!!! ידעתי שנושא הלוגיסטיקה ותספוק המזון והנוזלים הוא קריטי להצלחה, ולשמחתי הרבה ההכנות המקדימות שעשינו, ההתייעצויות עם מנוסים מאיתנו (דורון שלמון האיש והאגדה ופנו קוטר החבר המאמן המקצוען) והכנת ציוד מדוקדקת, הוכיחו את עצמם בשטח, ולאורך כל הריצה ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים, איפה ניפגש עם רכב הליווי, איך ניצור קשר בינינו, וככה לא היה חסר כלום וכל דבר שביקשנו פשוט הוגש לנו על מגש. מוקיניר אתם ענקים!
זהו ההכנות תמו והושלמו , הגיע היום הגדול שהתחיל בארוחת צהריים מוקדמת אצלי בבית מעשה ידי אישתי להתפאר, כשהתוכנית הייתה להגיע לאתר הזינוק בשעה 1300 כאשר הזינוק תוכנן ל- 1400 (הייתה דילמה קטנה האם לזנק ב-1200 או ב-1400 ובסוף החלטנו להתחיל ב-1400 מתוך כוונה לרוץ כמה שפחות כשהשמש בשיאה - החלטה טובה בדיעבד). הגענו מוקדם מהמתוכנן לאתר הזינוק שם קיבלו את פנינו 2 המרשלים הדגולים שלמונאורן (קובי ודורון...). הכנות אחרונות, מריחות, תיאומים אחרונים עם המלווים, צילומים, הרבה התרגשות, תדרוך קצר וממצה ו.............יצאנו לדרך!
הקטע הראשון - מצלמון לעילבון בואכה המוביל הארצי - רובו ככולו עלייה אחת ארוכה, תלולה ומתישה, כך שלמעשה הרבה יותר הלכנו מאשר רצנו כשהשמש מלווה אותנו לכל אורכו. הקפדנו לא להתיש את עצמנו , לשתות הרבה ופשוט ללכת עד שהיא תסתיים ...(תזכרו - כל עלייה בסוף נגמרת. זו המנטרה שהכנסתי לראש כבר באימונים). הצוות הלוגיסטי התמקם במקום טוב באמצע בדיוק כפי שתכננו , תספוק נוזלים ומזון והמשכנו עד שהגענו למוביל הארצי ולגדר... הוי הגדר! די מייאש וממש לא סימפטי לרוץ על תוואי של שביל שנמצא בזווית כזו שהרגל נוחתת לרוב בשיפוע, רגבים פזורים באדמה שלא ממש עוזרים לשיפור המידרך, ולקינוח גדר שמלווה אותנו ממש צמוד מימין כשבהמשך היא תהיה משמאל... אבל למזלנו זה עוד בהתחלה וצלחנו את הקטע ברוח מרוממת... 
הריצה התקדמה לה בקצב נוח כשלמעשה מהר מאוד נשארנו במאסף כשכל הרצים לפנינו, אבל ממש לא התרגשנו מזה כי לאולטרא הרי יש חוקים משלו... (בהמשך הדרך פגשנו לא מעט מהם ואף כאלה שהחלו את הריצה ב-1200...). בשלב זה של הריצה, כשהגדר כבר מאחורינו ופנינו לתחנה הבאה, התחילה להציק לי תחושה גופנית כללית לא נוחה ופתאום הריצה נהייתה לי כבדה ולא זורמת, הנשימה קשתה, בחילה החלה לבעבע והראש החל לבצע סריקה למציאת הבאג... בדיוק בשלב הקריטי הזה מי מופיע בריצה קלילה עם חיוך ענק לקראתנו? מי אם לא פנו המאמן. לא יודע איך, אבל הבחור הופיע ברגע קריטי מבחינתי (לא יודע איך זה היה מתפתח אילולא הוא הגיע לכאן או לכאן...) ומשראיתי אותו, מהר מאוד הכל התפוגג לו וחזר להיות כשהיה. לא ייאמן! תודה גבר. הגענו לתחנה הבאה, נפרדנו מפנו לצערי, והמשכנו בדרכנו כשהכללים בגדול שקבענו לעצמנו הם : עליות הולכים (אלא מה?...), לא רצים ברצף יותר מחצי שעה, לא מאפשרים לדופק להאיץ ובעיקר כשלאחד מאיתנו יש צורך לעבור להליכה - הולכים. פשוט ככה. בלי לחץ כשמיקומנו כלל לא מעניין. 
הגענו לזרזיר ושם חיכתה לרמי הפתעה כשבת הזוג שלו - סער -  המתינה לו שם עם חיבוק ועידוד, ולמעשה מאותו רגע לא עזבה אותו לאורך כל המסלול וטיפלה בו במסירות כשכף הרגל החלה להציק לו - שאפו סער היית ענקית! זרזיר הייתה גם למעשה התחנה המאוישת הראשונה שפגשנו, וממנה והלאה לאורך כל התחנות של התחרות לא חסכו מאיתנו עידוד, מילה טובה ופינוקים, ככה שכל תחנה מבחינתנו - מעבר להיותה עוד נקודת ציון בדרך - היוותה עבורנו תחנת תדלוק לרוח ולמוטיווציה. הזדמנות מצוינת להודות לכל אותם מתנדבים ומתנדבות שעשו את החוויה לבלתי נשכחת בצניעות ובמקצועיות - יישר כח ענק!!! בכלל , לאורך כל המסלול קיבלנו הרבה פרגון, עידוד ומילים חמות מהרוב המוחלט של הרצים שעקפו אותנו (מה לעשות? אם עקפנו אז זה היה רק קולגה רץ אולטרא שכוחותיו באותו רגע לא עמדו לו... ) שנתנו לנו הרבה כוח - תודה לכולכם הייתם לעזר רב.
מזרזיר המשכנו בדרכנו בעלטה - בשלב זה כבר היינו בתצורת לילה, קרי - פנסי ראש, ווסט זוהר ונצנץ מאחור לפי כל כללי הבטיחות המחייבים של המירוץ וטוב שכך - לכיוון קיבוץ אלונים - שם חיכתה ההפתעה הפעם לי. מראש קבעתי עם אשתי שתבוא לשם עם הילדים ובאותה הזדמנות גם תפנק אותנו עם מרק חם המכיל פחממות לאנרגיה טובה. וככה אכן היה - הגענו לקיבוץ ואת פניי קיבלו אשתי והילדים (למרות השעה המאוחרת הם לא וויתרו... איזו משפחה!), וכשהתקרבתי יותר מה רבה הייתה ההפתעה כשנוכחתי לדעת שהגיעו לעודד אותי גם חברים נוספים ככה סתם כי בא להם לפרגן  (כבר אמרתי או לא אמרתי שאין על אולטרא...?). ההפתעה הייתה באמת גדולה ונעימה ועודדה אותי מאוד, ויחד עם האנרגיה הטובה שהמרק החם נסך בנו, ובתחושה נפלאה זו המשכנו לתוך הלילה לגן הלאומי בית שערים (לפני כן מפגש קצר נוסף עם המשפוחה בטבעון), עלייה לביקור אצל השומר האגדי אלכסנדר זייד, והלאה לשדות העמק בואכה רכבת העמק בכפר יהושוע. שם נלקחו מאיתנו מדדים בריאותיים מחייבים (הפאראמדיקית רצתה שנעשה אותם בישיבה אבל הסברנו לה שאם נשב לא בטוח שנקום...) - דופק, לחץ דם ומשקל למניעת תקלות של התייבשות וכיוצא באלה - מקצוענים כבר אמרנו? -.  
התכנון המקורי היה שניר או מוקי - מלווינו הנאמנים - ילוו אותנו על אופניים  רק בשלושה קטעים. בפועל הם ליוו אותנו מיוזמתם כמעט לאורך כל הריצה רכובים על אופניים, כאשר אחד מהם רוכב לצידנו עם כל האספקה שנידרש לה, והשני ברכב מדלג לתחנה הבאה. תצורה זו איפשרה לנו לרוץ עם מה שפחות משקל עלינו , שכן האופניים סחבו הכל... ומצד שני לא היה חסר לנו כלום בין קטע לקטע כי הכל היה על האופניים. אליפות! כרבע שעה לערך לפני כל הגעה למפגש עם הרכב היינו מודיעים בתקתוק במירס (גם על זה החבר'ה חשבו ...) מה צריך להכין מבעוד מועד - חולצה להחלפה, נעליים, משחה נגד כאבים, כדורי מלח/BCAA/ מגנזיום, תה חם, וכו' וכו'... וכשהגענו לרכב הכל כבר חיכה לנו ואיפשר לנו מינימום עיכוב ליד הרכב -  פחות מהרצון להרוויח זמן על המסלול אלא יותר מהחשש ששרירים ייתפסו והגוף יתקרר וההנעה חזרה לריצה תהיה יותר קשה ממה שהייתה גם ככה. לחזור למצב ריצה ממנוחה בקילומטר ה-70, 80, 90 , וכו' הוא לא טרוויאלי כלל וכלל, וכמה שפחות הגוף יתקרר כן ייטב...
מה אכלנו? רבעי פיתה עם סילן או דבש/ פירות יבשים/ בננות/ פסטה בכוס / ג'לים (מעט מאוד) / חטיף חלבון... כל פעם הכנסנו מה שהכגוף יכל לעכל באותו רגע.
ה"טייפון" אימת המירוץ... טוב מבחינתנו עוד סיבה טובה ללכת מבלי למהר לשום מקום שכן את העלייה הזו אי אפשר להפסיק כדברי השיר (האמת היא שלא רק רצי האולטרא עברו שם להליכה...). את האיזור אנחנו מכירים היטב משעות אינספור של אימונים בסביבה ככה שממש הרגשנו בבית, ומשהגענו לשיא הגובה התחילה הירידה המדורדרת לכיוון קיבוץ הזורע המוכר לקהילת הרצים ממירוץ איכותי אחר "סובב עמק"... ריצה במישור אינסופי של שדות העמק, כשבשלב זה רמי כבר סובל באופן משמעותי מכאבים בכף הרגל וממש סוחב בחריקת שיניים את הריצה באופן מעורר הערכה - מישהו אחר אולי היה מרים ידיים ... השעה היא שעת טרום השחר, הגוף עייף, ופשוט רוצים לישון! וכאן שוב מתגלה הגדולה של המלווים. ניר על אופניים פוצח בשרשרת שירי בוקר וממש משאיר אותנו ערים כשאט אט השירה הולכת ומתגברת. בהתחלה בקושי שיתפנו פעולה מרוב עייפות וסיננו מילה פה מילה שם, אבל עד מהרה הפכנו למקהלה עליזה וקיבלנו את הבוקר בשירה עליזה כששוב אנחנו פוגשים את פנו שבא לבדוק שהכל בסדר אי שם בקיבוץ יפעת ... 
מריחים את הסוף ולרגע קט אפילו שומעים את הקולות המגיעים מכיוון נקודת הסיום .... מצד אחד מעודד ומצד שני די מייאש ששם עושים חיים וכולם צוהלים ופה המלחמה ניתשת...ממש ככה. רמי כבר סוחב רגל באופן מדאיג וכדי להקל על הכאבים אנחנו מאריכים את קטעי ההליכה וכל פעם קוצבים מרחק לעבור בריצה : " עד העמוד הבא", "עד העץ הגדול מימין", "עד הפינה של הגדר" וכן הלאה כאשר כל הזמן ניר ומוקי כל אחד בתורו על האופניים מעודדים ודוחפים. מגיעים לקטע האחרון . רצים / הולכים/ הולכים / הולכים / רצים לכיוון תימרת כשבדרך ממשיכים לפגוש עמיתים לאולטרא שבכוחותיהם האחרונים ממשיכים לכיוון הסיום - אחד מהם היה מלווה בבנו הקטן! איזו עוצמה...!!! - הניסיון לרוץ הסתיים עם החץ המורה שמאלה חזק לכיוון תימרת... איזו עלייה! איזה טיפוס! ואת זה שמרו כדובדבן מפוקפק לסיום... מטפסים, מטפסים ושוב מטפסים עד שהעלייה נגמרת כבר הכח אוטוטו נגמר, אבל אז שומעים כבר בבירור את הכרוז וההישג ממש בהישג יד. יאללה לחיצה אחרונה על הגז ונותנים הכל בגלגול מטה לכיוון קו הגמר. איזה אושר! התעלות ממש. מתקרבים ורואים פנים מוכרות של החברים לקבוצת הריצה מרתא עמקים/מועדון הכותנה בהדרכת האחד והיחיד פנו קוטר וההתרגשות ממש בשיאה. חוצים את קו הגמר בידיים שלובות כשהכרוז מכריז "רצי אולטרא רמי זריצקי ופרדי בן הרוש" חיבוק של אושר עם פנו ואז נגלית גם המשפחה שלי : אשתי עידית, הבן החייל אופיר, והבנות עדן שחגגה לא מכבר SWEET SIXTEEN והקינוח הקטנה ענבר. כולם שם בשביל לחלוק איתי את הרגע המופלא הזה. 
חציית קו הגמר מסמלת גם סיום פרוייקט שהחל אי שם בדצמבר 2011 (!!). שעות של אימונים, קילומטרים של ריצה, אינספור שבילי שדות, פארקים ויערות, ימים וגם לילות. הכל הכל מתרכז בשבריר השנייה הזה של חציית קו הגמר. זהו. זה נגמר! עשינו את זה ובהחלט באופן משכנע. פנו כרגיל ממשיך לחשוב על הכל וממהר להחליף לנו את החולצות בחולצות שהוכנו בייחוד לכבוד הצילום על בימת המסיימים. אין, גדול האיש הזה!!! המשפחה, ניר ומוקי וכל קבוצת הריצה שם בשבילנו מתרגשים וגאים בנו ואנחנו לזמן קצוב אבל מתוק מאין כמוהו על גג העולם. 129 ק"מ מאחורינו. פתאום לא כואב, לא עייפים, לא צמאים ולא רעבים . אופוריה. מותר לנו. 
וזה מביא אותי לשלב התודות : קודם כל למשפחתי שלאורך כל האימונים וההכנות תמכה, פירגנה וממש הייתה חלק מהעניין. לבן זוג שלי למסע המופלא הזה שכל אימון הייתה חוויה בפני עצמה ובמקומות יפים ומגוונים שאת חלקם תיעדתי בפוסטים. לחבר ולמאמן שלנו פנו קוטר שיודע ומכיר את המלאכה על גופו והביא אותנו מוכנים כראוי לאולטרא. לחברינו מקבוצת הריצה - אנשים שאהבת הריצה מפעמת בהם וכל אחד/ת אלופ/ה - שפירגנו לאורך כל הדרך , עקבו וליוו עד קו הגמר. פשוט הרגשנו את הרוח הגבית שלכם לאורך כל הדרך. תודה! למעגל המשפחה והחברים הקרוב שהאמינו בנו והיו שם כל הזמן בשבילנו. לקהילת החברים הרצים שאין דומה להם בפרגון, עצה טובה ותמיכה. ובסוף לחבורה המופלאה שחברה לה והרימה את הפרוייקט המופלא הזה שנקרא "הר לעמק" שמזמן הפך למותג ולשם נרדף למירוץ מתוקתק, מושקע ומקצועי. על כל מתנדביו, המרשלים, הבקרים בדרך, השוטרים שעזרו לחצות את הכבישים בבטחה כשריכוז שלנו היה מתחת לנורמה, וכולם כולם.... תודה ענקית!!!
תם ונשלם "אולטרא קצר (נו באמת... קצר???)129 ק"מ הר לעמק". 19שעות ו-9 דקות. מקום 9. 
עד העונג הבא. 
פרדי  

תחושות וסיכום של רמי : 
טוב אז היום הגדול הגיע , דנה ויואב ילדיי ,ישנו אצלי מה שאומר שהלילה לא היה בדיוק לילה רגוע. ההשכמה בשעה 06:00, לחץ של בוקר הלבשות, ארוחת בוקר, צחצוח שיניים ונסיעה לקריות. דנה ויואב יודעים שאבא הולך היום לרוץ את"המרוץ הגדול". ביום שישי יש יום הולדת לדנה בגן ודנה יודעת שאני לא אגיע - וזה מנקר לי בראש. הדרך לקריות עוברת במהרה, הפרידה בגנים נעשת בנוהל מזורז חיבוק נשיקה להתראות מחר וזהו - אני בדרך לניר להוריד לו גגון של האופניים, קפה אצל ניר ונסיעה רגועה הבייתה. בדרך אני משחזר את העלייה האימתנית של צלמון- עילבון . בבית הכל מוכן מליל אמש, ממלא מים, עולה על בגדי ריצה, התיקים ברכב, אוסף את מוקי ואנחנו בדרך לטבעון. נפגשים על הדק של פרדי ועידית שם הובטחה ארוחת פסטה אז לא מפספסים , משפחת בן הרוש עמדה בצפיות : פסטה והרבה נוף מהמם. צחוקים, סגירות אחרונות לגבי תצורת הכנת הדברים בתחנות ואנחנו ברכב. ניר ומוקי הצוות המלווה מקדימה, ופרדי ואני מאחור מנסים להסתיר את הלחץ,ההתרגשות,החששות .
הגעה לחניה בכלא צלמון, קצת בדיחות על חשבון הירשזון... ואבי ליפשיץ חברי הטוב כבר במקום מראה סימני לחץ . פרדי ואני שותים ואוכלים עוד קצת . זהו עולים רגלית לשלט הזינוק וב-14:00 קובי אורן נותן לחיצה על "הזמבורה" ואנחנו בדרך. ריצה קלה ואני מרגיש את כל המתח נמוג. הגוף צועק מהר, והראש ופרדי צועקים לאט לאט זו רק ההתחלה.  מכאן הריצה זורמת לפי המתוכנן ריצה ,הליכה שתיה ,שתיה של איזוטוני וכל הזמן דוחפים אוכל , שומרים על קשר עם ניר ומוקי בעזרת המירס. קצרה היריעה לתאר ריצה של 129ק"מ כשבכל מטר של התקדמות יש חוויות. בערך אחרי 60 ק"מ התחילו כאבים בקרסול ימין ואני לא מספר לפרדי, אבל הכאב הולך ומתגבר, בהליכה המצב מעולה. בנקודה בכפר יהושע (רכבת העמק) עוברים תהליך של שקילה ,בדיקת לחץ דם, דופק וממשיכים. הראש לא מוותר וחושבים על הכל. אין בי לרגע מחשבות על פרישה למרות הכאבים. מוקי וניר מתחלפים ביניהם בליווי, ותחושת הזמן לא קיימת פשוט רצים. בערך ב03:00 "התריסים" נסגרים, העפעפיים נופלים, המוח צועק "רוצה לישון" אבל הרגליים צוחקות עליו וממשיכות לגלגל את כל המכונה קדימה. המשפט של פנו מהדהד לי בראש "לא עושים שום צעד שלא מקדם אותך רק קדימה".
יוצאים ממושב היוגב, אור ראשון עולה, וניר מרים לנו את המורל בדרישות שלו למחרוזות שירים , פרדי משתף פעולה ואני מרוכז בכאב, אוי כמה כואב!.
מעלול ואנחנו עולים לתימרת הפעם מולי מלווה, הקצב שלנו איטי, פרדי צמוד אלי, ואני הולך ולא מצליח להרים את הרגליים לעבור למצב ריצה. בתוך תימרת אין ברירה עוברים לריצה מתגלגלים לקו הגמר חוצים וזהו נגמר - 19:09 שעות.
המון המון תודה לניר, מוקי, סער, עידית ופנו על התמיכה לאורך כל המסלול בכל השעות בלעדיהם לא היינו מסיימים כמו שסיימנו
להתראות בשנה הבאה על קו הזינוק בכלא צלמון
ההתחלה...

הצוות : רמי, מוקי, פרדי וניר.

עם יהל דותן. 2 רצים ואחד מלווה. ככה לאורך כמעט יממה...


ההפתעה בקיבוץ אלונים עם אשתי ואופיר הבכור...


החברים שהפתיעו...

מקבל מרק מהביל מהקטנה... 

לוקחים מדדים ברכבת העמק.

השחר עולה... 

מגיעים לקו הסיום כשפנו המאמן מלווה מרחוק בגאווה - אין עליך יא פנו!

הסיום המתוק. על קו הגמר עם החולצות שפנו הכים במיוחד לכבוד האירוע.

7 תגובות
זמן אמת
28/04/2012 21:52
פרדי בן הרוש
זהו. השבוע האחרון לקראת האולטרא הגיע... 
שואלים אותי אם אני מוכן? התשובה שלי היא שאי אפשר להיות מוכן, או להרגיש מוכן לכזה אתגר כי יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש בדרך... אבל מאידך אני כן שלם עם עצמי שעשיתי הכנה יסודית , בלתי מתפשרת וכמו שאומרים "כמו שכתוב בספר". כך שמהבחינה הזו אני כן שואב ביטחון. אם ההכנה הייתה יסודית וכמו שצריך, אזי היסוד העיקרי לצלוח את האתגר קיים. אבל שוב...לך תדע מה יהיה.

לקראת הפוסט סיכמתי במספרים בקירוב את השעות שבילינו בריצה - כל סוגי האימונים - ארוכות, עליות, אינטרוואלים , וכו'... - ואת הקילומטרים שצברנן במהלך האימונים שהחלו בדצמבר...
אז ככה ... סה"כ עברנו - רמי ואני בסה"כ עשינו את אותה הדרך - 1500 ק"מ!!!
                 ובילינו בריצה בקירוב 180 שעות שהם 10800 דקות... !!!
                 (בדרך שלושה מרתונים ואולטרא חמישים אחד...).
נו , על פי דעת רוב המומחים לתחום, ובעיקר על פי פנו - זה אמור להספיק  לצלוח מסלול של 130 ק"מ. אני מקווה בכל מקרה.
אז מה היה לנו השבוע? מעט מאוד ריצה והרבה מאוד תכנונים ומחשבות על איך ומה צריך להכין כדי שהכל יעבור בשלום.
לא אלאה אתכם בפרטים כי בשלב זה הם לא רלוונטים אלא רק בכמה וכמה...
השאלה המרכזית היא האם באמת אנחנו מוכנים? איך יודעים ? ולשאלה הטורדנית הזו אני משיב רק במה שכתבתי למעלה... אני לא יודע אם אנחנו מוכנים . אני יודע שעשינו הכל - בלי שום וויתורים ועיגולי פינות - כדי להיות מוכנים . ועל זה אנחנו נשענים וסומכים.

הדבר השני הוא החשש מטעות, ושיקול לא נכון בחלוקת הכח והאנרגיה במהלך המירוץ עצמו. זה אתגר בפני עצמו. חריגה הכי קטנה ממאזן אנרגיה - הלך האולטרא. כבר ראיתי חזקים וטובים הרבה ממני שהתחילו חזק מדי, או לא שימרו נכון את מאזן הנוזלים או המזון, והמכונה שלהם פשוט נעצרה בשלב זה או אחר של המסלול. המודל שלי הוא הניסיון הפרטי שלי מאולטרא "חוצה ארץ" שם רצתי עם פנו קוטר את ה-107 ק"מ והודות לניהול מושלם של הריצה על כל רבדיה - קצב, נוזלים, מזון, הליכה/ריצה , תזמון תוספים , וכו' - על ידי פנו האולטרא עבר בצורה נהדרת. אם אפשר לכנות ככה אולטרא... אבל הפעם הזו פנו לצערי לא יהיה לצידנו, ומכאן שניהול הריצה יהיה עלינו ואסור לנו לטעות בעניין הזה. מאוד מטריד אבל אני בהחלט סומך על כושר השיפוט והניסיון שצברנו במהלך האימונים וההכנות השונות... 

דבר נוסף הוא נושא הלוגיסטיקה. אין מילים להודות לניר ולמוקי חבריו של רמי שהתנדבו ללוות אותנו לאורך המסלול ולדאוג לכל צרכינו.  גם העניין הזה לא פשוט וחייבים להיות מתואמים ולתכנן היטב איפה נפגשים , מה מקבלים מהם ככה שלאורך כל המסלול נוכל לרוץ עם כמה שפחות משקל עלינו - השאיפה היא לרוץ בלי כלום - ולכן צריך לתכנן את נקודות המפגש והתספוק באופו מדויק כמה שניתן ... התחלנו ובמהלך השבוע נבצע את התיאומים האחרונים .

ישנם עוד הרבה משתנים שישפיעו על המירוץ - מצב גופני, כאבים, מזג-אוויר, מצב מנטאלי, וכו' וכו' - נקווה ששום דבר בלתי צפוי לא יצוץ ותהיה לנו חוויה חיובית . 
בכל מקרה כבר אנחנו יכולים לומר שהחודשים שעברו עלינו באימונים - ללא קשר לתוצאה אם כי מקווים שתהיה משביעת רצון - היו מאתגרים, מחשלים, מלמדים, לא פשוטים ויחד עם זה מאוד מהנים . כמו שכתבתי כבר באחד הפוסטים הקודמים האולטרא תהיה עוד דרך לבטא את האהבה לריצות וככה היו גם כל הריצות לקראת - כל ריצה בפני עצמה הייתה חוויה - מי שלא נהנה מהדרך ומההכנות לא נמצא במקום הנכון... 
זו גם הזדמנות נהדרת לאחל בהצלחה רבה, ובעיקר בהנאה רבה לכל המשתתפים בכל המקצים השונים של "הר לעמק", וכן בהצלחה ענקית ותודה מראש לכל העוסקים במלאכת ההרנה והעמלים לארגון המפעל המדהים הזה - יישר כח. 
זהו עד כה. בפעם הבאה זה יהיה כבר הסיכום של החוויה עצמה... מקווים לא לאכזב. 
מאגר המים יגור באחת מריצות הטייפר השבוע... 

שביל ריצה לאורך הקישון נוח ומושלם לטייפר... 


זהו. את זה כבר נצטרך אחרי האולטרא!!!
6 תגובות
עוד שבועיים...
20/04/2012 13:44
פרדי בן הרוש
שבוע בתוך הטייפר ונותרו שבועיים עד לטירוף... 
השבוע לצערי שוב לא יצא לנו לרוץ בצוותא כך שאת הריצות רצנו בנפרד... אחרי ה6ש' ו-5 ש' גב אל גב של שבוע שעבר החלטתי ביום שבת לצאת לריצה קלה של שעה בלי כלום. לא שעון. לא כובע. לא משקפיים. לא מוזיקה. אפילו לא חולצה.... פשוט ירדתי מהבית לוואדי הצמוד וזרמתי שעה - כיף לא נורמאלי ... אני והטבע בלי שום הפרעות...תנסו את זה מפעם לפעם...
יום שני כבר יצאתי לריצה של 18 ק"מ - על שביל סובב טבעון וקצת מסלול הר לעמק + מסלול מירוץ יקב טוליפ... (הזדמנות מצוינת להגעגע אליו ולציין שמדובר בחצי מרתון שטח משובח...) . ההפתעה בריצה זו הייתה רבה כשנוכחתי לדעת אחרי כחצי שעה של ריצה שיש לי מלווה..- הכלב המשפחתי דייגו . זו פעם שנייה שהוא מצטרף אליי לריצה והחבר וואלה מחזיק לא רע... כאמור ריצה בתוך הטייפר , בלי לחץ ובלי יעדים - פשוט לרוץ.. למחרת הגיע תור ביצוע האינטרוואלים הארוכים (לרצי המרתון, חצי מרתון ועשר ק"מ זה יישמע בדיחה... ) 3* 3000 בקצב 6 דק' לק"מ... וואלה מה זה מהיר! חחח אותם ביצעתי לאורך הקישון - מסלול שקק" הכשירו ודי נעים לרוץ בו.
יום ד' לשמחתי הרבה הצלחתי לתאם ריצה בדרך נוף כרמל עם חבר לתחביב המוזר הזה - יהל דותן - והרעיון היה לתרגל קצת ריצה בעומס חום כפי שכנראה נרוץ באולטרא בחלק הראשון שלו. טוב, תכנונים לחוד ומציאות לחוד. מיד עם תחילת הריצה מזג האוויר התהפך - מה זה התהפך... - ונעשה אביך, רוחות קדים וממש בלתי נעים לריצה (אחר כך התברר שברדיו המליצו לזקנים ילדים וטף להישאר בבית עקב זיהום אוויר חריג...) . ובכל זאת את הריצה בת השלוש ש' סיימנו - אלא מה... - תוך שיחה קולחת ופה ושם צילומים מעשה ידי יהל. למחרת הריצה יהל חגג ארבעים אביבים וזו הזדמנות נהדרת לאחל לו מזל טוב ענק בריאות אושר והנאה רבה. בהצלחה באולטרא!!! 
את השבוע הראשון בטייפר קינחתי בריצה משותפת עם קבוצת הריצה של טבעון - מועדון הכותנה / מרתא עמקים - בהדרכת המאמן פנו. מבחינתם היה מדובר בתרגול ריצת לילה בסמוך לתחנת הרכבת העמקים ההסטורית לקראת השתתפותם במירוץ הר לעמק בקבוצות בנות שש ושמונה רצים, ומבחינתי אימון של שעתיים ... מאחל לכל הקבוצה הנאה רבה במירוץ !!!
זהו . הסתיים לו השבוע הראשון של הטייפר. ירידה חדה בעומס ובשעות הריצה. תחושה קצת מוזרה אבל באמת שאין תלונות. 
את הזמן הנותר עד המירוץ נקדיש למנוחה, איחוי השרירים, אגירת כוחות ומרץ ותכנון והכנות קפדניות לקראת הביצוע עצמו. 


 מרתא עמקים בסוף אימון לילה...

מזל טוה יהל - בסיום ריצה על דרך נוף כרמל.

זיכרון ממירוץ יקב טוליפ - רצים מארגנים מירוץ .

מלווה מפתיע - דייגו הכלב האמיץ...
2 תגובות
תחילת הטייפר....
13/04/2012 13:30
פרדי בן הרוש
ראשית אנו רוצים להודות לכל אלו שעוקבים, מעירים, מאירים, מעודדים, מפרגנים ונותנים משמעות נוספת למסע המופלא הזה .
התכנון המקורי של השבוע הזה היה כמו שאר השבועות - שלושה אימונים באמצע השבוע ואימון גב אל גב מסכם של 6 ש' ו-5 ש' בסוף השבוע... אבל מה לעשות שחוץ מאימונים יש גם את החיים, ובדיוק חג וחול מועד, משפחה וטיולים ופיקניקים וילדים בחופש וכו' וכו' וכו' ,ככה שלאחר שיחה קצרה ביני לבין איש קק"ל לנסות לתאם את הארוכות מצאנו שלא תהיה ברירה, ואת הגב אל גב נצטרך לרוץ ביום שלישי וביום רביעי... אחרי שבסוף השבוע (שטרם התאוששנו ממנו לחלוטין) רצנו 5 ש' ו-5ש'. אתגר אמיתי. מיד הופעל מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי ושכנענו את עצמנו - מה שנכון למען האמת - שביצוע הארוכות בסמוך לסיום הקודמות יסמלץ לנו בצורה טובה יותר את הריצה תחת עייפות ועומס גדול בדיוק כמו שיהיה באולטרא עצמו. 
הסתגלות הבן - אדם למושגים ולמצבים באמת יוצאת מהכלל. בתחילת האימונים שאלתי את פנו מה יהיה המרחק הגדול ביותר שנצטרך לרוץ בשיא האימונים. התשובה הייתה : 1. באימוני אולטרא לא מדברים על מרחק אלא רק על זמן ריצה. 2. נצטרך לרוץ במקסימאלי 6ש' ו-5ש' בתוך 24 ש'!!! הייתי די המום ולא ממש עיכלתי את הנתונים, ואיפה שהוא הדחקתי את התשובה ולא חשבתי עליה. פנו עשה חכם מאוד גם מבחינתו כאשר "שיחרר" כל פעם את מנת האימון לשבוע הקרוב ולא כתב לנו תוכנית אימונים לכל התקופה. זה עזר מאוד לתהליך ההתרגלות וההדרגתיות - כל פעם לקחנו את השבוע הקרוב בלי לחשוב על מה ממתין מעבר לו - למרות שידענו גם ידענו... פשוט כל שבוע הזמנים התארכו, הראש לאט לאט הסתגל לזמנים, הגוף עיכל את הקושי והמנגנון הכללי פשוט הסתגל בהדרגה כל פעם למדרגת הקושי הבאה. ככה שכשהגענו לשלב הריצות של 4, 5 ו-6 שעות הם באו בצורה מדורגת וטבעית, ופתאום יציאה לריצה של 6 שעות לא נשמעה מטורפת, הזויה או מנותקת. זה חלק בלתי נפרד מהאימונים - להרגיל את הראש לזמני ריצה ארוכים ולאט לאט לבנות את הביטחון שאתה יכול . נכון, לא נרוץ 130 ק"מ כאימון לפני האולטרא, אבל הראש לאורך הזמן התרגל למספר הזה. כל המנגנון מוכוון למספר הזה והאימונים בהם רצנו 10 ו-11 שעות בתוך מסגרת של 24 ש' נטעו את הביטחון שנוכל לאתגר... 
ובכן קבענו לצאת לריצת 6 ש' ביום ג', גם לתרגל ריצה בחום וגם את המעבר מיום ללילה, ולרוץ על מסלול האולטרא מזרזיר ליוקנעם המושבה... נפגשנו בשעה הייעודה בחנות של דורון שלמון ופנו כבר היה שם לתדרוך ודגשים אחרונים. הצצה במפת המסלול, צילום משותף ע"י ענבל (אם היא לא רצה אז לפחות לקנות עוד גאדג'ט...) ויצאנו לדרך. זרזיר - בית-לחם הגלילית - אלוני אבא - קיבוץ אלונים - טבעון - בית שערים - שדות העמק - הקפה בתוך עמק השלום והטייפון וחזרה ליוקנעם דרך קיבוץ הזורע... מסלול מדהים, יפהפה ומגוון ובדרך אף נתקלנו בסימוני המסלול של "הר לעמק" משנים קודמות... השראה. הריצה זרמה. את העליות הלכנו בדיוק כמו שיהיה באולטרא, ובשאר רצנו וככה חילקנו את הכח. בערך ב-1930 עברנו מריצב יום לריצת לילה , החלפנו לחולצה יבשה והרכבנו את פנס הראש. בנחל השופט פגשנו משפחות שמיקמו אוהלים על ערוץ הנחל, חיילים שתרגלו ניווטים, וקולות הלילה של דרי המקום - בעיקר את הצווחות והיללות של התנים. לעיתים היה נדמה שהם מתכננים מתקפה מתואמת נגדנו שכן שמענו אותם ממש מכל הכיוונים. או אולי הזיות של אחרי 5 ש' ריצה... לך תדע... 
סיימנו את הריצה בשעה 2200. למעשה הגענו לרכבים חצי שעה מוקדם מדי, אז חלפנו על פני הרכבים - בפעם השנייה לאותו ערב - והמשכנו לרוץ עוד חצי שעה בתוך יקנעם המושבה- תרגול פסיכולוגי... מתיחות ונסענו לנק' ההתחלה לאסוף את הרכב ששמנו שם בתחילת הריצה - וסאלאמאת קבענו למחרת בשעה 2000 ביקנעם המושבה. 
למחרת - אחרי יום שלם בבילוי משפחתי והדבר האחרון שעשינו היה לנוח... - עזבתי את אשתי עם כל הבלגן מהפיקניק בבית (כמובן שברשותה ועידודה...) ובשעה 2000 יוצאים לריצה הארוכה האחרונה לקראת האולטרא - 5 ש'. היה ניתן אולי לצפות שלכבוד האירוע איש קק"ל יהיה נחמד וימציא לנו מסלול ידידותי, אבל מהר מאוד התבדיתי ומצאנו את עצמנו שוב פעם מטפסים בפארק יערות מנשה לפסגה, ומשם לאנדרטת הקיבוצים וחזרה בדרכים לא דרכים כדי להשלים את ה-5 ש'. שוב פעם פגשנו את כל אלה שפגשנו יום קודם - מעניין מה עובר להם בראש למראה 2 רצים עם פנס על הראש באמצע הלילה... - וגם את הקולות שכבר התרגלנו אליהם של התנים וחבריהם... באנדרטת הקיבוצים יצא קצפו של איש קק"ל למראה חבורה של צעירים שדווקא שם מצאו להם מקום להקים מאהל, וברוב חוצפתם אף קשרו את הגנראטור שלהם לעמוד האנדרטה... חוסר רגישות וכיבוד המקום. הרגעתי אותו שזה לא הזמן וחבל על המאמץ, ושממילא הם לא יבינו לצערי, והמשכנו. אירוע חריג נוסף נרשם לקראת סיום הריצה . שנייה של חוסר תשומת לב ואיבוד הריכוז מצידי בעת ריצה על דרך מעט מחורצת במגמת ירידה קלה והופ! עבדכם הנאמן מוצא את עצמו מבצע גלגול ג'ודו שלמזלי נקטע באיבו ברגל שהציב איש קק"ל - אחרת הייתי כנראה נפגש עם ערוץ הנחל מאוד מקרוב... אסור שזה יקרה באולטרא! תנחשו הייתה השאלה הראשונה שלו לאחר התאוששות קלה ? " מה עם הרגליים? בסדר?" הבנתם. כל היתר פשוט לא מעניין הרי אפשר לרוץ גם עם יד מגובסת... 
סיימנו את הריצה קרוב ל-0100 - אחרי ששוב נאלצנו להשלים כמה דקות ריצה ברחובות יקנעם המושבה - וזהו. תם ונשלם שלב האימונים העיקרי ועתה נותרו ריצות קצרות יותר והעיקר צבירת כוחות ומנוחה.... 
0100 כל עם ישראל נם את שנתו אבל מה ? אורות הרכב של מר מאמן פנו מגיחים והנה האיש המיוחד הזה בא לחגוג איתנו את סיום פרק האימונים הזה...! באמת נדיר ומחמם את הלב. וזה לא הכל... לצידו הולכת לה עם עוגה בידיה בתו זואי שביקשה לבוא ולהיות שותפה. מה אומר לכם. יש רגעים שמילים לא יכולות לתאר וזה אחד מהם. תודה ענקית לשניכם. והעוגה? נו נחשו מי האופה? נכון מאוד אותה אחת שאמרתי קודם שאם היא לא רצה אז היא קונה ? אז תוסיפו לזה שאם היא לא עושה את זה או את זה אז היא כנראה אופה... תודה ענקית ענבל...
הריצה עברה הפעם בצורה איטית משמעותית, הרגשנו כל שריר ועצם. רצנו תחת עומס גדול מאוד ותחת עייפות מהיומיים האחרונים בפרט ומהשבוע החולף בכלל... ככה נרגיש באולטרא ויותר מזה. אז הנה - היה קשה והצלחנו אז נקווה שבאולטרא לא יהיו הפתעות לא צפויות...

לפני היציאה ל-6 ש' בחנות RUNWAY של דורון.

עם פנו המאמן ודורון בעל הבית...

שלט "הר לעמק" על הדרך מאלוני אבא לאלונים... סימן לבאות.

סיום 6 ש' ביקנעם המושבה


סליחה לא קשור... - אימונים לקראת הארוכה. 
3 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »