עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
heh...
חברים
Satan
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
ההבנה
03/04/2018 00:55
Kesem
משהו שכתבתי, כתיבה, אני, שואה, פולין

נסענו לפולין. שמענו סיפורים.

ראינו תמונות, מקומות, אנשים.


זוועות, חרדות.

אהבה, בגידות.

עצב, מרד, וויתור, שמחה.

שואה.


ראינו בורות ירי, שרידים.

ופרח אחד שצמח באמצע הצמחים היבשים.

שמענו שיר ושתקנו.

והרגשתי את כובד המקום. והצביטה התחזקה.

אבל לא בכיתי, לא הזלתי דמעה.


ראינו אלפי אבנים שהסתערו בשטח ונתנו לי מכה בלב.

אבנים המייצגות זיכרון.

אבנים המייצגות עיירות.

אלפיי אבנים המייצגות אלפיי נפשות.

אבל לא בכיתי.


שמענו סיפורים על גיבורים. על מורידים.

על עשירים ועניים.

נשים, ילדים וגברים.

על בני אדם. על אנשים רגילים.


אבל לא בכיתי.


שמענו עדויות.

אסירים וכולאים. עבדים ומעבידים.

מכל הנקודות, מכל הכיוונים.

ראינו תאי גזים ומשרפות. ..

ראינו אפר. ראינו שיער.. גופות

כלים. משקפיים. משחת נעליים.

שמות חרותים על הקיר.

פנים שאף אחד לא מכיר

.

ההבנה, ההבנה תקעה לי סכין בבטן.

דחפה וסובבה. שוב ושוב.

אבל לא בכיתי.


היינו בטקסים. שרנו שירים.

ראיתי אנשים בוכים. חברים מתפרקים.

הסתובבנו עם הדגל של מדינתיינו בגאווה.

הוא התנפנף ברוח ונתן הרגשת ניצחון שאין כמותה.


ראינו תמונות. תמונות של אסירים.

רובם מבולבלים. מטושטשים. עצובים.

חלקם עם סנטר מורם, גב זקוף. מבט חטוף.

יחידים עם חיוך. קטן וכמעט לא נראה.

תמיד אתהה מה עבר להם בראש. איזה מחשבה.


הסכין חדרה ללב. הכתפיים הרגישו כבדות.

הפעם הזלתי דמעה.

אבל הבכי לא הגיע, לא יצא.


ושאלתי את עצמי.

למה? למה אני לא בוכה?

ושאלתי את ההבנה.

למה? למה זאת את עושה?

תני לי להתפרק. תני לי לבכות.

אני מבינה! אני מבינה.


אבל לא בכיתי. והתחלתי לתהות.

אולי..  אולי אני לא מוכנה.


ועכשיו לקראת סוף המסע.

הבנתי שההבנה לא תקעה בי סכין, היא נתנה לי הרגשה.

הבנתי שבשבילי, להבנה יש עוד דרך ארוכה.

המסע לא נגמר. והוא לא ייגמר.

ואולי אני לא אבכה. ואולי אני לא אתייסר.

אבל ההבנה תמשיך לחזור ולהופיע.

ותמיד בדרך כזאת או אחרת היא תשפיע.


נסענו לפולין. שמענו סיפורים.

ראינו תמונות, מקומות, אנשים.

ואני איתי לוקחת מהמסע, את תחושת ההבנה.

0 תגובות
I'm sorry.
27/03/2018 07:51
Kesem
משהו שכתבתי, כתיבה, אני, אנגלית

I'm sorry. I didn't mean to lie.

When you asked me this morning how my life is going, I didn't want to fake a smile.

But I did...

I said that I'm good, that I'm so happy to see you and everything is great.

I didn't mean to lie... I'm sorry.


Im not great.. Im not even good.

But I won't tell you that, because I don't feel like I should.

I don't want to ruin the mood, or make you feel bad. I'm already carrying enough on my back without you being worried and sad.

I hate seeing you like that, I don't like being treated like that...

So I just shut up, smile and chat. Act like everything is normal and ok.

And slowly but surly I break. And when that happens, I'm not sure to say...


I can text you.. Maybe call. Seek the comfort you made so sure I know you'll give me.

But it won't happend. I will not do it.

I knew I won't call you or text. I knew I won't take the comfort you give because I can't.


I didn't mean to lie. I'm sorry.

When you told me you are here for me, I knew I made you worry.

I told you that I will tell you whenever it goes bad again. That I'll let you help my pain.

But I didn't want you to see me break, to see me cry.

I'm sorry. I didn't mean to lie...

0 תגובות
ההגדרה הזאת.
20/03/2018 10:29
Kesem
אני בכיתה י'ב, ועכשיו כל הדברים של הסיום הם הדבר המרכזי.
אחד מהם הוא ספר מחזור,  וביקשו מכל תלמיד לכתוב כל מני דברים.
שם כינוי, אוייב מושבע, כוח, חולשה וכאלה.
אז אני חשבתי מה לכתוב, ושאלתי את המורה שלי לפיתוח קול מה לכתוב בחלק מהקטגוריות, ובקטגוריה של חולשה היא אמרה "החולשה שלך זה שאת מוותרת"
וזה משהו שיש לי בעיה איתו... והתחלתי לתהות אם רוב האנשים החיים שלי רואים אותי כבנאדם וותרן. 
אני יודעת שאבא שלי רואה אותי ככה, ומחנך וכנראה כל המורים.
ובטח החברים והמדריעות והאנשים מסבבי גם רואים אותי בתור אחת כזאת.
אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת "את מוותרת". אני לא מוותרת, לא וויתרתי. פשוט, העדיפויות שלי השתנו.
במקום "להצליח בחיים", ולסיים בית ספר ולעשות בגרות מלאה, או בגרות כלשהי... במקום ללכת למלא דברים, ולמסיבות ולפגישות ולכנסים. 
אני מנסה להמשיך, להישאר פה. להישאר בחיים.
לא, אני לא יכולה לנסות יותר חזק.
אני באמת מנסה, לקום בבוקר, לאכול. להתקלח לצאת החוצה. 
להסתובב עם חברים, לדבר עם אנשים. לעשות בגרות בכמה דברים פשוטים.
כל הדברים הקטנים שהיו כל כל קלים הפכו להיות בלתי אפשריים.
אבל אף אחד לא רואה.... נכון?
זה לא ממש משנה... כי זה לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק.
אם באמת הייתי מוותרת, הכל היה הרבה יותר פשוט... הכל פשוט, לא היה. אני לא הייתי... ולא יהיה לי כואב, ולא יהיה לי קצת אכפת, ואני לא אחזיק את עצמי בקצה של הצוק הזה יותר, ואני לא אסבול. והם יבינו.
אבל אני לא. אני לא מוותרת.
ובכל זאת, אנשים אומרים שאני לא מנסה, שאני מוותרת. 
הרבה פעמים זה בסוג של בדיחה, וגם אני מתבדחת על זה כי פשוט כולם עושים את זה.
איך שהפכתי מתלמידה מצטיינת לאחת שלא עושה בגרות בכלום.
איך שהפכתי בנאדם שעושה מלא דברים, למישהי שמעבירה את הזמן בלבהות בתקרה.
איך שאני תמיד נשמעת עייפה, איך שהשקיות מתחת לעיניים שלי הכפו להיות כל כך גדולות.
איך שאני כזאת ואיך שאני ככה.
איך שאני מוותרת, איך שאני נכשלת. איך שאני לא מנסה.
אבל... קשה לי עם ההגדרה הזאת.
3 תגובות
Yo Yo Yo! It's ya boi
18/03/2018 23:20
Kesem
חיים, משהו אקראי, חזרתי, איך הולך
חזרתי, שוב, והפעם לקח לי איזה שנתיים. 
אבל לא נורא, עוד פוסט שבו אני ממלמלת על חיי. 
אבל אני בטוחה שאתה כבר יודע את זה? נכון אף אחד? איך אתה? עבר זמן. 
אני בסדר כזה, בערך. אם זה מעניין אותך.
עברתי על הפוסטים הקודמים שלי, והגעתי לכמה מסקנות.
או ליתר דיוק ידעתי אותם אבל החלטתי לעדכן אותך גם.
אני כן בדיכאון, לא כמו שאמתי קודם, בכלל מתברר שאני בדיכאון הרבה יותר זמן ממה שאני זוכרת. שזה תמיד כיף.
הנסיעות לאמא שלי בכלל לא נמשכות 6 שעות, יותר בכיוון של 8 ביום טוב. וגם הנסיעות לשם עכשיו קוראות פעם בקצת יותר מחודש... אז גם זה נחמד.
זוכר שנכשלתי במבחן הראשון שלי בבית הספר החדש? אז עכשיו אני לא עושה בגרות.
ואני כן חורת לקנדה בתור מדריכה, זה באמת כיף. או... לפחות אני חושבת שזה צריך להיות.
בקיצור, החיים שלי סבבה כזה.
בזמן שנעלמתי הספקתי, לעבור 2 בתים בתוך הקיבוץ. רק גרנו 10 חודשים בערך בקראוון קטן, שישה אנשים. היה... היה מלבב.
להכיר חברים חדשים, להיזרק לקרשים על ידי החברים הישנים.
ללכת להופעה של רידיוהד, וגם של סטטיק ובן-אל, לא ממש מבחירה, הם הופיעו שם ואני עבדתי שם, אז זה קרה. היה נחמד.
להתאשפז ביוסף טל, שזה בית החולים ה'מדהים' באילת. לעבור ניתוח קטנטן בברך בהרדמה מלאה.
לזרוק את החיים שלי לפח.
להתקבל לשנת שירות, להכיר עוד אנשים, כמו שכבר אמרתי להתקבל להדרכה במחנה בקנדה.
לעלות 2 הצגות עם חברי מתיאטרון, אץ הראשונה אנחנו כתבנו, אני גרמתי לאנשים לבכות. כי היה מרגש. הסצנה שלי הייתה על דיכאון והמנהלת כמעט הורידה אותה ממהצגה.
השנייה הייתה סוף טוב של ענת גוב ז"ל. אני שיחקה את הדתיה אמונה. זה היה שבוע אחרי שיצאתי מאישפוז והייתי ממש חולה וצולעת. היה נחמד.
להכחר עוד חברים אפילו, הפעם מירושליים. ללכת לבקר את אותם חברים מירושליים מהמשפט הקודם, פעמיים.
להתחיל לשתות, להקיא רק פעם אחת מאלכוהול.
להתחיל לעשן, סמים. אבל עם איך שהמצב נראה... סיגיות על הפרק גם כן.
להיות בת 16 ואז בת 17. לחורר לעצמי את האוזניים, מלא עגילים.
ועוד כללללל מני דברים.
אבל בתכלס... אני מעבירה את הזמן בהרגשת ריקנות, ובלי לעשות כלום... כלום ושום דבר.
כי... כי אין לי כוח יותר.
אז כמו שאמרתי, החיים שלח סבבה כזה.
עכשיו אני אעלם לי לעוד כמה זמן, אולי לא אבל.. כי אין לי ממש לאן ללכת.
היה נעים, למלמל עוד קצת. 
יש לי עוד כמה שעות טובות על האוטובוס חזרה הבייתה, אז, בהצלחה לי?

0 תגובות
and here I am... AGAIN
25/09/2016 01:52
Kesem
שלומות אף אחד ^^ 
רוצה לדעת מה קרה עם החיים שלי בארבעה חודשים האחרונים? לא..?
לא נורא. אני אספר בכל זאת.
אז אם יצא לך (אף אחד) כבר להיות בדף שלי ויצא לראות פוסטים. אתה כנראה יודע מה קרה בערך.
אבל אני אזכיר לך בכל מקרה.
מחנה קיץ בקנדה של חודש וחצי~
עברתי לקצה השני של הארץ~ 
וזהו בערך. אני עומדת לפרט. אבל זה מסכם את הדברים בכללי.
אז אני אתחיל דווקא עם השני. עברתי לקצה השני של הארץ. כן.
שתבין, גרתי בצפון. ועכשיו אני גרה בערבה. אמא שלי גרה בצפון, אבל אבא שלי החליט שעוברים לפאקינג ערבה...!
אבל את האמת שנכון לעכשיו סבבה פה
(בוא נסתכל על הכוס המלאה כמו שאומרים *ציניות גמורה*) 
לא אבל באמת, יש לי חברים. אנשים שאני יושבת איתם בהפסקות. 
אני לגמרי נכשלתי במבחן הראשון שהיה ביום חמישי במתמטיקה (אתה יודע מסורת) 
אני אוהבת את המגמות שאני נמצאת בהם. קיבלתי טלפון חדש. האנשים פה ממש נחמדים. 
ממש כיף לי שיש לי שעת אפס כל יום ואני חוזרת בחמש.
אבל כמו שכבר אמרתי, נחמד פה.
כלומר... כן אני צריכה לנסוע שש שעות כדי לראות את אמא שלי ועכשיו אני רואה אותה רק פעם בחודש.
וכן... כל החברים הממש טובים שלי הם שבע שעות נסיעה מכאן. 
וכן... אני רחוקה מהכל (חוץ מאילת)
וכן... אני גרה בקרוון עד שהקיבוץ יחליט להביא לנו בית.
וכן... בית הספר לא אוהב את זה שאני נוסעת לאמא שלי, מעדיף שזה יהיה בדווח זמן יותר גדול.
וכן... חזרתי להרגיש לא כל כך טוב עם עצמי.
אבל למי אכפת נכון?! אני פשוט אסתום את הפה ויחייך. כי החיים שלי פשוט מ-ו-ש-ל-מ-י-ם-!! 
אוקי.... מספיק. אני בטוחה שבאמת לא אכפת לך.
אני אעבור למשהו קצת יותר משמח. מחנה הקיץ.
אז היה שם מדהים, ופגשתי הרבה אנשים מגניבים.... והרבה חברים... 
שבניגוד אליהם, אלה שגרים בצפון נראים לא כל כך רחוקים.
אני רוצה לחזור לשם. אני גם אחזור. בתור מדריכה. ואם אני לא אצליח לפני הצבא אז אחרי.
אני שמרתי על קשר עם כל מי שנתן לי את המייל שלו או המספר וכל מי ששלח לי הודעה כי אני נתתי לו את שלי.
בסוף המחנה בכיתי כמו שלא בכית הרבה זמן. רק המחשבה שאני לא אראה יותר בחיים את רוב האנשים שם...
אני מתגעגעת לכולם..
זאת פשוט הבעיה. אני מגעגעת... לכולם. להכל. 
אבל מצד שני... לכלום.
פשוט.... נכון?
0 תגובות
תמיד..?
21/05/2016 12:44
Kesem
אתם בטח מכירים את זה. סוף סוף אתם אוהבים את המקום שבו אתם נמצאים.
דברים טובים באים מכל הכיוונים.
ואז בום משהו בה ומחרב הכל. נכון? זה בטוח קרה גם לכם. ואם לא, כיף לכם.
למה זה תמיד חייב לקרות? משהו רע שהורס הכל. 
אז בואו נתחיל בתחילת שנה.
אני, כמו כל מתבגר בעולם כולו בערך, הייתי במצב לא כל כך טוב.
זה לא היה דיכאון, או לפחות נראלי. אבל לא היה לי כיף. כאב לי רוב הזמן. 
והרגשתי לא טוב.
ילדה חדשה הגיעה לכיתה והתחברתי אליה מאוד. ואני וחברים שלי משנים קודמות גם עלינו כמה מדרגות בסולם החברות.
ואז הגיע קו הזינוק (שזאת תכנית מנהיגות) התקבלתי לתכנית עם עוד 26 ילדים חוץ ממני.
וגם שם פגשתי אנשים מדהימים. חלקם היו איתי בכיתה חלקם איתי במגמה וחלקם לא הכרתי בכלל.
גם אם זה לקח קצת יותר זמן התחברתי אל כולם ורק לחשוב עליהם עושה לי הרגשה טובה.
השנה הייתי מדריכה במושב שלי וממש נהנתי. אומנם לפעמים הילדים היו מעצבנים.
אבל היה לי כיף. 
וגם הלהקה שאני בה כבר שנתיים, היה לנו הרבה הופעות ויש לנו הרבה שירים חדשים.
וכל כל כיף היה להיפגש איתם כל יום ראשון.
ואפילו בבית ספר היה לי כיף, לא כי יש לימודים. יש תחרות של רובוטיקה שהבית ספר שלי משתתף בה.
ואומנם היינו צריכים להישאר בבית ספר עד 10 בלילה במשך חודשיים. ולא ישנו כמו שצריך.
אבל זה היה כיף! 
ואני יכולה להגיד עכשיו בסוף השנה, שאני שמחה במקום שאני נמצאת בו. אחרי 15 שנים. סוף סוף אני שמחה עם עצמי ועם איפה שאני נמצאת.
ומה קורה עכשיו? למה הפוסט הזה בכלל פה...? 
אני כותבת את זה כי אבא שלי החליט לעבור מקום שוב. ולא סתם... לקצה השני של הארץ.
וניסיתי לבקש שלא, שנתיים זה לא הרבה, רק עוד קצת. שיתן לי לסיים תיכון. להיפרד מכולם כמו שצריך. 
ניסיתי להציעה רעיונות. ניסיתי וניסיתי....
נשארו רק שנתיים עד שאני מסיימת לימודים. נשארו לי שנתיים עם החברים שלי. נשארו לי שנתיים עם בית הספר והתחרות. 
והשנתיים האלה הצטמצמו לחודש בדקה אחת. בשנייה אחת בודדה. 
בשנייה הזאת  הבנתי שכל מה שהשגתי השנה הולך לפח. שוב פעם מקום חדש. שום פעם להיפרד מכולם.
שוב פעם ההרגשה הכבדה הזאת בלב. אבל הפעם היא הרבה יותר כבדה. כי הפעם באמת כיף לי...
למה תמיד..? למה תמיד חייב לבוא הדבר הזה שמחרב הכל.


0 תגובות
חזרתי!
10/05/2016 00:26
Kesem
וגם פה אני לבד. בלי אף אחד שיושיט לי יד.
שבתי! אחרי עונה שלא הייתי!
הפיג'מות. כמה נחמד.
אז חזרתי לעוד פוסט חסר משמעות. שכנראה אף אחד לא הולך לראות גם ככה.
אבל, למי אכפת?! לא לי! ווהו!
אז... 2016? (אני בכלל לא מאחרת בחצי שנה על מה אתם מדברים)
קרו השנה מלא דברים. ואחד מהם, שהוא מה שאני לא מפסיקה לחשוב עליו בכלל...
זה שיש לי חבר עכשיו, ואני ממש אוהבת אותו, והוא אותי ו- אמין? לא נראלי.
לא האמת היא שהתקבלתי למחנה קיץ בקנדה. הרבה יותר טוב מחבר לא? ;).
'אהבה' עוד לא מצאתי, לא שאני ממהרת לאנשהו. אין לי מושג אפילו אם זה יהיה חבר או חברה בסופו של דבר.
לעולם יש דרכים מופלאות משלו. 
ושחכתי מהנושא... 
מחנה קיץ בקנדה, נחמד לא? עוד קשה לי להבין שאני באמת אטוס לקנדה לחודש וחצי.
ואני עייפה, ועוד רגע נרדמת לי.
אז לילט לכל מי שער!
ואני אחזור לפה לפני קנדה.
0 תגובות
אז... את מי רואים במד"צים?
14/06/2015 17:27
Kesem
מה קורה...? 
בכל מקרה, שבוע אחרון ללימודים! ווהו! 
אבל אחרי שהשבוע הזה נגמר יש מד"צים, לא שזה רע או משהו.
אבל החופש לא באמת מתחיל עד שהסמינר יסתיים. 
אם אתם בבני המושבים ואתם הולכים למד"צים, אולי ניפגש P: (ואולי לא)
בכל מקרה, חזרה לשבוע הזה, ביום שלישי יש לי הופעה עם אבא שלי מול השכבה.
ביום רביעי יש בבצפר הופעה של אליעד נחום, שזה נחמד והכל, אבל אחר כך מלחמת קצף!
טוב ליתר דיוק, קצף ומים, וקבלו את זה. גם המורים משתתפים!
אני כל כך רוצה לזרוק בלון מים על המורה להיסטוריה, זה יהיה כזה מגניב!
ביום חמישי אני מופיעה מול כל הבצפר עם חברה שלי, ואז אני נוסעת לאמא שלי קונה דברים, חוזרת הביתה ביום שבת בצהריים, מתארגנת למד"צים, וביום ראשון מד"צים!
אז זהו...? סגרתי מעגל לא...? נתראה כנראה בעוד איזה חצי שנה שיהיה לי כוח לכתוב עוד פוסט!
להיתראות! ושיהיה לכם חופשה מהנה!
0 תגובות
כמעט עבר בהצלחה
04/03/2015 18:14
Kesem
כמו שכבר אמרתי זה נראה לי השבועיים הכי מעצבנים שהיה לי השנה
אחרי שעברתי את הטיול שנתי ואת המבחנים בהצלחה
הגיעה פורים, פורים זה חג ממש נחמד והיה ממש נחמד בבית הספר.
אבל לא הרגשתי כל כך טוב ביום שני וביום שלישי בקושי יכולתי לדבר
אבל אמרתי לעצמי שזה סתם כאב גרון וכנראה זה יעבור, שתיתי תה ועברתי את בית הספר בהצלחה
רק חבל שעכשיו אני מרגיש כאילו מישהו מפוצץ לי את הראש כל חצי דקה P:
עכשיו לפחות יש לי תירוץ לא לעשות כלום, ואני עצלנית מאוד עצלנית.
אבל רק אחי הקטן בבית ואין סיכוי שהוא יעזור לי במשהו 
בעיקר שעכשיו החבר שלו ישן כאן
הם במחשב שלהם בסלון ואני תקועה בחד עם המחשב שלי וכאב ראש מטורף....
אפילו לקרוא אין לי כוח!
וזה אומר הרבה...
אני מקווה שלכם יש חופש יותר טוב משלי!
חופשה מהנה
3 תגובות
אז... חזרתי מהטיול שנתי
26/02/2015 12:25
Kesem
אז חזרתי מהטיול שנתי, כמו שחשבתי אין לי כוח לכלום P:
אבל השבוע עדיין לא נגמר.... ולי יש עוד דברים להספיק לעשות.
קודם כל למצוא בגדים יפים לחתונה בבלגן הזה שנקרא חדר, זה דבר ראשון
ואיך אני בכלל אמורה להשיג יד מזויפת לתחפושת? מישהו?
ועוד לעבור על דברים אחרונים למבחן בגאומטריה...
ובאנגלית.... ובמדעים...
ולעזור למורה שלי לסדר דברים אחרונים לפורים...
זה נראה לי השבועיים הכי מעצבנים שעברתי השנה
בכל מקרה כדי שאני אתחיל לחפש בגדים..!
להתראות. ובהצלחה אם גם לכם יש עוד הרבה דברים לעשות בזמן הקרוב
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »