עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
אני פשוט בת אדם.
אולי אפילו פחות מזה.
ואני לא יודעת.
חברים
doctor HRainMandysmooth criminalTigerLilyme-***
No oneתיאוZippersסתיוBlack angelA.m.
a friendBlackChamomileשאריות של החייםג'ולשקדDaniel .
my nicknameRean Cohen
נושאים
you bleed just to know

And you can't fight the tears that ain't coming
Or the moment of truth in your lies
When everything feels like the movies
Yeah, you bleed just to know you're alive

.....

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון
דברים שאפשר בלעדיהם
אבל נעים יותר איתם
- רונה קינן
BE DIFFERENT

"כמעט כל התנהגות שטותית עולה
מחיקוי אלה שאנחנו לא יכולים להידמות להם"
- סמואל ג'קסון
השמיים כחולים
09/05/2014 15:45
alice
השמיים כחולים. ממש כחולים. לא יכול להיות שככה מרגישים שמיים כחולים. אני מקווה שהם לא מרגישים ככה. אני מתחננת שלא ירגישו ככה. ביקשתי שמיים כחולים אבל מה שווים הם השמיים הכחולים אם ככה הם מרגישים למה לקום כל בוקר אל שמיים כחולים אם זאת ההרגשה ביקשתי שמיים כחולים קח אותם בחזרה השמיים הכחולים האלה מרגישים נורא הייתי חמדנית וביקשתי שמיים כחולים קח אותם אינני רוצה בהם עוד קח אותם אני מתחננת בבקשה.
1 תגובות
ילדה קטנה
18/07/2015 20:20
alice
כבר לא ילדה קטנה יותר
ילדה קטנה ישבה על שרפרף נמוך,
נמוך מידי. ורגליה מרחפות באוויר החדר.
ילדה קטנה מאמצת את שריריה, מותחת אותם  
רחוק רחוק, כדי לראות מה שלפניה.

ילדה קטנה צועדת בחדר ומתיישבת על הכסא,
רגליה יציבות ושרירה מתוחים.
ילדה קטנה דופקת על הקלידים.

ילדה קטנה בשקט נכנסת, בחדר מתהלכת
על הכסא מתיישבת, ילדה קטנה בגב ישר יושבת,
רוכנת לקלידים ומידיה יוצאים התווים.

ילדה קטנה בשקט מדדה בחדר, נגררת,
על הכסא היא קורסת.
ילדה קטנה ושריריה רפויים
וגבה רפויי ותוויה חרשים.

ילדה קטנה יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת.
ילדה קטנה עוברת למקום אחר,
אבל בחדר ההוא,
היא תמיד תהיה,
הילדה הקטנה על הפסנתר.
4 תגובות
וריחו של העשב שצמח במדבר
13/03/2015 22:46
alice
קטע כתיבה, חלום ליל קיץ, אף פעם לא נאהבת

האדמה נותרה דוממת בהגעתי אליה

והיא תישאר דוממת בעזיבתי אותה.

 

אולי יום אחד יחייכו לי השמיים

במעוז תנועתם, מרחפים רחוק.

 

אולי יום אחד אעצום את העיניים

אפליג בעזרתם, אל ים עמוק.

 

אולי יום אחד לא אצטרך עוד לחשוש

לא אצטרך יותר להסס

אולי ואולי ואולי

 

יום אחד אוכל כבר להיגמר

ולהשתיק את הכמיהה לאדמה.

 

זוהי שמש שקרנית מאירה מעל ראשינו,

וצלם של העצים תרמית גם הוא

עיוורת מתשוקה אני

נעשיתי

לשוטה גמורה

אך לא לחסרת עיגון

וההוא אשר אהב אחרת,

אהבתו לעולם לא תחדל מקיום מתמשך

 

שכן כל הפרחים בגן, אינם מתעלים מעל יופייך

הרימי ראש, יהי הדבר אשר יהי

כל פרח סופו לקמול

וכל אהבה סופה לחמול

ורק אהבתנו

מקוללת היא ושבורה

מלאה בחולי ובניחוח מתקתק

של תחלואת העבר

וריחו של העשב שצמח במדבר.

 


לאלה מביניכם שקראו את חלום ליל קיץ של שייקספיר,

הקטע מוצג מנקודת מבטה של הלנה, הלא נאהבת,

אני לא יודעת איך להסביר את זה.

אני לא חושבת שצריך להסביר את זה.

זה פשוט צריך להיות שם

איפשהו

בעולם

2 תגובות
הסיפור העצוב של כל אחד מאיתנו
23/12/2014 19:37
alice
מישהו חסר
מכירים (אולי לא) את זה שאתם מנסים לשחק אותה בוכים או רוצים להראות שאתם יכולים להזיל דמעות ואז יש כמה שיטות לעשות את זה.... כאילו יא את אלה שמנסים להסתכל על השמש או לא למצמץ והחרא הזה ויש את אלה שמנסים לחשוב על משהו עצוב כמו כלבלבים נדרסים או משהו כזה... נכון לכל אחד יש את הסיפור העצוב הזה שעליו הוא חושב... מה שלכם? שלי מזעזע...קולע בול למטרה כשהייתי בת 12 היה לי מין מנהג משונה כזה ללכת לחדר הדואר עם החברות שלי אחרי הלימודים ולפני ארוחת הצהריים (אני קיבוצניקית ויש לנו את החדר אוכל ומתחתיו את התאי דואר...) בגלל ששני המקומות האלה הם מקומות ציבוריים אז יש שם גם הרבה לוחות של מודעות.. בכל מקרה זה היה יום שישי ירדנו מהאוטובוס והתקדמנו לתאי דואר נכנסנו פנימה ואני הלכתי לבדוק את הדואר של המשפחה שלי.. התא הראשון בשורה הראשונה בצד הכי שמאלי כי הם משפחה שלנו היה הראשון באותיות בכל הקיבוץ... נכנסתי פנימה בדקתי את הדואר (התא היה ריק מלבד מכתב אחד שמוען לאבא שלי) והתחלתי לעשות את דרכי החוצה ... חלפתי על פני לוח מודעות... מבלי ממש לשים לב... הייתה שם מודעת אבל (כמו תמיד. יש בקיבוץ הרבה זקנים) אבל לרגע השם נראה לי מוכר. חזרתי אחורה וקראתי את השם... הוא היה כתוב בדיו שחורה בכתב עבה וחד (כמו מין סכין שפים כזאת) ממש נבהלתי שראיתי את השם. החברות שלי שהתקדמו בינתיים קראו לי, אמרתי להם שאני צריכה ללכת רגע הביתה, לא סיפרתי להם. יצאתי מחדר תאי הדואר והתחלתי ללכת מהר, ויותר מהר ממש רצתי עד שהגעתי הביתה. פתחתי את הדלת והתחלתי לבכות בטירוף רצתי לקומה התחתונה שלפתי את הטלפון שבקושי משתמשים בו בבית שלי והתקשרתי לאמא. אני זוכרת איך השיחה התחילה... ״אמא את בסדר???״ בכיתי ממש חזק שאמרתי את זה אבל עדיין היא הבינה. אני לא זוכרת מה הייתה התשובה שלה. אבל אני זוכרת שהחלטנו שהשבעה תהיה בבית שלנו ולא בבית של סבא וסבתא. פשוט כי שלנו גדול יותר. והרבה אנשים באו, ולא היה לי אכפת. אין לי הרבה זיכרונות מסבא. זה מאוד מוזר מכיוון שנפטר שהייתי בת 12. אבל הוא היה בבית אבות מאז שהייתי צעירה מאוד. אין לי הרבה זכרונות אבל את היום שישי ההוא אני לא אשכח. וכל פעם שאני עוברת בתאי הדואר לקחת את הדואר שלי, כל כך הרבה זמן אחרי, אני עדיין מעיפה מבט מפוחד בלוח מודעות שעל הקיר מימין, מפחדת לגלות מישהו חסר.
1 תגובות
למה לעזאזל זה מרגיש ככה!!
21/12/2014 19:43
alice
למה זה מרגיש כאילו כולם כבר ראו את הכל אבל לא אני
לא ראיתי
לא חוויתי
לא הרגשתי
לא הבנתי  

וזה לא משנה
1 תגובות
נראה אתכם עושים את זה!
21/12/2014 19:14
alice
ועכשיו, נראה, אתכם
היום נזכרתי במשימה שנתנו לנו בשיעור, בה ביקשו מאיתנו התלמידים לכתוב קצב קצרצר או שיר על בסיס כתבה קטנה שנבחר ממאגר כתבות נתון...

בכתבה שבחרתי היה כתוב:
מאת שפי גבא:
"אם אתה גבר הנשוי לאישה עצבנית - כדאי לך להיזהר ממנה בעיקר בימי המחזור החודשי שלה. כי על פי מחקר חדש שהתפרסם במצרים, קרוב לחצי מהנשים שרצחו את בעליהן בעשר השנים האחרונות, עשו זאת כשהיו במחזור או בימים שלפניו..."

הוקצו לנו כ 7 דקות ובסופם היה עלינו להקריא את הקטע שכתבנו....
זה מה שיצא לי... 

עיר של חול ופסלים
שנבנו על דמם של עבדים
עיר של פרמידות
של קברים עתיקים
העיר של קליאופטרה
שולטת ביד רמה
בעבר לפחות הייתה להן הערכה
עיר של דם במימיי הנהר
העיר שבה זה אף פעם לא מאוחר
ובעל, בעלה הבעל שלה
מקורו באדון, אדונה
ודם בנהר ודם על ידה
ודם שאיחר לבוא
לולא איחר אולי לא היה נשאר
הבעל בגפו.


אני יודעת שזה קצת לא מלוטש אבל היה לי ממש מעט זמן... ואני דווקא די אוהבת את זה ככה..

אבל הפואנטה של כל הפוסט הזה היא בעצם לראות האם אתם תהנו ממשימה כזאת.
אז אם אתם זורמים קחו כתבה קצרה או קטע ממנה ותכתבו דברים משלכם (במסגרת זמן כמובן) ותעלו את הקטעים לתגובות זה יכול להיות ממש מעניין...





2 תגובות
מי אני שאפציר בעולם
23/11/2014 15:33
alice
אוף
לפעמים אתה פשוט לא טוב מספיק.
אני מניחה.
נראה לי שצריך לשחרר. להמשיך הלאה. לא לתת לדברים האלה בחיים להפיל אותך.
ואם נפלת אז תקום!
כן... תקום... 
תמצא את הדרך להתרומם, 
לראות את החושך שמאחוריך ולא רק את האור שבקצה,
להבין שאת חצי הכוס הריקה את שתית ולא מישהו אחר,
לדעת שלא משנה מה 
בסוף כולנו גומרים באותו המקום.
באדמה.
תלמד לנצל את החיים. לפני שהיה מאוחר מידי.

אוף אם רק הייתי יודעת להקשיב לעצות של עצמי
0 תגובות
בבקשה בבקשה די. אני כבר לא יכולה.
23/11/2014 15:21
alice
אםהייתייכולהלהפרידאתהחייםבפסיקיםזההיהטוב
יש לי מין תחושה כזאת שאוכלת אותי ומטפסת על הקירות. שגורמת לי לרצות לשכוח, לרצות להירדם עמוק עמוק ולחלום על כלום. על ריק.
אבל הריק שבחלום גם קיים במציאות. יש לי מין תחושה כזאת שהכול נעצר. 
יש לי מין תחושה. זה מרגיש בערך כמו שנרדמת לך הרגל, רק בכל הגוף, בכל מקום. 
אין לי תחושה. 
אז אני יושבת, ורצה ומטפסת על הקירות
העיקר להגיש אחת מן התחושות.
אבל יש לי תחושה שזה לא הולך לקרות.
0 תגובות
זה כבר לא משנה יעלי
22/11/2014 13:34
alice
יעלי, להתראות
זה לא משנה. לא משנה כמה אהיה מוכשרת במילים. זה לא משנה. יש דברים שפשוט אי אפשר לנסח. אי אפשר לומר. המחשבות שלי מהירות יותר מיכולת ההקלדה שלי. זה לא משנה. זה לא משנה כמה אנסה להוציא את זה החוצה המועקה הזאת בפנים תישאר. זה לא משנה. זה לא משנה כמה אנסה להסתתר בסוף הכל יישבר. זה לא משנה. זה לא משנה כמה חודשים לא ראיתי אותך הזמן מעולם לא היה לי לחבר. זה לא משנה. פשוט ודי. זה לא משנה איך אמשיך בחיי. זה לא משנה כמה מילים אכתוב ואקרא זה לא משנה כמה מחשבות אסתיר בתקרהזה לא משנה כמה פעמים אומר לעצמי את השקר. בסוף האמת תפרוץ החוצה בקול ניפוץ ובחתך עמוק. ולאמת זה לא ישנה כמה ניסית לשמור אותה רחוק. את היית ברשימה של האנשים שאחרי הלימודים אשאר איתם בקשר יעלי שלי. וזה לא משנה כמה שיקרתי לעצמי כי אני רואה. אני רואה שאנחנו לא נחזיק. שהקשר רופף. אני רואה איך האחיזה הולכת ומחליקה. רציתי אותך לעצמי לתמיד. גם בצבא גם בלימודים שאחרי. רציתי שאת תהיה הראשונה שתכיר את בעלי. רציתי שאת תהיה זאת שתעמוד לידי בחופה. רציתי שאת תהיי זאת שמחכה לי מחוץ לחדר לידה. ושנהיה שכנות ושילדינו ישחקו ביחד. רציתי איתך את כל העולם. רציתי לטייל רצית להרגיש. רציתי שתהיי שם כדי שאוכל לקנא בך. רציתי שתהיי שם לנגב לי את הדמעות. אז יעל, כי בשבילי לעולם לא תהיה יעלי, את תהיי יעל הילדה שהכרתי בכיתה א׳ שהייתה כריזמטית שאוהבת את אבריל לאבין, שהייתה עם שיער פרועה ותמיד הייתה הולכת עם עניבה משוחררת גם בבית הספר היסודי. יעל. יעל שלי. אני מצטערת.
0 תגובות
אני ואני ואני. ואתם?
16/11/2014 18:56
alice
אני, קטע כתיבה, אימפולסביות, ומה איתכם
אני כותבת.
אני שרה.
אני מציירת.
אני מדברת. כן, איך שאני עושה את זה, זה נחשב לכישרון.
אני אוהבת את הבריכה. לא את הים. אני שונאת חול.
אני אוהבת כלבים.
אני שקרנית. חשש לפטולוגית.
אני כנה.
אני אומרת את האמת בפנים.
אני אמיצה. לפעמים.
אני פחדנית.
אני בורחת.
אני ביישנית.
אני יודעת לארח.
אני אוהבת את הטבע. אבל מאחורי חלון האוטו.
אני פרקטית.
אני חרוצה.
אני ריקה.
אני עייפה.
אני חצופה.
אני מסתדרת טוב עם זקנים וילדים.
אני עובדת.
אני לומדת.
אני חולמת.
אני מקאנה.
אני אדם מסובך. אבל פשוט.
אני מתפלספת.
אני מתעייפת.
אני אימפולסיביות.
אני צעקנית.
אני נבונה.
אני לא חכמה.
אני מוכשרת.
אני קוטלת אנשים.
אני יודעת לבחור את המלחמות שלי.
אני יודעת להילחם.
אני עקשנית.
אני אוהבת ללכת ראש בראש.
אני אוהבת לנצח.
אני בוכה.
אני מרגישה כאב מבפנים. ומבחוץ.
אני מקטרת.
אני צמחונית. בגלל הטעם.
אני רוצה לירות ברובה אמיתי.
אני רוצה להרוג פעם משהו. חייה קטנה אולי. כדי להסיר את הספק שקיים בי.
אני רוצה לעבוד במשהו מסעיר.
אני רוצה תשוקה.
אני רוצה אקשן.
אני רוצה אהבה.
אני רוצה שקט.
אני רוצה שלווה.
אני רוצה איזון.
אני רוצה מישהו מיוחד או מישהי. אני לא פוסלת.
אני רוצה לעזור לאנשים.
אני לא רוצה להשתעמם.
אני רוצה להסתדר בחיים.
אני רוצה לטייל.
אני רוצה לטעום.
אני רוצה להריח.
אני רוצה לראות.
אני רוצה להרגיש.
אני רוצה בית עם גדר לבנה. אני רוצה את האידיאולוגיה בלי האומללות.
אני רוצה לחיות.

ואתם? 
אתם. 
אתם הסיבות.
אתם הגורמים
אתם הבגלל.
אתם הבזכות.
אתם זה ההבדל הדק של בין לחיות או למות.

5 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
בדידות

בדידות זה כשאתה עומד בחדר מלא בכל האנשים שבחייך וחבריך הקרובים
אבל עדיין מרגיש לגמרי לבד.
- רק אני
בימים קשים יותר .
זה ישאיר צלקת
הפגמים והליקויים בנפש הם כמו פצעים בגוף
גם אחרי כל הטיפולים ניתנו כדי לרפא אותם
עדיין תישאר צלקת
- פרנסיס לה רושפקלאוד
(סופר צרפתי)
shame on you

"היסוד לבושה הוא לא איזה טעות אישית שלנו,
אבל ההשפלה הנראת על ידי כולם"
- מולאון קונדרה
פרנסיס לה רושפקלאוד

" אנחנו כל כל רגילים להתחפש לאחרים
שבסוף אנחנו מתחפשים לעצמנו"