עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
happy  (1)
me  (1)
Sad smile  (1)
אהבה  (1)
אין חלומות  (1)
אמא  (1)
אפלה  (1)
העולם האמיתי  (1)
כאב  (1)
מה איתי  (1)
סיגריה  (1)
שנאה  (1)
ארכיון
17 שנים
18/04/2018 01:47
Behind My Smile
יש שאומרים שילדים לא זוכרים. אני הייתי אז בת 6 , ילדה.. אבל זוכרת הכל. 
אני זוכרת את דפיקת הדלת, ואת הקול של אמא, ואני זוכרת את החיילים, ואת הכתבה בעיתון. אני זוכרת שקבענו להיפגש בשבת הקרובה ואני זוכרת שזה לא קרה. 
אני זוכרת את היום ההוא ואת החדשה בטלוויזיה, אני זוכרת שסבא בא לשמור עלינו כי אמא ואבא נסעו לזהות אותה.
אני זוכרת איך היא נראתה, אבל אני כבר לא זוכרת את הקול שלה. 
אני זוכרת את האהבה שלה, אבל אני כבר לא זוכרת את ההרגשה החמה שלה. 
אני זוכרת את הפעם האחרונה שדיברנו, ואני זוכרת גם למה. אני זוכרת שזה היה כמה ימים לפני, ואני זוכרת שעזרתי. אני זוכרת שהיא התעוררה באמצע הלילה מסיוטים עם חום והלכתי לקרוא לה. אני זוכרת שהכנסתי אותה יחד איתה לאמבטיה קרה ורצתי חזרה לחדר להביא בגדים נקיים. אני זוכרת את הלילה הזה כאילו היה ממש לפני כמה ימים. אבל עברו 17 שנים, ואני כבר לא ילדה. עוד כמה שנים ואגיע לגיל שבו היא עזבה את העולם, עוד כמה שנים והיא תגיע לגיל של אמא שלה, עוד כמה שנים והיא תעבור את הגיל שבו אמא שלה נרצחה, עוד כמה שנים.. 
מעולם לא הייתי בקבר שלה. לא הייתי מסוגלת, מעולם לא סיפרתי למישהו מהמשפחה על אותו לילה. היא הרי לא זוכרת את אותו הלילה, היא הייתה חולה מדי. ואני הייתי רק ילדה. אני לא הייתי מסוגלת לדבר, אז לא דיברתי עם אף אחד, שתקתי. 
ככ הרבה זמן עבר והשתניתי בלי היכר. לא תראו עליי סממן אחד של חולשה מבחוץ. אני חזקה עבור מי שמסתכל, אני חזקה בשביל כולם. 
אבל מבפנים זה שונה, כל שנה שעוברת אני מבינה שאני גדלתי. אני קיבלתי זכות לגדול, להשתנות, לצמוח, להתפתח, להתאהב ולאהוב. אני קיבלתי זכות להיות מי שאני, אני קיבלתי זכות לכאוב ולזכור . לזכור ולעולם לא לשכוח מאיפה באתי ולאן אני הולכת. קיבלתי זכות להתקיים. אני לא מאמינה בהרבה דברים ומאמינה בהרבה דברים אחרים. אני לא חושבת באופן נורמלי ועשיתי הרבה טעויות בחיים. אבל דבר אחד מעולם לא הייתי מסוגלת לעשות וזה לספר לה על אותו הלילה. לספר שהיא הייתה כל כך חולה שנשארתי איתן כל הלילה ודאגתי. ולספר לה שלמחרת בבוקר כשירד לה החום היא לא זכרה כלום והיא העדיפה שלא אגיד כלום. אז לא אמרתי. אני לא מתחרטת על הרבה אבל על זה כן. ועכשיו שעברו ככ הרבה שנים, איך מספרים דבר כזה? איך מספרים שהזיכרון האחרון שיש לי ממנה הוא שהיא טיפלה בה והיא אפילו לא זוכרת את זה? איך אפשר להאמין? אני הייתי ככ קטנה ויש ככ הרבה שמאמינים שילדים לא זוכרים. אבל אני זוכרת, הזיכרון שלי ככ טוב וצלול ומעולם לא התבלבלו לי המחשבות כשאני נזכרת במה שקרה. אני זוכרת , אבל אולי כדאי שאנסה לשכוח. העולם שלה קרס כמה ימים אחרי אותו לילה ואני לא הייתי שם אף פעם כדי לנחם אותה. אני לא הייתי בלוויה, ולא בשבעה, ולא ביום השנה, וגם לא באף אחת מהאזכרות בשנים האלו. כל השנים האלו ככ פחדתי ממה שיקרה, והשנה לא הייתי מסוגלת לנסוע. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית לכיוונה, לא יודעת מה קרה אבל התחושה הייתה מוכרת. ההרגשה הזו הכאב, וכי למה? למה להכאיב לה עוד? למה להזכיר לה דברים שעדיף שתשכח. היא גדלה ללא אמא, ואני גדלתי עם. לכולן היו אמא, ולה לא. אני גדלתי בלי אבא, וגם היא קצת לא. הוא קרס אחרי המוות שלה והיא הייתה בודדה. הם עזבו את הארץ והתרחקו מכולם, הם היו צריכים ללמוד לבנות הכל מחדש. ואני הייתי מחזירה אותה אחורה. אז נשארתי בבית. והיא המשיכה עוד שנה בלעדיי. ככה כבר 17 שנים. 
0 תגובות
שכחתי
25/03/2018 18:20
Behind My Smile
אז עבר הרבה זמן מאז שהבטחתי לעצמי להיות מאושרת. 
אחרי כל מה שעברתי עם אמא שלי,ועם עצמי, ועם האהבות הישנות, והתקיפות, הבטחתי לעצמי.. דיי צריך לקום ולהיות מאושרת. 
ועבר הרבה זמן.. יותר מדי אפילו.. ומאז שהבטחתי לעצמי את זה שכחתי מזה.. שכחתי שזה מה שרציתי ושזה הדבר הנכון בשבילי.. שכחתי מי אני בכלל. שכחתי להיות שמחה, ולצחוק, שכחתי לחייך, שכחתי איך להישאר אופטימית וחזקה. פשוט נשברתי לאיזו תקופה.. ולא יודעת מה קרה היום, הוא שלח הודעה בשפה זרה וצחקתי ככ הרבה שנזכרתי באותה ההבטחה. נזכרתי שאני צריכה להיות מאושרת. שאני צריכה לתת לעצמי לשמוח ולחייך ולצחוק ולהנות.. שהחיים שלי הם שלי, והם על זמן קצוב כמו של כולנו ושהגיע הזמן לשמוח. 
הוא הבנאדם שאני עושה איתו שטויות, הבנאדם שאני קופצת עליו מאחורה, ומועכת אותו בחיבוקים, הוא הבנאדם שאני רוצה שיתקיף אותי בנשיקות ושיחבק אותי כשכואב לי.. הוא זה שמרגיע אותי .. 
אז מי אני כרגע? אני לא מי שהוא רואה, אני רק חלק מזה.. אני שכחתי מי שהייתי ונשארתי מי שהוא רואה, נשארתי מי שקופצת עליו ומציקה לו וזו שתמיד מתלוננת שחם לה כשהוא צמוד אליה ולא נותנת לו לזוז סנטימטר ימינה.. אני שכחתי מי הייתי לפני תקופה, שכחתי את השבורה שהייתי.. הוא משכיח ממני את הכאב ומכניס שם אושר. הוא עושה לי טוב. ואולי זו הסיבה שהתאהבתי בו. הוא גרם לי לשכוח תקופה אחרת, תקופה כואבת, הוא עוזר לי להחלים ולחייך. כשאני איתו אני מחייכת כי טוב לי ולא כי אני לא רוצה שאף אחד ידע שמבפנים כואב לי. 
אני אוהבת אותו.
1 תגובות
שלווה
23/01/2018 00:08
Behind My Smile
זו שוב התקופה הזאת, תחושת החנק שעוטפת אותי ולא נותנת לי מנוח. זו שוב ההרגשה הזאת שלא נותנת לי לנשום, שכואב לי בחזה ממננה. זה שוב קורה ועדיין אני לא יודעת מה לעשות נגד זה. זו שוב אני שצריכה לנסות ולשרוד, שמחפשת נקודות אור קטנות במנהרה כדי לשרוד. פעם האמנתי שאני חזקה שאני שורדת, היום אני מתקשה. 
היום אני מחפשת רק את מה שירגיע אותי ואפילו לדקה. 
כל הגוף שלי מתגרד והראש ככ כואב ובקושי מסוגלת לנשום, וזה נשמע כמו התקף חרדה וזה כנראה מה שקורה אבל שוב זה קורה ואני לא מצליחה להתמודד יותר, אני לא מוצאת את מה שירגיע, אני מחפשת סיגרייה או משהו מתוק וגם את החיבוק שלו, החיבוק שאני ככ מכורה אליו, החיבוק של זה שקורא לי "לא נורמלית" , רק החיבוק שלו מרגיע אותי. איתו יש שקט ושלווה והתקופה הזו לא מתקיפה אותי, ההתקף הזה לא קיים איתו, כשהוא ישן לידי, או מחבק אותי, או מנשק ומלטף אפילו סתם, כשהוא פה , הוא מרגיע אותי. הנוכחות שלו מעניקה לי שלווה, ואני כבר לא משוגעת ומתנשמת אלא נושמת. 
אבל הוא לא לידי תמיד, רוב הזמן אני עם עצמי, והקושי לנשום מכאיב לי בחזה , הלב שלי ממש כואב והכאב החד הזה שדוקר אותי בפנים זה התוצאה של החרדה שלי. 
ואני לא מצליחה להבין למה עכשיו, מה קרה? נכון זו תקופת מבחנים ויש לי הרבה מבחנים ומטלות, ואני מודעת לזה שלא אעבור את כולם, וזה בסדר ואני מוכנה להשלים עם זה. אבל מה עוד? מבחן לא גורם לי להיות ככה .
ההתקפי חרדה האלה באים אליי מילדות, עוד בתור ילדה כשהייתי לחוצה הייתי מתמוטטת, הגוף שלי היה תוקף את עצמו והיו באים כאבים שאי אפשר להסביר. ההתקפים היו גורמים לי לתקוף את הגוף שלי ולהכאיב לעצמי. 
ועם השנים למדתי להתמודד איתם, למדתי לשלוט בהם ולא הם בי, ולמדתי למצוא את השלווה. 
אבל בשנים האחרונות השלווה לא איתי, אני לא מצליחה להיות שלמה. השנים האחרונות עברו ככ מהר, ואני לא חושבת שהצלחתי להשלים איתן. להתמודד עם כל מה שקרה ועם מה שעברתי, ולהשלים עם המצב. אולי הדחקתי. אני בטוחה שלא התמודדתי . אבל עכשיו גם לא הזמן להתמודד, היה לי את הזמן והעדפתי להדחיק אז עדיף שגם לא אפתח את זה עכשיו, שלא אכאיב לעצמי יותר. 
אני צריכה את החלק הנוסף , את החלק שירגיע אותי. האהבה שלי אליו לא מספיקה לי, הגוף שלי מתחיל לקרוס לאט לאט ובקרוב אתמוטט לגמרי. 
2 תגובות
לא נורמלית
21/01/2018 00:12
Behind My Smile
כבר חצי שנה שהוא שלי. שלי ורק שלי. האהבה שלי, הדובון שלי, התנור שלי, כולו שלי.. חצי שנה שאני מאושרת שהוא שלי, חצי שנה שעברה בלי לשים לב, חצי שנה שמרגישה כמו חצי שעה. ככ טוב לי איתו, לא יודעת איך אפשר להסביר במילים, זו אהבה אחרת. לא הרגשתי אהבה כזאת. אהבה שלא מלאה בריבים, בקנאה, בלי סבל, רק אהבה. לא יודעת אם זה בסדר, אם הוא המיוחד? האם נועדנו זה לזו? יש דבר כזה בכלל? עברתי ככ הרבה בחיים, חוויתי והרגשתי, תאמינו לי שהרגשתי וככה עוד לא. עוד לא קרה לי שהייתי עם בנאדם 24 שעות 3 ימים רצופים בלי להשתגע למה הוא עדיין לידי, עוד לא קרה לי שברגע שנפרדנו כבר מתגעגעת לחום שלו ולהרגיש אותו לידי. עוד לא קרה לי שרציתי שיילך, שרציתי להיות לבד. אני רוצה אותו איתי אני רוצה להיות איתו, סתם לא צריכה דייטים, ולא צריכה ברים ומסעדות, לא צריכה שייקח אותי לשום מקום. רק צריכה את החיבוק שלו, רוצה להרגיש את הלב שלו, רוצה לשמוע אותו אומר כמה שהוא אוהב אותי וכמה אני חשובה לו. אני רוצה אותו כמו שלא רציתי אף גבר מעולם. לא יודעת מה הוא עשה לי שהתמכרתי..? וכמה שאני אוהבת שהוא אומר לי שאני לא נורמלית, שאני משוגעת, ובמקום להתעצבן אני רק רוצה לקפוץ ולחבק אותו? ש-אני הלא נורמלית שלו, רק שלו. וכשהוא ישן לידי ובאמצע הלילה מתקרב אליי, ונצמד. בחיים לא הצלחתי להירדם כשישנים עליי, בחיים לא הצלחתי להירדם אם נוגעים בי, ואיתו זה בדיוק הפוך, אם הוא לא נוגע בי אני לא מצליחה לישון.. ועכשיו כשאני שוב צריכה להתרגל לישון לבד עד חמישי , עצוב לי ואני כבר מתגעגעת  אליו וישנה על הצד שלו, הצד עם הריח שלו. 
אז מה הבעיה בי? למה אני מחפשת צרות? למה אני לא מצליחה להיות שלמה? למה יש משהו שחסר? כנראה שאני באמת לא נורמלית, אבל לא כזאת שהדובון שלי מתכוון אליה. אלא כזו שבסוף תהרוס הכל..
1 תגובות
היום
23/10/2017 00:12
Behind My Smile
עכשיו שמתי לב שהתחלפה הדקה וכבר אחרי 12 בלילה, כלומר כבר היום יום שני. עוד יום עבר לו. התחלתי אתמול שנת לימודים חדשה באוניברסיטה, והתקדמתי הרבה מלפני כמה חודשים.. 
אני עובדת, אני לומדת, יש לי חבר , וחשבתי שזה יעשה אותי מאושרת. אבל משהו חסר. טוב לי, ועדיין משהו חסר לי. זה לא הוא, אני אוהבת אותו וזה כואב עד כמה. ועדיין לא מוצאת סיבה, מה קורה לי? 
אני מנסה להיזכר או לפחות להבין מה חסר לי, מה יגרום לי להיות שלמה, ופשוט לא מוצאת סיבה. 
מה הסיבות לאושר? חשבתי שאהבה זה אושר. חשבתי שהחום שלו יעביר את כל העצב והכאב וימלא את כל הסדקים. חשבתי שהלב שלי יתמלא וכל החלקים הקטנים יתחברו, חשבתי שהוא הדבק ואולי הוא כן , אבל אם כן, כנראה שכחתי בדרך כמה חתיכות, כי אני עדיין לא שלמה, ואני עדיין שבורה ולפעמים לא מצליחה לעצור את הדמעות ותחושת הכאב לא עוברת. 
וכנראה שהדרך הכי טובה שלי להתמודד עם הכאב הוא לפרוק כאן, כי אני לא מצליחה לדבר על זה עם אף אחד. איך אני יכולה לספר לו עד כמה אני דפוקה איך אני יכולה להראות לו עד כמה שאני מונעת מעצמי לאהוב אותו כי כואב לי מבפנים ואני עדיין לפעמים מפחדת מלהיות איתו? איך אני יכולה להסביר לו שאחרי כל החרא שעברתי אני מפחדת להיקשר אליו, לאהוב אותו ואז לאבד אותו? איך אני אמורה להסביר לו שלפעמים כשהוא נוגע בי אני מרגישה כאב כי מישהו אחר פגע בי?
איך אני אמורה לומר לו עד כמה הוא חשוב לי ובו זמנית עד כמה כואב לי? איך אני יכולה לומר לו שאני ככ זקוקה לחיבוק שלו ובו זמנית הלב שלי צורח אל תגע בי!
1 תגובות
היא
04/09/2017 00:45
Behind My Smile
אני יודעת שזה היה מזמן, ושהוא התגבר עליה. אני יודעת שהוא כבר לא חושב עליה או מדבר איתה. אבל הוא עדיין רואה אותה, היא לא יצאה מחייו. וכל פעם שאני שומעת עליה זה מפריע לי, מפריע לי שהיא שם. מפריע לי שהיא חלק מהחברים מפריע לי שהיא חברת ילדות, מפריעה לי הידידות. אני לא מכירה אותה יותר משם ותמונה, אולי היא בסדר כשלעצמה, אבל הוא רצה אותה. הוא רצה שתהיה שלו. ואנחנו בכלל לא דומות, היא בלונדינית עם עיינים כחולות ואני ברונטית עם עיניים חומות.. אני רוצה להאמין שהוא שלי ורק שלי , אבל  היא מפריעה לי. כן, אני מקנאה. למה ככ קשה לי לומר לו עד כמה? מקנאה מאוד, אני לא יודעת אפילו למה, הרי הוא מראה לי עד כמה אני חשובה לו ועד כמה שטוב לו. אז למה? מה ככ מפריע לי בה? למה דווקא היא ?
0 תגובות
אני צריכה לדעת
01/09/2017 02:22
Behind My Smile
אני מוצאת את עצמי חושבת עליו יותר ויותר.
כשהוא איתי הזמן רץ נגדנו ותיכף הכל נגמר. 
כשאנחנו רחוקים זה מזו אני מתגעגעת..
אני מרגישה שאנחנו צועדים צעד אחד קדימה ושניים אחורה. 
כל יום שעובר אני רוצה אותו לידי יותר. 
אני רוצה לחבק אותו, ולנשק אותו, ופשוט לנשום לצידו. 
הוא חשוב לי, ובלילות הכי כואב לי, כשהוא רחוק ממני ואני נשארת עם המחשבות שלי, והלוואי והייתי יודעת מה עובר לו בראש..
אני יודעת שהוא דואג לי, אני רואה את החיוך והעיניים שלו כשהוא מסתכל עלי. אני רואה את החום שלו כלפיי, אני מרגישה את החום הזה, מרגישה אותו בכל מקום וככ קר בלעדיו. 
אני רוצה לפנות לו יותר זמן, רוצה שנהיה ביחד יותר, רוצה לישון איתו יותר.
אני מתגעגעת לחיוך ולשובבות שלו..

אבל זה מוזר, אנחנו באמת מתקדמים צעד אחד וחוזרים מיד שניים אחורה. 
אני לא מבינה אותו, קשה לי לקרוא אותו, הוא מאתגר אותי ומבלבל אותי. אני לא מבינה. פשוט לא מבינה. 
מצד אחד הוא מזמין אותי לארוחת ערב משפחתית וערב שלם אחכ רק שנינו. מצד שני, הוא אומר שלא תהיה לנו פרטיות ואולי לא כדאי.
אז אני מבולבלת, הוא רוצה אותי לידו או שלא?
אני מפחדת שהוא ישבור לי את הלב, מפחדת שזה ייגמר וכבר נקשרתי. מפחדת שעכשיו שאני רוצה אותו קרוב אליי הוא יתרחק. 
ועד שהכנסתי עוד אחד לחיי מה יקרה הלאה..?
זהו אני יודעת שיש לי רגשות אליו, אני יודעת שהוא הכניס אושר לחיי ואיתו אני שמחה יותר.. אני יודעת שהוא מאושר כי אני איתו כי הוא אמר, אבל אני לא יודעת מה עכשיו. זה היה לפני חודש. 
אני צריכה שיסתכל עליי ושאוכל לקרוא אותו. אני צריכה להבין אותו. אני צריכה להיות בטוחה.. הוא מצא סדק בחומות שלי והפיל הכל, הוא השאיר אותי חשופה ושבירה . הוא השאיר אותי ככה ולא אמר כלום. 
אני צריכה לדעת
0 תגובות
amor no ves?
25/06/2017 23:58
Behind My Smile
Amor no ves?
me estas matando..
amor no ves?
te estraño, digo te odio miento te amo. 
amor como no ves? te amo
amor donde estas? te estraño. 
amor estoy buscando a vos. 
donde estas mi amor? 
no lo conociá pero se y que nos vamos a conocer. 
amor te estraño, te necesito
quiero amarte con todo mi alma
amor no ves ?
digo de odio miento te estraño.
0 תגובות
16 years ago
30/04/2017 23:09
Behind My Smile
I remember things I wish I had forgot. I remember things I wish I had never know. I remember other time when everything was different. I remember everything and wish I could forget. I remember too many. I remember what happened so much better.
I remember that day like it was today. I remember and I've wished almost every day since that I would stop remember.
I've wished nothing but not remembering. I remember but I wished I wouldn't.
someone once asked me what's better "know or not know?" and I said not know, because once you know you can't forget. 
you can't stop everything once you know, you know.
I remember that day like it was today.
I remember them knocking on our door. I remember them taking my parents to identify. 
I remember my mom told me everything is going to be okay, and them she left and when she came back everything was different.
I remember the newspaper on that weekend. I remember the picture of them. I remember every word and every tear and all the sadness caused by it. 
so yes, I had wished every day not remember, forget, and to never look back. 
I wished everything would be different and that pain would disappear like it was never here. I wish it every day since that day. 
sixteen years past and I still remember and it is painful as it was than.
another year passed and nothing. I remember.
0 תגובות
אומללה
12/04/2017 02:03
Behind My Smile
מוזר אחרי ככ הרבה זמן שלא כתבתי פתאום לרצות לכתוב את כל מה שהמוח אומר וכל מה שאני חושבת ברגע זה.
אני רוצה לכתוב ולהוציא הכל, מן תרפיה שכזו, אחת מיני רבים שאימצתי בשנים האחרונות
וזו הרי הסיבה שממילא הבלוג הזה נפתח, הייתי צריכה לספר למישהו מה שקורה ועד כמה קשה לי, אבל אני הרי לא רוצה להרגיש חלשה מול אף אדם, אז מה יותר קל לילדת מחשבים מלפתוח בלוג ולספר בו את שעובר עליה? מה יותר קל מלפתוח את הלב אל דף שלא יוכל להביע את הדעה? מה יותר קל מפשוט לספר מה שקורה ומה הלב עושה לי בכל יום ויום ..
אני יושבת על המיטה וחושבת שכבר אמצע הלילה ובטוח יש סיבה שעוד לא הלכתי לישון בגללה, והמחשבות שלי מבולגנות ככ והדמעות שוב זולגות ורק מקודם אמרתי עד כמה התקדמתי כי אני כבר לא בוכה סתם ככה בלילה ופתאום אני מוצאת את עצמי בוכה והסיבה ככ מעורפלת שנותר לי לחשוב שזה רק כי אני אומללה. אני לא מאושרת. אני רוצה להיות ואני מחייכת ושמחה אבל אז מגיע הרגע שאני מוצאת את עצמי בלילה חושבת וכל מחשבה סובבת סביב השאלה מתי אהיה מאושרת. מה יעשה אותי מאושרת? והמחשבה על מערכת יחסים מהדהדת לי בראש, כן אני צריכה חבר אני חושבת לעצמי, אבל לרגע חושבת עמוק יותר ואני יודעת שזו לא הסיבה. זו אף פעם לא הייתה הסיבה, מאז ומתמיד היה לי טוב לבד, היה לי טוב לדאוג לעצמי וזה עשה אותי מאושרת. אז מה כן חסר לי? תשומת הלב אולי? כנראה שלא, אני מוצאת את עצמי מחפשת את הרוגע והשקט מיום ליום יותר ויותר, מחפשת את השלווה. ואז שוב אני חוזרת למערכת יחסים כי הרי אני מאמינה שמערכת יחסים אמיתית צריכה להעניק שלווה. 
ככ הרבה פעמים חשבתי על הרגע שאחזור הביתה לידיים שלו ואדע שכל מה שקרה היום יחלוף ומחר יום חדש ויהיה יום הרבה יותר טוב. 
אבל אין לי ידיים לחזור אליהן. אין את רגעי השלווה שאני רוצה. אין את השקט והרוגע שאני מחפשת. אין כלום. יש רק מריבות, צעקות, עצבים, כעסים, קנאה ורעש. הרבה רעש. יש ככ הרבה רעש שאני מוציאה את המכשירי שמיעה ושמה אוזניות כדי להיות לבד בעולם. לשמוע רק שקט בתוך כל הסערה. 
מסתובבת בחיים שלי סערה, ואני לא יודעת איך אפשר להרגיע את הסערה. 
אני מחכה לרגע שבו אסתכל לאחור, אנשום לרווחה ואגיד שהתקופה הזו חלפה. 
כואב לי מבפנים להיות אומללה. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »