עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אל תחשבו שמהכינוי שלי אני אוהבת שוקולד ווניל - ממש לא!!
פשוט לכינוי הזה יש משמעות, דווקא די מצחיקה :) אבל די מביכה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
CANT TAKE THIS SHIT ANYMORE!!!!!!!
01/09/2013 17:03
Choco Vanilla

י ד ע ת י!

כמו השקט שלפני הסערה! במשך 4 ימים הכל היה בסדר ועכשיו התחילו הבעיות, לא בלימודים. בחברה.

מישהי שחשבתי שהיא חברה התחילה להיות קצת שונה.

ועוד "חברה" שכשנכנסנו לחטיבה פתאום נעלמה לי והלכה לחברות שלה, היום היא בכיתה שלי והיא משחקת אותה נחמדה למרות שאני עדיין תמימה ומאמינה לה ונחמדה אליה בלי טינה, אבל היום, בתחנה, היא אמרה 'בואי נלך למטה' כי היה אוטובוס שהסתיר את הראיה, והרגשתי בטוחה כי עברנו מול כל הילדים מהבית ספר ויש לי ביטחון כול כך נמוך... למזלי הייתה לי ג' . שהייתה בכיתה שלי ולמרות שלא תקשרנו ביסודי היא זאת שישר הייתה לידי.

והמבטים של הבנות כשאני נכנסת לאוטובוס ומתיישבת, ישר כשהתיישבתי שתיהן הסתכלו עליי , ישר!

והן לגמרי שפטו אותי, ל ג מ ר י.

כאילו מה עשיתי? אני יודעת שאני מכוערת ברמות עם התלבושת בית ספר, אני יודעת כי כואב לי להסתכל במראה ולא, לא בגלל שאחרים רואים אותי ככה וככה, כי אני רואה את עצמי.

נמאס לי מבנות כאלו!! ששופטות בנות אחרות על כלום.

ולמה לשפוט אותי? מה? זה שאני עוברת במהירות במסדרון, בולטת בגלל התיק הצבעוני שלי? למה בגלל שאני שקטה ומוזרה? בגלל שהתיישבתי במושב באוטובוס שמאפשר לכם לבהות בי במבט רע? למה?

חברות שלי טוענות שאני רזה, ואפילו מאוד. ממש. אני דווקא די מלאה, יש לי ירכיים של סוס בנוסף לתחת וכתפיים רחבות, אז מה עם אני נמוכה!!!!!!! הקומפלקס הזה לא הולך ביחד רבותי!!!!!

אפילו שאתן מלאות ממני, אתן יודעות שאתן גבוהות ממני? שאתן יכולות להרזות ואתן תראו יפה בגלל שאתן גבוהות ויש לכן רגליים ארוכות?! אתן יודעות שהעור שלכן חלק ונקי כמו טוסיק של תינוק? שאמא שלכן יושבת כל היום בבית ואת מתפנקות ממנה?! אתן יודעות שאני לבד כל הזמן?! גם עם אמא שלי רוצה לחבק אותי או לתת לי תשומת לב אני אומרת לה שלא, שאני לא רוצה, שתזוז. למה? כי אני לא רגילה לזה! מגיל 6 אני לבד, לבד בבית, לבד עם הרגשות שלי. ל ב ד , כי גם כשאני חולקת אני מרגישה בודדה.

ואני לא מקנאה בהן בכלל למה? כי יותר משקיעה זמן בלהתמודד במה שיש לי עכשיו. אבל אתם יודעים מה אני לא יכולה לשנות? את הקרירות שלי, את הריחוק שלי, אז זה שאולי לא יהיו לי חברות/חברים שידעו מי אני באמת...

עכשיו כשאני חושבת על זה אני מרגישה רע, כי אני שיחררתי רגשות...

ואני חולמת שיהיה לי ידיד...אני חושבת שהוא לא ישפוט אותי כמו שחברה בת תשפוט..אני לא חושבת שהוא כל הזמן ידבר איתי על איפור וביוטיקר וכל זה...אני מרגישה עצובה מבפנים, אני רוצה מישהו זכר לידי!! (it sound so wrong on so many levels) כל הזמן אני לבד עם בנות. נ מ  א ס .

האחת אומרת לי שיש לי חזה גדול והאם היא יודעת שהתפללתי שיחשבו שדווקא יש לי קטן? היא הרסה הכל!

אנשים הרי לא מכירים אותי!!!!!!! הם כולם חושבים שאני חזקה, ושלא אכפת לי וכל זה.. ונכון, אני עומדת על דעות שלי, אבל הם יודעים כמה אני שבורה בפנים?! כמו חלון זכוכית שזורקים לשם אבנים, ככה אני מרגישה.

כל הזמן אני מציירת בת בודדה עושה דברים, פעם מתחת לגשם עם תיק, פעם מתנדנדת על נדנדה, פעם סתם ילדה. אף פעם לא בן. למה? אני אישית חושבת, שזה שאני מציירת בת אחת כל הזמן אומר עלי משהו, שאני בודדה..

אני לא רוצה לפרוק את זה מול בנות, אני לא רוצה בחיים..

ועל זה בטח תחשבו שאני לגמרי קמצנית, והודעה, אני יודעת שאני כזאת.

אני לא מביאה חברות הבייתה. זאת הטריטוריה שלי, המקום הפרטי שלי, המקום הבטוח שלי ששם אני יכולה לבכות בשקט כשאני כבר לגמרי אבל לגמרי לא יכולה יותר, ברגע כשנכנסתי אליי לשם, אני הופכת כמו אריה, הרכוש שלי זה כמו הלביאות וכש"אריה" אחר מנסה לגעת לי בדברים אני הופכת למרשעת, לא נותת כלום, מפחדת שיהרסו לי.

אבל בסופו של דבר..עם לחשוב על כל מה שכתבתי, אני אשאר לבד.

אני לא בן אדם חברותי, ואנשים לא אוהבים אנשים לא חברותיים נכון?

אנשים לא אוהבים אנשים מוזרים, סגורים ותמימים, נכון?

בכל מקרה, נמאס לי לכתוב..

אבל לסיום אספר לכם משהו שלא סיפרתי לאף אחד..., היה לי חתול, שאהבתי יותר מכל דבר בעולם, אבל הוא מת לי מול העיניים..משאית וכולי.. לא בכיתי עליו אז, אבל קראתי באינטרנט שחתולים מרגישים את הכאב של הבעלים שלהם והתפקעתי מבכי בחדר שלי בשקט, ישבתי על החלון ובכיתי. כמובן שהרגעתי את העיניים שלי אחרי זה, לא רציתי שאמא שלי אפילו תחשוב שבכיתי.

ותמיד, תמיד..קיוויתי שבמקום כל שהוא בעולם, הנשמה שלו התגלגלה לתוך בן אדם ואני אפגוש אותו...קיוויתי שהוא יהפוך לבן אדם כדי שאני אוכל לחבק אותו, קיוויתי שהוא יופיע לי בחלום כדי שאני אגיד לו שלום בפעם האחרונה, אבל שום דבר מזה לא קרה ואני כותבת עם דמעות בעיניים... נכון זה מטופש ? ...

1 תגובות
למה דווקא שוקו - וניל
31/08/2013 10:53
Choco Vanilla
בזמן האחרון לא כתבתי די הרבה פוסטים כי דווקא הכל בסדר ואין משהו קריטי ועצוב לפרוק..
הבית ספר בסדר, הלימודים בסדר, סוף סוף יש לי ילדים נורמליים בכיתה..
אבל אני רוב הזמן על המחשב, כך שהחלטתי לכתוב את הפירוש לכינוי שלי כאן..
הפירוש לזה לא ממש ארוך, אפילו אפשר להגדיר דווקא מאוד קצר.
אז ניגש לעיקר (סליחה על החפירה למעלה :)
קראתי לעצמי שוקו וניל בגלל הבדלי הצבע ברגליים שלי..זה נשמע עוד יותר מטומטם כשאני מסבירה את זה ><
מהברך עד למטה אני מאוד מאוד בהירה, עור לבן כמו חלב (שדרך אגב, אני לא שותה) 
והברך ומעלה זה כהה יותר, לא ממש כמו שוקו, יותר כמו מוקה אבל אני לא סובלת מוקה אז נסתפק בשוקו :)
וגם יש לי הבדלי צבע בידיים, הכף יד שלי לבנה עד האמצע של האמה ואז עד המרפק זה יותר כהה ואז עד הכתף הכל לבן. אני מודה, זה מוזר ומטומטם ^^ 
2 תגובות
התחלה טובה..או שזאת אשליה?
27/08/2013 17:33
Choco Vanilla

היום התחיל בסדר, אבל לא הרגשתי בנוח, התלבשתי בצורה שאף פעם לא התלבשתי. ולא הייתה לי ברירה ולשים נעלי בובה, שכף רגל אחת יצאה  כל פעם מהנעל (יש לי כף רגל אחת יותר גדול מהשניה ויש לי אחת קטנה יותר..) וכמאט החלקתי והנעל לוחצת לי על הציפורניים כך שבסוף היום כשאני מורידה אותן הציפורן כולה כואבת בטירוף.

לבשתי פעם ראשונה בשנתיים האחרונות חולצה שחורה.

הסיבוב הכירות היה מביך ברמות, ישבנו במעגל ואני ישבתי מובכת בטירוף, וחברה שלי ישבה לידי כמו פסל.

ההפסקה הייתה נוראית, מוזיקה מטורפת, "מסיבה" קטנה ברחבה של הכיתות. יותר מדי רעש.

הבנות בכיתה שלי לא נעימות, יש כמה בנים בכיתה שהם מעצבנים, אבל הכל בסדר..בנתיים.

 

2 תגובות
התחלה חדשה
26/08/2013 16:02
Choco Vanilla

מחר חוזרים לבתי ספר, חזרה ללימודים.

אני עולה לכיתה ט' (או שאפשר להגיד כבר, כיתה ט') וערבבו לנו את הכיתה.

יש אצלנו 5 שלבים (של סוגי כיתות) אחת המדעית (הכי טובה), הכיתה מתחת שהתלמידים שם מחוננים(אני שם), הכיתה הרגילה, הכיתה של אלה שקשה להם ויעזרו להם, ואלה שיש להם בעיות משמעת ולא לומדים.

וכל הכיתה הולכת להיות חדשה.

יש לי רק 2 בנות שאני מכירה וחברה איתן.

אני דואגת לגבי השיעורים, אמרו לי שאין כבר גיאוגרפיה בכיתה ט'.

ותנחשו מה?! אין שיעורי שפה בחירה!! זאת אומרת שלומדים אולי ערבית ולומדים עברית.

ויש לי חברה מתל אביב, שהולכת ללמוד צרפתית! אני לא סובלת את השפה אבל, אין לי בעיה ללמוד אותה.

אבל לנו? בית ספר חסר תקציב!!

אני כלכך מקווה שלא הולכות להיות בעיות כמו קללות ועוד.

הפוסט הזה היה ממש משעמם, עם קראתם עד הסוף אני מופתעת :)

2 תגובות
איך את יכולה להיות כולכך..מרשעת?
24/08/2013 10:41
Choco Vanilla
משפחה

קודם כל, בוקר טוב לכולם ^^!!

שנית כשהתעוררתי והלכתי ישירות למחשב, זה עבר לי בראש.

למה לא אכפת לי מהם?

וכשאני אומרת הם אני מתכוונת המשפחה שלי.

הבן אדם היחיד שאכפת לי ממנו ושאני מחוברת אליו ברמות מטורפות הוא רק אמא שלי. רק היא.

אני מרגישה מרשעת שאני לא מרגישה כלום כשסבתא שלי חולה, כשהזכר (אני לא מתכוונת אף פעם לקרוא לו אבא) פרק את הרגל.

אני לא מחוברת רגשית אל אף אחד מהם. למרות שכולם היו שם בשבילי, טוב לא כולם אבל כן, הם היו שם.

תגידו לי, זה בסדר מה שיש לי? שלא אכפת לי מהם?

אני מרגישה אשמה, כי אמא שלי שואלת אותי 'למה את אף פעם לא מתקשרת לשאול מה קורה, למה את לא הולכת לבקר?' והתשובות שלי הן: לא בא לי ומשעמם אצלהם. ואני מרגישה כמו מרשעת טהורה.

אבל מה שבטוח, שביום הולדת האחרון קרה משהו. אני לא אספר הכל אבל אני אגיד, שלא עניתי לטלפון מסוים כי לא ידעתי של מי הוא ומתברר שזה אחד מבני המשפחה והכל הסתבך והם קצת פגעו בי.

אני ממש מרגישה כאילו בא לי לתפוס את הראש שלי ולהכנס בקיר בכל הכוח ><

 

3 תגובות
Anny And Anny.
23/08/2013 19:58
Choco Vanilla
סיפור על סכיזופרניה

אני ואני. אני ואני. קצת מבלבל לא?

אנחנו תאומות זהות עם אותן השמות, אז בטח אתם שואלים, איך מבדילים בינכן?

מי שמכיר את אני ידע שהיא מחוברת קצת יותר לעולם הדימיון ממני, ומי שמכיר את אני, 'אותי' , ידע שאני

מחזיקה חזק באדמה, לא נותנת לדימיון לשאוב אותי, למרות שזה יכול לקרות כל רגע.

לפעמים אני מתעוררת לצרחות בלילה, לבכי של ילדה קטנה אבל ברגע שאני פוקחת עיניים אני לא שומעת כלום, רק רואה חושך ומעט אור כוכבים.

אני יכולה לישון היטב לא כמו אני, שמתעוררת כל לילה לסיוט חדש, כל פעם סיוט שהיא השחקנית הראשית בו, פעם נכנסת לאפוקליפסת זומבים והיא רואה ומרגישה שאחד מהם אוכל אותה חיה, רגע לאחר מכן היא נזרקת לסיוט אחר, בו, דומה לסיוט הקודם, היא נאכלת חיה, רק לא בידי בני אדם אלה בידי ה'גברים בשחור'. הדבר היחיד שאינו שחור בהם אלה שיניים, צהובות כזהב חדות כתער.

אני רוב הזמן מבלה על המחשב, לומדת ושומעת דוקומנטרים על מקומות בהם התאבדו או סתם סיפורים מצחיקים ושמחים, מנסה להיות חיובית כמה שאפשר.

אני רוב הזמן סגורה בחדר, פורקת את נשמתה החוצה ושורטת את הקירות. אנשים לא מתקרבים אליה, אנשים לא אוהבים אותה, הם מבינים שהיא פגועה עד עומק נשמתה אך מפחדים שתפגע בהם עם תאבד, באותו הרגע, את שפיותה.

אני שוכבת במיטה נוחה, מזרן גבוה, כרית נוחה, סדיני כותנה עם ציפית מסאטן, כמו מלכה.

אני שוכבת במיטה בבית חולים, מאושפזת, נושמת עמוקות את הסמים, היא שומעת מסביבה צרחות, רואה אנשים אבל הרופאים מרגיעים אותה ואמרים 'אלה שטויות, את רואה כלום.'

אני ואני. אני ואני.

שתינו שוכבות זו לצד זו בקבר הפתוח, לא נוגעות ולא מדברות, רק בוהות בשמים, אני מספרת שהם אומרים לה להרוג ולפגוע, אני אומרת שהיא פגועה. גם כשהיא שפויה אנשים מתרחקים ממנה, כאילו יודעים כבר מה קרה.

אני מספרת שאני רוצה להיות בוטנית. להפריח את השממות העצובות והמדוכאות בקצת אושר וירוק.

אני מספרת שלפני כמה חודשים הייתה כבולה למיטה קשה, עשוית בטון ומישהו ניסר אותה לאט לאט, אני משתנקת לרגע ואז נושמת לרווחה, ממשיכה להביט בשמיים, אני אומרת שהיא מדמיינת, שאף אחד לא יפגע בה, היא בן אדם נהדר!

אני רק צוחקת ואז חוטפת התקף, היא צורחת בכל הכוח והעיניים שלה מתגלגלות בחורים. בועות וקצף יוצאים מפיה, האים חטפה כלבת?

היא חוזרת לחיים ומביטה בי במבט התמים שלה, בעיניים שלה, אני רואה אותי.

כי אני זאת אני ואני זאת אני.

12 תגובות