עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני בת 15 וחצי ואני אוהבת כל מה שקשור בכתיבה. בעיניי הדבר הכי כיף הוא להתאהב. הדבר שגורם לי לרצות לחיות. ובכל סיפור ושיר שלי זה מורגש. אשמח אם תאמרו מה דעתכם.
נושאים
One Direction
לא מבינה...
25/06/2013 20:16
Eden Minay
בלבול
כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, יש לי חבר. אתמול דיברתי איתו והשיחה הייתה ממש מוזרה. הוא היה נורא אחר מבשאר השיחות שלנו, כשהיינו רק ידידים וגם כשהפכנו לחברים. הוא אמר שהוא צריך ללכת לישון וסיימנו לדבר. הייתה לי הרגשה ממש רעה בקשר לזה. לא יודעת למה.
היום דיברתי איתו על זה. שאלתי אותו אם הכל בסדר והוא אמר שכן. אמרתי שהוא התנהג נורא מוזר אתמול והוא גיחך על זה. ההרגשה הרעה הזאת לא עוזבת אותי. אני לא יודעת למה... היא פשוט לא מרפה. יש לי הרגשה כל כך רעה בקשר לזה. לדבר אתו בכנות ולשאול אותו מה קרה, לא עזר.
מה אני אמורה  לעשות??
3 תגובות
יש לי חבר חדש... :P
24/06/2013 03:34
Eden Minay
שיר
אני יושבת מול המחשב ואצלי בחזה פועם הלב,
כל כך הרבה זמן אני הייתי לבד ובין התאהבויות זמניות הלב נדד,
עד שמצאתי אותך פתאום ועכשיו אני מרשה לעצמי לחלום,
אני ממשיכה הלאה, ממשיכה עם האהבה שלך.
אני חסרת מנוחה ולבי הוא סערה בעיצומה,
אני זוכרת ההתרגשות שחשתי שרשמת לי שאתה אוהב אותי.

בהתחלה, לא הצלחתי להבין מהי המטרה, לשאלתך...
"יש לך חבר?" שאלת אותי והסמקתי.
עניתי שלא, שלא מצאתי אותו.
שאלתי אותך ואתה אמרת שאולי אתה מדבר אתה.
חשבתי שאולי זו אני, אך לא העזתי לקוות שזה יכול להיות.

אני עדיין לא מעכלת את זה ואני לא יודעת איך זה יהיה,
האם זה יצליח או שלא? אני כל כך רוצה בהצלחתו...
של הקשר שלנו ואני מאמינה שזה תלוי בנו.
אמרת לי שאתה רוצה לצעוק לעולם שאתה אוהב אותי
ולא אמרתי לך שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, איתך להיות.

אני מתה להביט בעיניך ולשמוע את הצחוק בוקע מבין שפתיך,
כי עד עכשיו שמעתי רק את הצחוק המובך שאכן אהבתי- כל כך!
אני יודעת שאני אמורה להרגיש רע בגלל כל הסיבות שאנחנו אמורים לא להיות יחד, אז מה?
אני לא מרגישה ולא רוצה להרגיש ככה,
אני מרגישה כל כך טוב אתך ומחכה לשיחה הבאה ממך,
אתה גורם לי להרגיש כמו שהרבה זמן לא הרגשתי.



3 תגובות
לו והאזה
18/06/2013 23:19
Eden Minay
החיים שלי

היום חברה שלי סיפרה לי שלו (לואי טומלינסון) והאזה (הארי סטיילס) היו יחד, כאילו ממש ביחד. שמחתי בשבילם, כאילו הם חמודים.

תמיד החזקתי מהם אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. אבל אז שמעתי שהם הפסיקו להיות יחד בגלל התגובות הרעות. שנאתי את האנשים האלה. מי הם שיגידו להם דבר כזה? מי הם שישפטו אותם על זה שהם רוצים להיות יחד?!

כמה הם יכולים להיות רעים? כמה הם יכולים לשפוט אנשים?!

ביבר הוא הומו בגלל שיש לו יופי קצת נשי וקול קצת רך?

דמי שמנה רק בגלל שהיא נראת ככה בטלויזיה

מיילי מכוערת רק בגלל שהיופי שלה שונה ממה שאנשים רגילים?

ניילר (נייל הורן) שמן בגלל שהוא אוהב לאכול?

זאיי זאיי (זאיין מאליק), לא צריך לאהוב אותו בגלל שהוא מוסלמי?

הארי ולואי?

ליאם?

תפסיקו לקנא באנשים, תלמדו מהם.

כל האנשים האלה שחלקנו אומרים עליהם שהם הומואים ומכוערים ושמנים? זה מאוד פוגע בהם!

כל האנשים האלה, הלכו עם החלום שלהם, עם האמת שלהם. מבחינתי? הם הדוגמא שלי להצלחה. כל אחד ואחד מהם.

אז אני מאחלת להם שיהיה להם רק טוב... ושימשיכו ללכת עם האמת שלהם עד הסוף מבלי שתגובות רעות יפריעו להם!

3 תגובות
פרק 10
18/06/2013 14:22
Eden Minay

לקחתי את התיק שלי ויצאתי אל חדר האוכל.

"אני יכול לשבת?" ניק שאל אותי והצביע על המושב לידי.

"זה מקום ציבורי" הזכרתי לו.

הוא התיישב על ידי.

"תקשיבי, באמת שלא התכוונתי לכל רע. אני דאגתי לך, זה הכל." הסביר לי.

"אני לא עצובה בגללך!!" צעקתי עליו.

"אז מה קרה?" שאל אותי.

"פשוט תעזוב אותי" התחננתי.

יצאתי מחדר האוכל  אל הדשא שבחצר. הוצאתי מתיקי תמונה שלי ושל סבי.

"סבא, אני לא מאמינה שדווקא ביום הולדת שלך אתה אינך איתנו" מלמלתי.

"הנה את" ניק אמר, "חיפשתי אותך בכל מקום" .

"אני מצטער אם פגעתי בך" המשיך. הוא התיישב על ידגי הכי קרוב שרק יכל.

"ניק..."ייבבתי וחיבקתי אותו.

"עדן, מה קרה?" שאל.

"פשוט תחבק אותי" ביקשתי.

"עדן..." נאנח.

הוא שחרר אותי מחיבוקו.

"עדן, תסתכלי עליי. תירגעי ותספרי לי מה קרה" ניסה להרגיע אותי.

סיפרתי לו מה היום הזה ומה הוא בשבילי.

"היי, זה בסדר לבכות. תבכי, זה משחרר, זה עוזר לפעמים"תמך בי.

"זה כואב לי כל-כך" יבבתי.

"אני יודע" אמר.

"תחבק אותי, בבקשה" ביקשתי.

"בואי" אמר, ניגב את דמעותיי וחיבק אותי חזק.

"יהיה בסדר, אני פה. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך" ניסה להרגיע אותי.

התרחקתי ממנו לרגע.

"איך אתה יכול לדעת? אתה לא יכול לדעת שהכל יהיה בסדר" השתוללתי.

"היי, היי, תסתכלי עליי" אמר והניח את כפות ידיו על פניי.

"אני תמיד אהיה פה" הבטיח.

"אל תגיד את זה, בבקשה" התחננתי.

"למה?" שאל אותי.

"גם שי הבטיח לי את אותו הדבר בדיוק ותראה מה קרה לי עכשיו!" הסברתי לו.

"הוא פגע בך מאוד, נכון?" שאל.

"כן" עניתי והשפלתי את מבטי.

"את עדיין אוהבת אותו?" המשיך.

"לא" השבתי לו.

"תבין, אני הייתי חייבת לתת לו עוד הזדמנות. הוא איבד אותי בכך שפגע בי כל כך. בחיים לא פגעו בי ככה. אין לך מושג כמה שזה כואב" מלמלתי מבין הדמעות והבכי.

"אל תבכי, זה שובר אותי לראות אותך ככה" התחנן.

"אני לא עומדת בזה יותר, קשה לי להיות לבד" אמרתי.

"את לא" מלמל בשקט.

"מה?" שאלתי.

"את לא לבד" חזר שוב.

הוא התקרב אליי וליטף את פניי. פנינו התקרבו כל כך ושפתינו כמעט נגעו זו בזו. ליבי געש. לא ידעתי מה לעשות. האם עליי לתת לעצמי להיסחף אתו? ומה יהיה עם עדן? מה יהיה אתי? אולי זה הזמן לעשות פעם ראשונה בחיי משהו בשביל עצמי?! ללא! אני לא יכולה לעשות את זה לעדן. אני לא אדם כזה. איך אוכל להיות מאושרת בזמן שהיא סובלת?!?!

"לא פה" לחשתי.

"מה?" שאל, מבולבל.

"אני לא יכולה ולא רוצה לפגוע בעדן" אמרתי.

"מה הקשר שלה לזה?" שאל בחוסר הבנה.

"אתה לא ראית שאתה מוצא חן בעיניה?" שאלתי.

"לא... לא תיארתי לעצמי ש..." מלמל במבוכה.

"אני מבינה" מלמלתי.

"מה נעשה עכשיו?" שאל.

"בוא" אמרתי ועזרתי לו לקום.

"לאן?" שאל אותי.

"אנחנו מאחרים לשיעור" הודעתי לו.

"לא שמתי לב" העיר.

"גם אני לא" הודיתי.

"מה יהיה איתנו??" לחש לי במסדרון.

"נדבר על זה אחר כך" עניתי.

"מבטיחה?" שאל.

"מבטיחה" עניתי וחייכתי אליו.

באמצע שיעור מתמטיקה ניק לקח את ידי והחזיק אותה בידו. זה הרגיש כל כך נעים ונכון. המגע של ידיו החמות היה נעים לי, כמו שעינן בצבען המיוחד היו משתקות אותי.

"את הבנת את התרגיל הזה?" שאל אותי לפתע.

"כן, זה קל" עניתי.

2 תגובות
משתגעת
09/06/2013 21:27
Eden Minay
שיר
ועכשיו 
אחרי שהכול כבר כמעט נגמר
נשארו לי 10 ימים
לומר לך את האמת על הלב שכבר נשבר.

חושבת לוותר
אין למה להתעקש
לומר לך את האמת רק יגרום לי להישבר
סופית- ולהישרף באש.

נמאס לי לריב אתך
אין טעם
אין טעם לשמוע את אותם הסיפורים מפיך
אני הולכת מכאן.

בעוד שבוע וחצי ייפרדו דרכינו
ואז אני יודעת שאכעס
על עצמי
על שליבי הרחק ממך טס.

אולי הפיתרון הוא להוציא את זה
בפניך
וזה מה שאעשה
אומר מה שאני מרגישה אליך.

ולא אכפת לי שתצחק
שתרד עליי
שתגיד שאתה לא מרגיש כמוני
אני חייבת לפרוק את זה מעליי.

כבר שנתיים אנחנו רק רבים
אתה מציק לי
אני מתחילה להציק לך
נמאס לי.

משתגעת בגללך

4 תגובות
מיוחדת- או שלא?
09/06/2013 17:56
Eden Minay
החיים שלי
אני לא בטוחה שמישהו קורא את הבלוג ההיסטרי שלי בכלל, אבל שיהיה.
אתם יודעים, פעם 2 הדברים היחידים שנתנו לי להרגיש שיש לי טיפונת משמעות בחיים הללו היו הכתיבה והיכולת שלי לראות את הדברים שהם "מוזרים" כמו שחלק מהאנשים חושבים.
היום כבר כל אחד כותב כמעט אז זה לא הופך אותי למיוחדת. והיכולת שלי לראות דברים ולהבין אותם? כבר איננה.
יש לי ידיד שהוא עיוור. הוא אמר לי כמה פעמים שהוא מרגיש שאני היחידה שיכולה להבין אותו. אבל זה שקר. הוא לא משקר לי. זה פשוט שאולי את ההרגשה שהוא מרגיש דחוי, שאף אחד לא זקוק לו, שאף אחד לא יתגעגע, הרחמים- את אלה אוכל להבין. אבל את התחושות שלו. איך זה להיות עיוור לא אוכל להבין לעולם, לא משנה כמה ארצה.
לכסות את העיניים ולנסות להרגיש כמוהו זה לא יעזור. כי אני אוכל להפסיק עם זה, לראות, אבל הוא לא.
אם את כל זה איבדתי אז מי אני בכלל?

אי פעם הרגשתם לא שייכים? אני מוקפת בהמון חברות וידידים שבאמת רק רוצים שאהיה מאושרת אבל אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת! מה לא בסדר איתי?!
למה אני לא יכולה להיות מאושרת יותר מחודש ימים? למה אני תמיד מרגישה לא שייכת? למה הדמעות תמיד מופיעות? אפילו עכשיו. לבכות לא יעזור לי. 
הגוף שלי חולה. כואב. אני עייפה. יש לי קשיים לישון. אני לא רוצה להיות פה בכלל.
ולכל אלה שכל הזמן יורדים עליי ומזכירים לי את כל הפגמים שלי כל יום ויום, אני רוצה לומר לכם:
"אתה חושב שאני לא יודעת את כל זה? שאני בחיים לא ארגיש... לא אהיה שייכת?! אני יודעת שאין לי פרצוף יפה ושאין לי גוף יפה. אני יודעת שבחיים אף אחד לא יתאהב בי באמת. אני יודעת שבחורה בלי יופי היא בחורה מקוללת. דברים טובים כאלה קורים רק בסיפורים שלי שאין להם שום קשר לחיי.
נמאס לי לשקר לכל העולם. אני לא מאושרת. וכל רגע שאני בחברה כלשהי, אני מרגישה לא שייכת.
אין לי אומץ לומר את זה לאף אחד כי אני יודעת מה יגידו. ישלחו אותי לבית משוגעים אם יידעו מה אני באמת חושבת ומרגישה.

אז מה אלוהים? למה אתה לא נותן לי לוותר? למה כל כך חשוב לך שאחיה בעולם הזה שהורג אותי לאט לאט? אני תמיד האמנתי בך באמונה שלמה. מבחינה רוחנית, לא במצוות. זה הכי חשוב לך, לא?
אני מצטערת, אבל כרגע, קשה לי אפילו להאמין בך. כרגע אפילו אני, שמעודדת את כולם ואומרת כל הזמן שכל מה שצריך לקרות קורה. אני שכשמודים לי שאני אומרת שהכל יהיה בסדר, אני אומרת שלא צריכים להאמין לי, אלא בך.
בשביל זה נתת לי לחיות מעל ל15 שנה? כדי שאעזור ואציל את כל העולם? אבל מה איתי?

6 תגובות
איך אומר לך?
05/06/2013 00:49
Eden Minay
דברים שלא ידעת
גם ככה אף אחד לא יקרא את זה בטח. יש מישהו שעליי לומר לו כמה דברים.... 


רציתי לכתוב לך שיר אבל לא כתבתי, התחרטתי. מה זה יעזור?! 
לפעמים, כשאתה רק נושם קרוב אליי אני מתקשה לנשום, אתה גורם לי לחייך כל כך הרבה פעמים. אבל יש גם ימים שאתה מוציא אותי מדעתי.
אתה מטריף אותי גם בכיוון הטוב וגם בכיוון הרע.
מה אני אמורה לעשות אתך? ניסיתי להתרחק ולהתחמק ממך, זה לא עזר לי. עדיין חשבתי עליך. עדיין רציתי להיות אתך. ועדיין מטריף אותי שאתה מסתובב על ידה כל הזמן- ליד החברה שלי. 
מה אתה רוצה ממני? כמה פעמים ביקשתי ממך להתרחק ממני? צעקתי, בכיתי, התחננתי. אתה לא מבין שאני רוצה לשכוח אותך?
אני לא מבינה בכלל איך התאהבתי בך. למה? מתי זה בדיוק קרה? אין לי מושג!
אתה כל מה שאני שונאת:
אתה שחצן
אתה פחדן
אתה עקשן
אתה שקרן
אתה אוהב לפגוע

אז איך זה שמכל הבנים, אתה היחיד שמשך את תשומת ליבי? 
אני מעולם לא שיקרתי לך. מעולם לא אמרתי לך שאני לא אוהבת אותך. נכון, אמרתי לך כלך כך הרבה פעמים שאני שונאת אותך. כי באותו הרגע אני באמת שנאתי אותך. אבל אם היית יושב איתי לבד ושואל אותי "את אוהבת אותי?" הייתי אומרת לך שכן. 
כן, אני אוהבת אותך.
כן, אני מקנאה לך.
איך אני יכולה לשכוח אותך כשאתה בסביבתי כל הזמן?! אתה לומד איתי בספורט. אתה יושב כיתה ליד כיתתי.

הבטחתי לעצמי השנה שאספר לך ואגרום לך לגלות לי כבר מה אתה מרגיש. אבל נשארו 15 ימים. אני לא יודעת איך אני אעשה את זה. אבל אני חייבת לעשות את זה.
מצידי שתספר לכולם. אבל אני אדע שעשיתי הכל כדי שתדע.
זהו, אני מקווה שבניגוד אליי, אתה ישן טוב.

6 תגובות
פרק 9
28/05/2013 13:58
Eden Minay
סיפורים
פרק 9:
נגמרה הסצנה ולפתע שנינו שמנו לב שכל הזמן הזה המורה הסתכל בנו ועכשיו הוא מחא לנו כפיים. הוא נראה כה מתלהב, כה מרוצה ממה שראה.
"בראבו" בירך אותנו.
שנינו הסמקנו.
"ידעתי שלא טעיתי. הייתה לי הרגשה מאוד טובה בקשר אליכם. אני רוצה שתמשיכו לעבוד על הסצנות הבאות שלכם בבית ביחד. אני מקווה שהן יהיו מדהימות כמו זאת. ואני גם מקווה שהכימיה שיש ביניכם. האש הזו שבוערת בעיניכם תישאר דלוקה ואפילו תגדל" אמר.
הוא חייך אלינו ויצא מן החדר.
"היה כיף" העיר ניק.
"כן, אתה רואה שצדקתי? אמרתי לך שאתה מצוין בזה" הזכרתי לו.
כל כך נהניתי לשחק מולו שהקנאה שהרגשתי שעה אחת קודם לכן התפוגגה, כאילו מעולם היא לא הייתה קיימת וכל המחסומים שנוצרו בתוכי כנגדו נפלו. כבר לא הייתי מרוחקת ממנו. להפך.
"כן, צדקת" הסכים איתי.
"אני גם מאוד נהניתי" הוספתי.
"את מאוד מוכשרת" החמיא לי.
"תודה" הסמקתי.
"אני מצטער, ממש לא התכוונתי לגרום לך להיות מובכת" התנצל.
"זה בסדר" הרגעתי אותו.
"את יפה" פלט.
"מה?" שאלתי, מוכת תדהמה.
"שמעת אותי" אמר.
זרם חשמל מצמרר ומחשמל עבר בכל גופי. הרגשתי מן התרגשות עצומה. הוא התקרב אליי ונגע בידי. ההתרגשות בערה בתוכי.. הוא התקרב אליי ושנינו כמעט התנשקנו. לפתע פעמון בית הספר צלצל.
"אני צריכה ללכת" מלמלתי בזמן שלקחתי את דבריי והסתלקתי משם בריצה.
יצאתי מחדר החזרות ובדרך נתקלתי בעדי, ידיד שלי.
"היי, עדן" אמר לעברי.
"הי" החזרתי לו.
חייכתי אליו בחביבות.
"אהמ.. עדן?" הסב את תשומת לבי.
"כן?" עודדתי אותו להמשיך.
"את רוצה לצאת אתי?" שאל.
"אהמ.." השתהתי.
לפתע ניק הופיע מאחורינו.
"עדן, אני חייב לדבר אתך דחוף" אמר.
"עדי, אני אדבר אתך מחר, טוב?" אמרתי ועדי הסתלק משם, מובך.
"את לא יכולה לצאת אתו!" ניק אמר לפניי שהספקתי לשאול אותו מה קרה.
"מה? למה לא??" שאלתי.
"בגלל..." גמגם.
"ניקולס. מה קורה לך?" שאלתי.
"זה מה שקורה לי" אמר אליי וניק אותי.
"ניק!" צעקתי, מופתעת.
"עדן, אני מצטער, אני פשוט..." התנצל.
"ניק, אל תיעלב טוב? אני עד לא מזמן רק הצלחתי להתגבר מעט על שי ואני במצב מבלבל מאוד. אני לא אומרת שאני לא רוצה להיות אותך, אני פשוט.." הסתבכתי.
"אני מבין עדן, את צריכה זמן לחשוב על זה" אמר.
"בדיוק" אמרתי.
"את יכולה רק להבטיח לי משהו?" שאל.
"כן" עניתי.
"אם בסוף תחליטי שלא, אז אני לא רוצה לאבד אותך בתור ידידה" אמר.
"אתה לא" הודעתי לו.
"תודה" אמר וחיבק אותי.
"עדן, מה קרה?" חן שאל אותי כשנכנסתי הביתה.
"כלום" עניתי, "לא מתחשק לי לדבר" .
"דברי עם אחיך הגדול, אני מתחנן" ביקש.
סיפרתי לו על כל מה שקרה לי עם ניק אתמול.
"מסובך" אמר.
זו בדיוק המילה המתאימה. מסובך.
באותו הערב לא ממש הצלחתי לישון. בשעה 10 בערב ניק התקשר אליי.
"עדן?" שאל.
"כן, זו אני"
"תקשיבי, בקשר למה שקרה היום. אני ממש מצטער. נסחפתי"
"זה בסדר"
"זה לא נשמע ככה, את כועסת?"
"לא, מה פתאום???"
"אז מה יש לך?"
"איני יכולה להסביר לך"
"למה? מה קורה לך? ראיתי שעובר עלייך משהו כבר מהבוקר"
חשבתי אולי לגלות לו שקינאתי לו בגלל קייקוב. אבל חששתי שזה עלול לגרום לו לפתח ציפיות ולא רציתי בזה. כי לא ידעתי מה אני רוצה עדיין. לא ידעתי מה להחליט.
"אני לא יכולה להסביר לך מפני שאני בעצמי לא לגמרי מבינה את זה"
"אני מבין, לי קורה אותו הדבר"
"באמת?"
"כן" השיב, "אני אוהב..." .
"אוהב מה?"
"לדבר אתך, זה מרגיע אותי" .
"זה הדדי"
אחרי זה הוא אמר לי שהוא עייף וגם אני הייתי עייפה, אז אמרנו שנדבר מחר.
שכבתי במיטה ולא הפסקתי לחשוב על מה שקרה היום. איך זה קרה? איך התקרבתי אליו כהה? איך לא חשבתי על ההשלכות של זה? למה רציתי בזה פתאום כל כך? 
המחשבות הללו נדדו בראשי עד שנרדמתי.
בלילה חלמתי חלום אחד. בחלומי הייתי בסרט עם ניקולס. כשיצאנו מהסרט, ניקולס החזיק את ידי. אנחנו התקרבנו זה אל זה והתנשקנו. שנינו רצינו בזה. לפתע קייקוב הופיעה. היא קפצה עליי וקראה לי בוגדת.
"איך יכולת לעשות לי את זה?!" צעקה עליי, "את ידעת שאני אוהבת אותו!"
התעוררתי בבהלה מהשעון מעורר שהעיר אותי והודיע לי שעליי להתחיל להתארגן ליום חדש.
הבנתי 2 דברים בעקבות חלומי אמש. הדבר הראשון שהבנתי הוא שאני התאהבתי בניקולס והדבר השני שהבנתי הוא שאני לא יכולה לעשות את זה לקייקוב.
מיהרתי אל חדרו של חן.
"חני, קום" הערתי אותו, "אתה צריך להתכונן לעבודה" .
הוא לא הגיב ולכן התחלתי לדגדג אותו.
"אני קם, אני קם" אמר.
"נתתי לו נשיקה על המצח. ירדתי למטה כדי לעשות לשנינו לשתות.
"בוקר" אמר אליי כשירד למטה, הוא היה כבר מוכן לעבודה.
"חני" קפצי וחיבקתי אותו.
"זה בשבילך" אמרתי והושטתי לו את הקפה שלו.
"איך ישנת?" התעניין.
"לא משהו" הודיתי.
"למה?" שאל.
סיפרתי לו על מה שחלמתי ומה הבנתי.
"כדאי לך לדבר איתו על זה. מגיע לו לפחות לדעת שאת מרגישה אותו הדבר" אמר.
"אתה צודק" עניתי לו וקמתי על רגליי.
"לאן את הולכת?" שאל.
"להתארגן לבית הספר" עניתי לו.
"טוב, תזדרזי" ביקש.
עליתי למעלה, מקפצת משמחה.
לבשתי שמלה עד הברך עם שרוולים קצרים.
"אני מוכנה" אמרתי לחני וירדתי.
"וואו, את נראית שונה כל כך היום" אמר.
"תודה" הודיתי לו.
"בואי, אני אקח אותך" הציע.
"יש" צהלתי.
הגעתי לבית הספר. כשנכנסתי, ראיתי את קייקוב וניק מדברים.
"אני גם מאוד דואגת לה. הייתי מתה לראות אותה שוב קורנת ומאושרת כמו שהייתה כשהייתה עם שי. אבל לא נראה לי שזה אפשרי" קייקוב אמרה.
"למה לא?" שאל.
"כי שי היה האהבה הראשונה שלה ולא נראה לי שהיא תוכל לאהוב מישהו כמו שאהבה אותו" הסבירה לו.
"אה" נאנח בעצב.
מאוד התעצבנתי כששמעתי אותם מדברים עליי. מחליטים בשבילי. עצבן אותי איך הם ריכלו עליי, כאילו אני איזה נושא לרכילות.
נכנסתי עצבנית לכיתה.
"את נראית מדהים" החמיא לי ניק כשנכנס לכיתה.
"יופי" אמרתי. הייתי כל-כך עצבנית באותו הרגע.
"עדן, מה קרה? מי עצבן אותך?" שאל.
"אתה ועדן" אמרתי אליו.
"מה עשינו?" תמה.
"אני לא סובלת שמדברים עליי מאחורי הגב. מחליטים בשבילי. אני לא אוהבת שמרכלים עליי. אני ממש שונאת את זה" התעצבנתי.
"אני מצטער" התנצל ובקולו נשמעה כנות מוחלטת.
המורה לעברית הגיע וכתב את התאריך על הלוח.
"זה התאריך?!" שאלתי, מזועזעת.
"כן, למה?!" שאל ניק.
"כלום" אמרתי, עדיין רותחת.
"עדן, תסלחי לי, בבקשה" ביקש כל כך יפה.
"עזוב אותי" דרשתי.
הצלצול נשמע לבסוף.

2 תגובות
:( :(
28/05/2013 00:49
Eden Minay
החיים שלי
אני מרגישה כל כך מטומטמת. אני מרגישה מזוהמת, אני מסתכלת במראה ונגעלת. 
הבטחתי לעצמי שאהיה מאושרת, שאשמח, שאצא מהדיכאון הקשה שאני שרויה בו, אך איכזבתי את עצמי מחדש.
תאמינו לי, אין דבר יותר נורא מלאכזב את עצמך.
היום ניסיתי לספר לחברה שלי את מה שאני מרגישה ורגע לפני ששלחתי את ההודעה, היא שלחה שהיא עפה לישון. זה פגע, למרות שלא התכוונה. אולי היא לא צריכה לדעת. אולי זה צריך להישאר בפנים.
2 תגובות
פרק 8
27/05/2013 15:06
Eden Minay
סיפורים
פרק 8:
"איך היה?" חן שאל אותי כשנכנסתי הביתה, מחוייכת ומצפה למחר.
"בסדר" אמרתי.
"הוא לא כעס?" שאל.
"לא" אמרתי.
"אולי תזמיני אותו לפה כפיצוי?" שאל.
"מה? למה?" שאלתי.
"הוא בטח נפגע מזה שביטלת איתו, אפילו אם הוא אמר והתעקש שהכל בסדר" הסביר לי.
"זה רק יביך אותו" מחיתי.
"יכול להיות, לא חשבתי על כך" אמר.
"אני אדבר אתו מחר ואברר אם הוא באמת נפגע, אני מקווה שלא" מלמלתי.
"לילה טוב" אמר.
"לילה" אמרתי ונתתי לו חיבוק.
"התגעגעתי אלייך, אחות קטנה שלי" אמר ונתן לי נשיקה על המצח.
"גם אני, אתה יודע שלעולם לא אשכח לך את כל מה שעשית בשבילי, נכון?" ווידאתי.
"את לא היית עושה אותו הדבר?" שאל בצורה הכי רטורית שיש אבל אני עניתי בכל זאת.
"ברור" אמרתי.
"כמה שאת מזכירה לי את עצמי" אמר.
"כן, חוץ מהשיער הבלונדיני שלי והשחור שלך, העיניים הכחולות-ירוקות שלי והשחורות שלך" גיחכתי.
"מבחינת אופי, טיפשונת" אמר.
"אני יודעת" אמרתי.
עליתי למעלה. וכמו כל פעם, ברגע שהגעתי למיטה המחשבות הציפו אותי. התחלתי לחשוב למה כל-כך הצטערתי שהייתי צריכה לבטל את התוכניות שלי עם ניק. כשהייתי יוצאת עם הבנות, לא התבאסתי עד כדי כך שאני צריכה לבטל את התוכניות איתן. התחלתי לחשוב על כל הפעמים שניק עזר לי ותמך בי ועל המבט המוזר שלא הצלחתי לפענח המון פעמים. ידעתי דבר אחד- חן צדק, הוא באמת נפגע, המבט העצוב הזה כשהוא חייך וניסה להרגיע אותי שלא ארגיש רע. הוא נפגע ואני ידעתי שעליי לעשות הכל כדי לגרום לו להבין שאני באמת נורא רציתי לבלות איתו בים. החלטתי שאחרי שההורים שלי יחזרו לארצות-הברית, אני אזמין אותו לים או לסרט.
נרדמתי ככה, עם כל המחשבות שלי מבלי לדעת שממחר הכל ישתנה.
למחרת, הגעתי לבית-הספר. ברגע שהגעתי, קייקוב, חברה שלי, מהכיתת הקולנוע באה אלי וסיפרה לי משהו שמאוד הטריד אותי( קוראים גם לה עדן, אבל אוטומטית כולנו קוראים לה קייקוב ולי הן קוראות מינאווי) .
"את לא מבינה מה קרה!" אמרה.
"גם את לא!" השבתי.
"אני מאוהבת!" אמרה.
"גם אני, אני חושבת.... במי?!" שאלתי בסקרנות.
כל פעם שאחת מאיתנו מתאהבת אנחנו חוקרות על כל הפרטים. למרות שאצל עדן זה קורה לעיתים קרובות ביותר.
"את קודם" התעקשה.
"את, נו כבר!" התעקשתי גם אני.
"בו!" אמרה והצביעה על ניק.
נהייתי חיוורת.  מאיזושהי סיבה שלא הבנתי אותה באותו הזמן, זה הפריע לי.
"בניק?!" פלטתי, מופתעת.
"את מכירה אותו?" שאלה.
"כן" עניתי ביובש.
"ובמי את?" שאלה בקוצר רוח.
"לא משנה" עניתי.
"טוב... תכירי לי אותו" ביקשה.
"טוב" הסכמתי בלי רצון.
הלכנו אליו.
"איזה חיוך חמוד יש לו" לחשה לאוזניי.
"ניק, תכיר, זו עדן, חברה שלי, היא לומדת בכיתת הקולנוע. עדן זה ניק, הוא יושב לידי בתיאטרון" הכרתי ביניהם.
"איך בכיתת התאטרון?" שאלה ואני ידעתי שהיא פונה אל ניק.
"בסדר" ענה.
הם החלו לדבר ולצחוק ואני הרגשתי לגמרי מיותרת שם.
בלי לומר שום דבר, לקחתי את רגליי והתרחקתי משם.
"עדן, חכי" אמר אך קולו נבלע.
הגעתי לכיתה. כשהתיישבתי במקומי הדמעות החלו לתקוף אותי. ניסיתי להשאיר אותם בפנים אך נכשלתי. איכשהו ידעתי את הסיבה לבואן. ידעתי שאני מקנאה.
"עדן, מה קרה?" ניק הופיע והתיישב על ידי.
לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי שהוא ידע שאני מקנאה. לא רציתי להרוס את החברות שלנו. ידעתי גם שהוא לא יניח לי עד שידע מה מציק לי ומה מכאיב לי. גם ידעתי שלא אוכל לשקר לו מבלי שיקלוט שאני לא אומרת לו את האמת.
"כלום" שיקרתי וניגבתי את דמעותיי.
"אני לא מבין, רגע אחד את מספרת לי הכל ורגע אחרי זה את לא מדברת איתי?" אמר, מבולבל.
לא עניתי לו והשפלתי את מבטי.
"עדן..." נאנח.
"פשוט תעזוב אותי" אמרתי וקמתי ממקומי.
"תסמכי עליי" אמר והחזיק את ידי. אחיזתו לא כאבה לי כלל. להפך, ידו החמימה הייתה נעימה לי. מגעו היה נעים לי. פניו היו כה קרובים לשלי. הסתכלתי בעיניו וראיתי אותי בעיניו. את השתקפותי.
"למה ברחת?" שאל.
"לא ברחתי" שיקרתי, "הייתי צריכה להיכנס לכיתה. היה כבר מאוחר" .
"אני לא מאמין לך. אני רק רוצה שתדעי שאני פה בשבילך אם תרצי לספר לי מה באמת קרה. אני מתכוון לזה" הבטיח.
"איך היה עם עדן?" שיניתי נושא.
"בסדר, נראה לי" אמר.
"היא מאוד מצחיקה" הוספתי.
"בהחלט" אמר וצחק.
"מה מצחיק?!" שאלתי בפנים קודרות.
"את" ענה בצורה חד משמעית.
זה בהחלט הפתיע אותי.
"מה מצחיק בי?" שאלתי.
"הכל" ענה.
"אני מצחיקה או טיפשה?" שאלתי.
"טיפשה? לעולם לא! למה את מורידה מהערך שלך, את לא מבינה כמה שאת..." אמר.
"אני מה?" שאלתי בסקרנות.
"בוקר טוב!" בואו של המורה קטע את שיחתנו.
"היום אני אקריא את התפקיד של כל אחד מכם. השחקן והשחקנית הראשיים ייגשו לעבוד עליו ועם השאר אדבר על ההצגה" הסביר.
"לתפקיד הנשי הראשי נבחרה עדן מינאי" הייתי בהלם כששמעתי את שמי.
"לתפקיד הגברי הראשי נבחר ניקולס מלס" הסתכלתי על ניק וראיתי שגם הוא בהלם. באותו רגע גם הוא הביט עליי ומבטינו נפגשו.
"ניקולס ועדן, אליי בבקשה" ביקש המורה.
"אני רוצה שתעבדו שניכם יחד על התפקידים שלכם, לפחות על הסצנות שבהן אתם משחקים יחד. ראיתי שיש בין שניכם כימיה מאוד חזקה. זה דבר מאוד טוב אצל שחקנים" הסביר לנו כשעמדנו למולו.
"איפה אתה רוצה שנעבוד?" שאלתי.
"יש פה חדר חזרות, לא רחוק מכאן" הסביר לנו, בואו איתי" .
יצאנו מהכיתה והמורה הוביל אותנו אל חדר החזרות.
"זה התסריט, תעבדו עליו יחד ואני אבוא לראות בהמשך איך הולך לכם" אמר.
הוא יצא מהחדר ואני התיישבתי בקצה החדר, על הרצפה. קראתי את התסריט.
"תסריט יפה" אמרתי.
"הוא לקח את העותק השני של התסריט והתיישב על ידי.
"שנתחיל?" שאל לאחר שהתיישב קרוב אליי.
"כן, כדאי" אמרתי ונעמדתי.
"תעזרי לי לקום?" שאל.
התכופפתי והושטתי את ידיי כדי לעזור לו לקום. ברגע שידיי נגעו בידיו, הרגשתי חשמל עובר בי. ידיו החמימות היו כה נעימות לי. עורו היה חם גם הוא.
"נתחיל מהסצנה הראשונה שלנו ביחד?" שאלתי.
"טוב" אמר.
נעמדנו אחד מול השני . אני התחלתי.
"הכל בסדר?"
"לא"
"אתה רוצה לספר לי מה קרה?"
"זה שום דבר"
"ספר לי"
"למה שאספר לך, אינך מכירה אותי כלל"
"עכשיו כן, אני מרי"
"אני ג'יי"
"ממי אתה מסתתר ג'יי?"
"אף אחד"
"אז למה הנך כה לחוץ?"
"בגללך"
"בגללי? למה?" 
"אני מכיר אותך זמן רב. את בטח אינך זוכרת אותי. אך אני? איך אוכל לשכוח את עינייך הכחולות ירוקות?! לא, לא אוכל. כפי שלא אוכל לשכוח את פנייך, שפתייך, חיוכך ואפילו לא את צחוקך"
הוא ליטף את פניי.
"זה אתה?"
"ולא אחר"
"למה התחזית לאדם אחר?"
"פחדתי"
"חשבתי ששכחת אותי"
"לא אוכל לשכוח אותך לעולם,
"מה אתה עושה פה? ומה עם הוריך? האם הנם יודעים שאתה פה, איתי?"
"ברחתי. החלטתי להתחיל חיים חדשים. אני רוצה להתחיל את חיי החדשים אתך. היי לצידי, בבקשה"
"זה לא אפשרי"
השפלתי את מבטי.
"תסתכלי עליי, אני עדיין אוהב אותך. אז מה אם עברו 10 שנים מאז שנפרדו דרכינו?? לזמן אין את הכוח לטשטש את רגשותיי. איך אוכל לשכוח את הנשיקה הראשונה, החיוך הראשון, המבט הראשון. את היית אהובתי הראשונה והיחידה. אם רק תיקחי אותי אלייך בחזרה אז תהיי אהובתי היחידה"
הוא לקח את ידי והניח אותה על חזהו.
"האמיני לי, יפתי, חיכיתי כה הרבה שנים לכך, אל תעזבי אותי כך! אל תשאירי אותי רק עם זיכרונות מתוקים".

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון