עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
שלום לכולם:)
אני מעדיפה להישאר אנונימית לכן אקרא לעצמי בשם "סאן" (=שמש).
אני בת 15, בכיתה י', גרה בצפון, יש לי שתי אחיות גדולות, ואני הכי קטנה (באסה :#), יש לי עיניים חומות ושיער חום כמו לרוב האוכלוסייה בישראל :P
אני נמוכה, מאוד נמוכה, אבל אני לא חושבת שזה כל כך מפריע לי חוץ מכמה פעמים מסוימות, "מה את בכיתה י'?!??!" yep I hate that...
יש לי גשר כבר שנה ושלושה חודשים (שאני אוהבת מאוד), יש לי שיער גלי מעצבן שפעם היה לגמרי חלק :(
אני אוהבת לכתוב ולקרוא, אוהבת לשיר אבל אמ.. לא הייתי ממליצה לאף אחד לשמוע אותי שרה :P ואוהבת לשמוע מוזיקת רוק, בעיקר להקות ישנות..
אני מקווה שאשתמש בבלוג הזה כמקום שאוכל לספר על החוויות שלי, דברים שעברתי,רגשות, סיפורים וכל מיני דברים אחרים.
Love you all!
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
בית חולים
01/10/2013 21:29
סאן:)
היום בבוקר נסעתי לבית החולים.
מאוד חששתי מזה, תהיתי מה יעשו לי שם, דאגתי והייתי לחוצה נורא, אני ממש פחדנית ואני לגמרי פוחדת מכל הקטע הזה של בית חולים.
עליתי על האוטובוס ביחד עם אמא שלי ולא היה מקום לשתינו לשבת ביחד.
אז התיישבתי ליד חיילת שלא הפסיקה לדבר בפלאפון, בחיי כמה שהיא דיברה ודיברה! אפילו דרך האוזניות עם המוזיקה שמעתי אותה.
אז העלתי עוצמה שוב ושוב עד שלא שמעתי אותה, רק חבל שהאוזניים שלי הלכו לי אחר כך...
הסתכלתי דרך החלון על הנוף של הצפון, מלא ירוק, מלא צמחייה, התלהבתי מכל מה שראיתי.
אחרי שעה וחצי נסיעה בשני אוטובוסים הגענו לבית החולים. לקחתי נשימה עמוקה וירדתי במדרגות.
נכנסתי לבית החולים.
נשמתי לרווחה, זה ממש לא כמו שציפיתי , הייתה שם רחבה גדולה והיו המון אנשים, זה היה נראה מקום נחמד למדי ולא כל כך מפחיד.
גיליתי שאני צריכה לעלות לקומה אחרונה של בית החולים. 'מה?!' אוי הרגשתי שמכה בי ברק, לעלות במעלית כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה קומות?
נבהלתי בהתחלה ואז אמא שלי ניסתה להרגיע אותי.
ידעתי שאין דרך אחרת, הרי אני לא אעלה כל כך הרבה קומות במדרגות.
אז הסכמתי ונכנסתי למעלית, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק.
חיכיתי וחיכיתי, איזו מעלית איטית!
אחרי כמה דקות דלת המעלית נפתחה וראיתי מולי מסדרון לבן דק וארוך. 
היו שם הרבה אנשים מבוגרים שהסתכלו עלי מוזר, בטח הם חשבו 'מה הילדה הזו עושה כאן?'.
קצת נבהלתי מהמבטים, אבל ניסיתי שלא להתייחס.
התיישבתי בכיסא והמזכירה אמרה לנו לחכות בתור.
חיכינו וחיכנו, כבר מעל לשעה.
וסוף סןף היא קראה בשמי.
פתאום נלחצתי נורא, 'מה יעשו לי?, מה יאמרו לי?'
ממש פחדתי.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר, ככל שהתקרבתי יותר לחדר של הרופא הלב שלי דפק יותר.
נכנסתי לתוך החדר של הרופא, בהתחלה סקרתי את החדר.
זה היה חדר לבן, נחמד וקטן, עם מלא חלונות המשקיפים לים ונוף עוצר נשימה.
הוא התחיל לדבר איתנו ואמר שזה לא נורא מה שאולי ייתכן ויש לי.
הרגשתי שאבן יורדת לי מהלב, באמת הרגשתי שסוף סוף אני יכולה לנשום לרווחה.
הוא לקח ממני בדיקות דם כדי לאבחן את המחלה וסיימנו.
יצאתי בהרגשת הקלה, ושמחתי.
שמחתי שעברתי את זה בשלום.
לאחר מכן נסעתי לקניון ביחד עם אימי, קנינו לאחותי שרשרת וחזרנו הביתה.
בסה"כ זה היה יום בסדר ולא נורא בכלל כמו שחשבתי.
במזל :)

4 תגובות
איך השתנתי ב180 מעלות..
27/09/2013 18:00
סאן:)
זה פוסט דיי עצוב על החיים הדיי עלובים שלי, אז אני מתנצלת מראש על הדיכאונות בפוסט...
אז עד כיתה ה' בערך הייתי בעצם ילדה שמחה,מאושרת, לא היו לי דאגות,לא בעיות,לא כלום.
הייתי מאוד חברותית, טיילתי לכל מיני מקומות, נסעתי, ביליתי, טסתי, עשיתי כל דבר רגיל שבן אדם רגיל בעצם עושה.
ואז בסוף כיתה ה', קיבלתי את ההתקף הראשון שלי באמצע מסיבת הסיום שלי, זה היה נורא.
אני זוכרת שחשבתי שאני מתה. זהו סיימתי את החיים שלי עכשיו.
פשוט נותקתי מהעולם לכמה דקות, וממש נבהלתי, זה היה נורא.
לא הרגשתי את עצמי, הרגשתי נורא חלשה, נתתי לעצמי ליפול לרצפה, לא יכולתי להרים את עצמי, ואני זוכרת את כולם נבהלים, מתקשרים לאמבולנס,
ואני שוכבת שם ומרגישה כאילו מישהו לחץ על כפתור כיבוי אצלי, וזהו. זה נגמר.
אמא שלי הרימה אותי והתחלתי לצעוק שם כמו משוגעת, זה באמת היה נראה כמו סרט אימה.
בהחלט נראתי משוגעת.
נכנסנו לאמבולנס והרגיעו אותי שם, נתנו מים ובדקו לי דופק, אחרי כמה בדיקות הם הגיעו למסקנה שקיבלתי "התקף חרדה".
נבהלתי, לא ידעתי מה זה אומר, הייתי ילדה קטנה, לא ידעתי שום דבר...
חזרנו הביתה עם האמבולנס והלכתי לישון.
שכבתי על המיטה והתחלתי לבכות חזק, לא האמנתי מה קרה עכשיו בכלל, לא עיכלתי עדיין כלום.
פחדתי מה יחשבו עליי בבית ספר, ומה יקרה לי מעכשיו.. פרקתי את כל הכעס והפחד שנאגר ממני בכל היום הזה,
ונרדמתי בסופו של דבר.
מאז היום ההוא היו לי לפחות איזה 10 התקפים חזקים ועדיין יש לי.
בתחילת ז' זה שוב קרה בטיול השנתי, נאלצתי לחזור הביתה במונית באמצע הלילה.
ושוב התחלתי לבכות.
אמא שלי ראתה שזה כבר הופך למשהו דיי שכיח אצלי ואמרה לי שאני הולכת לפסיכולוג.
בהתחלה נורא נרתעתי מהעניין, חשבתי שרק משוגעים הולכים לפסיכולוג, כל הזמן הזה חייתי בהכחשה שהכל בסדר איתי אבל לא, כלום לא בסדר, יש לי הפרעה, הפרעה נפשית, ואני צריכה לטפל בה.
התחלתי לבכות לאמא שלי ואמרתי לה שאני לא הולכת לפסיכולוג בשום מחיר, בסוף לא הלכתי, ומאז המצב רק החמיר.
וזה שוב קרה לי כמה פעמים.
לא יכולתי להסתכל בעיניים של ההורים שלי יותר אחרי שאמרתי 'זה סתם, אני בסדר' שהתברר כשקר מוחלט.
ואז בכיתה ט' התבגרתי והבנתי שאני לא יכולה לתת למצב הזה להימשך.
ביקשתי מאמא שלי תור לפסיכולוג.
ומאז כיתה ט' אני מטופלת אצל פסיכיאטרית.
אני מקווה שאני אצליח להחלים מזה במאה אחוז ושזה לעולם לא יחזור, כי זה אחד הדברים הכי נוראים שבן אדם יכול לקבל.
ומאז, מאז אני פשוט בן אדם שונה.
התחלתי להסתגר בבית, מבן אדם חברותי מלא חברים הפכתי לסגורה עם קצת חברים, אני לא מסוגלת יותר לעשות דברים רגילים שבן אדם עושה, לעולם לא תראו אותי בטיסה/מופע/טיולים שנתיים/פסטיבלים/פסטיגלים/ או כל דבר אחר שכולל מקומות הומי אדם ולילה....
16 תגובות
שאלות פילוסופיות
27/09/2013 15:03
סאן:)
לפעמים אני שואלת את עצמי, מה לעזאזל אני עושה כאן?
ומה האחרים עושים כאן?
איך הגעתי לכאן בכלל?
ולמה אני זו אני?
ואני תוהה, מהי בכלל משמעות החיים.
בשביל מה אנחנו כאן?
למה נועדנו?
מה אנחנו צריכים לעשות בחיים האלו כדי להרגיש ש"ניצלנו" אותם?
מה נקראת הצלחה?
ומה נקרא כישלון?
מיהו הבן אדם הטוב?
ומיהו הבן אדם הרע?
בסופו של דבר,
כל אחד חושב שהוא עוד סתם אחד בעולם.
ואני תוהה, האם זה באמת נכון?


5 תגובות
סרטוןQueen - Bohemian Rhapsody
אני לא מאמינה
27/09/2013 00:05
סאן:)
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל סיימתי סוף סוף את העבודה הכי מעצבנת בכל העולם במתמטיקה!
הא סוף סוף!
לא חשבתי שזה בכלל אפשרי!
48 תרגילים בגיאומטריה, זה פשוט סיוט מתמשך.
אבל אני שמחה שעברתי את זה.
כמו כל דבר שעוברים בחיים.

אז היום התחלתי לקרוא את הספר "כמה טוב להיות פרח קיר", בנתיים דיי התרשמתי ממנו אבל אני לא רוצה לפתח ציפיות יותר מידי גדולות כי כמו שאומרים "כגודל הצפייה, גודל האכזבה",אבל אני מקווה שהוא באמת מעניין וסוחף.

שבוע הבא אני צריכה ללכת לעשות בדיקות אצל רופא בבית החולים. אני ממש מפחדת, אני לא רוצה שיגלו אצלי משהו שאני לא רוצה לגלות.
זה פשוט מפחיד אותי, כל הקטע של בתי חולים-רופאים-זריקות-דם-התעלפויות-אמבולנס..
אין לי מושג למה.
ולחשוב שרציתי להיות רופאה... :/
אני מקווה שגם את זה אעבור בשלום.
לילה טוב :)
4 תגובות
פתיחה:)
25/09/2013 19:31
סאן:)
בתחילת הבוקר התיישבתי על הספסל בחצר והאזנתי למוזיקה בפלאפון דרך האוזניות, התנגן השיר "good day sunshine" של להקת הביטלס וחיוך קטן עלה על פני 'הו,כמה שהשיר הזה מתאים בדיוק לסיטואציה..' אמרתי.
התבוננתי בהרים הגבוהים ובצמרות העצים הירוקים, ואמרתי לעצמי 'אני רוצה לכתוב מעין יומן ציבורי, שכל אחד יוכל לקרוא,יומן כזה שאני אוכל לכתוב בו הכל, את הסיפורים,חוויות, קשיים,הצלחות כשלנות...הכל'.

ואז הגעתי למסקנה, רגע אולי אני אפתח בלוג באינטרנט?
אז, החלטתי לפתוח בלוג (ראשון שלי!) וכמו שאתם רואים  זה הפוסט ראשון והלא מעניין בעליל שלי, אני מקווה באמת להשתמש בו ולא לשכוח אותו אחרי יומיים, ואני מקווה שהוא יהיה לפחות קצת מעניין :)

אז היום לא היה יום כל כך מעניין, הלכתי עם חברה שלי לאכול יוגורט ושם ראיתי את המורה שלי להיסטוריה אוכלת עם הילדים שלה (מביך לגמרי), ניסינו להתחמק וקווינו שהיא לא תשים לב אלינו, אבל כמובן היא ראתה(כבר אמרתי שיש לי מזל רע?) ושאלה אותנו איך החופש, עניתי לה בסדר למרות שהוא לא, וחזרנו למקומנו בשולחן, נכנס הילד שאני דלוקה עליו והתחיל לדבר עם המוכרת, הרגשתי מחנק קל בגרון וכל הפנים שלי היו אדומות וחמות. כשראיתי אותם ביחד מיד שאלתי את עצמי, 'רגע ואם הם בני זוג'?, קיוותי שלא, שאולי הם סתם מכרים.
חברה שלי התחילה לצחוק עלי שאני אדומה ומסמיקה, oh well לפחות אני מקווה ש-הוא- לא ראה אותי ככה... ובמיוחד לא כשחצ'קון ענקי החליט לצמוח לי ישר על המצח :(
'אני  כל כך חיה בסרט שאני חושבת שיש לי סיכוי איתו' חשבתי לעצמי בעודי מסתכלת עליו ללא הרף.
אבל זה תמיד נחמד להידלק על מישהו, גם אם את יודעת מלכתחילה שאין לך שום סיכוי איתו.
ההרגשה הזו של אהבה, אין לתאר אותה, זו ההרגשה הכי כיפית שיש!.
6 תגובות