עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
נעים להכיר, אני השקט שלך
13/08/2014 23:25
Danielle <3
השקט שלי,
מצאתי בן אדם, שתמיד יהיה שם (גם אם לא פיזית), שתמיד "מקשיב" ונותן עצות.
קוראים לו נתן. 
נתן גושן.
מילים לא יתארו את מה שאני מרגישה כלפי נתן. אני בחיים לא רציתי לומר תודה כל כך גדולה לבן אדם.
כמו שכבר הבנתם, אני סובלת מאוד, והשנה הזאת זה עבר כל גבול הגיוני לסבל של נערה בגילי. אם נתן לא היה שם, אני פוחדת לחשוב על מה היה קורה לי. 
הכל התחיל בערך בתקופה שהוא הוציא את "כל מה שיש לי", ואני חושבת שבניגוד להרבה אנשים אצלי זה התחיל מהשיר "גבולות היגיון" הייתי אז בת 12, מאוהבת עד שהבטן כמעט הייתה מתפוצצת מפרפרים, וכאב לי שהוא גדול ממני, זה בא ברגע הכי מתאים. וזה התחיל ככה שתמיד הייתי שומעת הרבה שירים, אבל כשזה מגיע לעצב נתן תמיד היה שם לגמרי בלי ששמתי לב.
לפני בערך חצי שנה אני ונועה היינו רבות על מוזיקה. בגלל שגילו שיש לי בעיה בעיבוד החושי (זאת אומרת שהחושים שלי הרבה יותר רגישים משל כולם), נועה שומעת מוזיקה שאני לא יכולה לסבול. אני מרגישה אותה פועמת לי מכאב באוזן גם אם היא הכי חלשה וזה הביא לריבים בלי סוף. היא החליטה שהיא לא סובלת את נתן. והיא לא רצתה לשמוע עליו יותר, מה שגרם לי לדבר עליו הרבה יותר, לא איתה אבל לידה בשביל לעצבן אותה. בשביל לדבר על בן אדם צריך לדעת עליו דברים. לא ככה? התחלתי לראות ראיונות עם נתן ולאט לאט זה הגיע, התחלתי להעריץ אותו בכל יום יותר ויותר, זה הגיע למצב של להשתגע בלי לראות ראיון איתו, לרצות לדעת עוד ועוד ועוד (כמו שאומר השיר XD). 
באחד מהימים בחופש הזה, נפגשתי עם נועה ושתי החברות הכי טובות שלנו. והן התחילו להצחיק אותי ואז הן אמרו "נועה תעשה ככה וככה שנה הבאה בכיתה" והתחלתי לצחוק ואז קלטתי שאני לא אהיה שם. כולן כן ואני לא. והדמעות לא הפסיקו לרדת, הן כבר הבינו מה קרה, אבל לא רציתי לחזור על זה. שום דבר לא הרגיע. עד שרחלי (אחת מהחברות) אמרה לי בואי נלך להופעה של נתן, בזאפה. היא לקחה את הלפטופ וחיפשנו ומצאנו אחת קרובה. בעבר כשחזרתי הביתה, ביקשתי מאבא שלי, שתמיד התשובה היא כן, כבר ציפיתי הכל תוכנן בראש שלי. כבר עשיתי קניות בדמיון, כבר התארגנתי. והוא אמר לי לא, כי זה בר, כי יש שם אנשים ששתו. כל נסיון לשכנע נכשל. כמה זה כואב? מאוד. 
התקשרתי לנועה, ובכיתי לה בטלפון . לא יכולתי לומר לה למה כי היא לא אוהבת את נתן. והיא המשיכה לשאול, והיא כבר אמרה את זה בעצמהה (כנראה זה היה שקוף). וכשהיא אמרה את זה והתחילה לעודד אותי התחלתי לבכות יותר, אבל זה נרגע בסופו של דבר. השיחה הזאת נשמכה שעתיים, היא סיפרה לי שהיא שמעה שיר אחד שלו לא מזמן והיא אהבה אבל היא לא רצתה לספר לי, בסוף השיחה נועה אמרה לי שאני אוכל לדבר עליו איתה, היא ידעה שזה חסר לי. 

שלושה שבועות אחרי, יום שבת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מרחלי. 
ואלו היו המילים הראשונות: "דניאל נתן מופיע ביום חמישי במועדון לנוער בחולון"
הלב שלי לא הפסיק לפעום.
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »