עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מגיל 5 אני כותבת.
מאז שלימדו אותנו בגן אותיות.
כתבתי כמה סיפורים, כמה קטעים, כמה שירים.
אבל אף פעם לא ניסיתי לכתוב מה שעובר לי בלב באמת.
לא ניסיתי לפרוק מה שיש לי על הנשמה.
אז הנה, אני מנסה.
חברים
thisgirlHilalyהילהמריאנה (:Barbur
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מוזיקה

מוזיקה.
הדבר הקדוש ההוא שהעניק לנו האל.
המתנה המושלמת שקיבלנו ברגע שאוזנינו הסתגלו לשמוע צליל.
מה מרגיע יותר מלשבת בצד עם גיטרה ולפרוט על המיתרים מנגינה לא ברורה שכזאת?
מה נפלא יותר מלשכב תחת עץ התפוח ולהקשיב לשיר ההוא ששמעת אז ברדיו ומאז התאהבת?
מה מחמם לב יותר מצליל התווים המתחברים זה אל זה ויוצרים את המנגינה של מזמורי החג?
מוזיקה.
לא יותר.

דברים שאני אוהבת

אז כדי שתדעו עלי כמה דברים...
ספר אהוב: כל סדרת הארי פוטר (מקום שני- טרילוגית משחקי הרעב)
סרט אהוב: כל סרטי הייאו מיאזאקי
שירים אהובים: The A Team, Soon we'll be found, Demons, Paradise, Bravado, Pompeii, Fake plastic trees ועוד המון המון המון שירים...
אני מעריצה את: ג'וש האצ'רסון, אמה ווטסון, ג'ניפר לורנס, ג'וני דפ וג'ון לנון

כשנשבר הלב
21/09/2014 18:03
Daniely
שברון לב, סליחה
הוא עמד ליד הדלת שנתלשה ממקומה וצפה בדמעות הקטנות שזלגו על לחייה.
הוא ידע שהוא חייב ללכת ולבקש את סליחתה. הוא גם ידע שהיא לעולם לא תסלח לו, אם יעשה זאת.
אז הוא פשוט עמד שם וספר את דמעותיה.
הדקות חלפו, ולאחר מכן שעות. הוא פחד שהם עלולים להישאר שם ימים.
אבל הוא היה מוכן להישאר שם ימים, חודשים, שנים וגם יובלות בשביל שתסלח לו.
היא הייתה הראשונה בעולם שהוא יכל להודות בלב שלם שהוא אוהב.
הוא באמת אהב אותה. הוא ידע שהוא אוהב אותה, למרות שלא רגיש אהבה אמיתית לפני כן כלל.
אבל הוא לא ידע... הוא לא ידע אם היא אוהבת אותו מספיק בשביל לסלוח.
לשכוח מהעבר ופשוט לסלוח.
ולמען האמת- גם היא לא ידעה.
אז היא פשוט לא סלחה.
שניהם הבינו שככה זה, ככה זה כשנשבר הלב.


0 תגובות
יום יבוא
06/09/2014 11:22
Daniely
חרטות, יום יבוא
One day, baby, we'll be old"
Oh baby, We'll be old
Think of all the stories 
 "...That we could have told
(Reckoning Song, Asaf Avidan)

יום יבוא וכולנו נתחרט על משהו.
על משהו שעשינו או על משהו שלא.
על דברים שיצאו כמו שהם יצאו.
על הבחירות שעשינו, על הבחירות שהעדפנו לא לעשות.
כולם חושבים לפעמים, "אבל מה אמא תגיד?".
אבל מה שבאמת צריך לחשוב זה, "אבל מה הילדים שלי יגידו?".
כשיהיו לכם ילדים, תרצו שהם ישמעו על המעללים שלכם עם הבקבוק של האלכוהול והבת של השכן?
או על הפעם ההיא שגנבתם משאית של תפוזים מהפרדס?
או על החורים שעשיתם בספות כשכיביתם עליהם סיגריה?
הייתם רוצים שזו תהיה הדוגמה שהם יקחו מכם?
כי אני לא הייתי רוצה.
יום יבוא וכולנו נספר את הסיפורים שלנו.
תחשבו אם מה שאתם עושים הוא מה שאתם באמת רוצים לספר.


0 תגובות
השראה
05/09/2014 20:28
Daniely
כתיבה, השראה.
הרגע הזה כשהכתיבה משתלטת עליך.
הרגש הזה שאתה חייב להתחיל לכתוב.
התחושה הזאת באצבעות כשאתה מרים את העט והמילים נכתבות מעצמן על הנייר.
החלק המצחיק ההוא במוח כשאתה גורם לדמות שיצרת לעשות מעשה שובב.
והגאווה העצומה כשאתה מניח סוף סוף את העט ומביט בדף שמוצף במילים.
סיפורים, ספרים, קטעים, שיעורי בית במדעים- כל דבר שכתוב.
בעיקר שיעורי בית, כי התחושה הזו כשמסיימים אותם היא תמיד הכי טובה...
ואז אתה קורא.
אתה מבין מה עשית לדף הנייר הזה.
איך יצרת עולם חדש.
דמויות חדשות.
אנשים חדשים, יצורים חדשים.
איך הפחת חיים בפיסה קטנטנה של רצון.
של דחף.
של תשוקה.
של...
איך אומרים את זה?
אה, נכון!
השראה.
5 תגובות
חופש גדול וצוק איתן
31/08/2014 18:21
Daniely
וואו. 
כמה דברים שרציתי לעשות הקיץ.
היו דיבורים על טיסה, פעם ראשונה בחיים שלי, אבל זה לא קרה בגלל "צוק איתן".
היו גם דיבורים על טיול לדרום, וזה לא קרה בגלל "צוק איתן".
היו דיבורים על חופשה של הדודים שלי וטיסה חזרה לארץ מהשליחות באפריקה, אבל זה לא קרה בגלל "צוק איתן".
היו דיבורים על חופש, חופש גדול, אבל זה לא קרה.
בגלל "צוק איתן".

1 תגובות
Paradise
25/08/2014 19:50
Daniely
גן עדן, מוזיקה, שירים
אני הולכת ברחוב וחולמת בהקיץ.
הפלייליסט של נירוונה נמחק לי מהפלאפון.
וכן, זה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש אסון!!!
כל מה שנשאר זה שיר אחד עלוב של אחותי.
האמת שאף פעם לא הקשבתי לו קודם.
זה לא עיניין אותי.
לאחותי אין טעם במוזיקה.
היא אוהבת את כל שירי הפופ הרדודים האלה על כסף שקונה הכל ואהבה מתוקה מידי וחיים מושלמים של אנשים מושלמים.
איכס.
אני שונאת את זה.
כל כך דביק ולא מציאותי וחסר משמעות בשבילי.
אז אף פעם לא ניסיתי להקשיב לשירים שהיא הורידה לפני שהעבירה אלי את הפלאפון שלה.
אבל אחרי הכל אני ילדה שחיה, נושמת, אוכלת, שותה, שוחה, רצה ומזיעה מוזיקה.
אין מצב שאני הולכת ברחוב בלי אוזניות (אלא אם כן אני עם חברה ואז אני פשוט מזמזמת שירים ומתעלמת ממה שאומרים לי).
אז לחצתי על הPlay.
ואז התחיל להתנגן אחד השירים הכי יפים ששמעתי מעודי.
הייתי בשוק.
זה היה פשוט נכון.
מעבר לעובדה שהשיר מדהים ומבוצע נפלא, המילים...
כשהקשבתי לו שוב, שניה אחת אחרי הפעם הראשונה, דמיינתי לעצמי את הילדה.
איזו מדהימה וחכמה היא בטח הייתה אם היא מתוארת כמו שהיא מתוארת בשיר...
כלומר, כולנו חולמים על גן עדן.
כולנו היינו רוצים חיים טובים יותר. 
היינו רוצים לשנות את העולם. 
היינו רוצים זכות להביע את עצמנו בפני מנהיגי העולם הגדולים, שישמעו את הדעות שלנו.
ורק הילדה בשיר פשוט אומרת- זה יכול להיות גן עדן.

נב. אחרי ששמעתי את Paradise התאהבתי בקולדפליי לגמרי. כל כך הרבה שירים מדהימים בביצועים מדהימים... אז הוספתי גם פלייליסט קולדפליי (אחרי ששיחזרתי את של נירוונה, כמובן).
9 תגובות
אסירת תודה
25/08/2014 19:29
Daniely
אופטימיות, חיוכים
יש דברים שהיה עדיף לעולם בלעדיהם.
פושעים. מחלות. ספרים גרועים. שירים בלי משמעות. שיעורי מתמטיקה. יתושים. בריונים. קללות. רכילות.
עוד המון דברים.
אבל יש דברים שאני אסירת תודה שנוצרו.
אהבה. חברים. משפחה. מוזיקה טובה. ספרים איכותיים. אלו שאכפת להם. מורים מתחשבים. אנשים עם עיניים יפות וחיוכים כובשים. צחוק של תינוקות. שירי חג. ימי הולדת. עוגות. ממתקים. 
טוב, זה נהיה כבר שיטחי מידי...
העיניין הוא ש- אני לא יודעת אם אלוקים קיים. 
אני לא אגיד מה אני חושבת כדי לא לפגוע ברגשות של אחרים.
אבל אני כן יודעת שיש סיבה לדברם האלה.
אולי כל הפוסטים שלי על חיוכים ואופטימיות וכאלה כבר קצת מוגזמים, אבל הסיבה שהדברים האלה נוצרו, לפחות ככה אני מאמינה, היא שנוכל לחייך. לשמוח. לזכור שיש עוד תקווה. תמיד.
אז... אולי זה פוסט קצת מסורבל, אבל הוא פשוט נכון.
1 תגובות
באמת אכפת
16/08/2014 13:17
Daniely
מוות, אובדן, עצב, קושי
קודם כל, חשוב לומר שהקטע הבא לא מבוסס על סיפור אמיתי, בשום אופן.
זה חלק מסיפור שכתבתי פעם, ואני אוהבת את הקטע הזה מאד.
_____________________

יש דברים שאי אפשר לתת לחיים לקחת ממך.
חיוכים. אהבה. החברים הבאמת קרובים, אלה שלא תוכל לחייך או לאהוב בלעדיהם.
ויש דברים שצריך לתת להם לחמוק ממך.
דברים לא קורים סתם.
להכל יש משמעות.
אז למה זה תמיד חייב להיות כל כך קשה?
כי אם זה לא קשה, סימן שלא אכפת.
ולי... לי באמת אכפת.
אז אני בוכה ומשליכה את עצמי על קירות הבטון וצורחת את השמות של כל מי שהלך ולא יחזור.
מה איתם?
האם לאפשר לחיים לקחת אותם או פשוט לשחרר?
אני לא יודעת.

2 תגובות
בלוגר :)
16/08/2014 11:44
Daniely
בלוגר
אני כאן לא הרבה זמן. 
ממש לא. כתבתי ארבעה פוסטים בסך הכל.
אבל השניות שאני כאן הספיקו לי כדי להבין שזה מקום מדהים.
האמת... יש לי טראומה אינטרנטית קטנה.
לא משהו רציני, אתם יודעים, pass me by.
אבל בתקופה של אותה טראומה.. חשבתי שאני לא אוכל לשבת שוב מול המחשב.
חשבתי שאין סיכוי שאני מצליחה להביע את עצמי כמו בעבר.
ואז גיליתי את האתר הזה...
באתרים אחרים שכתבתי בהם - בלי להעליב - זה לא היה לרמה שלי. 
כתבתי בהמון אתרים, תחת שמות שונים וזהויות שונות...
הכרתי כמה אנשים מדהימים אבל גם כמה שקצת הרסו לי את החוויה של הכתיבה.
הרגשתי שלא מעריכים אותי מספיק למרות שלדעתי אני יותר מוכשרת מרוב הכותבים באותם אתרים.
בלי כוונה להעליב, כמובן, כן?
אבל הרגשתי שלא מקבלים את הסגנון שלי.
של הפנטזיה והקצת דרמה והמדע הבדיוני, ובכללי את זה שאני כותבת בשפה די גבוהה והכל...
ואז מצאתי את האתר הזה (הודות לתאומתי האבודה, את יודעת מי את) והתאהבתי.
יש כאן אנשים שהם פשוט מאד מוכשרים.
מפרגנים, נחמדים, מנסים לקבל את ה"ילדה החדשה"...
ומעבר לזה- יש כאן כמה קטעים וסיפורים שגרמו לי להבין כמה דברים.
אז תודה לתאומתי האבודה ו... תודה לכם, על זה שאתם לא מפחדים להביע את עצמכם.
אז תודה רבה לכולכם, DanielMusic

25 תגובות
S for Smile
15/08/2014 15:37
Daniely
אופטימיות
אני מסתובבת ברחובות העיר עם אוזניות באוזניים, שומעת פלייליסט שירי נירוונה וזורקת פופקורן על אנשים. סתם, כי משעמם לי. 
זה השלב הזה ביום שאתה מבין שהחיים שלך מאד מוזרים אם זה מה שיש לך לעשות בשישי בערב.
יש לי ארוחות שישי, ויש גם חברות, אבל בשבוע האחרון קצת ניתקתי מעצמי את כל העולם.
כן, לא את עצמי מהעולם, את העולם מעצמי.
כי העולם נהיה קצת מציק.
אולי זה בגלל שאני טינאייג'רית מתחילה, אבל העולם באמת קצת מציק.
אנשים חושבים שהם מסכנים, לא שמים לב לאלה שכן מסכנים אלא סתם שקועים בעצמם.
אני? אני לא מסכנה.
האמת היא שלא קרה לי שום דבר יותר מידי משמעותי בחיים, לפחות לא משמעותי מספיק בשביל להרוס אותם.
פשוט לפעמים אני מסתכלת במראה ושונאת מה שאני רואה, ואז אני הופכת את עצמי למסכנה לרגע עד שאני נותנת לעצמי כאפה ומעירה את עצמי מהאשליה הזאת.
נכון, אני קצת שמנמנה.
ונכון, אין לי פנים מושלמות של בובה.
ונכון, השיזוף המאד לא שווה שלי נראה נורא.
אז אני אתן לזה להרוס לי את הדימוי העצמי?
לא. אני אמשיך ללכת ברחוב ולשמוע שירי נירוונה, אבל אני אעשה את זה עם חיוך על הפנים.
כי אף אחד לא מושלם. חוץ מג'ניפר לורנס. ואני לא צריכה להתבייש בזה שאני כמו כולם.
S for Smile
3 תגובות
מה אתם חושבים?
15/08/2014 14:05
Daniely
שאלה
ברגע אחד של השראה כתבתי קטע קצת מוזר.
הוא יכול להיות התחלה די טובה לסיפור, אבל יש לי המון סיפורים שאני כותבת בו זמנית ואני לא רוצה יותר מידי עומס בראש, בעיקר בגלל שעכשיו מתחילים הלימודים.
אז הנה הקטע (חסר השם לבינתיים) :

אני הולכת לי ביער.
רגליי נושאות אותי לאורך השביל הזה, המכונה "השביל המואר" למרות היותו אפל וקודר.
רחש הרוח שמנשבת בצמרות העצים, מלטפת את העלים והזרדים, מזכיר לי שיר של עצב ששרים כשימים קשים באים. הקול הדק הזה, שמהדהד בראשך ומסרב להפסיק, רק לשיר ולשיר ולשאוב אותך אל תוך מערבולת של עצב וייאוש ולבבות שבורים.
כל צעד שלי כבד יותר מקודמו, וגופי מכריח אותי לזכור שהסיכויים שלי קלושים.
אורות יפים ומעומעמים מהבהבים משני צדדיי, אך לא מאירים את דרכי. השביל הלא נגמר הזה, שמוביל לנקודה הלא ידועה ההיא, שמובילה למקום הלא נראה ההוא שמוביל לסוף הלא ידוע ההוא.
למה הייתי חייבת להיוולד דווקא השנה? לחגוג יום הולדת דווקא בתאריך הזה? למה ההורים שלי חייבים להיות מי שהם, למה הם היו חייבים לעשות מה שהם עשו?
הענן הזה שעוטף את גופי, מצמרר וקודר.
ליבי פועם בקצב על בחזי, במהירות לא אפשרית ואפילו מסוכנת. אבל אני עדיין חיה. 
הלוואי שלא הייתי. הלוואי שהייתי יכולה להיעלם בדיוק עכשיו, ברגע הזה, ולא להמשיך ללכת בשביל הקודר הזה.
אבל אני כאן, אני עדיין ממשיכה ללכת ואני פשוט לא יכולה לעצור.
פתאום אני מתנערת מהמחשבות הקודרות שלי ומתחילה לשים לב לכל מה שמסביבי.
השמיים מעוננים.
האדמה שחוקה.
החיות מייללות.
שומרי האבן עומדים קפואים.
המערה במרחק שני צעדים ממני.
אם אתקדם עוד שני צעדים, יתקוף אותי אחד השומרים. רק אחד, כי כל השאר לא מסוגלים לזוז. הם פסלים מאבן שנועדו לבלבל את מי שמנסה להיכנס למערה. בשניה שהקורבן חושב שהצליח, קופץ עליו השומר היחיד האמיתי של מערת האבן. לפי הסיפורים יש לו חרב משוננת שהורגת במכה אחת.
אז עכשיו אתם בטח תוהים למה באתי לכאן בכלל.
באמת עוד לא הבנתם שזה לא בשליטתי?


----------------------------------------------------------
יש לי המשך בראש, עלילה וסיפור ודמויות ופניני חוכמה מתנשאות כאלה שאני חייבת לדחוף לכל סיפור שאני כותבת... אבל אני באמת לא רוצה שהעלילות יפריעו לי בלימודים שבדיוק מתחילים...
מה אתם אומרים? שווה לי לכתוב את זה גם בזמן הלימודים?

2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »