עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
היי,

למי שרוצה להגיב בפרטי..
Edeny121@walla.com
חברים
deardrawerבלה בלבלהClementineAnastasiaאחת שיודעתאדווה
שריליןSuper BambiShanelittalyדנהstronger
נערת הגורלmy heartJust a JoeנוריתmariselaDark Paradise
סולElliesecond4אוֹלצ'yaelCarmelEndorphins
בדמי ימיהthet girl is  mesapsapא'.ב'free spiritDryad
איילת אהביםSomeone who writesLittle OneWonderful.zlatnoלְנַצֵּחַ זְאֵב
love myselfLeonעמוקהdrakulaBensneekyV
GeminiGod Is A Womanכותבתשמי הוא גיאנופקXhaunted princess
חַשׂוּףwolf heartJust one girlTsuki ContinueMissLonelyMs.death
רֵײזָאאני יעלsnow whiteHadasuHOLAדניאלה
אביביתRocketBorn To Dieflowerאף אחד לא מכירtears
Liliall by myselfSoy :)יערהאורית מנשהאופיר
לאה לויtorngirlRosieאילנהBlacKEyesנאיה
RoseמיכלɛAngelɜsunshineלימורדון
נערה בנעוריהחגית הלIM ALחן (:
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
סיפורי דייטים (2) -
16/01/2018 13:45
edya
6.1.2018

(שתי פוסטים ביום אחד.. זה עוד לא קרה לי...)

טוב, 
החמישי,  חנן בן ארי.
לא, לא יצאתי עם חנן בן ארי אבל הוא היה ממש דומה לו.
זה סיפור מעניין על אחד מוזר לחלוטין.
השיח איתו היה דיי חביב, הוא אמר שהוא בקריה והתעטף בהרבה מאד סודיות..
הוא היה נראה בחור טוב בסך הכל והיו לו הרבה ידיעות..
הבעיה שבעיקר הפריעה לי זה מה שהוא לא אוכל...
למען הסדר הטוב אני אביא פה את מה שהוא כתב לי. שימו לב, אלה הדברים שהוא לא אוכל..:
"לא אוהב: מיונז, חצילים, פלפלים (חוץ מגמבה אדומה), אורז, אנטי פסטי, חומוס, טחינה, קבב, המבורגר, שווארמה, כבש, כל שומן שהוא, גבינות שיותר מ9% שומן אני לא אוכל, סלסה, מוקרם, שמנת, בשר שהוא לא וואן-דאן, חביתה שלא עשוייה מכל הכיוונים, ביצה שלא קשה באופן מוחלט , כל דבר שצריך בישול/טיגון ושהוא לא מבושל דיו - מכל כיוון (הכוונה שאני אוכל רק דברים שבמיליון אחוז עשויים וואל - דן), נקנקיות בשריות, בשר שהוא לא חלק, בשר עם שומן, חלב (חוץ משוקו), אמבה, סחוג, כל דבר עם יותר מידי בצק או שומן, מרגרינה, רוב משקאות אלכוהוליים (חוץ מבירה או יין ),קובה, מרקים סמיכים, פירה, סלט אבוקדו (נדיר שאני אוכל), שוקולד למריחה ויש עוד פשוט אין לי כוח עוד לרשום.."
-_-
כן.
קראתם נכון.
מפה לשם, ביום של הדייט הוא אפילו לא טרח להתקשר או לומר משהו אם כן נפגשים בסוף או לא (למרות ששלחתי לו הודעה בעשר בבוקר..).
אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי ללכת לקיקבוקסינג כנהוג בשש וחצי.
שניה לפני שאני נכנסת לקיק הוא מתקשר
הוא: את יכולה עכשיו?
אני: מה?? אני נכנסת לקיקבוקס.
הוא: טוב, את תזואי ישר אחרי.
אני: טוב, תן לי להגיע לדירה להתארגן קצת ואבוא.
הוא: לא לא, תבואי איך שאת.
אני: אבל אני אהיה מסריחה!
הוא: לא נורא, גם אני מסריח אחרי יום עבודה.
כן, לא היו עליי בגדים להחלפה.
מה שאומ שהלכתי לדייט אחרי קיקבוקס.
עם חזיית ספורט, שיער לא מאורגן, לא מאופרת ועם נעליי ספורט.
הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש.
השיחה הייתה נחמדה וזהו.
אחרי הדייט הזה הוא לא טרח לדבר איתי בכלל וגם אחרי שאני כתבתי לו הוא התנער בצורה מטומטמת אז הנחתי.
מעולה, גם ככה לא רציתי בנאדם שפורץ למקלחות אם לא יוצאים משם אחרי חצי שעה מחשש לזה שהבנאדם התעלף..
גם ככה לא צריתי בנאדם שמוכן לפרק משפחה על מיקרוגל. 
כן, הוא לא מוכן למיקרוגל בבית. אני לא יכולה בלי.
גם ככה בכלל לא רציתי בנאדם שלא אוכל כלום!! ני אוהבת לבשל לאנשים! ככה אני מפנקת!

השישי, המחבק.
אז הוא היה דיי נחמד.
מהשיחה איתו הבנתי שהוא בשאיפה להיות טבעוני (דבר מזעזע בעיניי ואם תרצו אכתוב על זה פעם אחרת.)
טוב,
החלטנו להיפגש.
באותו יום של הדייט הוא לא התקשר ולא דיבר..
הוא התקשר בשלוש
הוא: את יכולה עוד שעה?
אני: אממ, כן.. נראה לי.. באיזה שעה בדיוק? (הוא היה צריך לחזור מת"א..)
הוא: אממ,, עוד שעה, שעה וחצי ככה..?
אני: אוקיי.... איפה?
הוא: בעיר
* וואלה, ירושלים היא עיר ענקית!) *
אני: איפה בעיר?
הוא: ביפו
* סעמק, יפו זה רחוב ענק!! מה הבעיה שלך להיות ממוקד?! *
אני (אחרי שאני מבינה שזה קרב אבוד): טוב, נפגש בתחנה של הרכבת הקלה של יפו.
עכשיו, בשיחה הוא אמר לי שהוא שומר נגיעה.
איך שנפגשנו, ביחד עם השלום והמה קורה, הוא חיבק אותי.
עכשיו, אחי, לא.
אל תכנס לי לספייס. אני לא מכירה אותך. תודה.
הוא: האמת שאכלתי בורקס לפני שבאתי ואני לא רעב.. את רעבה?
אני בראש: כן!!! מטומטם! מי בא לדייט אחרי אוכל?? אני לא אכלתי כל היום בגללך!
ואני: לא.. 
הוא: מה נעשה?
אני בראש: אלוהים שישמור....
אני: אממ.. נסתובב
מפה לשם, הדייט היה מזעזע. הוא זלזל בדברים שעשיתי בחיים, לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך מקום שהוא לא מאמין בזה..
"מדרשה זה בזבוז זמן ומיותר" (למרות שהסברתי לו למה מבחינתי זה לא היה ככה..)
"לימודים זה רק בשביל התחביב.." (כן, ברור! אני משלמת 37,500 ש"ח בשביל התחביב!!!)
וכו.
וזהו.
סגרתי גם את זה.

בין לבין היו עוד כאלה חמודים ונחמדים שכל מה שהם חיפשו זה רק איך להכניס אותי למיטה.
אפילו לא טרחתי להיפגש איתם..

בקיצור,
כל ההזויים עליי.

0 תגובות
סיפורי דייטים (1) -
16/01/2018 13:18
edya
16.1.2018

אז הבטחתי לספר על הדייטים.
אז אני אנצל את חלון הזמן שאין לי ואכתוב..
לא יודעת עד כמה ארוך זה יצא אז אולי אפצל את זה לשתיים.
אני אספר, אבל לפני כן, אל תפתחו ציפיות.
הם היו מזעזעים.

אז נתחיל מהראשון שהכרתי אותו במהלך השירות הלאומי שלי רק דרך הטלפון.
היה לו קול מהמם וביררתי עליו וגיליתי שהוא דתי.
מפה לשם הזרמתי את העסק ואיכשהו יצאנו לדייט.
הקטע הוא, שלא ראיתי אותו לפני.. (בפייס ובוואטצאפ התמונה הייתה לא שיא הברורה).
טוב, יצאנו.
הלכנו מערבי נחל בתל אביב עד ליוגורט הדרים ברגל.
היה נחמד וחביב.
שנינו הבנו שזה לא זה.
מפה לשם שבועיים לא דיברנו אחד עם השניה (למרות שאנחנו עבדנו באופן כמעט שוטף ביחד..)
אבל היום אנחנו חברים טובים.
אני מתה עליו.
לא בקטע זוגי.

השני, האלים.
לא, תנשמו, הוא לא הכה אותי או משהו כזה..
פשוט הוא סיפר לי שהוא כל היום רב מכות עם הערבים שליד הישיבה שלו
ושהוא כל הזמן רב מכות עם האחים שלו עד כדי כך שהם פותחים את הראש אחד לשני..
אבל מה!!!
הוא אכלת את הפיצה עם סכין ומזלג!
כל הכבוד.
מוערך מאד.
לא, הוא לא שילם עליי.
חתכתי אחרי הדייט הראשון.

השלישי, הנעלב.
אז הוא היה מרוויח המון כסף מהמלצרות שלו.
המון ברמה של המון!! (הוא צילם לי את זה...).
מפה לשם היה נחמד לדבר וכו וקבענו לצאת.
אמרתי לו שין לי בעיה לבוא מבר אילן לירושלים ונסתובב.
אז באתי.
הלכנו על הציר של הרכבת הקלה מהתחנה המרכזית ועד לכותל ובחזרה.
טוב אחי, אני רעבה....
אז כשהלכתי לקנות לי משהו לאכול ממאפה נאמן הוא עמד בחוץ וחיכה לי.
מיותר לציין שהוא גם הבטיח לי שוקולד תות ואיכזב (כשזה נוגע לשוקולד תות זה כבר לא בסדר..)
אחרי הדייט הזה רציתי לסגור.
לאט לאט התבהר לי שהוא לא כ"כ בנאדם פרקטי וזה בעייתי קצת בשבילי..
אז ביקשתי לדבר איתו כשהוא יתפנה.
ואז הוא התחיל:
"מה?? מה קרה פתאום??? פתאום אני לא טוב לך??? אני לא רוצה לדבר איתך! אני כבר יודע מה את הולכת לומר!....."
פתאום ופתאום.. 
אחי, יצאתי איתך לדייט אחד.
לא התחתנתי איתך.
הכרתי אותך בדיוק שבוע וחצי.
שחרר!

הרביעי, החננה.
טוב, זה סיפור נחמד..
כשהייתי בתקן סטודנט במשרד הביטחון, עבדה איתי אשת כספים דתיה ונחמדה.
כמעט לפני שעזבתי היא ביקשה את המפר שלי כדי שהבנים שלה יכניסו אותי לתוך מעגל היכרויות.
לא חשדתי, נתתי.
יום אחרי מתקשרת אליי הקולגה שלי: "שמעי, יש לי בחור ממש טוב להכיר לך.. חמוד וכו וכו"
אני: "אוקיי, יאללה, איך קוראים לו? מה הוא עושה? וכו וכו.."
היא: קוראים לו כך וכך והוא מורה.. בקיצור, תכירי אותו, הוא בחור טוב.."
טוב.....
הוא מתקשר אליי ואנחנו מדבים. ככול שעוברת יותר ויותר השיחה הוא יותר ויותר מזכיר לי את אבא שלי...
לא בקטע טוב.. בקטע מחליא (ואני מתה על אבא שלי. אהה.. ואני אציין שהוא עבר בדיוק את אותו מסלול חיים כמושאבא שלי עבר רק שהוא פחות מרדן מאבא שלי).
מפה לשם יצאנו לדייט שהייתי בהלם כמה חננה הוא... לא בשבילי..
אני צריכה מאצ'ו.
אז נפגשנו לדייט שני (כן כן, הוא היחיד שיצאתי איתו לשני דייטים..)
ושם חתכתי.

אני רואה שזה נהיה ארוך אז אני אחלק את זה לשתיים..

2 תגובות
לפעמים יש גבול?
09/01/2018 16:19
edya
9.1.2018

אני תוהה לעצמי.
האם לפעמים יש גבול?
האם הגבול בכלל קיים?

אם כן,
מי מגדיר אותו?
איך הוא נוצר?
למה הוא קיים?

אם לא,
איך קורה שאנחנו "חוצים גבול"?
למה אף אחד לא קבע אחד כזה?
האם זה טוב שאין גבול?

הגבול מגביל אותנו.
יש פעמים שהוא טוב,
עוזר לנו לא להתפזר,
להישאר ממוקדים,
חדים.

לפעמים הוא רע,
כולא אותנו בתוך ד' אמות.
תוקע אותנו במקום ללא יכולת להתפתח
לראות ולצמוח.

אבל כנראה שהחיים בעל כורחנו מציבים לנו גבולות.
אנחנו בעצמנו משתמשים בהם כל הזמן.
"יש גבול..."
"יש גבול לכל תעלול".

בא לי לומר:
"יש גבול לכמה אני מסוגלת לספוג את האישה הגועלית הזאת!
שאומרת לכולם בטלפון שאני טיפשה ומטומטמת.
שצורחת כל הבוקר על אנשים.
שמנתקת אותנו מהסביבה כי הדלת, החלון והתריס חייבים להיות תמיד סגורים!
שאוסרת עליי לדבר עם אנשים בחדר, לשמוע מוזיקה או סתם לכבות/להדליק את המזגן.
שאין לה טיפת נימוסים והליכות עד כדי כך שהיא אפילו פוגעת באנשים משרד בכירים מאד!"
ואני יכולה להמשיך לומר "יש גבול ויש גבול.."

אבל אולי עדיף לי בכלל לעצור.
לנשום לרגע.
להתנתק.
הרי אף אחד לא אוהב אותה..
לא רוצה לעבוד איתה..
היא משניאה את עצמה על אחרים..
היא לא שפויה..

אני דורשת מעצמי שוב להתעלות על עצמי.
שוב להכיל.
לספוג בשקט.
אין טעם לצעוק ולקחת ללב..
היא לא בקו הבריאות הנפשית.
חבל לי להיסחף..

אז...
תשברי את הגבול.

נ.ב
האמת שבכלל רציתי לכתוב על כל הדייטים שהיו לי.
סתם כדי שיהיו שמורים.
כי להיות מוצלחים הם לא היו..
אבל זה כנראה היה יותר בוער.
אולי בפעם הבאה...
17 תגובות
אנשים שכאלה
03/01/2018 22:59
edya
3.1.2018

אז שנייה לפני שאני קורסת מהיום הכ"כ עמוס הזה,
שהלוואי והייתי יכולה לסיים בו דברים.
אפילו את חלקם.
אני חשה צורך לשתף אתכם בתובנה שלי.

בתואר שלי אנחנו לפחות 90 אנשים.
אנחנו יושבים באודיטוריום אחד. 
כולם.
מן הסתם יהיו אנשים שאני אכיר יותר,
וכאלה שאכיר פחות.
אפילו כאלה שלא אכיר בכלל.

בסוף השנה הזאת אני מסיימת את התואר שלי.
רק השבוע גיליתי שיש לנו אנשים מיוחדים בתואר.
איך גיליתי?
ישבתי איתם בספריה.
חיפשנו חומרים לסמינריונים ביחד.
עזרנו אחד לשני.
דיברנו.

בדיבור אתה מגלה מי הבנאדם.
מדהים.
לא חשבתי שיש אנשים כאלה..
(לא שפקפקתי בעצם קיומם.. אבל עדיין..)
פתאום, שבנאדם נחשף אליי,
מגלה מי אני.
מה אני.
מי זאת הבחורה שיושבת בשקט,
בקושי מדברת.
זה יוצר בי תחושת חמימות..
תחושת שייכות כזאת שאני לא מצליחה להסביר במילים.
פתאום נהיים קרובים יותר.

מצאתי את עצמי חושבת על אותם האנשים הללו,
גם אחרי שנפרדנו לשלום.
איזה יופי.
יש טוב בעולם.
לא צריך כל היום להיות בהצגה.

ועכשיו בכללי,
אני לא מרגישה שנתתי במה בבלוג שלי לחברות המדהימות שיש לי.
אולי לא נתתי במה כי אני פשוט חסרת מילים.
הן כ"כ מדהימות.
ההערכה שלי אליהן עצומה.
אלו חברות לחיים.
הן עוזרות לי להתגבר על המישכולים.
לקום.
לפרוח ולצמוח.
אני פוגשת הרבה אנשים בחיים.
מכל מקום כנראה שאני אוספת אנשים לחיים..

אז תסלחו לי שניה על רגע קטן של דוסיות (עדיין, בחורה דתיה...)
תודה אלוהים.
תודה שאתה מכוון אותי לאנשים מדהימים שכאלה.
תודה!
16 תגובות
התחדשתי בכוחות
01/01/2018 23:11
edya
1.1.2018

אז הנה הפוסט הראשון שלי לשנה החדשה
לקחתי הפסקה מהכל.
הייתי בבית.
הייתי מאושרת.

מאז שהוצאתי רישיון כמעט ולא נהגתי בכלל.
מדובר בפרק זמן של שלוש שנים אחרי שהוצאתי את הרישיון.
כן כן.
תשאלו למה?
אני אענה לכם את התשובה הפשוטה ביותר.
מפחדים אצלי בבית.

אבא מאד מפחד ללוות אותי.
הוא מאד מאד לחוץ.
אפשר לומר שאני הגירסא הדיי מעודנת שלא.
דברים שלא בשליטתי לפעמים קשה לנו מאד איתם.
אז סבא ליווה אותי.
היה כ"כ כיף!!
נהנתי לנהוג!!

הייתי בצפון, הייתי בבית.
צברתי כוחות.

אי אפשר לומר שחזרתי במלוא המרץ,
אבל כן התחדשו הכוחות.
כן חזרתי עם מוטיבציה.
מוטיבציה לסמינריונים שלי,
לעבודות שלי,
לשעורי בית,
לעבודה,
לחיים פה.

בהצלחה לי.
נראה לי.

סליחה שנעלמתי.
אשלים הכל. מבטיחה.

6 תגובות
איפה הם ימי האושר?
27/12/2017 23:01
edya
27.12.2017

שאלוהים יעזור לי.
רק את זה אני מבקשת.
לא מעבר.

ההתרוצצויות מתישות אותי.
נפשית ופיזית.
נמאסה עליי השעה 4:00 בבוקר.
נמאסו עליי האוטובוסים.
נמאסו עליי הפקקים במדינה.
נמאסו עליי הריצות וההתרוצצויות ממקום למקום.

די.
אני רוצה לנוח. 
רוצה קצת שקט.

אני בתוך סוג של כמה ימים נורא מבאסים.
מהימים האלה שכולם עמוסים ואין אף אחד שאיתו אני יכולה לדבר.
לא מהמשפחה,
לא מהחברות,
לא אף אחד.

אז משום מה עולה לה תחושת הבדידות.
למה היא באה?
מי רוצה אותה בכלל?
הרי אני צריכה את השקט הזה עם עצמי.
אני אמורה לנצל אותו ולהספיק דברים ועבודות.

במקום זה מתחילות לעלות המחשבות.
על הא ודה.
על אותה חברה מדהימה שככ בא לי לעזור לה למצוא את עצמה,
אני תומכת בה איך שאני יכולה אבל מסתבר (אולי) שזה לא מספיק.
אז אני נשאבת, רק מחפשת איך לעזור לה.
לא. דיי.
תרפי.
היא תרצה, היא תפנה אלייך.
תפסיקי להיות אחראית לחיים של אנשים אחרים.

אבל היי, פתאום גם היא עולה.
כאן הפנים כבר מתחילות לקבל גוון זועף וכועס.
אני מנסה לסלק אותה.
לכי!

עכשיו תסבירו לי, אחרי כל זה,
איך לא תבוא המיגרנה?
באה במלוא עצמתה והדרה.
כואב לי כל הפרצוף.
אני יושבת בחושך ולא מסוגלת לזוז.

מרוב הלחץ היום, לא שתיתי מספיק.
היה מלא עבודה.
לחץ מטורף.
יום קשה.

הלוואי ויעבור הזמן הזה.
בא לי לחזור לימי האושר שאני ככ אוהבת.
13 תגובות
דיסוננס שכזה
24/12/2017 09:36
edya
24.12.2017

מה עושים?
איך עושים?
האם בכלל צריך לעשות?

האם אני צריכה לנסו בכל מאודי לעצור מישהו שאומר לי שהוא רוצה להתאבד?

לא פעם שאלתי את השאלה הזאת.
אפילו גם עניתי לעצמי תשובה.
עניתי אותה אחרי שראיתי את הסרט "ללכת בדרכך".

בנאדם שהיה לו הכל ורק איבד את הגפיים.
רק?
לא, לא באמת רק..
אבל היי, הרי תמיד יש דרך להמשיך הלאה..
אבל משום מה הבנתי אותו.
גם אני הייתי מלווה אותו ומכבדת את רצונו.

אבל כשזה בחיים האמיתיים,
באמת באמת מישהו אומר לך שהוא רוצה להתאבד.
הוא באמת הולך לעשות את זה.
אני אמורה לכבד את רצונו
אבל משהו בבטן מדדג.
לא טוב.

רצון עז להוציא אותו מזה.
למה?
אני אני בנאדם פרקטי. 
מאד.
מאמינה שלכל דבר יש פתרון מעשי אם רק נרים את עצמנו.

מצחיק.
לפעמים הסנדלר הולך יחף,
אבל זו באמת האמונה שלי..

אני מניחה שאני אמורה לכבד את ההחלטה של אותו בנאדם.
סתם תחושה לא נעימה מקוננת בתוכי.
אבל זה לא קורה רק במצבים קיצוניים שכאלה.
זה קורה גם כשאני יודעת שחברה טובה נמצאת בתקופה לא טובה.
שפשוט בא לי לתת לה כאפת התעוררות ולאפס אותה.

אבל לא.
לפני שאני אחראית לחיים של אחרים, אני אחראית לחיים שלי.
מי שרוצה עזרה יודע תמיד שהוא יותר מוזמן.
אני הכי שמחה בעולם לעזור לאחרים.
לעשות את החיים שלהם לטובים יותר עד כמה שאני יכולה.
אני זמינה ברוב המוחלט של הזמן.

בינתיים מנסה להסיח לעצמי את הדעת.
יש לי 2 סמינריונים להגיש (ה' יעזור).
יש לי עבודה.
יש לי חברות מדהימות.
יש לי (ב - to do list) למצוא אהבה.
יש לי חיים משלי, גם.

ובינתיים, קמתי בשלוש וחצי.
אני עייפה והשעה רק 9:35.
שונאת את השעות המוקדמות בשעון.
משום מה אני נפגשת איתם הרבה יותר מידי לאחרונה.



16 תגובות
הרגעים האלה
21/12/2017 16:37
edya
21.12.2017

רגעי האושר האלה,
רגעי האושר האלה שאת מחלימה.
רגעי האושר האלה שאת עובדת ללא הפסקה.
רגעי האושר האלה שיש לך תעסוקה.
רגעי האושר האלה שיש חברה.

רגעי האושר האלה שאת לבד במשרד.
רגעי האושר האלה שאת בשקט שלך עם עצמך.
רגעי האושר האלה שבהם את נושמת את השקט והשלווה.
רגעי האושר האלה בהם את האדונית לעצמך.

מכירים את הרגעים האלה?
אוי, כמה שהם מבורכים.

ברגעים האלה יוצא לי לעשות לפעמים חשבון נפש עם עצמי.
מי אני?
לאן פניי?
מי הסובבים אותי?
למי לא התקשרתי הרבה זמן?
את מי הזנחתי בשל העומס?
מי הזניח אותי... 

לפעמים מחשבות ולפעמים דמיונות.

אני מדמיינת אותי מצליחה.
אישה גדולה.
אשת אשכולות.
אני מדמיינת אותי מגניבה.
עושה מה שעושה לי טוב בלי לתת דין וחשבון לסביבה.
אני מדמיינת אותי בסיטואציות שונות שהיא בסביבה.
מתעלמת ממנה,
רוצה רק להכאיב לה.
להכאיב לה כמו שהיא הכאיבה לי.

ואז אני מתנערת.
מבינה שהכל תלוי בי
ודי עם כל הדמיונות.
קומי ותעשי.
תבני לעצמך את העתיד.
שכחי (או לפחות תנסי לשכוח) ממי שפגעה בך.
תשקי את עצמך 
תפרחי.
אף אחד לא יעשה את זה במקומך.

8 תגובות
מקיימת הבטחה וכואבת
16/12/2017 22:21
edya
16.12.2017

אז אני יושבת במיטה.
חולה וכואבת.
מה יש?
אלוהים יודע.
לא ישנתי כל הלילה אבל מקווה שאשן הלילה הזה.

כאב חד מפלח את הבטן (בעיקר העליונה).
ניסיונות כושלים להקיא,
לאכול (ובחיים לא נעלם לי התיאבון),
לישון,
לחיות.

מחר אלך לרופאה.
אמן שאצליח לישון..

אוי, החולשה..
בקושי להרים את היד על המקלדת אני יכולה.

הבטחתי עדכונים לגבי אותה מטורללת שאיתי,
הנה הם:

אז מסתבר שאף אחד לא מסוגל לעבוד איתה.
היא פוגעת באופן תמידי בבכירי המשרד באשר הם.
על הסטודנטית  הקודמת היא איימה
שהיא תרצח אותה.

יש מישהו שם ששומר עליה, במשאבי האנוש.
שהרי, למה שמשרד החינוך ייקח על עצמו התאבדות..
מסוג המקרים שבהם אני אומרת לעצמי
נו קטנטונת, באמת יהיה לך סיכוי??

הבוסית שלי סובלת נורא, 
כואב לי עליה.
הייתה ביניהן שיחה קשה והמטורללת עדיין לא הבינה..

הודעתי לבוסית שלי שמחר אני לא באה.
עשיתי זאת בלב כבד.
למה? כי אני יודעת שהיא צריכה לסבול אותה לבד.
זה לא נעים.
אני יודעת שהיא לא תלך לאכול בצהריים,
כי אין לה עם מי.
מעלם לא היה לה.
אני הוצאתי אותה והראיתי לה כמה נחמד זה לאכול צהריים בחוץ.

מקווה שאמצא בעצמי את הכוחות לסבול אותה..
ברור לי שעכשיו אין בי שום כוחות.
אפילו לישון אני לא מצליחה.
הלוואי ויעלם הכאב.
8 תגובות
לפרוק על עצב
14/12/2017 10:09
edya
14.12.2017

זהו!
אני חייבת לפרוק את זה!

היא מטומטמת על כל הראש. 
ז"א, יש לי כבוד לאנשים בעלי צרכים מיוחדים אבל זה כבר עובר כל גבול!

במי מדובר?
אצלי בעבודה יש אחת בעלת צרכים מיוחדים.
היא נראית נורמאלית לכל דבר ועניין.
היא מבינה עניין ויש עם מי לדבר.
אז מה בעצם הבעיה?

הבוטות שלה!
זה פשוט זוועה.
כולם לא טובים בעיניה.
לא המגזר הדתי (שצריך למגר אותו),
ולא האישה הזאת או ההיא (שצריכות להתפגר).
לא האנשים במשרד (שלא יודעים קרוא וכתוב),
ולא סטודנטים (שאין להם מוח בכלל וצריך להעיף אותם).

עכשיו, ראבק.
אני יושבת מולך. 
סטודנטית דתייה דיי נחמדה..

בלתי אפשרי לשמוע את הרטינות האלה כל היום.
היא מקללת את כולם בקללות קשות מאד.
היא מאחלת איחולים... שלא נדע..

לא זאת ועוד, אסור לומר לה כלום.
לא על המזגן שהיא מדליקה על העצמה הכי גבוהה על 30 מעלות.
לא על התריס הסגור.
לא על החלון הסגור.
לא על החנק שיש במשרד הקטן שלנו.
לא על הרדיו המעצבן שהיא שמה בקול גבוה (רדיו ירושלים. שאלוהים יעזור לנו!)

כולם לא מקצועיים.
כולם לא עומדים בלוחות זמנים.
כולם לא יודעים לעבוד.
כולם מטומטמים.
היא הכי דחוף.
היא בראש ובראשונה.

זה עצוב לי.
עצוב לי להיות ככה במשרד כי בפועל אין לי פה אף אחד חוץ מהמשרד הקטן שלנו.
אנחנו שלוש בנות במשרד.
הבוסית, היא ואני.
עם הבוסית יש לי קשר מדהים ומצויין.
אני מתה עליה!
והשניה...
אני מתה ממנה.

כ"כ שונה ממקום העבודה הקודם שהייתי בו.
שם הבוסית הייתה נוראית אבל הייתה אחווה בין העובדות.
היה כיף.

פה היא כל הזמן מצקצקת לי בלשון.
עד שכבר יש שיח היא צועקת עליי כמה שאני לא יודעת לעבוד ולא בסדר.
היא מתעצבנת.
היא לא נעימה.

פה קשה לי.
10 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 הבא »