עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
יולי 2013  (1)
לילה עמוס | פרק I
14/07/2013 23:13
דביר ברזילי
טריסטן ליינטר, הסבנציינג
זה היה מהיר כצבי שרץ למנוסת חייו, הפחד שבאוויר כאותן השניות בהן מאיימת הלביאה שחושקת באוכל לגורים שלה.
שניות אלו שהצבי לא מהסס לרגע להביט לאחור - מהפחד. ואני שם . לא מאמינה שדבר כזה קורה .
זה סבל. זה לרצות למות ביחד איתו. להיות איתו...
אני כאן , והוא שם. אם רק הייתי יכולה להתקרב אליו מעט כדיי לנסות להושיט יד ולעזור.
הוא שוכב על משטח מרוצף באבני שיש חלקות , אמצע הלילה , שטח של 5 מטרים לאורכו ולרוחבו- באמצע היער הגדול והחשוך.
השקט שסורר פשוט מחריש אוזניים, המתח שבאוויר, ההרגשה הזאת של השניות האחרונות שעוד יש בטריסטן רוח חיים. נשימותיו נשמעות בקול גבוה עם אנקות כאב . נשימות כבדות..
הם חונקים אותו? "תעצרו את זה! בבקשה!!" אני צועקת חזק כמה שרק אפשר.
הם היו עם חליפות אדומות כדם טרי, בכפות ידיהם נראות צלקות עמוקות, דיי מפחידות, אפשר לנחש שהם עברו הרבה מאוד בחייהם, השקים מתחת לעניים שלהם מעידים על עבר עמוס וקשה. והעיניים מקווצות, מביטות בי למשמע הצעקה שזרקתי לעברם.
רק אחת מבין ששת המבוגרים עם החליפות האדומות עומדת מאחורה. בחורה שנראת בגיל העשרים, היא שונה, היא לבושה בבגדים שחורים. השיער שלה לבן . כל כך בוהק על בגדיה השחורים כלילה. ועיניה השחורות בניגוד לכולם עדיין נעוצות בטריסטן.
טריסטן היה הכל בשבילי.
אבל אולי זאת רק אני שמרגישה כך
ואולי לא.. קשה לדעת, היו פעמים שדיברתי איתו והיה לו אור בעניים - התלהבות של 'שנים לא ראיתי אותך, התגעגעתי...'
אך היו גם לא מעט פעמים שונות , שבהן יצאתי מאוכזבת.. שהוא ישב, ישב לבד.. בלי אף אחד, ואני הסתכלתי עליו.. מבחינתי זו הייתה הזדמנות מושלמת לדבר איתו, שיגיד לי על מה הוא חושב, התקרבתי אליו במבוכה והוא ראה אותי , המבטים שלנו נפגשו, ואני , ממשיכה להתקרב.
היה נראה לי שאנחנו בסוג של מלחמה, מי הראשון שידבר ויפתח את השיחה, אך אני זאת שנשברתי, ממש בקלות. זה להביט בעניים שלו ולהרים ידיים, עייניו בצבע החום דבש, חום בהיר ועדין.. הולמות את השיער החום כהה והפרוע שלו, בחור גבוהה .. כל כך אהבתי את המראה שלו..רציתי לעצור! לעמוד, ולהביט בו עוד ועוד. חיוך עקום הופיע על פניי, ונעצרתי לדבר איתו, לפחות לנסות.. ואני עומדת מולו מנסה להוציא מילה
"מ..מה קו..קורה...?"
לפתע הוא קם על רגליו בהתפרצות אדירה דוחף אותי בחוזקה ואני נופלת על הריצפה . המומה. הוא רץ . ידיו מאוגרפות והוא פשוט ברח בלי להסתכל אחורה, לראות מה קורה איתי. נעלם כאילו לא קרה כלום.
כולם התאספו סביבי "המלי?, את בסדר?, מה קרה?, למה הוא עשה לך את זה?...."
שתקתי. רציתי להגיד להם שהכל בסדר, לא קרה כלום.. אך הדמעות חונקות אותי. במקום מילים עולות הדמעות החונקות מגרוני ופורצות החוצה.
"תעזבו אותי!" צרחתי צרחה כושלת, התעלמתי ורצתי החוצה להיות עם עצמי.

אמשיך לכתוב יותר מאוחר :) אשמח לתגובות.
חשוב לציין שזאת ההתחלה של הפרק הראשון...

3 תגובות